פסקי דין על מאיר רחמן | פסקי דין על רוקסנה רחמן |

8617/08 עתמ     01/12/2008




עתמ 8617/08 מאיר רחמן, רוקסנה רחמן נ' מדינת ישראל משרד הפנים




בעניין:

1


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

עתמ 008617/08

בפני
:
כב' השופט משה סובל

01/12/2008






1. מאיר רחמן
2. רוקסנה רחמן

בעניין:


העותרים









נ
ג
ד





מדינת ישראל – משרד הפנים




המשיב



באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים







פסק דין


1.
העותר 1 (להלן – העותר), אזרח ישראל בן 44 שנה, נישא ברומניה ביום 3.8.07 בנישואין אזרחיים לעותרת 2 (להלן – העותרת), אזרחית רומניה בת 22 שנה. כתשעה חודשים קודם לכן, ביום 24.10.06, התגרש העותר מאשתו הקודמת ואם תשעת ילדיו, גב' לאה רחמן (להלן – האישה הראשונה), אזרחית ישראל בת 42 שנה. בעקבות הנישואין לעותרת, הגיש העותר עבורה ביום 10.10.07 בקשה לאיחוד משפחות ולאשרת כניסה לישראל למטרת ביקור. הבקשה לאשרת ביקור נדחתה על ידי משרד הפנים
ביום 28.10.07 בנימוק של אי-הוכחת כנות הקשר. העותר הגיש לבית משפט זה עתירה מינהלית נגד החלטת הדחייה (עת"מ 1042/07; להלן – העתירה השנייה). קדמה לעתירה השנייה עתירה מינהלית מיום 31.10.05 שהגישו העותר והאישה הראשונה נגד סירוב משרד הפנים
לאשר את כניסת העותרת לישראל למטרת ביקור (עת"מ 831/05; להלן – העתירה הראשונה). במהלך הדיון שהתקיים בעתירה השנייה ביום 11.2.08 הסכים משרד הפנים
לאפשר את כניסת העותרת ארצה למשך 60 יום אשר במהלכם תיבדק שאלת כנות קשר הנישואין. הכניסה הותנתה בהפקדת עירבון בסך של 30,000 ₪ להבטחת יציאת העותרת מן הארץ בתום התקופה. ביום 15.4.08 נערך לשני העותרים שימוע במשרד הפנים
, וביום 21.7.08 החליט משרד הפנים
לדחות את הבקשה לאיחוד משפחות. ההחלטה נומקה בממצאי השימוע, לפיהם העותר ותשעת ילדיו גרים בירושלים תחת אותה קורת גג יחד עם העותרת והאישה הראשונה, כאשר שתי הנשים מבצעות יחדיו פעולות משק בית. לאור זאת התרשם משרד הפנים
כי גירושי העותר מהאישה הראשונה הנם פיקטיביים. נגד החלטה זו הוגשה (ביום 27.7.08) העתירה שלפנינו, השלישית במספר.

2.
בפתח העתירה נאמר כי "נכון להיום הוחלט" שהאישה הראשונה תעבור להתגורר בנתניה יחד עם אמה, וכי ממילא פג טעמו של הנימוק עליו התבסס משרד הפנים
בדבר המשך מגורי העותר עם האישה הראשונה. לאור טענה זו התבקשו העותרים בהחלטתי מיום 3.9.08 להודיע האם הם מבקשים למחוק את העתירה ולהגיש בקשה חדשה למשרד הפנים
על יסוד הטענה החדשה בדבר מעבר האישה הראשונה לנתניה. "טענה זו", כך ציינתי בהחלטה, "מתייחסת לעובדה שארעה לאחר מתן ההחלטה, וממילא לא נבחנה על ידי משרד הפנים
ולא נדונה בהחלטה. לכן, אין אפשרות בשלב זה לבקש מבית המשפט סעד בהסתמך עליה. על העותרים להגיש בקשה חוזרת למשרד הפנים
בטענה שמגוריהם המשותפים של העותר 1 וגרושתו נפסקו. ככל שהבקשה החוזרת תידחה, יהיה ניתן לעתור לבית המשפט נגד החלטת הדחייה שתינתן. הדיון בעתירה הנוכחית יוכל להתקיים רק לגבי העובדות שהוצגו בפני
משרד הפנים
לפני מתן ההחלטה מיום 21.7.08". בתגובה הודיעו העותרים כי הם עומדים על שמיעת העתירה ומתנגדים להגיש בקשה חדשה למשרד הפנים
. לפיכך החלטתי (ביום 21.9.08) כי הדיון בעתירה יוגבל לבחינת עמדת משרד הפנים
בעת מתן החלטתו נשוא העתירה, היינו: לפני המעבר הנטען של האישה הראשונה לנתניה. בהתאם לכך, כתב התשובה מטעם המשיב הוגבל אף הוא לנקודת הזמן האמורה.

3.
העותרים טוענים כי מאז גירושי העותר מהאישה הראשונה, לרבות בתקופה בה שניהם התגוררו בדירתו של העותר בירושלים, לא התקיימו ביניהם יחסי אישות, שכן הדירה חולקה לשני חלקים והעותר קיים קשר אינטימי עם העותרת בלבד. לטענת העותרים, השימוע שנערך להם לימד על העדר קשר זוגי בין העותר לבין האישה הראשונה גם בעת מגוריה בדירת העותר לאחר הגירושין. בכל מקרה, גירושין אלה בוצעו ואושרו על ידי בית הדין הרבני, שהנו בעל הסמכות הייחודית לדון בענייני גירושין. מאחר שבית הדין הרבני לא ביטל מעולם את הגירושין ולא פקפק בתוקפם, אין למשרד הפנים
רשות וסמכות לשים את עצמו במקום בית הדין, להטיל ספק בתוקף הגירושין, ולמנוע בשל כך את כניסת העותרת לישראל ואת הגשמת זכותו של העותר לקיים עמה חיי משפחה כאשתו החוקית. העותרים מוסיפים וטוענים כי על פי ההלכה היהודית, אין די במגורים של העותר וגרושתו באותה דירה על מנת לעשותם ספק נשואים, אלא יש צורך לשם כך בשני עדים שיעידו על התייחדות העותר וגרושתו. מאחר שאין ברשותו של משרד הפנים
עדויות כאלה, לא היה באפשרותו לקבוע כי הגירושין פיקטיביים. מנגד, ברשות העותרים עדויות לכך שהעותר לא התייחד כלל עם אשתו הראשונה לאחר גירושיו ממנה. כך, לנוכח קיומה של הפרדה מלאה בין חלק הדירה בו מתגוררת הגרושה לבין חלק הדירה בו מתגורר העותר; לנוכח העובדה שהגרושה אינה נכנסת לשטח מגוריו של העותר בדירה; ולנוכח העובדה שהעותר והגרושה אינם שוהים בדירה בגפם אלא תמיד יחד עם בני בית נוספים, באופן השולל קיומו של ייחוד.

4.
טענות העותרים אינן מסוגלות לקעקע את חוקיות החלטתו של משרד הפנים
. נקודת המוצא של ההחלטה היא מדיניות המשרד שלא לאשר בקשה של אזרח או של תושב ישראל לאיחוד משפחות עם בן זוגו הזר, מקום בו בן הזוג הישראלי מקיים קשר נישואין עם בן זוג נוסף. מדיניות זו אושרה בפסיקה פעמים רבות (לדוגמה: בג"ץ 1126/02 אבו עסא נ' שר הפנים, מיום 23.10.02; בג"ץ 5184/04 אבו סריחאן נ' שר הפנים, מיום 27.12.06; בג"ץ 5303/05 בדארנה נ' שר הפנים, מיום 21.7.05; בג"ץ 9280/06 אבו עפאש נ' שר הפנים, מיום 4.6.07). קיום קשר נישואין כפול הוכר לא רק כעילה לדחיית בקשה לאיחוד משפחות תלויה ועומדת, אלא אף כעילה לביטול מעמד בישראל שהוענק זה מכבר לבן זוג זר מכוח בקשה לאיחוד משפחות שאושרה (עע"מ 3658/06 לוח נ' שר הפנים, מיום 5.3.08). כפילות קשר הנישואין אינה חייבת להתייחס למערכות נישואין התקפות שתיהן על פי דין המדינה. די בכך שבן הזוג המזמין "מקיים מערכות משפחתיות עם מספר נשים", גם אם אינו נשוי לשתיהן באופן רשמי (בג"ץ 5291/05 אזברגה נ' שר הפנים, מיום 26.10.05). מצב דברים כזה הוכר (שם) כ"תואם ריבוי נישואין", שגם לגביו תקפה מדיניות משרד הפנים
להימנע מאישור בקשה לאיחוד משפחות. אחת מנגזרותיה של הרחבה זאת, הנה שגירושין פורמאליים מבן הזוג הראשון אינם מספיקים בהכרח לשלילת מצב של ריבוי נישואין לצורך אישור בקשה לאיחוד משפחות. מעשה הגירושין עצמו צריך שילווה בניתוק הקשר הזוגי בין בני הזוג המתגרשים. בהעדר ניתוק מעשי של הקשר, יכול שייאמר כי מדובר בגירושין פיקטיביים, שעובדת היותם למראית עין בלבד מספיקה לדחיית הבקשה (בג"ץ 9264/00 נעים נ' שר הפנים, מיום 21.2.01; בג"ץ 5185/02 אבו עאיש נ' שר הפנים, מיום 11.5.03; בג"ץ 9015/02 אבו-אלקימה נ' שר הפנים, מיום 25.6.03). אכן, החלטה של משרד הפנים
בבקשה לאיחוד משפחות אינה מתעניינת בהכרח במעמד האישי הפורמאלי של המבקש, אלא יותר בהשתקפות החיצונית של אותו מעמד ובמידת ההתאמה בין אותה השתקפות לבין המטרות והערכים אותם איחוד המשפחות נועד לקדם. פועל יוצא מכך הוא שבבואו להכריע בבקשה לאיחוד משפחות (להבדיל, למשל, מבקשה לשינוי רישום במרשם האוכלוסין) משרד הפנים
אינו חייב לענות אמן אחר כל תעודת גירושין תקפה המוצגת בפני
ו, אלא שמורה לו הזכות לחקור ולדרוש אחר טיב מערכת היחסים המתקיימת בפועל בין המתגרשים, ולקבוע כי טענת הגירושין – חרף אישורם על ידי הערכאה המוסמכת ותוקפם הנובע מכך לצורך דיני המעמד האישי – "נסתרה ברמת הראיות המנהליות" (עע"מ 3658/06, לעיל).

5.
תופעה זו אינה ייחודית לתחום איחוד המשפחות, וניתן למצוא לה מקבילות גם בהקשרים אחרים. כך, למשל, נפקות גירושי אלמנה שנישאה מחדש לאחר מות בעלה הראשון לצורך גובה הפיצויים המגיעים לה בשל אובדן תמיכתו בה. גם כאן מקובל לומר כי נישואיה החדשים של האלמנה מסוגלים לשלול ממנה את הזכאות לפיצויים בגין מות בעלה הראשון כל עוד היא ממשיכה לקיים קשר זוגי עם בעלה השני, אף אם בשלב מסוים נישואיה לבעל השני הופסקו באקט רשמי של גירושין. וכך אמרה לעניין זה כב' השופטת מ' בן-פורת:

"תוך חקירת המערערת במהלך עדותה בבית המשפט הוברר, שהיא נישאה שנית. טענתה הייתה, שהנישואין לא עלו יפה, וכי הם רשומים לגירושין. עובדת הרישום נכונה הייתה, אך הטענה שהזיווג לא עלה יפה שנויה עתה במחלוקת רצינית. טענת המשיבים היא, שהגירושין היו רק לצורכי המשפט, והראיה, שבני הזוג שכרו דירה בנהריה עוד לפני מועד הגירושין והמשיכו לחיות יחדיו כמשפחה לכל דבר ועניין מאז ועד עתה. אם יוכח רצף זה ביחסיהם, אינני בטוחה כלל ועיקר, שלא יהא מקום לצורך המשפט המסוים לראותה כנשואה לאותו בן-זוג על כל הכרוך בדבר, חרף הגירושין" (ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449, 473).

הוא הדין במי שהתגרש מאשתו הראשונה אך ממשיך להתגורר יחד עמה ולקיים עמה קשר זוגי (ולו כעין-משפחתי) לאחר הגירושין. אדם כזה לא יוכל לעמוד על אכיפת זכותו להתאחד בישראל עם אישה שנייה זרה לה נישא. היענות לבקשה כזו תיתן יד למצב של ביגמיה למעשה, אף כי לא להלכה. בנסיבות כאלה, סירוב הבקשה לאיחוד משפחות אינו עומד בסתירה לתעודת הגירושין ולתוקף הרשמי שלהם, שכן מדובר במערכות נורמטיביות נבדלות, שמערך השיקולים והאינטרסים המתרוצצים בקרבן שונה בתכלית: קביעת המעמד האישי בידי הערכאה המוסמכת (במקרה דנן: בית הדין הרבני) מחייבת לצורך כל זכות, כוח או חובה משפטיים הנגזרים מהמעמד האישי הפורמאלי. לא כן הענקת מעמד מדינתי בישראל לבן זוגו הזר של אזרח ישראלי. הענקה זו אינה מתבצעת "אוטומטית" מכוח הנישואין אלא טעונה אישור של שר הפנים בתוקף שיקול הדעת הרחב שהופקד בידיו בסעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים
, פ"ד נו(6) 289, 292-293). סעיף זה מביא לכך שה"נישואין מקלים על הדרישות שיש למלא, אך אינם מייתרים את שיקול הדעת של שר הפנים" (בג"ץ 754/83 רנקין נ' שר הפנים, פ"ד לח(4) 113, 116). בן זוג של אזרח ישראלי אינו יכול לקבל מעמד בישראל אלא "אם ביקש זאת, ואם שר הפנים 'ראה זאת לנכון', כאמור בסעיף 5(ב) לחוק" (שם, שם). רוחב שיקול הדעת מביא לכך ש"בסמכותו של השר לשקול שיקולים רבים ושונים עד אשר יגמור בלבו אם ייענה לבקשה להתאזרחות או אם יסרב לה" (בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 791). בגדרי שיקולים אלה רשאי השר לסרב להיצמד למעמד האישי הפורמאלי של מבקש המעמד המדינתי ובן זוגו, ולהעדיף על פניו את התמונה הנגלית ממציאות החיים של אותם אנשים. מסיבה זו רשאי השר שלא להכיר – לצורך איחוד משפחות – בנישואין שלדעתו אינם אלא למראית עין, אף אם תקפים הם מבחינת רישומם בישראל, "ואין למצוא בשיקול דעת זה כל פגם, אם הוא מסרב להעניק אזרחות למי שמבקש לקבלה לצורכי משחק (תרתי משמע) בלבד" (בג"ץ 754/83, לעיל, בעמ' 117; בג"ץ 3648/97, לעיל, בעמ' 767). וכדין נישואין פיקטיביים כך דינם של גירושין פיקטיביים. "מעניינם של הנישואין הפיקטיביים נוכל ללמוד היקש לעניינם של גירושין ולעניינו של תא משפחתי שהתפרק" (בג"צ 8030/03 סמוילוב נ' משרד הפנים
, פ"ד נח(6) 115, 122). רוצה לומר: לעת בחינת בקשה לאיחוד משפחות רשאי שר הפנים לסרב להכיר בגירושין פיקטיביים של אחד מבני הזוג, גם אם אקט הגירושין זכה להכרה רשמית מאת הערכאה המוסמכת לכך. אותה הכרה אינה מונעת קביעה של שר הפנים, על יסוד הראיות המינהליות המצויות בפני
ו, כי התא המשפחתי לא התפרק חרף הגירושין.

6.
הבחנה זו בין התחום של דיני האישות לבין התחום של רכישת אזרחות ותושבות הובהרה בע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479,
489-491:

"יש להבחין בין 'בן זוג' לעניין דיני האישות לבין 'בן זוג' לעניין חוק השבות וחוק האזרחות, וזאת – לנוכח השוני שבין התכלית של דיני האישות מכאן, לבין התכלית של שני דברי החקיקה האמורים – חוק השבות וחוק האזרחות – מכאן. תכלית ההוראה הקבועה בסעיף 4א לחוק השבות הינה מניעת קרע משפחתי בין בני זוג 'אמיתיים', שאחד מהם בלבד יהודי, כאשר היהודי מבין השניים מבקש לממש את זכותו לפי חוק השבות ולעלות ולהשתקע בארץ אבותיו. זאת, להבדיל ממי שאינו יהודי, ההופך עצמו ל'בן זוג' של יהודי באורח פורמאלי – על-פי דיני האישות – כשמטרתו האחת והיחידה היא ליהנות מן הזכויות המוקנות ליהודי על-פי חוק השבות... התופעה של מתן משמעות משפטית שונה לאותו מונח לשוני – במקרה דנא: 'בן זוג' – בדברי חקיקה שונים, אינה זרה למשפט. אכן, חוק בא לידי ביטוי ב'מילים', ומשמעותן הטבעית, היא זו שמקנה להן הלשון. ברם, שימוש במילה במסגרתו של חוק עשוי להעניק לה, לצד משמעותה הלשונית, גם משמעות משפטית, ומשהוענקה לה כזאת, משמעותה הלשונית נסוגה מפניה. משמעותו המשפטית של מונח לשוני מושפעת, מטבע הדברים, מדבר החקיקה שבמסגרתו נעשה בו שימוש, וגורם מרכזי לעניין זה הוא תכלית חקיקתו של אותו דבר חקיקה".

דוגמה נוספת למצב בו שיטת המשפט אינה מוכנה להכיר בתוקפם הגורף של נישואין במסגרת הדין הכללי, גם אם אותם נישואין תקפים מבחינת הדין האישי, הנה כאשר מדובר בנישואין שנערכו בטקס פרטי. פסיקת בית המשפט העליון מורה כי לנוכח היותו של טקס כזה סותר את תקנת הציבור, הרי ש"מבחינת הדין האזרחי כל החיובים הנובעים הימנו בטלים", וזאת "בין אם לפי הדין המהותי – היינו המשפט העברי – יש תוקף לנישואין אלה ובין אם לאו" (ע"א 32/81 צונן נ' שטל, פ"ד לז(2) 761, 771). דברים דומים משמיע פרופ' פ. שיפמן בספרו "דיני המשפחה בישראל" (מהדורה שניה, כרך א', תשנ"ה, בעמ' 385):

"יתכן להציע שאם אמנם אפשר לוודא את כוונת בני הזוג לעקוף את החוק, הרי יש להכשיל כוונה זו בהתעלמות מנישואיהם לצורך אותו חוק. אמנם כתוצאה מגישה זו עלול להתחולל פיצול במעמדו של אדם הנחשב כנשוי לצורך חוק א' וכפנוי לצורך חוק ב'. אך פיצול זה, הוא, אולי, הרע במיעוטו. מבחינה מושגית אפשר לבסס אותו על כך שלצורך חוקים מסוימים אין די בטכס נישואין, אלא דרושים גם חיי-נישואין שהתקיימו בפועל".

השוו (לעניין פיצול מעמדו של אדם בחוקים שונים מבחינת ההשתייכות הדתית): בג"ץ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים
, פ"ד מג(4) 793, 840-841.

ההסדר החוקי בסוגיית איחוד משפחות נמנה על אותם הסדרים הדורשים חיי נישואין בפועל ולא רק "על הנייר", באשר תכליתו הנה להגן על תא משפחתי אמיתי ולא וירטואלי. תכלית זו "מבוססת על הרצון לשמור על שלמות התא המשפחתי, ועל הצורך למנוע פיצול אזרחותם של מרכיביו" (בג"ץ 4156/01, לעיל, בעמ' 293; בג"ץ 754/83, לעיל, בעמ' 117; בג"ץ 3648/97, לעיל, בעמ' 790). השמירה על שלמות התא המשפחתי נעשית לא רק באמצעות התרת איחוד בת הזוג הזרה עם בן זוגה הישראלי במקרים המתאימים, אלא גם באמצעות מניעת שהייתה בישראל של בת הזוג הזרה מקום בו הקשר בינה לבין בן הזוג הישראלי מוביל לפגיעה בקשר משפחתי קיים בינו לבין בת זוגו הראשונה. ההגנה על התא המשפחתי הראשון נבחנת אף היא בהתאם למידת קיומו של תא זה בפועל ולא בהתאם למצב רישומו הפורמאלי.

7.
במקרה שלפנינו, המשיכה האישה הראשונה לאחר גירושיה מהעותר בחודש אוקטובר 2006 להתגורר באותה דירה בה הוא מתגורר, לרבות במהלך אותם חודשיים בשנת 2008 בהם העותרת – אשתו השנייה – שהתה בישראל מכוח ההיתר שניתן לה במסגרת העתירה השנייה והתגוררה גם היא באותה דירה. עוד בטרם ניגע בנפקות "האזרחית" של עובדה זו, מן הראוי לעמוד על הקושי שהיא מעוררת מהבחינה הדתית. קושי זה ראוי לאזכור על רקע העובדה שהעותר מציג את עצמו כמשתייך למגזר החרדי, ואף הזדהה בפני
משרד הפנים
(במכתב מיום 29.5.06; בשימוע מיום 17.7.06; ובבקשה לאיחוד משפחות מיום 10.10.07) כאברך הלומד בכולל.

ההלכה היהודית אוסרת על בני זוג גרושים להמשיך ולהתגורר באותה דירה לאחר הגירושין. זאת מתוך החשש שמא יבואו כתוצאה מכך לידי עבירה וזנות (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ז עמוד ב' – דף כ"ח עמוד א'; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א הלכה כ"ז; שולחן-ערוך, אבן העזר, סימן קי"ט סעיף ז'). אמנם העותר תולה את מגוריו באותה דירה יחד עם גרושתו בדבריו של רבי משה לימא בחיבורו "חלקת מחוקק", לפיהם האיסור הנזכר אינו קיים שעה שבני הזוג הגרושים "נזהרין שיהיו אחרים עמהם בחצר" (אבן העזר, שם, ס"ק י"ז). אלא שהניסיון להצדיק בדרך זו את התנהלותו של העותר נתקל במספר קשיים:

ראשית
, דעתו הנזכרת של בעל ה"חלקת מחוקק" אינה מקובלת על מרבית הפוסקים. הגישה השלטת היא שדעה זו אינה מבטאת את פסיקתם של הרמב"ם ושל בעל השולחן-ערוך – לפיה איסור המגורים באותה חצר חל גם כאשר הגרוש והגרושה אינם שוהים בה ביחידות – אלא את דעתם של רש"י, הר"ן והריטב"א, שההלכה בנדון לא נפסקה כמותם (ראו: "בית שמואל", אבן העזר, שם, ס"ק י"ד; "משנה למלך", הלכות איסורי ביאה, שם, שם; שו"ת הריב"ש, סימן ש"ס; שו"ת מהר"י קצבי, סימן י"ד; שו"ת ראנ"ח, סימן ו'; "פרי חדש", אבן העזר, סימן קי"ט ס"ק י"ז; "גט פשוט", סימן קי"ט ס"ק מ'; "גט מקושר", ס"ק מ'). יתירה מכך: חובת הריחוק בין בני זוג שהתגרשו חלה לא רק על מגורים משותפים באותו בית אלא אף על כניסת הגרוש לבית גרושתו. לדעת ה"בית-יוסף" (רבי יוסף קארו, בעל השולחן-ערוך) ופוסקים חשובים נוספים, איסור הכניסה אינו מותנה בקיומו של ייחוד, וחל הוא גם במקום שבו בעת כניסת הגרוש לבית גרושתו מצויים בבית אנשים נוספים ("בית יוסף", אבן העזר, סוף סימן קי"ט; "ים של שלמה", כתובות, פרק ב' סימן נ"ג; "טורי זהב", אבן העזר, סימן קי"ט ס"ק י"ט). לא רק זאת, אלא שאיסור המגורים באותה חצר הוחל גם כאשר סיבת הגירושין נעוצה במאיסות האישה בעיני בעלה מחמת ליקוי גופני, באופן שאינו מעורר חשש לקיום יחסי אישות ביניהם כתוצאה מהמגורים המשותפים (שו"ת "שבות יעקב", חלק א', סימן קי"ט). למען שלמות התמונה יצוין כי העותר והאישה הראשונה אישרו שניהם בשימועים שנערכו להם במשרד הפנים
ביום 17.7.06 – לאחר הגשת שתי בקשות מצדם להתרת כניסת העותרת לישראל (שאחת מהן אף אושרה עד לאותו מועד) – כי חיי הנישואין שלהם תקינים (ראו פרוטוקול השימועים, נספח ד' לכתב התשובה).

שנית
, דברי ה"חלקת מחוקק" מתייחסים לגרוש ולגרושה המתגוררים בבתים נפרדים באותה חצר, תוך הקפדה על הימנעות ממצב של ייחוד. הדברים אינם אמורים לגבי מגורים באותו בית, כפי שהדבר הוא במקרה שלפנינו. מגורים משותפים שכאלה אסורים גם בהעדר ייחוד. עמד על כך בית הדין הרבני האזורי ברחובות בתיק מס' תשצ"א/תשל"ו (פסקי דין רבניים, חלק י' עמ' 216):

"נמצינו למדים שבחצר אחד ובבתים שונים ויש שמירה שלא יתיחדו וכמו שהיה עושה ר' זכריה בן הקצב בשבויה, לדעת הרמב"ם כמ"ש מהראנ"ח ומהר"י קצבי ז"ל אסור, ולדעת רש"י והר"ן מותר. אולם בבית אחד, אף שיש שומרים, אסור לכל הדיעות, ורק בחולה שגירש אשתו על תנאי והיא ספק מגורשת, הקלו חכמים בזה" (ההדגשות לעיל ולהלן הוספו).

לפיכך נאסר שם על בני זוג גרושים לא רק להתגורר באותו בית אלא אפילו לנהל חנות משותפת, חרף היות החנות פתוחה לרשות הרבים ולכניסת הציבור לתוכה באופן המאפשר להשוות את הגרושים אל אותם ש"נזהרין שיהיו אחרים עמהם בחצר". זאת מאחר:

"שבבתים שבחצר אין הם נמצאים יחד בבית אחד, מה שאין כן בחנות שנמצאים בבית אחד. הרי כתבנו דאף לשיטת רש"י אסור הדבר ולא התירו כן רק בחולה מכמה טעמים שאין יצרו גובר ושהיה רק ספק גירושין. אבל בחנות אחת במקום אחד לכל הדיעות אסור אף במקום שאין חשש יחוד, שהרי בגיטין אסרו אף בחולה והתירו רק כשאין חשש יחוד, משמע שבבית אחד אף כשאין חשש יחוד אסור להם להיות יחד לכל הדיעות" (שם, עמ' 217-218).

ואם כך בחנות אחת, לא כל שכן שכך בדירה אחת המשמשת למגורי בני הזוג שכבר התגרשו. אין לקבל את טענת העותרים לפיה הקיר שנבנה בתוך דירת העותר גרם לחלוקתה לשתי דירות נפרדות, באופן שמגורי האישה הראשונה (וילדי בני הזוג) מצד אחד של הקיר, ושל העותר (והעותרת בעת שהייתה בישראל) מצדו השני, נחשבים למגורים בשתי דירות נפרדות. מדובר בדירה בת 4 חדרים השוכנת בקומה השנייה של בית משותף. הקיר אשר לטענת העותרים נבנה בתוך הדירה, אינו יוצר הפרדה מוחלטת בין שני חלקיה. בקיר מותקנת דלת המחברת בין החלקים, באופן שהיציאה מחלק הדירה המשמש, לפי הנטען, למגורי העותר (והעותרת) טעונה מעבר דרך חלק הדירה המשמש, לפי הנטען, למגורי האישה הראשונה (וילדיה), ובו גם מצוי המטבח היחיד של הדירה (ראו השרטוטים של הדירה שבוצעו על ידי העותרים במהלך השימועים: נספח י"א לכתב התשובה; כן ראו עמ' 5 לעתירה ודברי העותרת בשימוע מיום 15.4.08 כי היא והעותר מכינים את ארוחת הבוקר במטבח ולפעמים גם אוכלים בו).

שלישית
, טענת העותר בדבר הימנעותו מייחוד עם האישה הראשונה, מלבד שלדעת רוב הפוסקים אינה מבטלת את האיסור, אף אינה מוכחת מבחינה עובדתית. לטענה זו אין זכר בפרוטוקולים של השימועים שנערכו לעותרים, למרות שבמהלכם נשמעה התייחסותם המפורטת למבנה דירת המגורים ולמתכונת שהות דיירה בה, ובכלל זה העותר והאישה הראשונה. אמנם הגרסה בדבר הקפדת העותר והאישה הראשונה שלא להימצא לבדם בדירה, הוצגה בעתירה הנוכחית (בעמ' 7: "תמיד נמצאים בני בית בדירה לשומרם 24 שעות ביממה"). אולם מאחר שעתירה זו אינה נתמכת בתצהיר לאימות העובדות הנטענות בה, בניגוד למתחייב מתקנה 5(ג) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, ממילא אין לגרסה שהועלתה בה לראשונה כל ערך הוכחתי. נכון כי לבקשה לצו ביניים צורפו תצהירים של העותר ושל האישה הראשונה מיום 18.11.07, בהם צוין דבר הימנעותם מייחוד "מאז הגירושים ועד עתה". דא עקא, תצהירים אלו נועדו לתמוך בעתירה השנייה, אותה העותר הגיש ביום חתימת התצהירים (18.11.07). מאז ועד להגשת העתירה הנוכחית (ביום 27.7.08) חלפו למעלה מ-8 חודשים אשר לגבי ההתרחשויות שאירעו בהם אין כל תצהיר המתייחס לטיב הקשר בין העותר לבין האישה הראשונה.

8.
נמצא אפוא כי אין התאמה בין ההשקפה הדתית של העותר לבין הטענה עליה מבוססת עתירתו, לפיה מגורי אשתו הראשונה בדירתו היו מגורים של בת זוג גרושה. חוסר התאמה זה מהווה כשלעצמו נתון בעל חשיבות לעת בחינת מידת הרצינות והכנות של הטענה. אליו מצטרפות עובדות נוספות אותן אישרו העותרים בשימועים שנערכו להם, המתכנסות יחדיו כדי מארג כולל התומך בקביעת משרד הפנים
בדבר הפיקטיביות של גירושי העותר מהאישה הראשונה. לא זו בלבד שאישה זו המשיכה להתגורר בדירת העותר לאחר הגירושין, אלא שהיא זו שהכינה את רשימת הקניות עבור כל דיירי הדירה, לרבות העותר והעותרת (שביצעו את הקניות); והיא זו שבישלה עבורם, תוך כדי כך שהעותרת מסייעת בידיה על פי הוראותיה. כלשון העותרת בשימוע: "מי עושה קניות לבית? מאיר, לאה עושה לו רשימה והוא עושה את הקניות הגדולות ורוקסנה מתלווה אליו"; "מי בישל? לאה, אני לא יודעת לבשל... לשישי גם אני עוזרת לבשל. אני עוזרת להכין עוגה. לאה נותנת לי הוראות ואני עושה". יתר על כן, העותר תיאר בשימוע את ביצוע הקניות הללו על ידו כ"קניות לכל המשפחה", וציין כי את ארוחות השבת (אותן, כאמור, מבשלת האישה הראשונה בסיוע העותרת) "אוכלים עם כל המשפחה", וכך גם חג הפורים (אשר לדברי העותרת הבישולים לקראתו נעשו על ידי האישה הראשונה) נחוג "עם המשפחה ועם הילדים". השיוך של האישה הראשונה אל המסגרת המשפחתית בא לידי ביטוי גם בדברי העותרת לפיהם יום לפני השימוע היא והעותר הלכו יחד "עם האישה והילדים לפיקניק בגן סאקר". בדומה לכך אישר העותר: "היינו בפיקניק עם כל המשפחה בגן סאקר ועוד פיקניק ביער רמות". בזוכרנו כי מסקנה בדבר פיקטיביות הגירושין לצורך הכרעה בבקשה לאיחוד משפחות די לה שתתבסס על ראיות מינהליות – רוצה לומר: ראיות שרשות מינהלית סבירה הייתה רואה בהן, בנסיבות הנדונות, ראיות בעלות ערך הוכחתי והייתה סומכת עליהן (בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 357) – מתבקש לומר כי משרד הפנים
רשאי היה להסיק מן הנתונים שהונחו בפני
ו כי גירושי העותר מהאישה הראשונה נעשו למראית עין ולא ניתקו את הקשר המשפחתי ביניהם.

9.
לפני סיום, ומאחר ועסקינן בין היתר בשאלת אמינות גרסת העותרים, מן הראוי לעמוד על חוסר ההתאמה החריף בין הגרסאות אותן הם והאישה הראשונה הציגו מעת לעת בשאלת טיב הקשר בין העותר לבין העותרת. בעתירה הראשונה, אותה הגישו העותר והאישה הראשונה ביום 31.10.05 נגד סירוב משרד הפנים
להתיר את כניסת העותרת לביקור בישראל, הוכחש בתוקף קיומו של קשר רומנטי בין העותר לבין העותרת, ונטען כי העותרת היא ידידה טובה של שני בני הזוג המעוניינים לארח אותה בביתם במסגרת ביקור גומלין בישראל, ולמטרה זו בלבד. כך גם נטען במכתב ששלחו העותר והאישה הראשונה למשרד הפנים
ביום 29.5.06 ובשימועים שנערכו להם ביום 17.7.06. אך ראו זה פלא: לאחר שהשניים התגרשו ביום 24.10.06 והעותר נשא לאישה את העותרת ביום 3.8.07, השתנתה הגרסה מקצה אל קצה. כך, בתצהיר התמיכה בעתירה השנייה מיום 18.11.07 טען העותר כי הוא והעותרת "מאוהבים אחד בשני למעלה משלוש שנים ועוד מפגישתנו הראשונה במאי 2005 ביקשתי את ידה...". בדומה לכך טענה שם האישה הראשונה בתצהירה: "ידוע לי על הקשר הרצוף שלהם, והרציני ביותר, זה למעשה משלוש שנים... ושכל מטרתם מתחילה הייתה אך ורק להינשא אחד לשני...". להזכיר: זוהי אותה אישה ראשונה אשר בשימוע מיום 17.7.06 (היינו תוך כדי אותן שלוש שנים בהן, לטענתה, כבר היה ידוע לה דבר הקשר הרומנטי בין בעלה לבין העותרת) טענה כי חיי הנישואין שלה עם העותר תקינים. הסתירות נמשכות גם בעתירה הנוכחית (השלישית) מיום 27.7.08, בה נאמר כי "הקשר בין העותרים הוא קשר ארוך וממושך בן 4 שנים... הקשר ביניהם היה רציני ביותר מראשית הדרך אוגוסט 2004". דברים דומים נכתבו במכתב מיום 10.11.07 עליו חתומים שלושה מילדיו של העותר (שבהיותם אז קטינים יש לתמוה על עצם החתמתם על המכתב): "ידוע לנו היטב על הקשר הארוך ומתמשך של אבינו עם הגברת רוקסנה רחמן
זה למעלה משלוש שנים". היינו: באוקטובר 2005, בו הוגשה העתירה הראשונה, כבר התקיים קשר רומנטי בין העותר לבין העותרת, בניגוד לנטען באותה עתירה. כך גם בחודשים מאי-יולי 2006 בהם כתבו ואמרו העותר והאישה הראשונה למשרד הפנים
כי העותרת אינה אלא ידידה טובה של שניהם. סתירות אלה מגבירות את סימני השאלה באשר לאמינות העותר ונשותיו, ומצדיקות את ההתייחסות החשדנית של משרד הפנים
כלפי גרסאותיהם, לרבות בכל הנוגע למטרת גירושי העותר מהאישה הראשונה ולטיב יחסיו עמה לאחר הגירושין.

10.
על יסוד כל האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת משרד הפנים
, והחלטתי לדחות את העתירה. העותרים ישאו בשכר טרחת ב"כ המשיב בסך כולל של 5,000 ₪.

ניתן היום, ד' בכסלו תשס"ט (1 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.




משה סובל
, שופט









עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 8617/08 מאיר רחמן, רוקסנה רחמן נ' מדינת ישראל משרד הפנים (פורסם ב-ֽ 01/12/2008)