פסקי דין על לביא אתי | פסקי דין על אלחרר רפי

1430/03 א     12/11/2008




א 1430/03 לביא אתי נ' אלחרר רפי




בעניין:
64



בתי המשפט

בית משפט השלום אשדוד
א
001430/03


בפני
:
כב' השופטת מיכל וולפסון
תאריך:
12/11/2008





בעניין
:
לביא אתי


ע"י ב"כ עו"ד
ליאור דגן/ רועי שובל

התובעת

נ
ג
ד


אלחרר רפי


ע"י ב"כ עו"ד
רות
אטדגי

הנתבע


פסק דין

1.
בפני
תביעה בגין לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965

(להלן: "חוק איסור לשון הרע"), בגין שקר מפגיע עפ"י סעיף 58 לפקודת הנזיקין, נ"ח (להלן: "הפקנ"ז") ועוולת הרשלנות, סעיף 36 לפקנ"ז . הרקע לתביעה הוא מלים שנאמרו על ידי הנתבע בעבר וכן ביום 30/1/02 בנוכחות אחרים במספרה שלו בעיר יבנה . תוכן הדברים מתייחס למעורבות התובעת בעבירות פליליות שקרו במשרדה, ולטיב השירות המקצועי הניתן על ידי התובעת במשרדה, בעיר יבנה.

סכום התביעה הועמד על סך של 100,000 ₪.


עילות התביעה
2.
על פי כתב התביעה התובעת הינה מנהלת חשבונות, יועצת מס, וסוכנת ביטוח, בעלים ומנהלת של שני משרדים העוסקים בתחום המומחיות שלה בעיר יבנה ובעיר רמת-גן והפועלים תחת שמה. הנתבע הינו ספר במקצועו, העובד ומנהל מספרה בשם: "ראש בעיר" ברחוב אגוז בעיר יבנה. עפ"י כתב התביעה נטען כי הנתבע הינו דמות ידועה בעיר יבנה. בכתב התביעה נטען כי במהלך השנים 1999 ועד 2002 הנתבע פרסם, בדרך של שיחה עם אנשים שונים, לשון הרע על התובעת. דברים אלה הגיעו לאוזני התובעת ולפיכך היא שלחה חוקרים אשר הגיעו למספרה של הנתבע שוחחו עמו והקליטו את השיחה.

התובעת טוענת כי הנתבע אמר בנוכחות אחרים כי ממשרדה של התובעת היו גניבות של כסף של אנשים, לקוחות. במשרדה גם שורר אי סדר מוחלט. הנתבע גם אמר שהוא נפגע באמצע שנות ה- 80 מהשירות הרע שקיבל מהמשרד של התובעת וגם כי היא לא יודעת את המקצוע שלה והיא צריכה להיות בבית הסוהר. אמירה נוספת היא שהיא הפילה את האשמה של הגניבות על עובד שלה שהיה גיס שלה. כן נאמר כי התובעת וגיסה עשו קומבינות כל הזמן.

טענות ההגנה
הנתבע הכחיש פרסום בלע ושקר כנגד התובעת. הוא הכחיש שהוא דמות ידועה בעיר יבנה. באשר למועד שלגביו נטען שבוצעה הקלטה על ידי החוקר - נטען כי מדובר על אירוע שקרה לפני כן בערך בין השנים 95 או 96. נטען כי אז נכנס אדם למספרה עם בת זוג והוא נשאל להמלצתו למנהל חשבונות. הנתבע טוען כי מסר שם של מנהל החשבונות שלו ואז למעשה נמשך בלשונו במכוון על ידי החוקר לדבר על התובעת. היוזמה להעלות את שמה של התובעת באה מהשואל שגם סיפר שהוא לא היה מרוצה מהשרות שקיבל מהתובעת. בתשובה הוא ייעץ לו לא ללכת לתובעת תוך מתן הסבר שהוקלט ומבסס את התביעה. הנתבע מסכים לדברים שנאמרו בשני העמודים
הראשונים של התמליל אך לא ליתרה.

הנתבע טוען כי לא הייתה לו כוונה לפגוע, בדבריו לא היה משום לשון הרע, לא התקיימה דרישת הפרסום, הוא לא יזם את הפרסום ולחילופין הוא מעלה טענה של אמת בפרסום, לחלופי חילופין טוען הנתבע כי הפרסום נעשה בתום לב ומתוך חובה חברתית כאזרח להזהיר לקוח אפשרי מפני סכנה הנשקפת לרכושו. לחלופין הפרסום היה הבעת דעה על מעשיי התובעת, עברה, אופייה, כקבוע בסעיף 15 בחוק איסור לשון הרע. כמו כן נטען כי לצורך עוולת "שקר מפגיע" –
לא הייתה כוונת
זדון, לא הייתה הודעה כוזבת ומכל מקום התובעת לא טענה כי נפגעה נזק ממון. כמו כן הוכחשה קיומה של עוולת רשלנות ונטען כנגד הנזקים בהיותם מוכחשים, מופרכים, מוגזמים וחסרי כל אחיזה במציאות ואינם עולים באורח טבעי במהלך הרגיל של הדברים ובמישרין ממעשי הנתבע ובוודאי שלא בשיעור ובהיקף הנטען. כמו כן נטען לרשלנות קודמת של התובעת בכך שעצם ההקלטה של דברי הנתבע יצרו את הפרסום.
ומכל מקום מדובר על פרסום אחד.


לשון הרע – ניתוח הראיות
3.
התובעת העידה כי שמעה מלקוחות שעזבו אותה ומאנשים אחרים כי הנתבע פרסם עליה לשון הרע בתקופה שבין 1996 ועד 2002 (סעיף 5 לתצהיר עדותה הראשי). התובעת לא העידה את אותם אנשים שסיפרו לה על כך וכל פרק הזה מהווה עדות מכלי שני או שלישי ומשקלו אינו מספק לצורך התביעה שבפני
שבה ישנה חשיבות לדיוק של הדברים. בעקבות דברים אלה התובעת שלחה חוקר שלקח עמו מלווה והשתכנעתי כי הוא היה במספרה של הנתבע ביום 30/1/02. החוקר יזם שיחה ובה הוא ביקש לקבל מידע על התובעת כרואת חשבון אפשרית והנתבע ואדם נוסף השתתפו בשיחה. השיחה הוקלטה ותומללה. לאחר שהחוקר נחקר בפני
האזנתי לקלטת. רוב הדברים של הנתבע אינם ברורים אך השתכנעתי כי הדברים נאמרו וכי התמלול מייצג
את הדברים שנאמרו, עם כי לא את ההקשר והטון של השיחה.

על פי התמלול במהלך השיחה נאמרו בין היתר הדברים הבאים על ידי הנתבע :


"הם גנבו כסף לאנשים" ; "הכל מפוזר, הכל זרוק, רק כסף מעניין אותה"; "תאמין לי אחת כזאתי הייתה צריכה להיות בבית הסוהר, לא יודעת כלום מהעבודה הזאת"; "גנבו להם מאות אלפי שקלים"; "אחר כך היא הפילה את זה על עובד שלה ";
אתה רושם שיק למע"מ, אני לוקח 4 חשבוניות, את הסכום של השיק של המע"מ אני רושם על ה 4, משלמת 4 אנשים בשיק אחד..." ; "איפה הבעלת המשרד? לא רואה כלום? לא שומעת? לא עושה כלום? אז מה היא עשתה
שמה במשרד?"; "היא הפילה הכל עליו........הם הסתדרו, והוא לקח חצי" ; "חוץ מזה כל דבר שהיא רוצה לעשות - כסף , כסף, כסף".



לשון הרע הוא:

"דבר שפרסומו עלול –

(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה,
לבוז או
ללעג מצדם;



(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים

לו;



(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה
אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;


(4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו,
נטייתו המינית או מוגבלותו."


(סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע).


אפתח בטקסט מוצג ת/5 שהוא תמלול קלטת אודיו.

החוקר שואל על רואי חשבון וכשהוא מגיע לשם לביא אומר הנתבע "שלא תעיז" (עמ' 5 למוצג ת/5). אחר כך הוא מדורבן לספר מדוע (עמ' 6 למוצג ת/5 ) והוא משיב
(עמ' 6 למוצג ת/5).
החוקר אומר : "היא יש לה משרד גדול לביא " אומר הנתבע : "הכל מפוזר, הכל זרוק, רק כסף מעניין אותה" (עמ' 7 למוצג ת/5). לשיחה מצטרפת נוכחת במקום שעל פי התמליל היא החוקרת הנוספת,
ולדבריה
בשנות השמונים היא שילמה לתובעת הרבה מאוד כסף. על כך
מגיב הנתבע : " "תאמין לי אחת כזאתי הייתה צריכה להיות בבית הסוהר, לא יודעת כלום מהעבודה הזאת" (עמ' 10 למוצג ת/5);

דברים אלה מהווים לשון הרע לפי סעיף 1(1) ו-1(3) לחוק איסור לשון הרע.


מתוך התמליל עולה כי הדברים הבאים נאמרו בלשון רבים: "הם גנבו כסף לאנשים" (עמ' 6 לתמליל, מוצג ת/5).
"גנבו להם מאות אלפי שקלים" (עמ' 10 למוצג ת/5)." הם עשו קומבינה כל הזמן"(עמ' 10 למוצג ת/5).


דברים אלה מהווים לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 (1) לחוק איסור לשון הרע.
די בעובדה שהשומע מבין שה"הם" כולל את התובעת כדי להוות לשון הרע כלפיה. מתוך ההקשר של השיחה בתמליל השתכנעתי כי השומע ייחס את ה"הם" ככוללים את התובעת.

פגיעה נוספת בתובעת הם מתיאורים להתנהגותה כלפי העובד ויחסה למעשיו :
"אחר כך היא הפילה את זה על עובד שלה "(עמ' 10 למוצג ת/5); "היא הפילה הכל עליו........הם הסתדרו, והוא לקח חצי" (עמ' 12 למוצג ת/5). מתוך הדברים עולה כי למעשה התובעת לא רק עשתה את המעשים שתוארו קודם אלא גם התנהגותה המוסרית אינה ראויה.

דברים אלה מהווים לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הן על פי ס"ק (1) והן על פי ס"ק (3).


בסיכומיה, תוקפת ב"כ הנתבע את קבילות התמליל והקלטת. לא מצאתי מקום לפסול אותם, אולם שמיעת הקלטת להבדיל מקריאת התמלול נותנים את ההקשר והטון ואליהם אתייחס בפרק הדן בנזק.
טענה נוספת היא כי יש להבין את דברי הנתבע כמייחסים לתובעת אחריות שילוחית ולא את המעשים הפלילים של גיסה. ב"כ הנתבע מפנה לתוכן פסק הבורר כדי להראות כי הסקת המסקנה של האחריות השילוחית היא גם מסקנתו. הנתבע אינו משפטן ועל כן אני לא מוצאת בדבריו אמירה משפטית אלא אמירת דברים כפשוטם. רק במקום אחד הוא אומר כי מי שיש לו משרד צריך להיות אחראי למה שקורה בו, בין אם זו התנהלות פלילית ובין אם זה אי סדר מתמשך. אך יתר דבריו כוונו ישירות לתובעת. לא ניתן מתוך הדברים שנאמרו להגיע למסקנה שמבקשת להסיק באת כוח הנתבע, עו"ד אטדגי
.

הפרסום
4.
התנאי להקמת העילה על פי החוק הוא כי ללשון הרע התווסף פרסום (סעיף 1 רישא לחוק איסור לשון הרע).

אופן הפרסום נקבע בסעיפים 2 ו- 3 לחוק איסור לשון הרע. הוראות החוק הן:

"2.
(א)

פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס,
לרבות
ציור, דמות תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.


(ב)
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

(1)
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו
אדם או
לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)
אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות,
להגיע לאדם זולת הנפגע.

3.
אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא
והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות
חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה."


עיקר הפרסום הוא כי במשרד התובעת היו מעשים פליליים והפרסום על כך הוא של התובעת עוד לפני הגשת כתב האישום
כאשר היא הגישה תביעה נגד הגיס ואשתו בבית הדין האזורי לעבודה בשנת 1999 (ראה פסק הבורר).

מתוך הקלטת עולה כי בשיחה השתתפו עוד אדם נוסף שהיא כנראה החוקרת הנוספת
שאף הם תרמו למידע הפוגע ויזמו את השיחה בכיוונים הרצויים. מתוך הקלטת עולה כי הנתבע בעיקר הגיב ולא במעט מתוך כעס ולכאורה כלקוח לשעבר של התובעת.


החוקר העיד כי הגיע למספרה של הנתבע, יחד עם חוקרת נוספת בשם נועה (עמ' 6 לפרוטוקול, מול שורה 10). אני מאמינה לחוקר העד חנון אבשלום כי השיחה עם הנתבע התנהלה בנוכחותו ובנוכחות החוקרת הנוספת נועה. הן המקליט, דהיינו החוקר, והן המלווה שלו, לא היו ה"נפגע" ולפיכך, הפרסום הגיע לשני בני-אדם לפחות (סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע). ב"כ הנתבע מתייחסת בסיכומיה בסוגיית הפרסום לאמור בסעיף 4 רישא לכתב התביעה, באשר ללשון הרע בשנים 1996 – 2002 . לאור דלות הראיות לגבי אותה תקופה כמפורט לעיל לא מצאתי לקבוע ממצאים לגבי הדברים עליהם מעידה התובעת מכלי שני או שלישי. אך ככל שמדובר בדברים שנאמרו בפני
החוקר – באת כוח הנתבע אינה
מתייחסת לאירוע ביום 30.1.02 .
האמור בסעיף 4 רישא לכתב התביעה מתייחס לסיבה מדוע התובעת שלחה חוקר. עילת התביעה מעוגנת בשיחה מיום 30/1/02, סעיף 4 סיפא לכתב התביעה.

על פי המילה היבשה הנתבע נכשל בלשונו בפני
אנשים אחרים ועל כן הוכח לכאורה אלמנט הפרסום.


באת כוח הנתבע תוקפת את המסקנה כי הנתבע פרסם לשון הרע. לטענתה
הנתבע הובל בלשונו. נטען כי התובעת הגישה עוד שלוש תביעות בגין לשון הרע באותה סמיכות זמנים, תוך שימוש באותה טכניקה של משלוח חוקר. לפיכך, נטען כי היוזמה לתוכן הדברים לא באה מטעם הנתבע באופן עצמאי.


עו"ד אטדגי
, באת כוח הנתבע,
טוענת כי יש לפרש את התכלית של החוק ואין לקבל פרשנות דווקנית רק על בסיס תוכן הדברים שנאמרו, אלא גם על מכלול הנסיבות שבהן הן נאמרו. היא מפנה לע"א 1370/91 משעור מנצרת נ' חביבי, פ"ד מז (1) 535 (1993). כמו כן ל - ע"א 668/71 מורגנשטרן נ' דימנשטיין, פ"ד כו (2)841 (1972) בהפניה לסעיף 65 לפקנ"ז העוסק באשם תורם.

טענת הגנה של אמת דיברתי
5.
אין מחלוקת כי בין נובמבר 94 ועד מאי 96 מעל גיסה של התובעת אשר עבד במשרדה. המעילה נעשתה בהזדמנויות שונות, תוך שימוש בכסף מזומן או בשקים ריקים אשר הופקדו בידיו על-ידי הלקוחות, על-ידי התובעת ובידי עובדי המשרד.
שווי המעילה עמדה על 403,937 ₪ (עמ' 2 לפרוטוקול). על מעילה זו ועל גניבה מהתובעת עצמה הוגש כתב אישום נגד הגיס, הוא הורשע ונגזר דינו (גזר הדין בת.פ. 2829/01 בימ"ש השלום בפתח-תקווה; ע"פ 70515/02 ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב יפו). בנוסף להליך הפלילי התנהלה גם בוררות בין התובעת ובין אחותה וגיסה. התובעת צירפה את הבוררות לתצהיר עדות ראשית שלה (נספח ג'). הרקע
לבוררות על פי פסק הבורר הוא כי התובעת הגישה תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בת"א כנגד אחותה וגיסה
בגין מעשי גניבה ומעילה בכספיה או בכספי הלקוחות שלה אשר בוצעו על ידי הגיס.

כתב האישום הוא משנת 2001 . הכרעת הדין קודמת את מועד ביצוע ההקלטה (בגזר הדין רשום כי הכרעת הדין היא מיום
10.10.00 - ככל הנראה יש טעות דפוס בגזר הדין – ת.פ 2891/01 בימ"ש שלום פתח תקווה). על פי פסק הבורר- הבוררות היא המשך של תביעה בבית-הדין האזורי לעבודה שהוגשה בשנת 1999. גזר הדין ניתן ב- 17.02.02 ופסק הדין בערעור ניתן ביום 09.12.02.

עפ"י גזר-הדין הגיס עבד אצל התובעת כמנהל חשבונות מאפריל 1993. בתקופה שבין נובמבר 1994 ועד מאי 1996, בהזדמנויות שונות הוא גנב שיקים שהופקדו והשתמש בהם שלא לצורך לשמם הם
הופקדו.
בין השאר
הוא השתמש בהם לשם ביצוע תשלום חובה של לקוחות אחרים יחד עם התשלום של הלקוחות שהפקידו את השקים. בחלק מהמקרים הגיס הציג את השקים לפירעון ולקח את התמורה לצרכיו האישיים (סעיף 3 לגזר דינה של כב' השופטת ליה לב און, בימ"ש השלום בפתח תקווה).

הגניבה :

למועד הפרסום הייתה אמת בכך שממשרדה של התובעת הייתה גניבה מכספי לקוחות אך ככל שמדובר בגניבה ובדרך ביצועה
הנתבע לא הפריד בין התובעת לגיס .
הקומבינות

: למועד הפרסום הייתה אמת בכך שהמעילה בוצעה בין היתר בדרך של קומבינות אך הנתבע לא הפריד בין התובעת לגיס .
לגבי הדברים הבאים אין אמת בפרסום, ואין ביסוס ראשוני :
כי התובעת אשמה במעילה ולא הגיס והיא הפילה זאת על הגיס; כי התובעת והגיס עשו קומבינות נגד הלקוחות. נקבע בפסק הדין הפלילי כי המעשים היו של הגיס בלבד.
פירוט לגבי אי סדר והעובדה שהתובעת רק רוצה כסף:
התובעת לא סתרה את הטענה כי במשרדה שרר אי סדר . הרצון לקבל תשלום על מתן שירות הוא צפייה סבירה של כל בעל מקצוע חופשי .

הבעת דעה על מעשיי התובעת - סעיף 15 לחוק

6.
נטען גם לטענת הגנה של הבעת דעה על מעשיי התובעת, עברה, אופייה, כקבוע בסעיף 15 (2) בחוק איסור לשון הרע.
סעיף קטן 2 לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מופיע תחת הכותרת של "הגנת תום לב". על פי החלופה של סעיף 15(2) נקבע כי תהיה זו הגנה טובה אם היחסים שבין המפרסם לנפגע הטילו על המפרסם חובה חוקית, מוסרית, או חברתית לעשות את אותו הפרסום.
היסוד העובדתי בהבעת דעה צריך להיות נכון או כי השומע הסביר יכול להבחין בין העובדות לבין הבעת הדעה [רע"א
3572/04
פריג נ' "כל הזמן"
(לא פורסם
16/6/08) ( אתר נבו) (להלן: "בעניין - פריג") והאסמכתאות שם, ובין היתר ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337 (1978) ].

אומרת כב' השופטת ארבל בעניין- פריג:

"כן נדרש כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות (עניין חברת החשמל, בעמ' 349). זאת, בעוד שהבעת דעה אינה חייבת להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה (שם, בעמ' 351 – 352
;
שנהר, בעמ' 319 - 320). מקום שנמצא כי העובדות עליהן מבוססת הדעה אמת הן, וכי מתקיים יחס של סבירות כאמור, הרי שאם נאמרה הדעה בתום לב, היא תזכה להגנה גם אם אינה מבוססת ממש (שנהר, בעמ' 316)."


הנתבע הוא בעל עסק בעיר יבנה שבו יש לתובעת משרד שהיה גדול והוא היה בעבר לקוח של התובעת.
ככל שעניין לנו עם מעשי הגיס והעובדה שזה קרה במשרד התובעת אני מסכימה כי הייתה לנתבע לפחות הצדקה
מוסרית אם לא חברתית ליידע את החוקר שהציג עצמו כמי שבא לפתוח עסק ביבנה שנזקק לרואה חשבון, כי במשרדה של התובעת קרתה מעילה.
מתוך שמיעת הקלטת הדברים הבאים יכולים להיות מובנים כהבעת דעה בתגובה לפרסום של דוברת נוספת שנכחה בשיחה שאמרה כי הפסידה הרבה כסף בשנות השמונים כי שילמה לתובעת הרבה כסף:

"תאמין לי אחת כזאתי הייתה צריכה להיות בבית הסוהר, לא יודעת כלום מהעבודה הזאת" (עמ' 10 למוצג ת/5);
"איפה הבעלת המשרד? לא רואה כלום? לא שומעת? לא עושה כלום? אז מה היא עשתה
שמה במשרד?"


מתוך הקלטת עולה כי לכאורה הדוברת שסיפרה על ניסיונה הרע היא החוקרת הנוספת שהציגה עצמה כקרבן של התובעת כדי לגרור את הנתבע לתגובה.

לאור הדברים החמורים שהתנהלו במשרדה של התובעת, העולים מתוך ההרשעה, ונסיבות השיחה ואופן ניהולה, מצאתי את הביסוס לתום הלב מצד הנתבע.
כי החוקר הציג עצמו כמי שפתח עסק בעיר יבנה והוא מחפש רואה חשבון מקומי. הנתבע לא יזם את שמה של התובעת ולאורך השיחה הוא בעיקר המגיב כשהיוזמה היא של החוקרים המסומנים בתמליל "ח" וכן "ב"
כולל אמירות מרומזות לאי סדרים "ב- אני לא יודעת אבל אני נפגעתי חזק מאוד ממנה ......שאני יכולה לקנות בית מהכספים שאני שילמתי" "ב- נכון? ....תלונות מספיק עליה" (עמ' 10 למוצג ת/5) ולמעורבות התובעת בעבירות הפליליות (עמ' 11 – 12 למוצג ת/5). אומרת ב' בהקשר למתן שיקים למע"מ שאחד מהם הגיע לצד ג' : "זה הכל ביוזמתה.. "(עמ' 12 לתמליל מוצג ת/5).
השתכנעתי משמיעת הקלטת כי דברי הנתבע לא היו זהירים, אך הם נאמרו כהבעת דעתו מתוך רצון להזהיר את החוקר שכאמור הציג עצמו כאיש עסקים הנדרש לרואה חשבון בעיר יבנה.


הקשר והדבק הדברים

7.
הפסיקה הכירה בסמכות בית המשפט להסתכל על הרושם הכללי לאופן אמירת הדברים בעיני הקורא או השומע הסביר [ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843 (1993) 856-857 ].


מתוך שמיעת הקלטת עולה כי הנתבע נגרר על ידי שלוחי התובעת, החוקרים, לשיחה על התובעת ועל המעשים במשרדה ותרומתה לאותם מעשים.
מתוך הקלטת עולה כי אדם סביר העומד מהצד היה מבין כי הנתבע הוא לקוח לשעבר עם בטן מלאה שהצטרף לשיחה שהיוזמה שלה הייתה של החוקרים. מתוך קלטת האודיו עולה כי הנתבע מצמצם את דבריו ובעיקר שומע. הרושם הכולל הוא שאלמלא הנושא הועלה על ידי החוקרים פעם אחר פעם הוא לא היה מדבר על התובעת למעט אזהרה כי לא כדאי להגיע אליה, ללא פירוט.


אולם אין בכל אלה כדי לקבוע כי הנתבע לא אמר את הדברים בנוכחות אחרים או כי הם אינם לשון הרע כנגד התובעת. לא הובאו ראיות לתמוך בכך כי התובעת עצמה הייתה מעורבת בגניבה ובמעילה.
זכותו של הנתבע לחופש הביטוי צריך להיות מאוזן עם זכותה של התובעת לשמה הטוב, לכבודה.
איזון זה בנסיבות של תיק זה ניתן להשגה ברכיב הפיצוי [ רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (לא פורסם, 12/11/06 )].

עוולת
שקר במפגיע

8.
העוולה של שקר מפגיע היא לפי סעיף 58 לפקנ"ז. הוראות הסעיף הן הבאות:

"58
(א)
שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון בין בעל
פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם למשלח
ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות-קנין שלו; אך
לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כה אלא אם סבל

על ידי כך נזק ממון.

(ב)
"פרסום", לענין סעיף זה – כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965. "


טענת ההגנה של הנתבע היא כי לא הוכחה כוונת
זדון, לא הייתה הודעה כוזבת ומכל
מקום התובעת לא טענה כי נפגעה נזק ממון.
אני מסכימה עם באת כוח הנתבע כי בהקשר והדבק הדברים לא הוכחה כוונת זדון לגבי הדברים שנאמרו בעת ההקלטה ובהעדר ראיות ישירות על דברים שנאמרו בשנים קודמות – בהעדר ראיות מכלי ראשון לתוכן הדברים שנאמרו – לא הורם נטל השכנוע לתוכן הדברים ולכוונת הזדון.


רשלנות

9.
התובעת גם תובעת את הנתבע בעוולת רשלנות. הטענה היא שמעשיו עולים כדי
רשלנות. נטען כי היה עליו לראות מראש כי מעשיו יפגעו בתובעת. אני דוחה את
התביעה בעוולת הרשלנות. מי שהיה צריך לצפות מראש את התגלגלות הדברים
הייתה התובעת ששכרה את החוקרים והם פיתחו את השיחה הפוגעת. לכן נותק
הקשר הסיבתי.


נזק

10.
התובעת טוענת לנזק של 700,000 ₪ ללא פירוט (סעיף 20 לכתב התביעה) ולחלופין 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע. לא הובאו ראיות לנזק ממוני מיוחד. התביעה הועמדה על סך של 100,000 ₪.

בנסיבות המפורטות לעיל שבהם התובעת לא הוכיחה שנאמרו עליה דברים על ידי הנתבע
לפני אנשים שונים בתקופות קודמות להקלטה, ולאור העובדה שהדברים שנאמרו ביום ההקלטה,
נאמרו בנסיבות שפורטו לעיל, אני מעמידה את הפיצוי על סך של 1,000 ₪.

11.
סוף דבר. הנתבע ישלם לתובעת סך של 1,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמן כן תוך 90 יום יפרסם הנתבע
בשני מקומונים בעיר יבנה התנצלות על כי האשים את התובעת כי הייתה שותפה במישרין או בעקיפין למעשי גיסה עליהם הוא הועמד לדין פלילי והורשע. גודל הפרסום יהיה 5 ס"מ על 5 ס"מ.

מעבר לכך כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום י"ד בחשון, תשס"ט (12 בנובמבר 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי באר שבע.

מיכל וולפסון
, שופטת







א בית משפט שלום 1430/03 לביא אתי נ' אלחרר רפי (פורסם ב-ֽ 12/11/2008)