פסקי דין על הוועדה המקומית לתכנון ובניה | פסקי דין על יפה נוף תחבורה תשתית ובנייה | פסקי דין על אליאס חורי | פסקי דין על לייה חורי | פסקי דין על ברכאת חורי |

427/08 הפב     30/11/2008




הפב 427/08 הוועדה המקומית לתכנון ובניה, יפה נוף תחבורה תשתית ובנייה בע"מ נ' אליאס חורי, לייה חורי, ברכאת חורי




בפני
כב' השופט עודד גרשון

1. הוועדה המקומית לתכנון ובניה
חיפה
המבקשות 2. יפה נוף תחבורה תשתית ובנייה בע"מ
נגד
משיבים 1. אליאס חורי

2. לייה חורי

3. ברכאת חורי

4. גסאן חורי
5. מרואן חורי
6. ג'ורג'ינה חורי
7. דאוד ריטה
פסק דין
1. מבוא

הואיל ולפני שני הליכים, כאשר המבקשים בהליך האחד הם המשיבים בהליך השני, אני מבהיר כי למען הסדר הטוב המבקשות בת.א. 427/08 תקראנה להלן – "המבקשות" ואילו המבקשים בת.א. 513/08 יקראו להלן – "המשיבים".

ביום 13.4.07 חתמו הצדדים על הסכם כולל שעיקרו פינוי הנכס המופקע (שפרטיו יובאו בהמשך) ומסירתו למבקשות. כן הוסכם כי המחלוקת בדבר שיעור הפיצוי לו זכאים המשיבים, בגין ההפקעה, (מעבר לסכום שאינו שנוי במחלוקת) תועבר לבוררות בפני
השמאי דותן דרעי.

ביום 27.2.08 נתן הבורר את פסקו במחלוקת שבין הצדדים.

כל אחד מן הצדדים הגיש לבית המשפט בקשה בקשר לפסק הבורר האמור:

המבקשות הגישו את הבקשה שבת.א. 427/08 ובה עתרו "להורות על ביטולו החלקי של פסק הבורר (...) באופן שתבוטל החלטת הבורר הקובעת כי המועד לפיו ישולם סכום הפיצויים למשיבים בגין ההפקעה הינו 22.4.01".

המשיבים הגישו את הבקשה שבת.א. 513/08 ובה עתרו "להורות על ביטולו החלקי של
פסק הבורר (...) באופן שתבוטל החלטת הבורר הקובעת כי המועד לפיו ישולם סכום הפיצויים למשיבים בגין ההפקעה הינו 22.4.01".

המשיבים הגישו את הבקשה שבת.א. 513/08 ובה עתרו ל - "השלמת ו/או תיקון פסק בורר", כדלקמן:

"1. להוסיף לחיובי הנתבעות (היינו, המבקשות. ע.ג.) שנקבעו בפסק סכום של 22,401 ₪ בגין מס רכישה.

2. לתקן את הסכום הנקוב בסעיף 13.2 לפסק לסכום של 25,000$ (במקום 22,600$.

3. לקבוע כי לסכומים שנקבעו בסעיף 13 לפסק יתווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961 (...) החל מ"המועדים הקובעים" כפי שנקבעו בפסק או לחילופין, למען הזהירות בלבד, לקבוע כי לסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור, התשכ"ד – 1964 (...) החל מ"המועדים הקובעים" כפי שנקבעו בפסק".

בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בשתי הבקשות ו

פסק דין
יתייחס, על כן, לשתיהן גם יחד.

2. השתלשלות העניינים

א. שתי הבקשות שלפני עוסקים בפסק בורר שניתן בקשר להפקעתם של המקרקעין המצויים ברח' אלנבי 34 בחיפה, הידועים כחלקה 22 בגוש 10833. (להלן – "המקרקעין").
ב. המשיבים החזיקו במבנה שהיה בנוי על המקרקעין וטענו לגביו, כמו גם לגבי החצר המקיפה אותו, לזכויות דיירות מוגנות. המבנה האמור יועד לפינוי והריסה בהתאם לתוכנית חפ/981 (להלן – "התוכנית).

ג. המקרקעין הופקעו לצורכי הרחבת דרך על ידי המבקשת 1 (להלן – "הועדה המקומית") מכח הסעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, (להלן – "חוק התכנון והבניה") ובהתאם לתוכנית.

ההודעה על ההפקעה לפי הסעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 פורסמה ביום 21.2.01 ובמסגרתה הודיעה הועדה המקומית כי המקרקעין נחוצים לה באופן דחוף לצורכי הציבור וכי הם מופקעים, ובכוונתה לקנות בהם חזקה באופן מיידי.

ד. המבקשות ניהלו משא ומתן ממשוך עם המשיבים ביחס לפינוי המקרקעין והמבנה שעליהם (להלן, ביחד, "הנכס"). במסגרת המשא ומתן הוצעו למשיבים הצעות רבות לדיור חלוף אולם המשיבים סירבו לכל ההצעות ודחו אותן תוך מניעת ביצוע העבודות על ידי המבקשות.

ה. הועדה המקומית הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה את התובענה שבתיק המרצת פתיחה 165/04 ובה ביקשה מבית המשפט לחייב את המשיבים למסור לידיה את החזקה בנכס שהופקע כאמור לעיל.

בפסק-דינו מיום 19.12.04 (נספח ב' לבקשה שבת.א. 427/08) קיבל בית המשפט (כב' השופט ד"ר) את בקשת הועדה המקומית וחייב את המשיבים למסור לועדה או למי מטעמה, לאלתר את החזקה בנכס. כן חוייבו המשיבים, יחד ולחוד, לשלם לועדה המקומית שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

ו. המשיבים לא השלימו עם פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי והשיגו עליו בפני
בית המשפט העליון (עע"מ 1173/05). ברם, בדיון שהתקיים בפני
בית המשפט העליון ביום 19.2.07, חזרו בהם המשיבים מן הערעור. הערעור נמחק והמשיבים שלפני חוייבו לשלם לועדה המקומית שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

ז. גם לאחר שניתן פסק דינו הנ"ל של בית המשפט העליון, סירבו המשיבים למסור את החזקה בנכס "ונהגו באלימות כלפי עובדי וקבלני המבקשות אשר ביקשו לבצע עבודות סלילה בקרבת המקרקעין ומונעים את ביצוע העבודות" (סעיף 10 לתצהירו של מר אבי שטיין שניתן בתמיכה לבקשה שבת.א. 427/08).

ח. "ביום 13.4.07, לאחר ויתורים כבדים ביותר, מצד המבקשות, הגיעו הצדדים להסכמות על פיהן המשיבים יפנו את הנכס המופקע בהתאם לתנאים הקבועים בהסכם. כן הגיעו הצדדים להסכמה כי המחלוקת בדבר שיעור הפיצוי לו זכאים המשיבים בגין ההפקעה (מעבר לסכום שאינו שנוי במחלוקת) תועבר לדיון בבורות בפני
השמאי דותן דרעי" (סעיף 11 לתצהירו הנ"ל של מר שטיין).

3. החלק האופרטיבי בפסק הבורר

א. הבורר קבע בפסקו שני "מועדים קובעים": האחד, 22.4.2001 "המהווה 60 יום לאחר פרסום ההודעה על ההפקעה ברשומות (...)" נקרא "המועד הקובע הראשון".

ביחס למועד האחר, 13.4.07, כתב הבורר כי "רכיב הפיצוי הקשור במישרין עם העסק ועלויות הפינוי ראוי כי ישולמו ביחס למועד הפינוי בפועל או בסמוך לו. מועד כריתת הסכם הפינוי בין הצדדים נבחר כמועד המייצג נאמנה רציונל זה, קרי – 13.4.2007 (להלן: המועד הקובע השני)".

בסעיף 13 לפסקו כתב הבורר לאמור:

"בהתאם לכל האמור לעיל, ובהתאם למיקום הנכס, מהותו כדירת מגורים ועסק, זכויות המחזיק בהם, המחלוקת בנושא הפיצויים, טיעוני הצדדים (...) אני מעריך את פיצוי הפינוי למחזיק במושכר נכון לתאריכים הקובעים כדלקמן:

13.1 בעד דירת המגורים כולל חצר ופרטיות
דמי מפתח מלאים 3/3 - 173,448 $
13.2 בעד עסק במיקום חליפי
> אובדן הכנסות לשנה - 22,600 $
13.3 הוצאות הכרוכות במישרין בהעברה
(של יחידת הדיור ושל העסק) - 16,000 $

במידה ויחול מע"מ על סכומי הפיצויים או על חלק מהם ישולם המע"מ על ידי הנתבעת.

הסכום בשקלים חדשים לרכיב 13.1 נכון למועד הקובע הראשון (שע"ח 4.153 ₪/$) ומתקבלים 720,330 ₪ ליום 22.4.2001.

הסכום בשקלים חדשים לרכיבים 13.2-13.3 נכון למועד הקובע השני (שע"ח 4.069 ש"ח/$) ומתקבלים 157,063 ₪ ליום 13.4.2007.

לא נדרשתי לקביעת דיון בנושא הריבית. משכך, נראה סביר כי זקיפת הריבית תתקיים עפ"י דין".

4. טענות המבקשות בבקשתן

א. המבקשות טענו כי אין מחלוקת על כך שעל פי הוראת סעיף 190(4) לחוק התכנון והבניה המועד הקובע לעניין תשלום הפיצויים הוא 60 יום ממועד פירסום ההודעה על ההפקעה ברשומות (היינו, 22.4.01 – להלן – "המועד הקובע הראשון").

אלא מאי?

שבענייננו, אפילו המשיבים לא תבעו את תשלום הפיצויים על פי המועד הקובע הראשון ובשומה שהוגשה מטעמם הם עתרו לחייב את המבקשות לשלם להם את הסכום הנתבע נכון למועד השומה, 2.9.07.

ב. המבקשות טענו כי הבורר החליט להצמיד את סכום הפיצויים למועד הקובע על פי הדין. לטענתן, "פסיקה זו בנסיבות הענין נוגדת את תקנת הציבור ולפיכך דינה להתבטל לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן – "חוק הבוררות")".

ג. המבקשות הוסיפו וטענו כי –

"14. (...) במשך 6 שנים סירבו המשיבים בכל דרך (לרבות בכח הזרוע) לפנות את הנכס תוך שהם מונעים את השלמת עבודות הסלילה ומשיתים על הקופה הציבורית הוצאות רבות ומיותרות.

15. המשיבים התעלמו מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מפסק דינו של בית המשפט העליון, ומהוראות החוק והמשיכו בסירובם לפנות את הנכס עד לכניעה למלוא דרישותיהם.

16. לא די שממועד פירסום ההפקעה (אפריל 2001) המשיכו המשיבים להחזיק בנכס ולעשות בו שימוש, כעת יקבלו הם פיצוי על חשבון הקופה הציבורית, על אותה הפרת חוק.

(...).

20. בענייננו, השארת פסק הבורר בסוגיה זו על כנו, משמעה העברת מסר שלילי לציבור לפיו חוטא יוצא נשכר ועלול להיות בכך משום תמריץ לעבריינות.

21. פסק הבורר בסוגיה זו משמעו כי בגין הפרת החוק ומניעת העבודות בכח הזרוע יקבלו המשיבים פיצויים בסך של 351,313 ₪ (!) ונסביר: סכום הפיצוי שפסק הבורר למשיבים בגין ההפקעה עומד על סך של 720,330 ₪. סכום זה הורה הבורר להצמיד למועד הקובע הוא 22.4.01, כאשר סכום זה נכון למועד הקובע עומד על 1,071,643 ₪.

22. זאת בעוד שהפינוי נעשה רק בחודש מאי 2007 (!) בגלל סירובם של המשיבים לציית לחוק ולפסק דינו של בית המשפט.

23. יוצא אם כן הקופה הציבורית "נענשת" פעמיים. מחד היה עליה לנהל הליכים משפטיים ממושכים כנגד המשיבים, לעכב את ביצוע עבודות הסלילה ומאידך עליה לשלם "פיצוי" לאותם מפירי חוק בגין הפרת החוק.

24. ונדגיש, אפילו המשיבים בשומתם לא תבעו פיצוי על פי המועד הקובע אלא נכון להגשת שומתם!!".

5. טענות המשיבים בבקשתם

א. עניין מס הרכישה:

המשיבים טענו כי בסעיף 12.16 לפסק הבורר התייחס הבורר לעניין מס הרכישה וכך כתב:

"מכאן, כי מההיבט המשפטי ולאור כפיפותי לדין המהותי נראה כי אין לי ברירה אלא להחליט עפ"י הפסיקה הנ"ל (הבורר התייחס בפסקו לע"א 7957/01 יוסף כלפא נגד הועדה המקומית חיפה. ע.ג.) ולקבוע כי אין לגלם את המסים שיחולו על בעלי הזכויות לרבות מס הרכישה לרכישת הנכס החלופי. במאמר מוסגר אציין כי בראיה עצמאית שלי כבורר אני סבור כי יש להוסיף לפיצוי אותו קבעתי גם את רכיב תשלומי מס הרכישה לנכס החלופי (22,000 ₪ לפי קבלות במקרה דנן), כי אם לא כן יוותר המופקע בחסרון כיס. נושא זה הינו משפטי מובהק".

המשיבים טענו כי הצדדים לא הכפיפו את הבורר לדין המהותי. נהפוך הוא, הואיל ובהסכם הבוררות לא נקבע כי הבורר כפוף לדין המהותי הרי שעל פי פיסקה יד' לתוספת לחוק הבוררות הבורר "(...) לא יהיה קשור בדין המהותי (...)".

בנסיבות אלה, טענו המשיבים, כאשר הבורר עצמו ציין בפסקו כי הוא סבור שיש להוסיף לסכום הפיצוי את מס הרכישה ומאחר ו"המניעה" לכך אינה קיימת בפועל, "הרי שיש להוסיף לפסק את מה שהבורר חשב לנכון להוסיף עליו (אך בפועל לא הוסיף) דהיינו סכום מס הרכישה".

ב. עניין סכום הפיצוי בגין אובדן הכנסות:

המשיבים התייחסו לסכום הפיצוי שקבע הבורר בסעיף 13.2 לפסקו, 22,600$ וטענו כי "הבורר חרג מסמכותו בעניין זה וקבע סכום הנמוך מהסכום שלא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים במרכיב זה".

המשיבים טענו כי בסעיף 3 להסכם בין הצדדים נקבע סך של 150,000$ כסכום שאינו שנוי במחלוקת ביניהם. סכום זה היה מורכב ממספר מרכיבי נזק להם טענו המשיבים, לרבות אובדן הכנסות. בסעיף 3 להסכם נקבע כי "למען הסרת ספק מובהר כי דמי הפינוי לא יפחתו, בשום מקרה, מהסכום שאינו שנוי במחלוקת".

המשיבים טענו כי בשתי חוות דעת של השמאי אריה אריאל מטעם המבקשות הוערך סכום אובדן ההכנסות של המשיבים בסכום של 25,000$. לטענתם, "בהסתמך על חוו"ד אלה ולאחר מו"מ נוסף בין הצדדים, נקבע הסכום של 150,000$ כסכום שאינו שנוי במחלוקת בהסכם הבוררות".

המשיבים טענו כי –

"אמנם דמי הפינוי הכוללים נקבעו בסופו של דבר ע"י הבורר בפסק הבוררות בסכום הגבוה מ- 150,000$, אולם המבקשים (היינו, המשיבים שלפני. ע.ג.) יטענו כי הבורר חרג מסמכותו שנקבעה בין הצדדים בהסכם עת הפחית את מרכיב אובדן ההכנסות מ- 25,000$ ל- 22,600$. הפחתה זו חרגה מההסכמות ומגדר המחלוקת שבין הצדדים ובית המשפט הנכבד מתבקש לתקנה, באופן שבסעיף 13.2 לפסק ייקבע הסכום של 25,000$ (במקום 22,600$)".

ג. עניין שערוך סכומי הפיצוי שנפסקו:

המשיבים טענו כי הבורר פסק כי סכום הפיצוי בעד דירת המגורים כולל חצר ופרטיות בסך של 720,330 ₪ הינו נכון ליום 22.4.01 וכי הסכום שנקבע בעד אובדן הכנסות והוצאות, 157,063 ₪, הינו נכון ליום 13.4.07.

המשיבים טענו כי הואיל והבורר קבע כי הסכומים הנ"ל נכונים למועדים שצויינו על ידו "הרי שיש להוסיף לסכומים שנפסקו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת רבית והצמדה, החל מ"המועדים הקובעים" כפי שנקבעו על ידי הבורר, אחרת לא יהיה שום משמעות לקביעת הבורר עצמו בדבר המועדים הקובעים".

6. דיון

א. האם חרג הבורר מסמכותו בכך שראה עצמו כפוף לדין המהותי?

כזכור, הבורר ראה עצמו כפוף לדין המהותי (סעיף 12.16 לפסק הבורר). המבקשות טענו כי אין בכך משום חריגת הבורר מסמכותו ועל כן אין הצדקה לביטול הפסק בסוגיית מס הרכישה או בכל סוגיה אחרת. לטענתן, סעיף 24(7) לחוק קבע כי מקום שהצדדים חייבו את הבורר לפסוק על פי הדין המהותי והוא לא עשה כן יש בכך כדי להקים עילת ביטול. אך ההיפך מכך לא נקבע בחוק.

אכן, הבורר נתפס לכלל טעות משסבר כי הוא כפוף לדין המהותי למרות שהצדדים לא חייבוהו לכך. ברם, עובדה זו, כשלעצמה, אין בה כדי לזכות את המשיבים בסעד המבוקש על ידם.

הלכה פסוקה היא כי טעותו של הבורר, כשלעצמה, אינה מקימה עילת ביטול:

"כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות, מקבלים הם עליהם את שיקול-דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול, כי אלה מוטעים היו. על כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם".

(דברי כבוד השופט שיינבוים בע"א 388/81 תימורים – מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נגד משתלות ויצמן סול כהנא בע"מ ואח' (פ"ד ל"ו (4) 253, בעמ' 264 מול האות א').

לפיכך, אין בטעותו של הבורר כדי לזכות את המשיבים בסעד בהליך שלפני ואני דוחה את טענות המשיבים בעניין זה.

ב. האם חרג הבורר מסמכותו בעניין סכום הפיצוי בגין אובדן הכנסות?

דין טענת המשיבים בעניין זה להדחות.

המשיבים מבקשים, בעניין זה, לאחוז בחבל משני קצותיו: מן הצד האחד טוב להם עם העובדה שסכום הפיצוי הכולל שנפסק לזכותם עולה על הסך 150,000$. מן הצד השני הם טוענים שאחד המרכיבים בסכום שנפסק לזכותם, היינו, הסכום שנפסק בגין אובדן הכנסות, נמוך מן הסכום שהוערך בחוות הדעת של השמאי מטעם המבקשות.

הבורר רשאי היה לקבוע את הסכום שקבע (22,600$) ולא את הסכום שנקבע בחוות הדעת של המומחה מטעם המבקשות (25,000$). כל עוד סכום הפיצוי הכולל לא נפל מן הסכום שנקבע על ידי הצדדים כסכום המינימום (150,000$) הרי שאין כל פגם בכך שאחד הרכיבים המרכיבים את סך כל הפיצוי נמוך מן הסכום שהוערך על ידי מי מן הצדדים. ממילא אין בכך חריגה מסמכות כנטען על ידי המשיבים.

ג. עניין שערוך סכומי הפיצוי שנפסקו

גם טענות המשיבים בעניין זה דינן להדחות.

משמעות טענתם של המשיבים בעניין זה היא כי הלכה למעשה טעה הבורר בכך
שלא הצמיד את הסכומים שפסק החל מן "המועדים הקובעים" שנקבעו בפסקו.

כאמור לעיל, אין בטעות שנפלה בפסקו של הבורר, כשלעצמה, כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בפסק כדי להביא לשינוי בו.

מעבר לכך אוסיף כי המחוקק קבע מנגנון לתיקון פסקו של בורר, על ידי הבורר עצמו, בעניינים המנויים בסעיף 22 לחוק. בסעיף 22(א)(3) לחוק הוסמך הבורר לתקן את פסקו כאשר לא נכללה בו הוראה בדבר תשלום ריבית. המחוקק ראה לציין כי "ליקויים כאמור בסעיף-קטן (א)(1) או (2) רשאי בית-המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פנייה לבורר או שהיתה פנייה והבורר לא החליט בה". ומכלל הן אתה למד את הלאו: מאחר ובית המשפט הוסמך לתקן את הליקויים המנויים בסעיף 22(א)(1) ובסעיף 22(א)(2) אתה למד כי בית המשפט לא הוסמך לתקן את הליקוי האמור בסעיף 22(א)(3) לחוק.

הסעד המבוקש על ידי המשיבים הינו סעד שבית המשפט היה נותנו אילו דן בעניין כערכאת ערעור על פסק הבורר. ברם, אין הדבר כן. בית המשפט דן בעניין באספקלריה של עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק או בתיקון הליקויים בפסק הבורר כאמור בסעיף 22 לחוק. הא ותו לא.

הואיל וכך, דין טענתם של המשיבים להדחות בעניין זה.

ד. בעניין בקשתן של המבקשות (ת.א. 427/08)

סבורני כי לאור נימוקי המבקשות, כמפורט בסעיף 4 ל

פסק דין
זה, מן הדין לקבל את בקשתן ולבטל את קביעת הבורר כי המועד לפיו ישולם סכום הפיצויים בגין ההפקעה הוא 22.4.01.

כמו המבקשות אף אני סבור כי מקום שבו נוקט בעל דין בכח הזרוע כדי לעכב ולסכל את פינויו של נכס שהופקע כדין, גם לאחר שבתי המשפט המחוזי והעליון אישרו את הפינוי, הרי שהענקת פיצוי גם עבור התקופה שבה התעכב הפינוי, בעטיו של בעל הדין, יש בה משום מתן פרס למפירי החוק על עצמם הפרת החוק.

בנסיבות העניין שלפני מהווה פסיקתו של הבורר בעניין האמור משום הענקת סעד הנוגדת את תקנת הציבור. הדעת אינה סובלת כי מי שהפרו את החוק בכח הזרוע יזכו לפיצוי בגין הפרתם.

ה. מה, איפוא, צריכה להיות תוצאתם של ההליכים שלפני?

אין ספק כי יש לאשר את פסק הבורר, בכפוף לתיקון הנובע מן האמור בפיסקה 6(ד) ל

פסק דין
זה. אך מה צריכה להיות ההוראה שתבוא במקום הוראת הבורר?

כאן המקום לציין כי המשיבים עצמם ביססו את תביעתם בפני
הבורר על חוות דעתו של השמאי מר גדי דגני מיום 2.9.07. המשיבים עתרו לכך שהפיצוי שיפסק להם יהיה סכום השומה האמורה "(...) נכון לתאריך כתיבת הדו"ח (...)".

לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה כי נכון וצודק יהיה להורות כי הסכום של 173,448$ אותו פסק הבורר יהיה נכון ליום פסיקתו, היינו, 27.2.08.

7. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:

א. אני דוחה את הבקשה שבתיק אזרחי 513/08 ואני מקבל את הבקשה שבתיק אזרחי 427/08.

ב. אני מאשר את פסקו של הבורר השמאי דותן דרעי מיום 27.2.08 בכפוף לתיקון שלהלן:

אני מורה כי הסך 173,448$ שפסק הבורר בסעיף 13.1 לפסקו יהיה נכון ליום 27.2.08 ולא כפי שהורה הבורר (22.4.01).

יתר חלקי פסק הבורר ישארו בעינם.

ג. אני מחייב את המשיבים בתיק אזרחי 427/08 (המבקשים בתיק אזרחי 513/08), יחד ולחוד, לשלם למבקשות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מ

פסק דין
זה לצדדים בדואר רשום.

פסק הדין ניתן בלשכתי בהעדר הצדדים ביום 30.11.08 (ג' בכסלו, תשס"ט).
עודד גרשון
,שופט

בית המשפט המחוזי בחיפה

הפ"ב 427/08 הוודעה המקומית לתכנון ובניה חיפה 30 נובמבר 2008
ואח' נ' אליאס חורי
ואח'

ת"א 513/08 אליאס חורי
ואח' נ' הועדה המקומית
לתכנון ולבניה חיפה ואח'









הפב בית משפט מחוזי 427/08 הוועדה המקומית לתכנון ובניה, יפה נוף תחבורה תשתית ובנייה בע"מ נ' אליאס חורי, לייה חורי, ברכאת חורי (פורסם ב-ֽ 30/11/2008)