פסקי דין על עופר בר-טל | פסקי דין על אסתר אריה | פסקי דין על שלמה אריה |

6123/02 א     04/12/2008




א 6123/02 עופר בר-טל נ' אסתר אריה, שלמה אריה




בעניין:


בתי

-

המשפט



בית משפט השלום ירושלים
לפני כבוד השופט יחזקאל ברקלי
א
006123/02





07/12/2008

1




בעניין:
עופר בר-טל





התובע


נ
ג
ד


1. אסתר אריה
2. שלמה אריה






הנתבעים


פסק דין

לפני תביעה לתשלום פיצוי בגין לשון הרע.

רקע
1.
הצדדים הם בעלי משקים גובלים במושב אשתאול.

2.
התובע, שכיהן כיו"ר ועד ההנהלה של מושב אשתאול, עובר לאירועים המתוארים בכתב התביעה, גר במשק הגובל במשקם של הנתבעים.

3.
בין הצדדים התגלע סכסוך שבעקבותיו עפ"י האמור בכתב התביעה פתחו הנתבעים במסע הכפשה והסתה נגד התובע, ופירסמו את הפרסומים נשוא כתב התביעה (להלן: "הפרסומים").



טענות התובע
4.
א.
ביום 03.01.02, ברחבה שליד המכולת, התנפלה הנתבעת על התובע
בנוכחות אנשים נוספים וכינתה אותו במילים קשות, בין היתר, "גנב"
ו"שודד".

ב.
למחרת, תלו הנתבעים שלט על עמוד גדר המפרידה בין משקיהם
ובו נכתב "צאלח הגנב" (צאלח – שמו של התובע בעת עלייתו לארץ
מתימן). הנתבעים תלו שלט נוסף בו נכתב:
"גם בן-לאדן מחוורוור" (חוורוור היא עיר הולדתו של התובע בתימן) (להלן: "השלטים"- נספח א' לכתב התביעה).


ג.
הנתבעים תלו מודעה על לוחות המודעות הציבוריים במושב
ובמזכירות בהם נכתב: "בס"ד, מי שרוצה מגרש או חלקי מגרש על
חשבון השכן תמורת לחוחה (שוחד) נא לפנות לעופר" (להלן:
"המודעה"
- נספח ב' לכתב התביעה).


ד.
ביום 15.01.02, באסיפה הכללית של המושב, האשים הנתבע את
התובע, כי גנב מהנתבעים שטח והעבירו לחבר האגודה שלמה מהצרי,
כל זאת בנוכחות חברי מושב רבים (להלן" "האסיפה").


ה.
הנתבעים הפיצו מכתב לכל חברי המושב ובו חזרו על האשמותיהם
המשוללות כל יסוד
(נספח ג' לכתב התביעה (להלן: "המכתב").

5.
במעשים אלה יש פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן "החוק"), שתוצאתו פגיעה קשה בתדמיתו הציבורית , במעמדו, בשמו הטוב ובמשלח ידו; לכן התובע זכאי לקבל פיצוי של 300,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק, על יסוד הקבוע בסעיף 7 לחוק.

טענות הנתבעים
6.
בכתב הגנתם, הודו הנתבעים במיוחס להם וטענו להגנתם כדלקמן:
א.
התובע הביא על עצמו את הפרסום בהתנהגותו (ראה סעיף 8 לכתב ההגנה).
ב.
באשר לשלטים הם טוענים כי הוצבו בתוך רשות הפרט שלהם (ראה סעיפים 11-10 לכתב ההגנה).
ג.
באשר למודעה הם טוענים כי אין בפרסום לשון הרע (סעיף 13 לכתב ההגנה).
ד.
הם מוסיפים ואומרים שהתובע נוהג במושב וברכושו כאילו מדובר ברכושו הפרטי.
למשל, גרם לשינוי גבול משקו של מר שלמה מהצרי – תושב המושב וחבר ועדת הביקורת, על חשבון גבול משקם שלהם.
ה.
האמור בפרסומים ביחס לפרשיות בהן נקשר לכאורה שמו של התובע הוא אמת והיה בו עניין ציבורי רב ועומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק.
זאת ועוד, מאחר והפרסום לא חרג מגבול הסביר והם פעלו בתום לב
עומדות להם גם ההגנות הקבועות בהוראת סעיף 15 לחוק (ראה סעיפים 14-13 וכן 27-24 לכתב ההגנה).
ו.
בסיכומיהם, הנתבעים טוענים לפתע, כי מעשיהם אינם עומדים בהגדרה של "פרסום" הקבועה בסעיף 2 לחוק, כיוון שהדברים לא נועדו לאדם זולת הנפגע/התובע.
ז.
עוד טוענים הנתבעים, בין היתר, כי השלטים נתלו כשהם מופנים לכיוון משקו של התובע בלבד והוסרו כעבור 20 דקות על ידי התובע מבלי שאדם אחר יראה את הכתוב בהם; ביחס למודעה טענו, כי היה על התובע להוכיח את פרסומה קרי, שנתלתה על גבי לוחות המודעות הציבוריים
וכי אדם אחר זולתו ראה אותה; באופן דומה חזרו בהם גם מארוע המכולת.

דיון
7.
לנוחיות הקורא אביא את לשון סעיף 2 לחוק כלשונו:
"2.
פרסום מהו
(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס,

לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל
וכל אמצעי אחר.
(ב)
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם

או לאדם אחר זולת הנפגע ;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם

זולת
הנפגע. עדי ההגנה – אין רלוונטיות
".

8.
א.
בסיכומי התשובה התובע מתנגד לשינוי החזית ולחזרת הנתבעים
מהודאתם (ראה סעיפים 4-2 לסיכומי התשובה). כבר עתה אומר
שאני מקבל את טענת התובע בעניין זה. משניתנה הודאה מפורשת
בכתב
ההגנה, מדובר בהרחבת חזית ללא היתר ועל כן דינה
להידחות.

ב.
למעלה מן הנדרש אוסיף כי טענתם המפתיעה של הנתבעים לא
עומדת בקנה אחד עם גרסתם בפני
י. הנתבעים אישרו כי הנתבעת
פגשה בתובע ליד הרחבה שליד המכולת והטיחה כלפיו את הדברים
הנטענים בכתב התביעה. בתצהירם אין זכר לטענה כי הדברים
נאמרו בנוכחות התובע בלבד. אדרבא, בהמשך, טענו הנתבעים כי עוד
באותו יום, הגיע התובע לחצר ביתם, ולאחר דין ודברים בין התובע
לילדי הנתבעים, הבטיחו הילדים כי אם יסתבר שדברי התובע נכונים
"יהיו הם ואמם מוכנים להתנצל בפני
ו בנוכחות כלל חברי המושב,
באסיפה הכללית" (ראה סעיף 14-13 לתצהיר הנתבעים). השאלה
המתבקשת היא, שאם לא היו אנשים ברחבת המכולת מדוע היה
צריך להתנצל בפני
קהל רב?!.

ג.
זאת ועוד, הנתבעים לא כופרים בטענה, כי הפיצו את המכתב נושא הכותרת "הסיפור האמיתי" (נספח ג' לכתב התביעה) בין כל חברי המושב (ראה סעיף 18 לתצהירם). בין היתר, אישרו במכתב זה כי לפחות אדם אחד
(שמואל בוני) היה עד להתרחשות שליד המכולת (ראה פסקה אחרונה בעמ' 2 של המכתב). עובדה זו עומדת בניגוד לטענתם החדשה כי הויכוח היה בנוכחות התובע בלבד. אם לא די בכך, אין חולק שהמכתב הופץ בין כל חברי המושב. משמעות האמור לעיל היא שלפחות שלושה ארועים (המכולת המכתב והאסיפה) ממלאים אחר דרישת סעיף 2 לחוק.

9.
ביחס לשלטים ולמודעה; אין התייחסות מפורשת בתצהיר הנתבעים. בבית המשפט הם העידו כי תלו את השלטים על הגדר המפרידה בין שני המשקים לעיניו של התובע בלבד ולגבי המודעה הם טוענים שמדובר בפתק קטן שנתלה בחצר ביתו של התובע לעיניו בלבד. בטענה זו אין ממש. זאת אני אומר כיוון שמותר להניח שהכתוב בשלט התלוי בחצר פתוחה, עשוי להגיע לעיניו של אדם בנוסף לנפגע. ודוק, אין הכרח כי אדם אחר יראה בפועל את הכתוב אלא די בכך שהשלט חשוף לעיני כל וקיימת סבירות שאדם אחר יכול היה לקוראו. הנתבעת הודתה כי השלטים נתלו סמוך לכביש בו עוברים עוברי אורח הגרים במושב (ראה עמ' 113 ש' 23-21 לפרו'). די בכך, כדי למלא אחר הדרישה הקבועה בסעיף 2 לחוק.
ככל שהדברים אמורים לגבי המודעה, הגם שהתובע לא הביא ראיות להוכיח את טענתו כי המודעה נתלתה על לוחות המודעות במושב, די בהודאת הנתבעים בתליית נוסח ההודעה בחצר ביתו של התובע. לצורך בירור התביעה גופא, אין נפקא מינה, אם מדובר בארוע לשון הרע יחיד או מספר ארועים. לפיכך, אני דוחה טענת הנתבעים בדבר העדר הוכחת רכיב ה"פרסום" הקבוע בחוק.

10.
כיוון שאין מחלוקת עובדתית, יש להכריע בשאלה משפטית בלבד שהיא אם האמור לעיל מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק, ואם
התשובה לכך חיובית, יש לבדוק אם עומדת לנתבעים אחת ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע?-


לנוחיות הקורא מובא סעיף 1 לחוק המגדיר "לשון הרע" בזו הלשון:
"1.
לשון הרע מהי
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית
".

11.
המבחן להתקיימות לשון הרע הוא אובייקטיבי במהותו, כפי שעמד על כך כב' השופט ד' לוין בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן
פ"ד לט (4) 734, 740:
"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום...".

12.
ההבנה הפשוטה והסבירה של הביטויים בהם בחרו הנתבעים להשתמש בפרסומים השונים,
שהתובע "גנב", "שודד", "שקרן", "מבצע מעשה נבלה חמורים" ובמרומז - מקבל שוחד, מהווים "לשון הרע" לפי החלופות הקבועות בהוראת סעיף 1(2) וסעיף 1(3) לחוק. נחזור על הידוע, כי על פי ההלכה, אין חשיבות לכוונת המפרסם מחד גיסא, או לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך גיסא. "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים..." (ראה דברי כב' השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג (2) 333, 337). בנסיבות אלה, אני קובע כי הפרסומים נשוא התובענה ממלאים אחר דרישת סעיף 1 לחוק.

הגנת "אמת דיברתי
"
13.
הנתבעים טרחו והשמיעו עדי הגנה להוכחת גרסתם בדבר התנהלותו הקלוקלת לכאורה, של התובע. אין צורך לברר את אמיתות או את נכונות הטענות, ואסביר. אפילו יש ממש בטענות הנתבעים כלפי התובע ומעשיו, אם בכך שהיה מעורב או אף היווה את הרוח החיה שבהחלטות הועדה בדבר "גזילת" שטח ממשקם ואם ביחס להאשמות המופנות כלפיו במכתב שכותרתו "הסיפור האמיתי", אין בהן כדי להטות את הכף לטובתם; הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק קובעת כי לקיומה נדרשים שני תנאים: הדבר שפורסם הוא "אמת" והיה בפרסום "עניין ציבורי". ודוק: יש למלא אחר התנאים במצטבר. דא עקא, שהנתבעים העידו בבית המשפט, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי לא היה כל עניין ציבורי בפרסום וכי לא היתה כוונה שאדם אחר זולת התובע יראה את הפרסומים (ראה עמ' 104 ש' 1, ש' 5-4 לעדות הנתבע וכן עמ' 112 ש' 24 עמ' 113 ש' 2 לעדות הנתבעת).

14.
אפילו הייתי מניח לטובת הנתבעים, כהנחת מוצא, כי קיים אינטרס ציבורי בהפצת המכתב למשל, בקרב חברי המושב, לא שוכנעתי כי תצמח תועלת חברתית מתליית השלטים ו/או המודעה. על אחת כמה וכמה לאחר שהנתבעים כפרו במעמדו הציבורי של התובע (ראה סעיפים 3 ו- 12 לכתב ההגנה). מכל מקום, הנתבעים לא הצביעו על אינטרס ציבורי חשוב בקבלת מידע מסוג זה על התובע, הגובר על זכותו של התובע לכבוד (מניעת הפרסום).
ראו בעניין זה ע"א (תל-אביב-יפו) 2141/06 - שרון סער עו"ד נ' שאלתיאל קרוואני. תק-מח 2008 (1) 9371,
9375.

15.
בנסיבות אלה, אני קובע כי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי הפרסומים חוסים תחת הגנת אמת הפרסום.

הגנת תום הלב

16.
לחילופין, טוענים הנתבעים, כי אין מדובר בפרסומים שהם "אמת אוניברסלית" כי אם הבעת דעה אישית על התנהגותו של התובע (ראה סעיף 65 לסיכומי הנתבעים). הביטויים שהופנו כלפי התובע, צריכים להיבחן בהקשר הארועים המיוחסים לו (כמו למשל, גזלת שטח מנחלת הנתבעים; מחיקת חובות לתושבים לרבות אביו של התובע תוך ניצול מעמדו ותפקידו של התובע). הואיל ומדובר בהבעת דעה שנעשתה בתום לב היא חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) או 15(4) לחוק הקובע כדקלמן:

"15.
הגנת תום לב
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
....
(2)
היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
....
(4)
הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
....".

נטל ההוכחה בעניין זה קבוע בסעיף 16 לחוק, שזו לשונו:
16.
נטל ההוכחה
(א)
הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15
".

17.
אני דוחה את הטענה כי דברי הבלע וההשתלחות נאמרו בתום לב. אף אם התקיימו הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק, שוכנעתי כי הפרסומים חרגו מתחום הסביר. הנתבעים סבורים כי בתוכן הפרסומים יש משום הבעת דעה על מעשיו של התובע. דעתי שונה. בחינת האמירות המהוות לשון הרע בפרסומים הנדונים, מעלה באופן ברור כי מדובר בהטחת עובדות, ולא בהבעת דעה. גם אם אניח כי מדובר בהבעת דעה עסקינן, הרי שזו מיוסדת על עובדות שאינן נכונות. כך או כך, לא קמה לנתבעים הגנה זו. על כל פנים, ביטויים כמו "בן לאדן" ו"גנב" והפניה למתן שוחד תמורת שטחי המושב (כמו במודעה) אינן בבחינת הבעת דעה על התנהגות התובע. אם אכן חשו הנתבעים חובה מוסרית וחברתית להזהיר את חבריהם במושב מפני התובע, די היה באותו מכתב שהופץ או בקיום האסיפה ולא היה צורך בתליית השלטים הבוטים. ודוק: העניין שהציבור מגלה בתוכן הפרסום, כשהוא לעצמו, אינו מטיל חובת פרסום; אמת-המידה היא מידת התועלת שתצמח מהפרסום, וממנה יכול שתיגזר חובה מוסרית או חברתית לפרסם גם דברי לשון הרע. דא עקא, שהנתבעים לא הצביעו על תועלת כלשהי. הנתבע הודה בעדותו כי כעס על התובע (ראה עמ' 103 ש' 17 לפרו') וכי פעל ממניעים אנוכיים ולא טובת הכלל היא שהניעה אותו לפרסם את הדברים על התובע (ראה עמ' 104 ש' 5 ו-13 לפרו'); גם מעדות הנתבעת מתגבש הרושם שהנתבעים פעלו מתוך כעס ופגיעה אישית ולא מתוך עניין ציבורי ודומה כי ביקשו ללמד את התובע לקח
(ראה עמ' 112 ש' 24-13 לפרו'). עדות הנתבעים מלמדת על כוונתם האמיתית בפרסום.

18.
בנסיבות אלה, שוכנעתי כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב וביקשו לפגוע בתובע פגיעה גדולה מזו שנדרשה כדי להגן על האינטרסים המוגנים בסעיף 15 לחוק. לפיכך, לא עומדת להם החזקה הקבועה בסעיף 16 לחוק. גם אם אלך לקראת הנתבעים ואקבע כי יש להעניק הגנה מוגברת לפרסומים המייחסים לתובע חוסר מקצועיות או שחיתות, נוכח העובדה שהוא ממלא תפקיד ציבורי על פי דין, אז קיים עניין רב לציבור בכל הקשור לאיכות השירות הציבורי ובמקרה כזה פוחת משקלו של האינטרס שבהגנה על שמו הטוב של הנפגע (ראה דיון בעניין זה בע"א 3199/93 - יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח'. פ"ד מט (2) 843 ,עמ' 865-866), אין בתשתית הראייתית שלפניי כדי לקבוע כי יש אמת בטענות הנתבעים. על אף שהנתבעים פנו לערכאות משפטיות ואף זכו בתביעתם על חלקת הקרקע שנגזלה מהם (ראה נ/1) התובע לא היה צד לאותו הליך או לכל הליך אחר. אין בעדויות שהובאו כדי להטיל דופי ממשי בתובע ביחס להחלטות שהתקבלו בעניין מחיקת החובות לבתים המקצועיים או לניצול מעמדו לרעה. בנסיבות אלה, קריאות הגנאי והכתמת התובע, בלא יסוד של אמת, מצדיקה את חיוב הנתבעים (ראה ע"א 5653/98 - אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח'. תק-על 2001(3), 399, עמ' 422).


גובה הפיצוי

19.
התובע העמיד תביעתו בכתב התביעה על סך 300,000 ₪. 50,000 ₪ לכל מקרה לשון הרע (כמפורט בסעיף 1 לעיל).
בסיכומיו, טען התובע לפיצוי מוגדל בסך מכפלת הסכום, קרי 100,000 ₪ לכל ארוע ובסה"כ 600,000 ₪, בשל כוונת הנתבעים לפגוע בו.

20.
קשה לאמוד ולכמת את הפגיעה בשמו הטוב של אדם ולהעריכו באופן כלכלי. לפיכך, קבע המחוקק פיצוי של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק (ראה סעיף 7א לחוק). מגמת פסיקת הפיצויים כפולה:
"ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.
שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב''... הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד..." (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 - 494 (1991
))".
ראה: רע"א 10520/03 - איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר . תק-על 2006(4) 1410 ,עמ' 1475.

אמות המידה לפסיקת פיצויים בגין לשון הרע נקבעו ברע"א 4740/00 - לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו-2 אח' . תק-על 2001(3) 489 ,עמ' 496. שם נאמר: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים"... אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו".

21.
בהסתמך על האמור לעיל, הגם שדובר במקרה דנן ב- 6 פרסומים שונים, בזמן קצר, מבלי להקל ראש בחומרתם, מאחר והפרסומים היו מוגבלים בזמן ובתחום הפצתם, דהיינו מדובר בפירסום בתוך קהילה קטנה וסגורה בה כולם מכירים את כולם. משמע כל אחד מקוראי הפירסום יש לו דעה על התובע מהכרותו עמו, ומהכרת הנפשות הפועלות (התובע הנתבעים וכעסיהם זה על זה) כך שלדברי לשון הרע יש השפעה מועטת ונזקה מצומצם. אני מעמיד את גובה הנזק לו זכאי התובע,
ללא הוכחת נזק, בסך כולל של 15,000 ₪.
כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של
5,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום ז' בכסלו, תשס"ט (4 בדצמבר 2008), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 04/12/08.

יחזקאל ברקלי
, שופט


006123/02א
130 מ.ב.







א בית משפט שלום 6123/02 עופר בר-טל נ' אסתר אריה, שלמה אריה (פורסם ב-ֽ 04/12/2008)