פסקי דין על משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ | פסקי דין על ציון שרעבי | פסקי דין על רחמים שרעבי | פסקי דין על עודד שרעבי ואח' |

122127/00 א     09/02/2006




א 122127/00 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' ציון שרעבי, רחמים שרעבי, עודד שרעבי ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
122127/00

א 122129/00
בפני
:
כב' השופטת נורית רביב
תאריך:
09/02/2006



התובע:
משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מנחם יוריסטה

- נגד -

הנתבעים:
1. ציון שרעבי

2. רחמים שרעבי

3. עודד שרעבי

4. יוסף שרעבי

5. אופירה (מוסה זדה) שרעבי

6. מרים שרעבי

כולם ע"י ב"כ
עו"ד עובדיה אבוש
.




פסק-דין

1.
הבנק התובע (להלן: "הבנק"), העמיד לבני הזוג משה ובאפי שרעבי הלוואה לבניית ביתם בנחלת הורי משה שרעבי במושב גבעת יערים.
ההלוואה ניתנה בשתי "מנות". האחת, בנובמבר 1985 בסכום של 42,700 ₪, והשניה באוקטובר 1987, בסכום של 11,000 ₪ (להלן: "הלוואה הראשונה" ו- "ההלוואה השניה", בהתאמה).

למועד הגשת התביעות בנובמבר 2000, היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה הראשונה עמדה על סכום של 155,400 ₪, והיתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה השניה עמדה על 68,760 ₪.
התביעות בתיקים שבכותרת הוגשו בסדר דין מקוצר כנגד הערבים בלבד – כולם בני משפחה של הלווה משה שרעבי. להלוואה הראשונה ערבו הנתבעים 1,2,6 ולשניה - הנתבעים 5-1.
הערבים הנתבעים קבלו רשות להתגונן, והדיון בשתי התביעות אוחד על פי החלטה מיום 6.2.03.
מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע מס' 1, מר ציון שרעבי
, והוא היחיד שנחקר על ידי ב"כ הבנק. לא הובאו עדים נוספים מטעמם.
2.
אין זו הפעם הראשונה שהערבים נתבעים בגין ההלוואות שהבנק נתן למשה ובאפי שרעבי. לתביעות כאן קדמו שתי תביעות אשר הוגשו ב-1993 בגין פיגורים בהחזרי ההלוואות: בהלוואה הראשונה סכום הפיגור עמד על 3,440 ₪ ובהלוואה השניה – על 1,795 ₪. שני תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו לביצוע פסקי הדין בתביעות הללו, נסגרו לאחר ששולם סכום של 12,000 ₪.

הפעם הוגשו התביעות כנגד הערבים לאחר שראש ההוצאה לפועל אישר שההליכים כנגד הלווים מוצו.

מתברר שהאישור הזה ניתן לאחר שהבנק פנה אל ראש ההוצאה לפועל בשנית במכתב הבהרות מיום 28.9.2000.
וכך נאמר באותו מכתב:
"1.
לא נעשה כל משכון ע"י צדדי צד ג' – הורי החייב.
2. הזכויות במקרקעין הם זכויות ההורים במשק ולפיכך סרב ראש ההוצל"פ בעבר – 24.9.98 לעקלם בתיק זה.
3. לאור הנ"ל הרי ברור כי לא ניתן לממש את הזכויות במשק וכאמור אף קבע ראש ההוצל"פ כי לא ניתן למנות כונס נכסים לנכס.
4.
(כך במקור – נ.ר.).
5. לאור הנ"ל ולאור הכרזת החייב כחייב מוגבל באמצעים מבוקש לאשר כי כל ההליכים בתיק נגד החייבים מוצו".


עתה טוענים הנתבעים שיש לפטור אותם כליל מערבותם ואלה טעמיהם:
ההתקשרות על פי הערבות נגועה בפגם יסודי אשר בשלו עומדת להם הזכות לבטלה. הבנק ויתר על קבלת "התחייבות ו/או שיעבוד מבעלי הזכויות במקרקעין"; הוויתור הזה לא היה ידוע להם ואילו גולה להם על ידי הבנק מבעוד מועד הם לא היו מסכימים כלל לערוב להלוואות. מדובר אפוא בפגם של טעות ובהפרת חובת הגילוי על ידי הבנק.

זאת ועוד. הבנק, בוותרו על קבלת "בטוחה נכסית" מהלווים לא פעל כבנק סביר במיוחד כך לנוכח היותו בנק למשכנתאות; חרף התניות המפורשות בהסכם ההלוואה אשר מחייבות את הלווה להעמיד לרשות הבנק בטוחה כזו,
הוא לא דאג לכך שההתחייבות הזו תקוים; בזה הפר הבנק את חובת הזהירות כלפי הנתבעים ואף עשה כלפיהם באמצעות התניות הללו שבהסכמי ההלוואה, היצג רשלני.

לחלופין טוענים הם כי התשלום שבוצע בזמנו על ידי הנתבע 1 בעקבות הליכי הוצאה לפועל שננקטו על ידי הבנק ב-1993, נעשה לאחר שב"כ הבנק הציע להפטיר את כל הערבים מערבותם כנגד תשלום גלובאלי של 12,000 ₪.
3.
על הטענה האחרונה אומר הבנק שלא היו דברים מעולם – הצעה כזו לא הועלתה על ידי הבנק ולא יתכן שהבנק היה מעלה בפני
הם את ההצעה הנטענת. ואכן, הטענה האחרונה, ראוי לומר כבר עתה – אינה נראית לי.

אין בידי הערבים כל מסמך מהבנק אשר מעיד על כך שהם הופטרו מערבותם - הקבלה שעליה מופיע הכיתוב: "גמר חשבון" (מצורפת לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים), מתייחסת לחוב שנצבר בתיק הוצאה לפועל, וזה נפתח לשם ביצוע

פסק דין
בתביעה שהוגשה בגין פיגורים בהחזרי ההלוואה;
הסכום של 12,000 ₪ (או לפי הקבלות שהוצגו - 11,000 ₪) אשר שולם במספר תשלומים במהלך 1995 ו-1996, אינו עומד בשום יחס סביר ליתרה הבלתי מסולקת של ההלוואות שבאותה עת עמדה על סכום של כ-110,000 ₪ (73,000 ₪ בגין ההלוואה הראשונה וכ- 36,000 ₪ בגין ההלוואה השניה - סעיף 3 לתצהיר ב"כ הבנק). אין זה סביר על כן שהבנק היה מוכן לפטור את הערבים מערבותם תמורת סכום של 12,000 ₪ בלבד ;
מעבר לכל אלה, הגרסה ששוטח ציון שרעבי
בתצהירו בעניין ההפטר הנטען, מוקשה ורחוקה מלשכנע.
לפי תצהירו של ציון שרעבי
, "בשנת 1992, או בסמוך לכך, עם התיקון בחוק הערבות פנה ב"כ הבנק אלינו והציע כי כנגד קבלת תשלום מסויים יפטור אותנו מערבותינו (אם בכלל יש לה תוקף) בגין הלוואה הנ"ל וכן בגין ההלוואה הנדונה בת"א 122129/00, (סעיף 21 לתצהיר).

כלומר, הבנק יזם פנייה אל הערבים באמצעות בא כוחו, וזה עוד לפני שהוגשו כנגד הלווים תביעות בגין פיגורים בהחזרי ההלוואה - מדובר כזכור בתביעות שהוגשו רק ב- 1993. הרבה יותר סביר על כן, שהסכומים ששולמו על ידי הערבים רק ב-1995 וב-1996, שולמו בעקבות הליכי ההוצאה לפועל שננקטו כנגדם עם צירופם לתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגד הלווים (ראה תצהירו של ב"כ הבנק, עו"ד יוריסטה).

יש אפוא לדחות את הטענה החלופית ולהידרש לטענות ההגנה המרכזיות של הנתבעים, אך תחילה לשאלה אם הנתבעים אינם יכולים להישמע בטענות הללו בשל התיישנותן, כפי שטוען הבנק.
4.
חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע בסעיף 2 שלו:
"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".
הדברים מדברים אפוא בעד עצמם. מה שמתיישן הוא זכות התביעה להבדיל "מזכות הטענה"; בענייננו מדובר בטענות הגנה, ואלה אינן נתונות להתיישנות.
אין על כן ממש בטענה כי משלא העלו הנתבעים "בהזדמנות" הראשונה שבה נתבעו על ידי הבנק את הטענות בעניין העדר בטוחה נכסית - חלה התיישנות על הטענות הללו.

את מחסום ההתיישנות הנתבעים עוברים אפוא ללא קושי, והשאלה הבאה שיש להתייחס אליה היא, האם עומדת לנתבעים הזכות לבטל את חוזה הערבות על יסוד העילות הנטענות: טעות בכריתת חוזה הערבות והפרת חובת זהירות, כשאין חולק על כך שאין בידי הבנק מה שמכונה על ידי הנתבעים "בטוחה נכסית" ברת מימוש.
5.

ב"כ הבנק אמר בישיבת יום ה-28.3.2005 שהבנק קיבל את הבטוחה המכסימלית שניתן היה לקבל בנסיבות המקרה (פרוטוקול עמ' 18).
כפי שעולה מהמסמכים שצורפו על ידי הבנק לתצהיר מטעמו, הבנק קיבל מהלווים, משה ובאפי שרעבי, ייפוי כוח בלתי חוזר למשכן ולשעבד את זכויותיהם בקרקע שבגבעת יערים מס' 76, ו-3 התחייבויות של מנהל מקרקעי ישראל שלא להעביר או לרשום את "זכות החכירה על הנכס או זכות אחרת על הנכס על שם החוכר או מטעמו על שם מישהו אחר אלא אם באותו מעמד תרשם לזכותכם משכנתא על זכות החכירה על הנכס בסכום שלא יעלה על...".
ההתחייבויות הראשונה של המנהל הוצאה באוגוסט 1985 והיא מתייחסת להלוואה בסכום של 36,600,000 שקל (ישן); במאי 1996 הוצאה ההתחייבות השניה אשר מתייחסת להלוואה בסכום של 9,100 ₪ ובאוקטובר 1987 הוצאה ההתחייבות השלישית ביחס להלוואה בסכום של 11,000 ₪.

על פי ההתחייבויות, החוכר שעומד לקבל מהבנק את ההלוואה הם יעקב ומרים שרעבי,
הורי הלווה משה שרעבי, מה שאינו תואם כמובן את מסמכי הבנק, ובה בעת מבהיר שככל שהדברים אמורים במינהל מקרקעי ישראל – למשה ובאפי שרעבי אין כל זכויות אצלו או כלפיו. לבד מההתחייבויות של המנהל שהוצאו לבקשת המושב עבור ההורים כבעלי הזכויות בנחלה, אין להם אפוא כל זיקה להלוואות שניתנו על ידי הבנק.
ואכן, בדיון שהתקיים ב-28.3.2005 (פרוטוקול עמ' 17), חזר ב"כ הבנק ואמר: "יש החלטה של רשם בתיק ההוצל"פ שאי אפשר לממש את הנכס. הנכס רשום על שם ההורים, על שם הלווים לא רשום שום דבר... לי יש את ההתחייבות של המינהל, אין את התחייבות ההורים".
6.
בסיכומיו טוען הבנק:

הנתבעים היו מודעים למצבו המשפטי של הנכס שנבנה על נחלת ההורים ולהיעדר אפשרות לשעבדו;
הסכם ההלוואה קובע שהערבות לא תפגע בשל פגם בבטוחה או אם הבנק לא קיבל שום בטוחה, ואינו קובע כי תנאי לחתימת הערבים הוא שהבנק יקבל מהלווים בטוחות, כך שהנתבעים בכל מקרה מנועים מלהעלות כל טענה ביחס להיעדר בטוחה נכסית;
על נסיבות החתימה על הערבות העיד רק ציון שרעבי
; עדותו אינה מהימנה ובכל מקרה עולה ממנה שהוא אינו זוכר דבר ביחס למעמד החתימה על הערבות בבנק;
לעומת זאת ברור מתצהירו של הנתבע 1 שאת המידע ביחס לבטוחה שתינתן על ידי הלווים – הוא קיבל מהם; כי לבנק הגיע רק כדי לחתום, וכי לא התעניין כלל ב"מסמכי השעבוד" שהבנק קיבל.

היש בטיעונים הללו מענה לטענות הנתבעים.
7.
תחילה ראוי להביא כלשונה את ההוראה בהסכמי ההלוואות אשר להשקפת הבנק מהווה מחסום מפני העלאת טענות מהסוג שמועלה כאן על ידי הנתבעים. סעיף 36 ג. להסכם מ- 17.11.1985 וסעיף -39.ג. להסכם מ-28.10.1987 קובעים:
"סכום הערבות לא יושפע והערבות לא תיפגע עקב כל הסדר חובות, פשיטת רגל, פרוק
או פטירה (לפי הענין) של הלווה או עקב כך שבטוחות שהבנק קיבל מהלווה תימצאנה פגומות או אם הבנק לא יקבל בטוחות מהלווה ומכל מקום לא תהיה לערבים כל זכות ולא ינקטו כל צעדים על מנת להשתתף בכל בטוחות שהן ואפילו אחר שיפרעו לבנק את סכום הערבות. ערבות זו תשאר בתוקפה במלוא סכומה, גם אם הבנק יתפשר עם הלווה,... יעניק לו או לכל ערב שלו...אורכה, ויתור הלקה או הנחה, ישחרר בטוחות שקיבל עבור הלווה... ישחרר ערבים או לא יקבל ערבויות או בטוחות שהיו צריכות להימסר לבנק... או יגרום בעצמו לאי מילויה של כל התחייבות של הלווה או ערביו".

הנתבעים טוענים שההוראות הללו הן בגדר תנאי מקפח ועל כן דינן לביטול. כב' השופט סובל אשר דן בבקשת הרשות להגן בתיק
122127/00, קבע כי בהוראות סעיפים 39 ו-36 הנ"ל מתקיימת החזקה שהן תנאי מקפח לפי סעיף 4(1) לחוק החוזים האחידים התשמ"ג-1982 בהיותן: "תנאי הפוטר את הספק, באופן מלא או חלקי מאחריות שהיתה מוטלת עליו
על פי דין אילולא אותו תנאי, או המסייג באופן בלתי סביר את האחריות שהייתה מוטלת עליו מכוח החוזה אילולא אותו תנאי", וכי כבר משום כך יש ליתן לנתבעים רשות להגן.

הבנק בסיכומיו אינו מתייחס כלל לקביעה הזו. אבל כך או אחרת, נראה לי שהוראות סעיפים 36 ו-39 להסכמי ההלוואות, ממילא אינן מקימות מחסום מפני הטענה של פגם ברצון מחמת טעות בעצם יצירת ההתקשרות החוזית, להבדיל מטענות בדבר הפרות חוזיות או טענות בעילות נזיקיות.
אתייחס אפוא תחילה לטענת הטעות.
8.
כאמור, טעותם הנטענת של הנתבעים, נעוצה לדבריהם בוויתור שהבנק עשה כבר בתחילת הדרך על משכון זכויות ההורים בנחלה – וויתור שאילו היו מודעים לו לא היו מסכימים לערוב להלוואות. על יסוד זה טוענים הם שעומדת להם הזכות לבטל את חוזה הערבות לפי סעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), מה שבפועל עשו כשהגישו רשות להתגונן כנגד התביעה.
הגם שאין קושי לקבל את טענת הנתבעים ש"במכלול השיקולים הניצבים בפני
אדם הנדרש לחתום כערב למילוי התחייבות של אחר, תופסים מקום מרכזי הבטוחות האחרות הקיימות למילוי אותה התחייבות..." וכי "כאשר מדובר בהלוואה הניתנת בקשר לנכס מקרקעין על ידי בנק שהתמחותו היא מתן הלוואות בקשר למקרקעין, הבטוחה החשובה ביותר היא משכון המקרקעין" (סעיף 31 לסיכומיהם), נראה לי שאין לקבלת את טענת הטעות – לבטח לא - טעות שבאה בגדרו של סעיף 14(א) לחוק החוזים.

מעבר לכך שבקשת רשות להגן אינה יכולה להיחשב הודעת ביטול – הרי מדובר בטעות כטענת הגנה להבדיל מתביעה – מדובר בהלוואות שניתנו על ידי הבנק לפני שנים, כשהבנק ללא ספק מסתמך על ערבותם של הנתבעים, והם ערבו לא להלוואה אחת כי אם לשתי הלוואות שהועמדו לרשות הלווים בהפרשי זמן ניכרים.

הסכמי ההלוואות כוללים אומנם הוראות מפורטות ביחס לבטוחה הנכסית שעל הלווים להעמיד לרשות הבנק, אך הבנק גם מבהיר לערבים בגוף ההסכם
– תנאי הערבות, ובכללם סעיפים 36 ו-39 הנזכרים, מופיעים בעמוד האחרון של הסכם ההלוואה ממש מעל לחתימות הלווים והערבים - שאל להם לסמוך על בטוחה נכסית כלשהי, הן משום שיתכן שהבנק לא יקבל שום בטוחה כזו, והן משום שממילא אין עומדת להם הזכות להשתתף עם הבנק בבטוחה שיקבל גם לאחר שיפרעו את סכום הערבות.
בסעיפי משנה א. לסעיפים 36 ו-39 הנ"ל גם מובהר לערבים שערבותם כלפי הבנק עומדת על רגליה שלה וכי הם ערבים למלוא סכום החוב בין שיש בטוחה נוספת ובין שאין.

הנתבעים אינם יכולים אפוא להישמע עתה בטענה שהם התקשרו עם הבנק בחוזה הערבות עקב טעות כשהבנק "ידע או היה עליו לדעת על כך", שהיא הטעות אשר מקנה לצד הטועה עילת ביטול ללא התערבות של בית המשפט, לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים.
לכל היותר יכלו לטעון לטעות שבאה בגדרה של הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים - מה שלא נטען - והביטול אז היה מותנה ממילא בכך שבית המשפט "ראה שמן הצדק לעשות זאת", שלא לדבר על כך
שבית המשפט רשאי במקרה כזה לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. למותר לציין שהמקרה כאן הוא מאלה שבהם מן הראוי לפסוק לטובת הצד השני פיצוי הולם על נזקיו עקב ביטול ההתקשרות.
9.
אני גם סבורה שהטעות הנטענת על ידי הנתבעים לא הוכחה, והנטל להוכיחה רובץ ללא ספק עליהם.
הנתבע 1 שתצהירו "שימש", את כל הנתבעים, והיחיד שנחקר על תצהירו, נשאל בחקירה נגדית: "מה עשית כשהגעת לבנק" על כך השיב: "שאלתי אם יש ערבות וביקשתי להראות לי ס' של בטוחות והוא הראה לי זאת בחוזה", ובהמשך: "לא עיינתי בזה בצורה מדוקדקת אבל אני זוכר שלפי זה נאמר לי שיש או שיהיה שיעבוד לבית".
ועל שאלת ב"כ הבנק : "בשנת 85 לא היה בית", השיב הנתבע 1: "לא, תוך כדי העבודה ישעבדו את הבית". הוא גם הבהיר שהבית הוא זה "שבנו בנחלת ההורים".
אך משנשאל: למי היו הזכויות בנחלה" ידע להשיב:
"הזכויות בנחלה שייכות להוריי".
ועל השאלה: "ונכון שכל מה שבנחלה שייך לבעל הנחלה"
הייתה תשובתו: "נכון, פרט לזה שהוצא פס"ד שהבית שבנחלה שנבנה על ידי משה ובאפי שייך להם". דומני שמדובר בפס"ד של בית משפט לענייני משפחה".

בחקירה חוזרת הבהיר: "גם הפקידים בבנק אמרו שהבית ישועבד. זה היה הבטחה של הבנק. זה היה בתקופה של ההלוואה. המשק זה נחלה. כפי שציינתי במעמד החתימה, שאלתי את הפקיד והוא אמר שנושא הבטוחות יסודר בהמשך...".

ציון שרעבי
ידע אפוא בעת חתימת הסכם ההלוואה הראשון שהבנק לא קיבל שיעבוד על הבית שטרם הוקם על חלקת אדמה שהזכויות בה שייכות להוריו. אני גם למדה מדבריו שהוא הבין שבטוחה נכסית הייתה אפשרית באותו שלב רק אילו היו ההורים משעבדים את זכויותיהם בנחלה וכי לא לאפשרות כזו, כיוון.
מכל מקום, ציון שרעבי
מדבר בעדותו בפירוש על שעבוד הבית ולא על שעבוד הנחלה, וזוהי האפשרות שאליה מתייחסים הנתבעים במכתבם לבנק מה-17.1.2001 (ת/2). במכתב זה מבקשים הנתבעים מהבנק להסכים לעיכוב ההליכים המשפטיים נגדם על מנת שיתאפשר להם לנסות למכור את הבית שנבנה על ידי הלווים ללא פרצלציה מהנחלה "או לחלופין לנסות ולבצע פרצלציה לבית בלבד מתוך הנחלה".

המסקנה המתבקשת, למצער בהקשר להלוואה הראשונה היא, שאין מדובר בכל מקרה בטעות מוכרת בדיני חוזים. טעות כזו נוצרת כאשר קיים פער "בין המצב העובדתי או המשפטי כפי שמדמה אותו המתקשר לבין המצב לאשורו... מעצם טיבה מתייחסת טעות למצב הקיים בהווה או בעבר. טעות לגבי העתיד אינה בגדר טעות... הדין מכיר רק בסיכון של טעות הנוגעת למצב העניינים הקיים בעת עריכת החוזה ולא בסיכון של אירועים עתידיים". (גבריאלה שלו, "דיני חוזים" מהדורה שניה, עמ' 188,189).
10.
אשר לערבות להלוואה השניה -
ההלוואה הראשונה עמדה על סכום של 42,700 ₪ ונדרשו שלושה ערבים להבטחתה. ההלוואה השניה לעומת זאת עמדה על סכום שהוא כ-1/4 מההלוואה הראשונה, ובכל זאת נדרשו לא פחות מ-5 ערבים להבטחתה.

לפי הגרסה בתצהירו של ציון שרעבי
מלכתחילה נדרשו על ידי הבנק 5 או 6 ערבים. נראה שהוא שכח שלהלוואה הראשונה ערבו רק שלושה. מכל מקום משנשאל בחקירה נגדית
אם ידוע לו מהו הרקע לדרישה המופלגת ביחס להלוואה השניה – השיב על כך בשלילה.
כך או אחרת, ברור שהבנק לא היה מוכן להגדיל את הסיכון שנטל על עצמו בקשר להלוואה הראשונה, על בסיס אותן ערובות שקיבל בהלוואה הראשונה, והדבר צריך היה לעורר שאלות אצל הנתבעים – לפחות להניע אותם לערוך ברורים מתאימים בבנק ביחס למצב השעבודים. במיוחד כך לנוכח העובדה שהשלד כבר היה מוכן, והרי ציון שרעבי
הבין לדבריו שהבית ישועבד לכשיוקם.
אלא שברורים כאלה מן הסתם לא נעשו על ידי הנתבעים, שהרי אילו נעשו הם לא היו מסכימים, לגרסתם, לערוב להלוואה. אציין עוד שהמצהיר מטעם הבנק – מר שמעונוב – לא נשאל בעניין זה כלל ואין לפנינו כל מידע בנקודה זו.

התוצאה היא שאו שהיה כאן מה שמכונה על ידי המחברים דניאל פרידמן ונילי כהן "כריתת חוזה למרות אי ודאות מודעת" היינו מצב שבו "צד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסויים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת והוא מחליט למרות זאת לכרות את החוזה" שאז "אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה" ( ראה בספרם: "חוזים" כרך ב' עמ' 741), או שמדובר ברשלנות של הנתבעים שהוא שיקול אשר תומך בהימנעות מביטול החוזה, כשמדובר בטעות לפי סעיף 14(ב) לחוק (ראה: שם, בעמ' 718).
11.
הטענות בדבר הפרת חובת הגילוי.
הנתבעים מלינים על כך שהבנק " לא גילה להם כאשר באו לחתום כערבים להלוואה שהוא ויתר או עומד לוותר על קבלת בטוחה מהורי הלווה" (סעיף 22(6) לסיכומיהם).
אין ספק שאילו היו ההורים ממשכנים לטובת הבנק את זכויותיהם בנחלה או אפילו רק נעשים ערבים להלוואות - מצבם של הנתבעים עשוי היה להיות נוח יותר. אלא שאין כל אינדיקציה לכך שההורים היו מוכנים למשכן את זכויותיהם בנחלה או לערוב להלוואות שקיבלו משה ובאפי שרעבי - כל שיש לפנינו הן אותן התחייבויות של המנהל -
ואין כמובן כל ראיה לכך שהבנק וויתר "מטעמים השמורים עמו" על קבלת בטוחה כזו שכלל לא ידוע אם בכלל "עמדה על הפרק". מובן אם כן שאין מקום לדבר בהקשר זה על הפרת חובת גילוי, מה גם שאת המידע בקשר לבטוחות מההורים, יכלו הנתבעים לקבל "ממקור ראשון". הרי מדובר בערבים שהם כולם בני משפחה של הלווה משה שרעבי
- שניים מהם הם אחיו, והנחלה היא נחלת הוריהם. ואם לא די בכל אלה, הרי שמעדותו של ציון שרעבי
עולה שהנתבעים חתמו על ההסכמים במועדים שונים וככל הנראה גם במקומות שונים (פרוטוקול מ-28.3.2005 עמ' 21,22), כך שלא ברור כיצד יכול היה הבנק לספק להם את המידע החסר לטענתם. השווה: ע"א (באר-שבע) 1141/04, בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ, תק-מח 2005(1), 7806.
12.
היצג רשלני, הפרת חובת זהירות.
מצג רשלני מיוחס לבנק בשל אותן הוראות בהסכמי ההלוואה אשר עוסקות בבטוחה הנכסית שעל הלווה להעמיד לרשות הבנק.
אני סבורה שלא ניתן לראות בהוראות הללו משום מצג כלפי הערבים. לא רק שההוראות הללו אינן מטילות על הבנק חובה לקבל בטוחה נכסית מהלווה, אלא שבאותו הסכם עצמו כלולות הוראות מיוחדות אשר פונות לערבים (סעיפים 63.ג. ו-39.ג. הנ"ל), ואלה באות להבהיר שאין לערבים מה להסתמך על כל בטוחות שהן. ושוב – בהקשר הזה אין חשיבות לשאלה אם ההוראות הללו הן תנאי מקפח אם לאו.
אשר לטענה שהבנק לא נהג כבנק סביר בכך שלא דאג לבטוחה נכסית - נראה לי שמהקביעה הערכית הזו קשה לחלץ אחריות מיוחדת כלפי הערבים. אחרי הכל, נושא הבטוחות
הוא עניין לשיקול דעתו של הבנק. ומכל מקום, מהנכונות של הבנק להסתפק בהתחייבויות של המנהל אשר רק מבטיחות שהנכס לא יעלם, ועד להפרת חובת זהירות כלפי הערבים – קיים מרחק.

צריך גם לזכור שמדובר בשנות השמונים, ובאקלים ציבורי ומשפטי שונה מזה ששורר היום ומאז שנות ה-90.
ההלוואות, כפי שעולה מהסכמי ההלוואה ניתנו במסגרת תכנית סיוע ממשלתית, וההסכמים כוללים תנאים מיוחדים "להלוואה עפ"י הפנית המינהל לבניה כפרית". מהתנאים האלה ברור למדי שהבנק אינו מצפה למה שהנתבעים מכנים "בטוחה נכסית" ברת מימוש. חלף זאת מדובר בשורה של התחייבויות של הלווה כמו שימוש במבנה שיוקם למגורים בלבד, בנייתו בהתאם להיתר בניה וכו'.
בין היתר על רקע זה, הדרישה לערבים גם כאשר מדובר בהלוואות לדיור, הייתה חזון נפרץ.
העד שמעונוב אמר בהקשר זה: "למיטב ידיעתי בכל סוגי ההלוואות באותה עת, כמובן, נדרשו ערבים, שלא כמו היום", וכן: "במקרה זה ההתחייבות של המינהל היא הבטוחה והערבים הם בטוחה נוספת השווה באותה מידה עפ"י חוזה ההלוואה" (פרוטוקול מ- 30.11.2004 עמ' 11, 12).
ואשר לאקלים המשפטי - הוראות כמו סעיפים 36 ו-39 להסכמי ההלוואה אשר באות להתנות על חוק הערבות, לא נחשבו לתנאי מקפח (ראה: ע"א 219/76 אזולאי נ' בנק עצמאות לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, פ"ד לב(2) 365). שינוי בגישה של הפסיקה בנושא זה הסתמן רק בע"א 118/93 חיים גמבש נ' בנק מרכנתיל לישראל בע"מ ואח'
, פ"ד מח(4) 463. כך גם במה שנוגע לחובות תאגידים בנקאיים כלפי ערבים לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981 (ראה: דעת המיעוט של הנשיא דאז שמגר בע"א 1304/91, טפחות נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3), 309).
אציין
עוד שההצעה לתיקון מס' 2 לחוק הערבות (הצ"ח התשנ"א-1991), כללה גם גרסה לפיה "לא יהיה תוקף לערבות של ערב יחיד אם היה החיוב חיוב שהיה ניתן להיות חיוב מובטח: או במשכנתא, או בהתחייבות לרישום משכנתא על נכס מקרקעין של החייב המיועד לדירת מגורים... או במשכון על זכויות של החייב בדירת מגורים, או על התחייבות להקנות לחייב זכות בדירת מגורים או לגרום לכך שתוקנה לחייב זכות כזו".
הגרסה הזו כידוע לא התקבלה, והחוק המתקן משנת תשנ"ב הסתפק בהטלת חובה לתבוע תחילה את החייב ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל סבירים למימוש משכנתא על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויות בדירת מגורים.
13.
מכל הטעמים שלעיל, יש לדחות את הגנת הנתבעים ולקבל את תביעת הבנק.
יחד עם זה, אני רואה להעיר: הבנק מכיר בכך שהנתבעים הם ערבים יחידים. אי לכך, שיעור הריבית, ובכלל זה ריבית הפיגורים, אינו יכול לעלות על זה הקבוע בחוק. מאחר שהבנק נוקב בשיעור של 17% לשנה ראוי שהנושא ייבדק.
בנסיבות העניין איני רואה לעשות צו להוצאות.

ניתן היום בלשכתי בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח

פסק דין
זה לצדדים.


נורית רביב
, שופטת







א בית משפט שלום 122127/00 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' ציון שרעבי, רחמים שרעבי, עודד שרעבי ואח' (פורסם ב-ֽ 09/02/2006)