פסקי דין על שימשילאשוילי שלווה | פסקי דין על חיים אלוש

6329/00 א     15/11/2000




א 6329/00 שימשילאשוילי שלווה נ' חיים אלוש




12
בתי המשפט
בש"א 010879/00
(בש"א 01606/99)
בית משפט השלום באר שבע
ת.א. 006329/00
15/11/00
תאריך:
סגן הנשיא - כבוד השופטת טהר שחף


בפני
:
שימשילאשוילי שלווה

בעניין:
המבקש
א. יוגב

ע"י ב"כ
נגד
חיים אלוש
המשיב
דוד. י. אביטל

ע"י ב"כ
החלטה

1. 1. בפני
בקשת המבקש לבטל עיקול שהוטל לבקשת המשיב, התובע בתיק העיקרי.

בתובענה מבקש המשיב לחייב המבקש לשלם לו סך של 416,010 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, לאחר שבתמצית טענתו היא כי הוא בעל מחצית מהזכויות באולם, כפי שיפורט להלן, כאשר המבקש הוא בעל המחצית האחרת, כי המבקש הפעיל האולם החל מ - 3/94 ועד ל - 11/98 בעצמו, כי המבקש התחייב לשלם לו דמי שכירות בגין מחצית חלקו באולם - אך עשה זאת באיחור והשיקים הדחויים שנתן לא נפרעו, כי המבקש הציג עצמו בפני
אחרים כבעלים יחיד של האולם, ביצע עיסקה להשכרתו, ללא הרשאת המשיב וקיבל דמי שכירות שאת מחציתם לא העביר לו, ועוד נטען כי המבקש מכר, בלא לשתף המשיב, ציוד ותכולת האולם.

המבקש טוען כי אין לתביעה שהוגשה נגדו בסיס, כי הבקשה להטלת עיקול זמני אינה מגלה עילה ולא היה מקום להעתר לה וכי המשיב יכול להבטיח עצמו בדרך אחרת, דרך משל בדרך עיקול או שעבוד זכויותיו במחצית מהנכס נשוא התובענה.

2. 2. המבקש הגיש תחילה בקשתו בתיק ביהמ"ש שהתנהל בבית המשפט השלום באשדוד אך לאחר שנתקבל שם

פסק דין
כנגדו בהעדר הגנה - בוטל הדיון בבקשה.

אחר שנתנה החלטה המבטלת פסק הדין, פנה שוב ב"כ המבקש בבקשה לקיים דיון בבקשה ומספר חודשים לאחר מכן, לאחר שכב' הרשמת בבית המשפט באשדוד קבעה כי יש לקבוע הבקשה לדיון במעמד הצדדים - הגיש בקשה נוספת לביטול העיקול בתיק כאן ביום 13.07.00 .

בבקשה זו בא המבקש בטרונייה (צודקת בעיקרה) על כי הדיון בבקשתו נדחה ולא נתקיים במשך שנה שלמה, וטען כי זכויותיו נרמסות, אם כן, ברגל גסה.

ב"כ המבקש בא בתמיהה גבי הבקשה לעיקול זמני ומתוך ייצוגו של ב"כ המשיב - גם את המשיב וגם את המחזיקה אצלה הוטל העיקול על ידו, ומתוך כך תמה מדוע לא טרחה כלל המחזיקה להגיב לצו העיקול.

המבקש מציין עוד כי הציע ערובה אחרת שתהא מספקת, אך כאמור דיון ענייני לא נתקיים ומתוך שהיה חרד לכספו אף הגיש בקשה לביהמ"ש להורות למחזיקה להפקיד הכסף שעוקל אצלה בקופת ביהמ"ש - אך זו לא עשתה כן.

המבקש מוסיף כי מתוך שהמחזיקה לא הגיבה כלל לצו העיקול במשך למעלה מ - 10 חודשים, והמשיב לא ביקש לאשרו - הרי שהצו בטל לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תסד"א).

3. 3. ב"כ המשיב בא בטרוניה כנגד סדר הדין שמצא לעצמו ב"כ המבקש וכך טען גם בדיון בפני
, ואף כי יש טעם ורגליים לטענותיו - מצאתי לדון לגופו.
המשיב טען, כאמור בכתב התביעה, כי הוא והמבקש הינם בעלים משותפים של הזכויות באולם אירועים בבאר-שבע, הפועל תחת השם "אולמי דליה" (להלן: "האולם"), כי המבקש שכר את חלקו בסכום חודשי של 1,200 דולר ארה"ב לחודש, וכי לא שולם לו דבר מ - 1995 ועד 1988 - ומכאן התביעה שהוגשה.

המשיב טוען כי המבקש ניצל עובדת מגוריו בצרפת ולא פרע לידיו דמי השכירות שהוסכם על תשלומם, ולא רק זאת - אלא השכיר האולם לאחרים, ללא קבלת הסכמתו, תוך שהוא מציג עצמו כבעלים של האולם.

במסגרת זו, כך נטען, התקשר המבקש עם המחזיקה בהסכם "הקמת שותפות" מיום 06.04.98 והאחרונה שילמה לו עבור מחצית הזכויות סך של 2,500 דולר לחודש.

הסכם זה היה בתוקפו עד לסוף 11/98, וחלקו של המבקש, לפי טענתו, הגיע לסך של 20,475 דולר.

עוד נטען כי ביום 18.11.98 נחתם בין המבקש למחזיקה הסכם נוסף על פיו קיבל ממנה דמי שכירות מיום 01.12.98 ועד לסוף 09/99, עבור חלקו של המשיב 2,000 דולר + מע"מ לחודש, ובסה"כ חלק המשיב עבור תקופת שכירות זו עולה כדי 23,400 דולר.

עוד טוען המשיב כי לא רק שהמבקש נקט באמור לעיל, הנה גם מכר מחצית התכולה והציוד באולם שהיו שייכים לו בסכום של 20,000 דולר + מע"מ, וכך עשה גבי המחצית הנוספת של הציוד, ובסה"כ חלקו של המשיב כאן הוא כאמור 20,000 דולר + מע"מ.

המשיב טוען כי כל הכספים שקיבל המבקש נתמכים בהסכמים בכתב ועל פיהם גבה כאמור גם את מחצית הכספים המגיעים לו מהמחזיקה, בסכום כולל של 285,918 ש"ח.

המשיב טוען כאמור כי המבקש חייב לו גם עבור שכירות שתמורתה לא שולמה בסכום של 207,085 ₪, ובסה"כ מגיעה תביעתו ממנו לסך כולל של 493,003 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן, מיום הגשת התביעה 29.08.99.

המשיב טוען כי מעשיו של המבקש עולים כדי הונאה ומרמה תוך ניצול ריחוקו מהארץ, על מנת להשתלט על רכושו, תוך שהוא מציג עצמו בפני
אחרים כבעליו של האולם.

עוד מציין המשיב כי המבקש אף לא הגיש כתב הגנה במועד, ניתן נגדו

פסק דין
, אך אחר דיון - בוטל פסק הדין.

המשיב טוען עוד כי אין לבטל העיקול שהוטל, לאחר שהוא נתמך בראיות בכתב, מהן עולה כי המבקש הוציא ממנו במרמה סכום המגיע כדי 500,000 ₪, ועוד ציין כי המבקש חייב כספים רבים לגופים שונים, כי הוא מתחמק מנושיו, כי לא ניתן לאתרו, כאשר גם בבית מגוריו מציין הוא כי אין הוא מתגורר, כי הוא עושה הכל על מנת להתחמק ממילוי התחייבויותיו.

המשיב טוען כי המבקש אינו זכאי כלל, עפ"י ההסכמים שערך, בלא שנתקבלה להם הסכמתו - לגבות כספים כלשהם, וודאי לא דמי שכירות, וכאמור לעיל מכוח הסכם שהוא בלתי חוקי על פניו ומאחר והסכם זה אינו חוקי ובטל - הרי שהמבקש אינו זכאי לגבות כסף מהמחזיקה, כאשר בפועל הכספים שעוקלו מיועדים להבטחת תשלום עפ"י התביעה.

4. 4. בדיון בפני
נחקרו חקירה נגדית המשיב והמבקש וכן הוגשו מסמכים ובהם ההסכמים השונים עליהם נסמכת בקשת העיקול, שיקים שנמשכו ע"י המבקש וחוללו, וכן הודעת בנק מסד אצלו הוטל, בין היתר, עיקול.

5. 5. מחקירתו הנגדית של המבקש עולה הדרך הפתלתלה בה רכש זכויותיו באולם, ובין היתר הוברר כי אף שטען כי הועברו אליו זכויותיו של אחר, ביחד עימו רכש זכויותיו באולם - בתמורה, הנה בהצהרות שניתנו על ידו לשלטונות מס שבח, נאמר כי העברת זכויות זו ניתנה ללא תמורה.

המבקש הודה בבעלותו של המשיב במחצית האולם וכשנשאל כיצד, אם כך, ערך הסכמי שכירות עם אחרים בהם הצהיר כי הוא המחזיק ובעל הזכויות כבעלים של האולם באופן מלא, השיב כי השכיר האולם 4 פעמים, כי עפ"י עצה משפטית שקיבל נאמר לו לעשות הסכם מבלי להזכיר המשיב, כי המשיב גבה ישירות מחלק השוכרים בעבר, כי לא הצליח לאתר המשיב וכי קיבל כאמור עצה משפטית לעשות כל שברצונו לאחר שלקח אותם אלה ששכרו אל המשיב ואל עוה"ד.

המבקש הכחיש כי קיבל דמי שכירות בסך של 4,000 דולר + מע"מ עפ"י ההסכם שהוגש וסומן מב/3, וכשהוצגה בפני
ו תביעה שהגיש כנגד אותה שוכרת, שם נאמר במפורש כי זו לא מילאה התחייבויותיה ולא שילמה דמי שכירות, התערב בא כוחו והודיע כי מדובר בכתב תביעה שגוי שנמחק.

המבקש הודה עוד כי התקשר גם בהסכם שותפות עם אחת בשם גב' סירקין וגבה עבור מחצית הזכויות באולם סך של 2,500 דולר + מע"מ (ההסכם הוגש וסומן מב/5), אך לפי שיטתו - חתם על ההסכם, הצד שכנגד לא עמד בו, והוא ביטלו.

יחד עם זאת הוברר כי לאחר מכן נחתם הסכם נוסף, לאחר שנאמר לו כי יגוייס סכום הכסף הנדרש והוא כדבריו - "אמרתי בסדר, כי רציתי לצאת לא רציתי להישאר באולם. אני הסכמתי לכל תנאי, אפילו שמישהו ישלם חשבון החשמל. כי למשיב לא היה איכפת לו מהאולם.
אני חתום על ההסכמים שאתה מציג בפני
" (עמ' 9 בבש"א 1609/99).

כאשר ניסה ב"כ המשיב לעמוד על יכולותיו הכלכליות של המבקש ולכשהוצג בפני
ו כי חשבון הבנק שלו עומד ביתרת חובה גדולה, ענה "אני חי טוב מאוד. אל תיכנס לפרטים שלי. יש לי הורים עשירים. אני מסתדר יפה. אני לא ברחתי מאף אחד, ואני לא חייב לאף אחד" (עמ' 10).

המבקש הסכים כי לא ניתן לרשום הזכויות באולם בלשכת רשם המקרקעין.

6. 6. מחקירתו הנגדית של המשיב עולה כי הוא הבעלים של מחצית הזכויות באולם החל מ - 1974, כי המבקש נעשה כבעל זכויות נוסף מתוך שרכש מאחר המחצית האחרת בזכויות באולם, אך הוא עצמו לא ראה הסכם שכזה, אלא שהאמין למבקש.

המשיב מוסיף כי דרש מהמבקש להעביר לו חצי מתמורת דמי השכירות המתקבלים, נקבע סך של 1200 דולר לחודש, והמבקש היה נותן בידו שיקים דחויים.

המשיב מוסיף כי בביקוריו במקום נוכח כי האולם פעיל וכי חזר ודרש לממש זכויותיו.

עוד מוסיף המשיב כי המבקש נתן בידו, בשנת 1995, שיקים תמורת דמי השכירות המגיעים לו עבור השנים 1994 ו - 1995, אך לא יותר משליש המגיע - וכל השיקים שחוללו הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

כאשר נאמר לו כי נתקבלו צוי סגירה כנגד האולם, ענה כי לפי ידיעתו המבקש טיפל בענין זה והיה מקבל מידי תקופה אישור להפעיל.

עוד הוסיף כי רכש האולם עם הציוד באמצעותו עבדו, וכי אם רכש המבקש ציוד חדש הרי זה עבור עבודתו, והוא תמה כיצד יכול המבקש לטעון כי רשאי הוא למכור מחצית הציוד.

כאשר מוצג בפני
ו כי שיקים שנתנה השוכרת למבקש חוללו, ענה כי אין הדבר מעלה או מוריד גביו, לאחר שהוא זכאי לכספים המגיעים לו, כי בעל הדין מבחינתו הוא המבקש, לאחר שלא נחתם בינו לבין מי אחר הסכם כלשהו.

המשיב מוסיף וטוען כי לא קיבל תמורה כלשהי או כספים כלשהם מהמבקש במשך השנה שחלפה.

המשיב חזר ופירט דברים שנודעו לו אודות המבקש ופועליו ואודות נסיבותיו האישיות.

7. 7. ב"כ בעלי הדין סיכמו טענותיהם בכתב כאשר עיקר טענת המבקש היא כי המשיב בחר להגיש תביעתו כ - 10 שנים אחר שהוברר לו כי אין הוא מקבל הכספים המגיעים לו לטענתו, זאת אחר שהמבקש מאשר כי מאותה עת בה רכש זכויותיו באולם - הפסיק לשלם דמי שכירות, ועוד טען כי במשך הזמן בו שהה המשיב מחוץ לגבולות הארץ - הוא שנשא בעול החזקת האולם, השקיע כל הונו ומרצו בהחזקתו, השבחתו, שיפוצו ותיקונו, ובהתמודדות עם הרשויות השונות.

המבקש מוסיף בסיכומיו כי בשלהי שנת 1998 הצליח סוף סוף להשכיר האולם, הודיע למשיב דבר הסכם השכירות, אך לא עלה בידו לגבות דמי השכירות, אלא שהמשיב עמד על זכותו לקבל.

המבקש טוען כי שתיקת המשיב כעשור שנים מעלה כי או קיבל את שהגיע לו, או כי ידע כי אין מגיע לו, וכי המשיב לא הביא כל ראיה, בכתב התביעה או מקום אחר, כי המבקש קיבל כספים.

ב"כ המבקש תמה אם על פי "הדין והשכל הישר" זכאי המשיב לכספים גם אם לא נתקבלו ע"י המבקש, והוא מבקש להסתפק בעדותו של המבקש, שלב זה של הדיון, כי לא קיבל דבר בגין השכירות.
המבקש טוען כי המשיב לא תמך בראיות זכאותו לקבלת כספים מהמבקש, ועוד כי עצם היותו שותף - עדיין אינה מקנה לו זכות לכספים כלשהם, כי נטל ההוכחה הינו עליו, להוכיח כל מה שהוא טוען כי המבקש קיבל, וכי אין בסיס לתביעה שהוגשה.

ב"כ המבקש מוסיף וטוען גבי תקנה 360 לתסד"א ולשאלה הצריכה לדיון בענין זה, ומציין כי המשיב לא הביא כל ראיה על פיה אי מתן הצו עלול להכביד על בצוע פסק הדין, במיוחד כאשר הוצע להשאיר על כנו העיקול על מחצית האולם ולבצע רישום משכון אצל רשם המשכונות.

ב"כ המבקש מוסיף וטוען גבי הזכות לעקל, לפי הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בצורך לאזן, בצורך לצמצם ולכך כי אין זה ראוי להטיל עיקול גורף, תוך פגיעה בזכות הקניין החוקתית של המבקש.

8. 8. ב"כ המשיב השיב בסיכומיו גבי מה שהוברר, וביקש להדגיש כי המבקש הרי שילם חלק מדמי השכירות המגיעים למשיב, אך כל השיקים שנתן חוללו, כך שאם היתה בידו היכולת הכספית - היה משלם חובו ולא מאלץ המשיב לנקוט בהליכי הוצל"פ.

עוד טען להתנהגותו ומחדליו של המבקש, שאישר כי הציג עצמו כבעלים של הזכויות כולן באולם, לא הצביע בפני
אחרים כי מחצית מהזכויות שייכת למשיב, וכי גבה דמי השכירות לכיסו הוא - ומתוך כך הוא מבקש ללמוד על התנהגותו של המבקש שיש בה להצביע על חמקנות וחוסר היכולת לגבות מה שיפסק.

ב"כ המשיב מפנה שוב לתביעה ולמסמכים התומכים בה, מתוכם ניתן לערוך חישוב הסכומים שנתקבלו אצל המבקש, ועוד הוא חוזר ומציין כי מאחר ולא ניתן לרשום הזכויות גבי האולם בלשכת רשם המקרקעין - לא ניתן להוציא לפועל הצעתו החילופית של המבקש לשעבד זכויותיו באולם.

ב"כ המבקש נתן תגובה לסיכומי המשיב ובה חזר על טענות המבקש.

9. 9. אחר שעיינתי בטענות בעלי הדין השונות ובכתבי בי-דין שבתיק ביהמ"ש, במסמכים שצורפו ואף הוגשו, ובהלכות הנותנות, אלה הנוגעות בתקנה 360 לתסד"א, אחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואחר ששקלתי השיקולים הנותנים והצריכים, אני רואה לדחות הבקשה ולהותיר העיקולים שהוטלו על כנם.

ברי הוא כי מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש להקפיד, יתר הקפדה, במתן סעדים זמניים העלולים להתנגש עם עקרונותיו של חוק היסוד, וכך נקבע כי עם חקיקתו והכרת זכות הקניין כזכות חוקתית - שומה על ביהמ"ש לייחס משקל רב מבעבר לאיכות הראיות שיש בהן כדי לתמוך בבקשת העיקול, ובבקשה שכזו - יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים זכויותיו כפי שתיקבענה בפסק הדין, אם תוכרנה, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע, ובאיזון זה, כך נקבע, מוענק לאינטרס הנתבע מעמד עדיף.

במסגרת עריכת איזון זה, יש לזכור, כפי שנאמר, כי התובע מבקש להקדים הפגיעה בזכויות הנתבע עוד קודם שזכה ב

פסק דין
לטובתו, וכן כי זכות הקניין היא זכות חוקתית אשר כל רשות מרשויות השלטון ובכללן גם ביהמ"ש - חייבת לכבד אותה.

ראה בספרו של כב' השופט א. גורן, סוגיות סדר דין אזרחי, מהדורה חמישית מעודכנת, עמ' 426, וכן ראה בע.א. 8420/96 מרגליות נ. משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נ"א (3) 789, שם נאמר גם כי במסגרת השיקולים על ביהמ"ש לעשות איזון בין האינטרס של התובע כי הנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע, שזכות קניינו לא תיפגע, יתר על המידה, על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה.

המגמה הנ"ל, כך נאמר, קיבלה ביטוי תחיקתי בתיקונים שנעשו בתקנה 360 לתסד"א, ואלה העבירו הדגש במתן צו העיקול מהצורך לייחד נכסים לצורך ביצוע עתידי של פסק הדין - לצורך למנוע שינוי מצבו של התובע לרעה, עד למועד פסק הדין, וכאן רלבנטית השאלה אם אמנם עומד הנתבע להבריח נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל פסק הדין, ומתוך כך שומה על ביהמ"ש לבחון מאזן הנזקים ולשקול מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב.

ועוד ראה לענין זה ולשיקולים הצריכים ברע"א 5935/97, 5937 רוני סיני ואח' נ. יעקב גלנץ ו - 12 אח', פ"ד נ"ב (1) 193.

אחר ששקלתי כל אלה ומתוך מה שהוברר, על פניו, מתוך כתבי הטענות ומתוך הודאת המבקש בהליכים שנקט, מתוך ההסכמים שחתם, תוך התעלמות מזכויותיו של המשיב, מתוך השיקים שמסר שחזרו מחוללים והיה צורך בהגשתם לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל (ולציין כי מאחר שהתיק העיקרי נידון בפני
- לא אכנס, שלב זה, לבחינה עקרונית של מה שהוברר בפני
) ומתוך כך שלא מצאתי כי יש בידי המבקש להציע חלופה נותנת לעיקול שהוטל, וכן מתוך מה שעלה מחקירתו הנגדית - אני רואה לקבוע כי אכן הוברר החשש כי אם לא ישאר הצו על כנו - יכביד הדבר על ביצוע פסק הדין שינתן, וכאמור במסגרת האיזון בין האינטרס של המשיב להגשים זכויותיו, כפי שתיקבענה בפסק הדין, לבין זה של המבקש כי זכות קניינו לא תיפגע - גובר האינטרס של המשיב.
לציין עוד כי כפי שנקבע - על המבקש עיקול חובה להניח דעתו של ביהמ"ש בדבר קיומה של עילת תביעה, ולאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והמפנה שחל עימו, כפי שפורט לעיל - נדרש כאמור איזון אינטרסים המחייב בחינה מחודשת של סדרי הדין, נטלי ההוכחה וכמות הראיות הנדרשת ממבקש הצו הזמני - וכאן מצאתי כי הונחה התשתית הראייתית הנותנת להעתר לבקשה.

וראה עוד בת.א. (ת"א) 2317/99 magil construction canada ltd נ. צמנטכל ב. קוטק בע"מ ואח', טרם פורסם, סקירה משפטית - מרץ - 2000, חוברת 259, עמ' 18.

סוף דיון כאמור אני דוחה הבקשה לביטול העיקול הזמני ומותירה אותו בתוקפו.

10. 10. בידי המבקש לא היה ליתן חלופה הולמת לעיקול שהוטל, שהרי הזכויות באולם אינן רשומות בלשכת רשם המקרקעין.

יחד עם זאת, ומתוך אותם שיקולים שעל ביהמ"ש לשקול - הרי שאם יתן המבקש ערבות בנקאית צמודה למדד על סך של 250,000 ₪ - אשקול הסרת העיקול כפי שביקש לעשות.

11. 11. אני רואה לחייב המבקש בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.
סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
12. 12. ב"כ בעלי הדין יקיימו החלטתי מיום 21.09.00 ובמועדים שנקבעו.

מזכירות ביהמ"ש תשגר עותק ההחלטה לב"כ בעלי הדין.
ניתנה היום, 15 בנובמבר, 2000 (י"ח בחשון תשס"א) במעמד הצדדים.
__________________
טהר שחף
, שופטת
סגן נשיא

שם הקלדנית: אתי אביטן.








א בית משפט שלום 6329/00 שימשילאשוילי שלווה נ' חיים אלוש (פורסם ב-ֽ 15/11/2000)