פסקי דין על סעידה עזרא | פסקי דין על סיקוראל ציונה | פסקי דין על ביבי רחל ואח' | פסקי דין על סימנטוב אליאס | פסקי דין על מוספי שולמית |

20658/01 א     17/01/2006




א 20658/01 סעידה עזרא, סיקוראל ציונה, ביבי רחל ואח' נ' סימנטוב אליאס, מוספי שולמית




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
020658/01


בפני
:
כב' השופטת ערקובי רחל
תאריך:
17/01/2006



בעניין:

1 . סעידה עזרא


2 . סיקוראל ציונה

3 . ביבי רחל

4 . רבקה אלה

5 . עזרא שרה



מזובר רז נורית
ב"כ תובעים 1,2,4, ו-5
תובעות

נ
ג
ד



1 . סימנטוב אליאס


2 . מוספי שולמית



גריידי
ב"כ נתבעת מס' 2
נתבעים



פסק דין

בפני
תביעה לפינוי ותביעה כספית.

בתיק זה התקיים דיון ההוכחות בפני
, בהסכמת הצדדים ולאור מצב בריאותו נחקר הנתבע מס' 2 תחילה. מטעם התובעות העידו ששה עדים, ומטעם הנתבעים העידו שני עדים.

בישיבה שהתקיימה ביום 30.5.05, לאור הודעת הנתבע מס' 2, כי מכר את זכויותיו בנכס נשוא הדיון לנתבעת מס' 1, ניתן כנגד הנתבע מס' 2

פסק דין
פינוי.

למרות שעו"ד גריידי
, ייצג את הנתבעת מס' 1, ולא ייצג את הנתבע מס' 2, והנתבע מס' 2 לא המשיך בניהול ההליך לאחר חקירתו, לא ניתן כנגדו פס"ד ביחס לסכום התביעה, וקבעתי כי

פסק דין
כזה יינתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים, ולאחר שאתייחס לכל טענות הנתבעת מס' 1, אם אכן קיים חוב.

הוגשו סיכומים מטעם התובעים ומטעם הנתבעת מס' 1 ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים.

מבוא:

אין מחלוקת כי בשנים 1981-1985 שכרו הנתבעים מאת מר ביבי עזרא ז"ל, (להלן: "המנוח"), בששה הסכמים שונים, יחידות בנכס המצוי ברחוב אצל 68 תל אביב, (להלן: "הנכס").

אין מחלוקת כי בנכס ו/או בחלקו נוהלה מסעדה.

טענות התובעות:

התובעות טוענות כי המנוח נפטר בשנת 1988, וכי הן יורשותיו על פי דין.

התובעות טוענות כי במועדים שונים שאינם ידועים להן, הפכו הנתבעים את היחידות ששכרו מהמנוח ליחידה אחת בה ניהלו מסעדה.

התובעות טוענות כי בשנת 1996 או סמוך לכך, פרצו הנתבעים את קיר הנכס וחיברו אליו מבנה אחר שנבנה על ידם, ומצוי במקרקעין הסמוכים ואינו מצוי במקרקעין בו מצוי הנכס נשוא דיוננו.

התובעות טוענות עוד כי בשנת 1996, או סמוך לכך, פלשו ללא רשות לחנות נוספת בבנין שבבעלותן, הרסו את הקיר המחבר וצרפו חלק מהחנות הסמוכה למסעדה שבנכס.

התובעות טוענות כי פעולות אילו של הנתבעים מהוות הפרת הסכמי השכירות, בגין ביצוע שינויים במושכר ללא הסכמה, ומהוות עילה לפינויים של הנתבעים.

התובעות טוענות כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות החל
מאוקטובר 1990 ועד היום.

התובעות מאשרות את טענת הנתבעים כי הנתבעים הציעו בספטמבר 1991, לתובעות לקבל את החוב בדמי השכירות, ואולם התובעות הסכימו לקבל את התשלום בלא שהדבר יפגע בזכויותיהם על פי הדין.

התובעות טוענות עוד כי ביום 23.10.95 הודיע להן ב"כ הנתבעים כי דמי השכירות מופקדים בחשבון נאמנות.

התובעות טוענות כי הנתבעים נותרו חייבים דמי שכירות מאוקטובר 1990 ועד למועד הגשת התביעה סכום אותו הן מעמידות לצרכי אגרה לסך של 200,000 ₪.

לפיכך, עותרת התובעות מביהמ"ש להורות על פינוי הנתבעים מהמושכר וכן לחייבם לשלם לתובעות את חוב דמי השכירות. עוד הן עותרות מביהמ"ש להורות על חיוב הנתבעים בתשלום שכ"ד ראוי בגין השטח הנפלש.

טענות הנתבעים:

הנתבעים טוענים כי כל השינויים שנעשו והמפורטים בכתב התביעה נעשו לפני שנת 1986.

הנתבעים טוענים כי דין התביעה בגין אי תשלום דמי שכירות לתקופה
שלפני 5.2.94 להידחות מחמת התיישנות.

הנתבעים טוענים כי המשכיר ובא כוחו היו במושכר מספר פעמים לאחר ביצוע השינויים ולא מחו. הנתבעים טוענים כי גם בא כוח התובעות דאז, עו"ד גבאי ראה את השינויים ולא מחה, לכן התובעות מנועות כיון מלטעון כל טענה בעניין.

ביחס לפלישה הנטענת לחנות הסמוכה, שכונתה על ידי הצדדים "חנות הקרח", נטען כי חנות זו הושכרה לכתחילה, ובכל מקרה כל שינוי נעשה לפני לשנת 1986 בהסכמת המנוח.

הנתבעים טוענים כי התובעות סרבו לקבל את דמי השכירות.
הנתבעים טוענים כי בהתאם להחלטת ביהמ"ש דמי השכירות לתקופה שעד יולי 2001 שולמו במלואם לתובעות.

הנתבעים חולקים על גובה דמי השכירות החודשיים.

אשר על כן טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה כנגדם, לחלופין עותרים הנתבעים להורות על סעק מן הצדק.

אציין כי התייחסותי לשני הנתבעים מבוססת על כך שעד למועד ההוכחות ייצג את הנתבעים עו"ד בן שמחון שהתפטר מיצוג הנתבעים, הגיש בשמם כתב הגנה ותצהירים. במועד ההוכחות ייצג את הנתבעת מס' 1 עו"ד גריידי
, והנתבע מס' 2 לא היה מיוצג.

דיון:

כאמור לעיל התביעה הוגשה בגין מספר עילות:

א.
אי תשלום דמי שכירות.
ב.
פלישה לחנות הקרח.
ג.
שינוי מטרת השכירות.
ד.
ביצוע שינויים במושכר.

אדון בכל אחת מעילות התביעה בנפרד.

אי תשלום דמי שכירות;

התובעות טוענות כי הנתבעים הפסיקו
לשלם דמי שכירות. הנתבעים טוענים כי אכן הייתה תקופה קצרה בה לא שולמו דמי השכירות, ואולם מיד לאחר מכן נשלחו לתובעות דמי השכירות, ואילו הן סרבו לקבלן.

עוד נטען על ידי הנתבעים כי הדרישה לתשלום דמי שכירות לתקופה שלפני 1994 התיישנה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי מאוקטובר 1990 ועד ספטמבר 1991 לא שולמו דמי שכירות.

בספטמבר 1991 הציעו הנתבעים למנהל עיזבון המנוח עו"ד גבאי לשלם את דמי השכירות והאחרון סרב. עו"ד גבאי אישר בחקירתו כי הסכים לקבל את דמי השכירות רק בכפוף לכך שזכות התובעות לדרוש פינוי בגין אי תשלום דמי השכירות תישמר להן.

בסעיף 23.1 לכתב ההגנה נאמר כי:

" הנתבעים על ידי ב"כ הודיעו ביום 2.10.00 בשיחה טלפונית לב"כ התובעות כי לזכות התובעות עומד סך של 97,627 ₪ והן יכולות ומזמנות לקבלו בכל רגע שתחפוצנה."

במהלך הדיונים,
שולם לתובעות סך של 79,880 ₪, כשסכום זה הינו עבור 7 שנים ממועד הגשת התביעה, וסך נוסף של 9,978 ₪ לתקופה שעד 2001.

לאחר מכן שולמו לתובעות סכומים נוספים שעל פי טענת הנתבעים הינם דמי שכירות בעבור התקופה שעד יולי 2002 ומאז חדלו מלשלם.

התובעות טוענות כי הנתבעים הודו בחובם על פי דמי השכירות ולכן אינן יכולות לחסות בצילה של הגנת ההתיישנות.

על פי הודעת ב"כ הנתבעים בכתב ההגנה, הודו הנתבעים בחוב עד אוקטובר 2000 בסכום של 97,627 ₪. לכן, ביחס לסכום זה אין לנתבעים כל הגנה, ודין טענת ההתיישנות הנטענת על ידם להידחות.

הנתבעים שילמו רק חלק מהסכום הנ"ל , וההפרש 17,747 ₪ עליהם לשלמו. סכום זה נכון לאוקטובר 2000, וממועד זה שילמו ביחס לשבעה חודשים בלבד בשנת 2001, ונותרו חייבים:

נובמבר-דצמבר 2000 – סך של 1,124 ₪ לחודש ובסה"כ סך של 2,248 ₪.

חמישה חודשים נוספים לשנת 2001, שולמו רק שבעה חודשים: 7
x
1,124 ₪ 7,868 ₪.

כמו כן שולמו דמי שכירות לתקופה בת 7.5 חודשים ביחס לשנת 2002.

התביעה המתוקנת הוגשה בשנת 2004. הנתבעים לא שילמו דמי שכירות עד למועד הגשת התביעה, ועד היום נותרו חייבים הן את ההפרשים שצוינו על ידי לעיל, והן דמי שכירות, גם על פי גרסתם, מיולי 2002 ועד למועד הגשת כתב התביעה.

כמו כן לא שילמו הנתבעים הפרשי הצמדה וריבית ביחס לסכומים ששולמו על ידם.

המדובר בתשלום דמי שכירות שוטפים, והנתבעים לא שילמו את דמי השכירות למרות ניהול ההליך, למרות שהנתבעים היו מודעים לתוצאות אי התשלום, למרות היותם מיוצגים, למרות ששילמו חלק מהתשלומים שהיה עליהם לשלם.

גם אם אקבל את כל טענות הנתבעים בעניין זה לרבות הטענות בדבר התיישנות, הרי לתקופה שמיולי 2002, ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן לא שולמו דמי שכירות ללא כל הסבר המניח את הדעת. בשלב הזה הצדדים ניהלו הליך בפני
ביהמ"ש
ובוודאי שלו הנתבעים היו מעוניינים לשלם את דמי השכירות השוטפים, ונניח כי התובעות סרבו לקבלם, למרות שקיבלו חלק מהם על פי הוראת ביהמ"ש, כל שעליהם היה לעשות הוא לפנות בבקשה מתאימה לביהמ"ש וזאת לא עשו.
הנתבעים עשו דין לעצמם ולא שילמו את דמי השכירות לתקופה של כמעט שנתיים.

לפיכך, אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרת ההסכם ומצדיקה מתן פסק דים לפינוי הנתבעים.

כמו כן, על הנתבעים לשאת בתשלום דמי השכירות עד למועד הגשת התביעה המתוקנת, בצירוף ההפרשים שפורטו לעיל, סך:27,863 ₪, ובנוסף 24
x
1,124 ₪ 26,976 ₪ ובסה"כ 54,839 ₪.

כמו כן חייבים הנתבעים בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין ביחס לסכומים ששולמו על ידם נומינלית. הואיל והמדובר בתשלומים שוטפים, ובכל תשלום הינו לחודש אחר, אני מורה כי יערך חישוב ממוצע, כך שביחס לכל התשלומים יחושבו הפרשי ההצמדה והריבית מאמצע התקופה, היינו מיולי 1999 ועד היום.

כאמור לעיל, הנתבע מס' 2 העיד, אך לא היה מיוצג מדיון ההוכחות, והעיד כי מכר את חלקו לנתבעת מס' 1. פעולה זו לא הייתה בידיעת התובעות, והתובעות לא נתנו הסכמתן לה. לפיכך, כל החיובים שנפסקו הינם ביחס לנתבעים יחד ולחוד.

פלישה לחנות הקרח;

התובעות טוענות כי הבניין כולו בבעלותן. בבניין מצויה חנות נוספת שבבעלותן, ואשר הושכרה בעבר לשם מכירת קרח, לכן כונתה החנות על ידי הצדדים כחנות הקרח.

התובעות טוענות כי הנתבעים פלשו לחלק מחנות הקרח, שברו את הקיר המפריד והרחיבו את הנכס המוחזק על ידם, על חשבון רכושם של התובעות.

הנתבעים הכחישו הטענות מכל וכל. הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי החלק שנטען כי אליו פלשו הושכר להם על ידי המנוח וכל פעולות השיפוץ נעשו בשנת 1985.

מר ביבי מנשה ז"ל נפטר בשנת 1988.

לתיק ביהמ"ש הוגשה חוות דעת מודד של מר ציון שרון, אשר העיד בפני
י.

הואיל ולא הוגשה כל חוות דעת נגדית, וכמו שאראה להלן, חוות הדעת תואמת את התשריטים שהוגשו לעירייה על ידי הנתבעים, אתייחס למפת המדידה של המודד מר ציון שרון, לצורך פסק דיני זה.

החלק שבמחלוקת, בעניין זה, היינו הפלישה הנטענת לחנות הקרח, סומנה על ידי המודד בצבע טורקיז.

הנתבעים העלו שתי טענות, הראשונה כי לא הייתה כל פלישה, והשנייה כי צירוף חלק משטח חנות הקרח נעשתה בהסכמת המנוח עוד בשנת 1985.

מעבר לעדויות הצדדים, בפני
ביהמ"ש מונחת עדות אובייקטיבית, והינה מפות שהוגשו על ידי הנתבעים לעירייה.

כאמור לעיל, הנתבעים ניהלו בנכס ששכרו מסעדה.

לשם כך, פנו לעירית תל אביב בבקשה לקבל רישיון עסק.
ממסמכי העיירה עולה, כי הנתבעים הגישו לפחות שתי מפות, האחת בשנת 1989 והשנייה בשנת 1996.

המפה שהוגשה על ידי הנתבע מס' 2 לעיריית תל אביב ונושאת את חתימתו משנת 1989, סומנה על ידי כת/149. ממסמך זה עולה בבירור כי הנתבעים פנו לעירייה בבקשה לקבל היתר לניהול מסעדה. השטח הנפלש לחנות הקרח אינו מצוין במפה זו, ונראה ממנה בבירור כי במועד זה, מפת המדידה שהוגשה לעירייה על ידי הנתבעים בעצמם אינה כוללת את החלק הנוגע לחנות הקרח.

המפה השנייה שהוגשה על ידי הנתבעים לעירית תל אביב סומנה על ידי כת/62. במפה זו נראה בבירור כי החלק שסומן על ידי המודד, בצבע הטורקיז, והינו חלק מחנות הקרח, מופיע במדידה.

אם כך, הנתבעים פנו לעיריית תל אביב בקשה לקבל רישיון עסק, לשם ניהול המסעדה. פעם אחת הגישו מפה בלא שנכללה בחנות הקרח, ופעם השנייה נכללה בה חנות הקרח.

כזכור המנוח נפטר בשנת 1988.

לא ייתכן כי המנוח נתן הסכמה בין השנים 1989 – 1996.

טענת הנתבעים קרסה נוכח העדויות האובייקטיביות.

אם לא די בכך, הרי מעיון במסמכים שצורפו על ידי התובעות, היינו מסמכי העירייה, עולה כי העירייה התנתה את מתן רישיון העסק בפתרון לנושא השירותים. ואכן, הנתבעים הפכו את החלק אליו פלשו בחנות הקרח לשירותים.

לא זו אף זו, ת/66 הינו מכתב בכתב ידו של הנתבע מס' 2, בו פונה נתבע זה לעירייה, בבקשה לשקול בשנית את דרישותיה, וזאת לאור העובדה כי "בעל הבית אינו מוכן לעשות כל שינוי או בניה בתוך המבנה."

הנתבעים לא הצליחו להסביר את האמור לעיל, ועדותם הייתה בלתי מהימנה בעליל. לפתע הנתבע מס' 2 אינו זוכר, לא יודע, הנתבעת מס' 1 אישרה כי למרות טענת הנתבעים כי התובעות היו מודעות לכל השינויים ולא מחו, נשלח אל הנתבעים מכתב עוד בשנת 1992 בעניין הפלישה והשינויים שנעשו בנכס.

הנתבעת הסכימה כי התובעות מחו אך טענה כי לאחר מכן לא מחו יותר.

נראה לי כי טענות הנתבעים הינן מופרכות ביותר נוכח עוצמתם של המסמכים שהוגשו על ידי התובעות, ואשר כאמור לעיל מוכחים מעל לכל ספק כי הנתבעים פלשו לחנות הקרח ללא כל הסכמה, ללא כל אישור, תוך עשיית דין לעצמם.

כיצד ייתכן הדבר? כאמור לעיל המנוח נפטר בשנת 1988, דא עקא, שבין יורשי המנוח נתגלעה מחלוקת, שאינה רלוונטית לתיק שבפני
, אלא שלאור המחלוקת, נותר רכושו של המנוח ללא שהיורשים מסוגלים לבצע פעולה לשם שמירתו.

אומנם מונה מנהל עיזבון, אולם היורשים לא השכילו למצוא ביניהם את הדרך לניהול יעיל של נכסי המנוח, הנתבעים ניצלו את המצב לטובתם, פלשו שלא כדין לחנות אחרת שבבניין ואשר בבעלות המנוח, שיפצו את המסעדה, כך שיוכלו לקבל רישיון עסק, לאור דרישת העירייה, וזאת עשו ללא כל הסכמה.

לפיכך, טענת התובעות כי הנתבעים שינו את המושכר, בדרך של פלישה לחנות אחרת שבבעלות התובעות, הריסת הקיר המפריד, צירוף חלק מהחנות לנכס, ובניית שירותים, מתקבלת.

כאמור לעיל, בכל אחד מההסכמים מצוין כי "השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר." (סעיף זה נלקח מהסכם השכירות מיום 17.11.81 אך בכל אחד מההסכמים מצוי סעיף דומה או זהה).

פעולות אילו מהוות הפרת כל אחד מהסכמי השכירות, ומצדיקות מתן

פסק דין
פינוי.

שינויים במושכר;

הנתבעים רכשו חלקה סמוכה לנכס, בנו עליהם מחסנים, סומנו על ידי המודד מר ציון שרון בחוות דעתו כ- ב', ג' ו- ד'.

הנתבעים הרסו את הקיר המפריד בין הנכסים וחיברו את המחסנים שבנו לנכס.

הנתבע מס' 2 בעדותו אישר זאת :

"ש. בצד המטבח הוספת מבנה או מבנים נוספ/ים?
ת. היתה שם אדמה, אני לא יודע של מי. צמוד לקיר של המסעדה. שותפי בנה שם מחסנים.
ש. לאחר שהמחסן נבנה נפרצה דלת בקיר המסעדה והמחסן חובר למסעדה?
ת. נראה שכן, מאז אני לא שם. אני לא שם כבר שבע שנים, משנת 1997 אני חולה. השותף שלי בנה מחסנים ב- 1997 ואני הייתי בבי"ח, זה לא ששיך לתובעים בכלל. לתובעים יש דלת חיצונית למחסנים."
(פרוטוקול הדיון מיום 13.4.05 עמוד 5 שורות 20-25).

ראשית אציין כי עדות זו סותרת את טענת הנתבעים כי כל השינויים נעשו בשנת 1985, בהסכמת המנוח.

שנית אציין כי עדות זו תואמת במלואה את המסמכים שהוגשו על ידי התובעות, מתוך תיק העירייה, ת/149 ות/66, וכן המסמכים האחרים שהוגשו מהם עולה כי לעירייה היו דרישות שונות לשם מתן רישיון עסק לנתבעים.

שלישית אציין, כי עדות זו עולה בקנה אחד עם טענת התובעות כי הנתבעים שברו את הקיר המפריד בין הנכסים, זה שהושכר לנתבעים וזה שנרכש על ידם, תוך שינוי המושכר, ללא הסכמתן.

מעבר לכך, כל האמור לעיל והמתייחס לפלישה לחנות הקרח, לעניין ההבדל בין המפות שהוגשו על ידי הנתבעים לעירייה נכון גם ביחס לרכיב זה של התביעה.

אם כך, התובעות הוכיחו כי הנתבעים שינו את המושכר באופן של הריסת קיר חיצוני לשם צירוף המחסנים למסעדה שנוהלה על ידם.

בניית המחסנים לא בוצעה במקרקעים של התובעות, ואולם הריסת הקירהחיצוני של המסעדה, מהווה שינוי של הנכס.

גם פעולה זו אינה בהתאם לכל אחד מהסכמים האוסרים על ביצוע שינויים במושכר ללא הסכמת המשכיר, וגם פעולה זו מצדיקה מתן

פסק דין
פינוי.

שינוי מטרת השכירות;

התובעות טוענות כי הנכס הושכר בחלקים שונים, במשך תקופה של מספר שנים, כאשר חלקים שונים הושכרו למטרות שונות.

התובעות טוענות עוד כי בחלק מהסכמי השכירות נאמר במפורש כי מטרת השכירות הינה למגורים, ואילו הנתבעים צרפו את כל חלקי הנכס הפכו אותו ליחידה אחת וניהלו בכולו מסעדה.

התובעות טוענות כי איחוד של כל הנכסים שהושכרו ליחידה אחת לשם ניהול מסעדה, נעשתה ללא הסכמת המנוח.

ביחס לטענה זו, התובעות לא הראו מתי נעשתה הפעולה של שינוי מטרת השכירות והפיכת כל חלקי הנכס למסעדה.

דווקא מהמסכים שהוגשו על ידי התובעות נראה כי עוד לפני 1989 כבר נוהלה בכל חלקי הנכס מסעדה, ואין ביהמ"ש מוכן לצאת מנקודת הנחה כי הדבר נעשה ללא הסכמת המנוח.

מהמסמכים שצורפו על ידי התובעות, מתוך תיק הבניין, ראה כי כבר בשנת 1986, נוהלה בכל הנכס מסעדה, ראה לעניין זה ת/143, ת/144, לדוגמא.

בתקופה זו המנוח היה בחיים , אין להניח כי המנוח לא היה מודע לפעולות של ניהול מסעדה בנכס.
לפיכך, ביחס לטענה זו גרסת הנתבעים דווקא נתמכת במסמכי העירייה, ועומדת כשהיא לבדה ללא כל עדות מכלי ראשון הסותרת את הנטען על ידם.

אומנם על פי האמור בהסכמים היה על הנתבעים לקבל הסכמת המנוח בכתב, אולם תקופה זו הינה בסמוך לכריתת הסכמי השכירות, כמעט מיד עם השכרת הנכסים הפכו הנכסים למסעדה אחת, לא ננקטו כל הליכים בעניין על ידי המנוח, לכן נראה כי הדבר היה בידיעתו ובהסכמתו.

טענה זו נדחית.

סעד מן הצדק;

הנתבעים טענו כי שילמו דמי מפתח, וכי דמי השכירות המשולמים על ידם הינם גבוהים, המדובר במקור פרנסתם ולכן יש להורות על מתן סעד מן הצדק.

בע"א 417/79 - יעקב מרכוס נ' צבי המר ואח'
. פ"ד לז(2), 337 ,עמ' 353-
354 נאמר כי:

"הקו המנחה את בית המשפט בבואו להעניק סעד מן הצדק בסוגיה זו של הגנת הדייר הוא איפוא שקילת חומרת התוצאה של הפינוי מחד גיסא, לעומת חומרת מצב הפרת החוק מאידך גיסא: שקילה זו נעשית על-פי כל הנסיבות, הן של תוצאת הפינוי והן של מידת ההפרה, והסעד מן הצדק יינתן, אם וכאשר בית המשפט שוכנע - ולא די בפחות מכך - שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה. בנוסף למידת חומרת ההפרה יש לבוא חשבון גם, כי עצם זכותו של הדייר המוגן להמשיך לגור במושכר אינה מכוח ההסכם שבינו לבין בעל הבית, שהרי מועד הסכם השכירות כבר בא לקצו, אלא מכוח ההגנה, שהעניק לו המחוקק, והמחוקק הקפיד וקבע, באילו תנאים מעניק הוא לדייר הגנה זו. ועוד מקובל הוא בפסיקתו של בית - משפט זה, מטעמים של מדיניות סוציאלית, שיש להקפיד עם דייר של בית עסק יותר מאשר עם דייר של דירה, באשר לעניין זה האחרון מדובר בקורת גג מעל לראשו."

בע"א 774/80 - בדווי ארסלאן נ' דעד פאהום . פ"ד לה(3), 584 ,עמ' 588-589. מפרט ביהמ"ש את ההלכות בעניין סעד מין הצדק ומפרט:

"בנסיבות המקרה הזה אין צורך להתעכב ולדון עקרונית ובהרחבה בשאלה, מתי - אם בכלל - ובאילו נסיבות, ראוי להביא בחשבון נגד דייר, המבקש סעד מן הצדק, את טענות ההגנה, שטען ושנתבדו, משום שהמקרה זועק בלאו הכי לסירוב ליתן הסעד. די לומר בעניין זה, שהיו מקרים, בהם הצטרף שיקול זה של טענת סרק לשיקולים אחרים, שהכריעו את הכף נגד מתן הסעד (ראה: ע"א 497/59, בעמ' 1448).
6. ;בע"א 11/63, בעמ' 1317, נקבע::
"...גם לאחר שהוגשה התביעה נגדם, הם לא מצאו לנכון לחזור בהם מסורם. התנהגות זו מצד הנתבעים מראה בעליל על הפרות מחושבות ומכוונות וזלזול גמור כלפי התובע וכלפי ההתחייבויות שהם נטלו על עצמם בחוזה-השכירות. נדמה לי, שלא לדיירים כגון אלה נועד הסעד- מן - הצדק שבסעיף 37 של החוק".
בע"א 255/57, בעמ' 1014 ,1013, נאמר::
"סעד שביושר כנגד עילת פינוי המבוססת על-פי החוק אינו ניתן, לפי סעיף 37 לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, לכל דורש. דייר המבקש סעד שביושר חייב להראות, כי הוא ראוי לו... דייר אינו ראוי לסעד- שביושר אלא אם כן חזר בו מן ההפרה, למען לא יהא בבחינת 'טובל ושרץ בידו'".
בע"א 109/65, שנדון לפני הרכב של חמישה שופטים, בוטל ברוב דעות (ארבעה שופטים) סעד מן הצדק, שהעניק בית-משפט מחוזי. עילת הפינוי הייתה - כמו במקרה שלפנינו - שינויים ניכרים במושכר. הסעד בוטל, בשים לב לכך שלא תוקן המעוות, וכי בדרך כלל אין בעל הבית חייב להסכים שמישהו יעשה שינויים ניכרים ברכושו של אפו ועל חמתו (שם, בעמ' 446). באותו מקרה המדובר היה בדירה. "

בענייננו, הנתבעים עשו מעשה חמור, תוך ניצול העובדה כי בעל הנכס אינו בין החיים, קיים סכסוך בין יורשיו, השתלטו על רכוש התובעות, עשו בנכס מעשה בעלים, בנו ללא כל הסכמת התובעות, וכל אותו הזמן אין הם משלמים את דמי השכירות המוטלים עליהם על פי ההסכמים עליהם הם חתומים.

הפרות הנתבעים את הסכמי השכירות הינן הפרות קשות.

המדובר בעסק, הנתבעים הרסו את הנכס כפי שהיה, בנו ללא הסכמת התובעות, תוך פלישה לנכס אחר של התובעות, שינו את נכס שהושכר להם ולא שילמו את דמי השכירות. כל זאת, כאשר הם אוחזים בטענת הגנה, כי הדבר נעשה בהסכמת המנוח, טענת הגנה שהופרכה על ידי מסמכים שהוגשו על ידי הנתבעים בעצמם לעירייה,
כפי שפורט לעיל.

בנסיבות שפורטו בפני
אני סבורה כי נסיבות קיצוניות כאלה אינם מצדיקות מתן סעד מן הצדק.

סיכום:

ניתן בזאת

פסק דין
לפינוי על פיו יפנו הנתבעים את המושכרים, הנכס הידוע כמסעדה ברחוב אצל 68 תל אביב.

כמו כן על הנתבעים לשלם יחד ולחוד את הסכום של 54,839 ₪, ובנוסף הפרשי הצמדה וריבית ביחס לסכומים ששולמו על ידם מיולי 1999 ועד לתשלום בפועל.
ביחס לסכומים שנפסקו על ידי ישולמו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיולי 1999 ועד לתשלום בפועל.

כמו כן ישאו הנתבעים בתשלום הוצאות התובעות בגין ניהול תביעה זו.

הנתבעים ישלמו בנוסף שכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪ + מע"מ.


ניתנה היום י"ז בטבת, תשס"ו (17 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.


ערקובי רחל
, שופטת








א בית משפט שלום 20658/01 סעידה עזרא, סיקוראל ציונה, ביבי רחל ואח' נ' סימנטוב אליאס, מוספי שולמית (פורסם ב-ֽ 17/01/2006)