פסקי דין על ל.ב.ס. בניה בע"מ | פסקי דין על בועז גוטפלד | פסקי דין על גוטפלד קבלני בנין (1985) | פסקי דין על גוטפלד חברה לבנין והשקעות ואח' |

112903/01 א     26/01/2006




א 112903/01 ל.ב.ס. בניה בע"מ נ' בועז גוטפלד, גוטפלד קבלני בנין (1985) בע"מ, גוטפלד חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
112903/01


בפני
:
כב' השופטת נורית רביב
תאריך:
26/01/2006




התובעת:
ל.ב.ס. בניה בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אביגדור קנטי


- נגד -

הנתבעים:
1. בועז גוטפלד

2 גוטפלד קבלני בנין (1985) בע"מ

3. גוטפלד חברה לבנין והשקעות בע"מ

4. בנייני גוטפלד 1999 (א.ב.) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד א. רוטלוי




פסק-דין
1.
התובעת ביצעה עבודות ריצוף וחיפוי כקבלן משנה בשני אתרי בניה שבהם שמשו הנתבעות 2 ו-4 קבלן מבצע: הנתבעת 2, בפרוייקט להקמת בית מגורים ברחוב פרנקפורטר בפתח תקווה; הנתבעת 4 בפרוייקט להקמת 2 מבני מגורים ברחוב שמעוני בהרצליה.
כן סופקו על ידי התובעת עובדים לפרויקט שבוצע על ידי הנתבעת 4 ברחוב בר כוכבא בתל-אביב.

התובעת טוענת שבגין העבודות והשירותים הללו נותר חוב בסכום של 139,091.26 ₪ והיא מבקשת לחייב את כל הנתבעים, בתשלומו - הנתבע 1, בהיותו הבעלים ובעל השליטה בכל התאגידים הנתבעים וכמי שנושא באחריות לחוב במישרין, ומכוח הדוקטרינה של הרמת מסך, בשל האופן שבו נוהלו על ידו עסקי התאגידים הנתבעים; שלושת התאגידים הנתבעים אשר התנהלו ככלי משחק בידי הנתבע 1 ונשאו לסירוגין בתשלומים בגין הפרויקטים הללו.

הנתבעים טוענים כנגד התובעת, שהחוב שנותר עומד על סכום שאינו עולה על
70,000 ₪ וכי לנתבעים 1 ו-3 אין כל זיקה לחוב הזה.

השאלות העומדות אפוא להכרעה, הן שתיים:
מהו סכום החוב;
מי מהנתבעים חב בתשלומו.
2.
לפי כתב התביעה החוב בסכום של כ-139,000 ₪ מורכב מהסכום המצטבר של 12 הוראות תשלום מאושרות. חלק מהוראות התשלום הללו כוסו ב-6 שיקים, אך 3 מתוכם לא כובדו על ידי הבנק הנמשך בשל הוראת ביטול,
והשאר
- טרם הגיע מועד פירעונם.
בגרסה הזו חל "שינוי מה" בתצהיר עדות ראשית של מנהל התובעת, מר לב פולקנשטיין.
לפי התצהיר, התביעה עומדת על "סכום כולל של 113,634.87 ₪ אשר יחד עם רבית והצמדה הגיע כדי סכום התביעה בתובענה".
החוב (ללא ריבית והצמדה) בסכום של 113,634.87 ₪, מורכב לפי התצהיר מ-7 שיקים שחוללו בסכום כולל של 73,257 ₪, ו-4 הוראות תשלום בסכום כולל של 40,366.87 ₪ אשר בגינן לא נמסרו לתובעת כל שיקים.

בחקירה נגדית, הסכום הזה עוד פחת. מנהל התובעת נשאל: "מה סכום התביעה שלך סך הכל?" על כך השיב:
"שיקים שאני קיבלתי בלי כסוי זה 73,257 ₪. סכום של 9,009 ₪ שזה מדובר על פרוייקט בתל-אביב שלא קיבלתי כסף ויש אישור לחשבון ח' 1. בהרצליה מדובר על שני חשבונות מאושרים בסכומים 6,636 ₪ וסכום 14,403 ₪ זה ח' 2,3"
(פרוטוקול מ-21.4.2004 עמ' 19).

העד אינו מונה בין הוראות התשלום שיש לצרף לסכום השיקים שחוללו את הוראת התשלום ח' 4 שהוא כלל בתצהירו. ואומנם, בדיון שהתקיים ב-19.10.2004 הוא נשאל: "על הוראת תשלום הזו, ח' 4 ניתן שיק? על כך השיב : "כן, הוא חזר בלי כיסוי", ועל השאלה: "זה במסגרת השקים שאתה תובע אותו?", השיב: "נכון".




בצדק טוענת ב"כ הנתבעים שסכום התביעה אינו עולה אפוא גם לשיטת התובעת על 103,305 ₪.
3.
בסיכומיה חוזרת התובעת לסכום התביעה המקורי, אך לדבקות בסכום הזה שאינו תואם את סכום החוב לפי תצהירו של מנהל התובעת, ולבטח אינו תואם את שעולה מחקירתו הנגדית -
אין בסיס.
סכום התביעה המקורי מחושב על בסיס הוראות התשלום אשר צורפו לכתב התביעה, כשהשיקים שחוללו מוזכרים כפי שנטען בכתב התביעה, רק כראיה לכך שהנתבעים מודים בעצם קיומו של חוב.
לעומת זאת, סכום החוב לפי תצהירו של מנהל התובעת מורכב מהסכום המצטבר של שיקים שחוללו והוראות תשלום שבגינן לא ניתנו כל שיקים, ואין ספק שהחישוב בדרך זו נכון יותר. בעיקר, משום שכך נמנע כפל חישוב – כך למשל קיימת להבנתי סבירות גבוהה לכך שבין הוראות התשלום שצורפו לכתב התביעה כלולות גם שתיים שבגינן ניתנו שיקים שנפרעו - אלה הן הוראות התשלום אשר מצורפות כנספחים ד' 6 ו- ו' 2 לתצהיר עדות ראשית של התובעת - אבל גם משום שסכומם של השיקים שניתנו לכיסוי הוראות תשלום מחושב לאחר ניכוי מס במקור. בינתיים גם גבתה התובעת ממקור אחר הוראת תשלום בסכום של 10,500 ₪ אשר נכללה בסכום התביעה המקורי (הוראת תשלום ד' 3 – פרוטוקול מ-21.4.2004, עמ' 19), וגם את הסכום הזה יש להפחית מסכום התביעה.

אציין עוד שהפער בין סכום החוב הבסיסי לפי תצהירו של מנהל התובעת, לבין סכום התביעה המקורי, מיוחס לפי האמור בתצהיר לריבית והפרשי הצמדה על סכום החוב עד להגשת התביעה, מה שאינו מתקבל על הדעת, משום שסכום התביעה המקורי תואם את הסכום הכולל של הוראות התשלום שצורפו לכתב התביעה.
4.
ואולם, לטענת הנתבעים, גם הסכום של 103,305 ₪ אינו הסכום אשר מגיע לתובעת "בסופו של יום", משום שהתחשבנות סופית בין הצדדים כפי שמקובל בפרויקטים מסוג זה – לא בוצעה, ואילו בוצעה התחשבנות כזו היה מתברר שהתובעת אינה זכאית לסכום העולה על 70,000 ₪, בדיוק כפי שנכתב במסמך נ/40 אשר מצורף לתצהיר עדות ראשית של הנתבע.

במסמך זה אשר נערך מספר ימים לאחר שהוגשה התביעה, נכתב בין היתר:
"בכל מקרה לא יעלה סך כל התשלומים על 70,000 ₪ ועם הפרעון האמור לעיל לא תהיה לחברת "ל.ב.ס. בע"מ, כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה כלפי חברת "גוטפלד קבלני בנין (1985) בע"מ
ו/או "בניני גוטפלד 1999 (א.ב.) בע"מ, ו/או מי מטעמן
...".

נ/40 חתום על ידי הנתבעות 2 ו-4 אך "בשם" התובעת חתם מנהל העבודה שלה מר מקסים צ'רינאק וכפי שצויין בשולי חתימתו - "מאחר ולמקסים כנראה אין זכות חתימה ההסכם יחתם עם לב עם חותמת".
אלא שלב פולקשטיין, מנהל התובעת, לא חתם, ואף טוען שהוא מעולם לא הסכים לרף של 70,000 ₪. המסמך נ/40 לטענתו, אינו משקף אלא הצעה של הנתבע 1 להסדר החוב; מקסים נשלח אל הנתבע 1 רק על מנת ליטול ממנו את ההצעה שהכין, והוא חתם על המסמך נ/40 לבקשת הנתבע 1 רק כאישור לכך שקבלו לידיו. הראיה - המסמך עצמו מעיד על כך שהוא אינו חתום על ידי התובעת ושלא השתכלל להסכם עמה רק בזכות החתימה של מקסים מעל לשמה המודפס.

הנתבעים, כפי שעולה מסיכומיהם, מכירים בכך שנ/40 אינו חתום על ידי התובעת, אך טוענים שהסכום של 70,000 ₪ נקבע בהתחשבנות שנערכה בין הצדדים, וכי מקסים לא היה חותם על המסמך אלמלא היה הסכום הזה מקובל על התובעת. אלא שמקסים טוען שהוא לא היה מעורה כלל בנושא הכספי שבין התובעת לנתבעים, והעובדה היא שהתובעת לא חתמה על ההסדר נ/40 ואף לא נסוגה מתביעתה.
5.
נותר אפוא לבחון אם מהעובדות כפי שהוכחו עולה שהתחשבנות סופית בין הצדדים היתה מניבה חוב בסכום של כ- 70,000 ₪ או פחות ממנו.
הטענה המרכזית של הנתבעים בעניין זה, נסמכת על שיק בסכום של 27,372 ₪ אשר נמסר לתובעת לפירעון בחודש אפריל 2001 וגם נפרע. השיק הזה נשכח ולא נכלל בין השיקים שהתובעת קבלה מהנתבעים, כפי שעולה מרשימת השיקים שערכה ואשר צורפה כנ/21 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע. הנתבעים מבקשים אפוא להפחית את סכום השיק הנ"ל מסכום התביעה.

מנהל התובעת הסביר שהשכחה של השיק הזה לא השפיעה על חישוב החוב שכאמור מורכב מסכום השיקים שחוללו בצירוף הסכום הכולל של חשבונות מאושרים שלא כוסו בשיקים (פרוטוקול מה-19.10.2004 עמ' 7).
ואכן, מכיוון שמדובר בשיק שנפרע, הוא אינו נמנה על השיקים שחוללו ואינו כלול בסכום שנתבע בגינם; גם מובן שהשיק הזה לא נמסר לתובעת בגין איזה מהוראות התשלום שהיא תובעת עתה את סכומן משום שלא קבלה בגינן כל שיקים. שהרי, זמן פירעונו חל באפריל 2001, ואילו העבודות נשוא הוראות התשלום הללו בוצעו מספר חודשים לאחר מכן.

השיק על סכום של 27,372 ₪ אינו מסייע אפוא לנתבעים.
6.
אני רואה להוסיף עוד. הנתבעים הגישו מסמך (סומן כמוצג נ/41) אשר נושא את הכותרת "פרוטוקול"
ולפי תאריכו - 29.10.01 – קדם ביומים, שלושה למועד הגשת התביעה ובכ- 10 ימים למסמך נ/40. במסמך נ/41 נרשם שסכום החוב לתובעת עומד על "98,000 ₪ ללא חלק תשלומי המע"מ"; כי הנתבע 1 מבקש שהחוב ישולם ב-3 תשלומים וכי "במידה והחברה תבצע את שני התשלומים הראשונים "יתן הקבלן הנחה בגובה 25% מסך הסכום".
נ/41 אומנם אינו חתום על ידי מי מהצדדים, אך הוא הוגש כאמור על ידי הנתבעים לאחר שהעד מקסים אישר שאכן התקיימה פגישה בין הצדדים בקשר לחוב (פרוטוקול מ-21.4.2004 עמ' 11), ותוכנו אינו תומך בטענה שהתחשבנות סופית אילו נערכה הייתה מניבה סכום של 70,000 ₪. הרי מדובר בו בהנחה בשיעור מסוים מסכום החוב, להבדיל מהפחתות וקיזוזים אשר נובעים מהתחשבנות סופית.
7.
לבד מהשיק בסכום של 27,372 ₪, מבקשים הנתבעים לקזז 10,000 ₪ אשר משקפים לטענתה 5%-10% "דמי עכבון שמקובל להשאיר לצורך ביצוע תיקונים לאחר שקבלן המשנה מסיים את עבודתו" ( ס' 4 בעמ' 4 לסיכומים מטעמם), ובנוסף סכום של 5,000 ₪, אשר שולם לעד קרמטה עבור 20 ימי עבודה בגין תיקוני שיש ועבודת "רובה" שבוצעה על ידי התובעת באתר בפתח תקווה, ופורקה משום "שלא היתה מתאימה".
אשר לדמי העיכבון - יש להניח ששמם מעיד על טיבם, היינו שמדובר בסכומים שניתן אומנם לעכב את תשלומם עד לביצוע התיקונים, ולבסוף אף "לחלטם" אם התיקונים שנדרשו לא בוצעו.
אבל מנהל התובעת אומר: "אין לי שום מסמך ממנו או הוראות שאני צריך לתקן" (פרוטוקול מ-19.10.2004 עמ' 8), ושום מסמך כזה גם לא הוגש על ידי הנתבעים.
יומני העבודה שהוגשו על ידי הנתבעים, אומנם מעידים לכאורה על חוסר שביעות רצון של יזמי הפרוייקט בפתח תקווה, מעבודות חיפוי שונות שבוצעו, אך אפילו ניתן היה להסתמך על היומנים הללו - אין כל ראיה לכך שהתובעת נדרשה לבצע תיקונים כלשהם, לא כל שכן

שאין ראיה לכך שתיקונים שנדרשו מתובעת, לא בוצעו על ידה.
בנסיבות אלה, אין מקום להכיר בקיזוז המבוקש בראש זה.

ובעניין עבודות "הרובה" - התובעת טוענת: היא לא נדרשה לבצע עבודות רובה באתר בפתח תקווה; אין לה עובדים מתאימים לביצוע עבודה זו (פרוטוקול מ-19.10.2004 עמ' 10), והראיה - בהסכם שנעשה בינה לבין הנתבעת 2 בקשר לפרוייקט הזה (נספח ג' 2 לתצהיר עדות ראשית של מנהל התובעת), לא נקבע מחיר לעבודות רובה. רשימת העבודות לביצוע אומנם כוללת גם עבודה של "רובה בעבודות קרמיקה ושיש" אך המחיר לעבודה זו מחוק, כשלצד המחיקה מופיעה חתימה של התובעת.
הנתבעים טוענים שהמחיקה הזו מצביעה בדיוק על ההפך ממה שנטען על ידי התובעת - אם לא נקבע מחיר לעבודה זו בנפרד מעבודות החיפוי, כי אז ברור שהעבודה הזו כלולה בעבודות החיפוי.
ואולם, השוואה בין המחירים לפי ההסכם (נספח ג' 2 הנ"ל), לבין המחירים בזיכרון הדברים שנעשה בקשר לעבודות בפרויקט בהרצליה (נספח ג' 1 לתצהיר מנהל התובעת), מצביעה על כך שעבודת הרובה בפרוייקט בפתח תקווה אכן אינה כלולה בעבודות החיפוי. בזיכרון הדברים נקבע כי חיפוי קירות בשיש "כולל רובה ועיגול פינות" יעמוד על 55 ₪ למ"ר, ואילו המחיר לחיפוי שיש על פי ההסכם ג' 2 עומד על 40 ₪ בלבד למ"ר. כמו כן,
בזיכרון הדברים אין הערה שהמחיר לחיפוי קרמיקה כולל "רובה", והמחיר שנקבע לסוג זה של חיפוי, הן לפי זיכרון הדברים ג' 1 והן לפי ההסכם ג' 2, עומד על
40 ₪ למ"ר.

המסקנה המתבקשת היא שיש לקבל את גרסת התובעת לפיה כלל לא היה עליה לבצע עבודות רובה בפרוייקט בפתח-תקווה. אם כך, לעד קרמטה שולם על ידי הנתבעות 2 או 4 סכום של 5,000 ₪ על מנת שיתקן עבודות רובה שבוצעו על ידי אחרים. העד קרמטה, יש לציין, גם לא יכול היה למסור פרטים מזהים ביחס לפרוייקט שבו עבד, להוציא העובדה שמדובר בפרוייקט בפתח תקווה. אני סבורה אפוא שגם את טענת הקיזוז הזו אין מקום לקבל.

סיכומו של דבר הוא שהתחשבנות סופית אומנם לא נעשתה, אבל אין מדובר בשיקים שניתנו "על החשבון", כי אם בשיקים שנועדו לכסות את חיובים לפי הוראות תשלום, ואלה הן הוראות תשלום מאושרות על ידי המהנדסת של הנתבעות 2 ו-4; גם לא ברור אם מי
מהנתבעים עמד על "עריכת חשבון סופי שלפיו מחשבים את הכמות שבוצעה בפועל" כפי שמוגדרת מטרתו בסעיף 4 לסיכומיהם. מכל מקום, מנהל התובעת נשאל: "אז לא ישבתם והתחשבנתם" על כך השיב: "לא היה עם מי. רציתי. לא הצלחתי".
ולבסוף ראוי לציין:
סכום החוב שהנתבעים עצמם מכירים בו לפי הפרוטוקול נ/41
שהוגש על ידם - "98,678 ₪ ללא חלק מתשלומי מע"מ" - קרוב למדי לסכום אשר מתקבל מצירוף סכומי השיקים שלא כובדו והוראות התשלום שבגינן לא נמסרו שיקים.

ומכאן לשאלה מי מהנתבעים נושא בחוב.
8.
הנתבעות 2, 3 ו-4.
נתבעות 2 ו-4, כפי שעולה מסיכומי הנתבעים, רואות עצמן כשותפות מלאות בחוב לתובעת. הן אינן טוענות שיש לחייב כל אחת מהן רק בחלק החוב אשר מיוחס לפרוייקט שבוצע על ידה, ואין פלא בכך.
כל השיקים שלא כובדו, הוצאו על ידי הנתבעת 4, הגם שאין ספק שחלק מהם נועד לכסות גם הוראות תשלום שהוצאו בקשר לפרוייקט שבוצע על ידי הנתבעת 2 בפתח תקווה. אף על המסמך נ/40 חתמו הנתבעות 2 ו-4 כמי שנושאות בנטל תשלום החוב במלואו, ללא חלוקה ביניהן, וכבר בזה קבלו על עצמן אחריות ישירה לחוב, בנפרד ובמאוחד.

לעומת זאת, אין כל ראיה לכך שלנתבעת 3 יש זיקה כלשהי לפרויקטים נשוא החוב.

הנתבעים הציגו את מסמכי ההתקשרות עם היזמים של 3 הפרויקטים, ואין ספק שהנתבעת 3 אינה קבלן מבצע או קבלן משנה באיזה מהפרויקטים הללו.
ואשר לאופן שבו הוצגו הדברים כלפי התובעת –
ההסכם (ג' 2) נחתם עם הנתבעת 2 וזיכרון הדברים (ג' 1), אומנם אינו נוקב בשמה של הנתבעת 4, אלא מסתפק בכינוי הסתמי "חב' גוטפלד", אך כל השיקים שחוללו הוצאו כאמור על ידי הנתבעת 4 ולא הוצג שום שיק שהוצא על ידי הנתבעת 3 בקשר עם הפרויקטים שבהם מדובר כאן.
מנהל התובעת נשאל בחקירתו: "השיקים שצרפת לתצהיר. תראה לי שיקים של הנתבעת 3" על כך השיב: "פה אין. אבל זה כל השיקים שחזרו. יש לי עוד שיקים, אך לא הבאתי" (פרוטוקול מ-21.4.2004, עמ' 15). ואם מהתשובה המעורפלת הזו משתמע שהיו גם שיקים של הנתבעת 3, הרי בדיון הנדחה הדברים התבהרו משום שאז אמר מנהל התובעת: "שמתי לב שזה שקים משני חברות...". מיתר דבריו בנושא זה ברור למדי שמדובר בשיקים של הנתבעות 2 ו-4 ולא של אף חברה אחרת זולתן.

הנתבעת 3 אינה "מופיעה" אפוא בשום הקשר אשר נוגע למחלוקת כאן. מדובר בוותיקה מבין החברות הנתבעות - היא נוסדה ב-1976 ולדברי הנתבע 1 היא אינה פעילה. שתי החברות שעמן התקשרה התובעת נוסדו שנים מאוחר יותר, והעובדה שהבעלות והשליטה בכל 3 התאגידים זהה, ושם המשפחה של הנתבע 1, משולב בשמו של כל אחד מהם, היא כשלעצמה אינה עילה לחיובה של הנתבעת 3 בסכום החוב, לא מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך כפי שנטען על ידי התובעת - זו אינה רלבנטית כלל בהקשר זה, ולא מכוח עקרון אחר.
9.
הנתבע 1.
לפי כתב התביעה הנתבע 1 נושא בחבות אישית לחוב
מטעמים אלה:
מכוח חתימתו על המסמכים ג'1 וג' 2;
מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך, בשל השימוש שעשה בחברות שבשליטתו ללא אבחנה ביניהן "כשכל אחת מהן לוקחת על עצמה ומבצעת – בניצוחו של הנתבע 1 תשלומים בגין האחרת, הכל כדי להטעות את הנוגעים בדבר, לרבות התובעת";
לפי שהתשלומים לתובעת בוצעו בשיקים דחויים "כשהנתבע 1 ידע ו/או צריך היה לדעת, כי הצ'קים יחוללו במועד פרעונם, אך בכל זאת הוציאם ומסרם באופן המטיל עליו חבות אישית כלפי התובעת...".

בסיכומיה, מרחיבה התובעת את היריעה.
הטענה החדשה היא שהנתבע אחראי לחוב גם מכוח ערבותו כלפי התובעת -
טענה שמוטב לומר כבר כאן, אין לה תימוכין בראיות.

מנהל התובעת אומנם אמר בעדותו:
"אני רציתי אחריות על הצ'קים. הוא אמר שיש לו כמה חברות, ושאני אקבל צ'קים מכמה חברות, שאני אדע את זה ושהוא אחראי על כל הצ'קים"
(פרוטוקול מ-21.4.04, עמ' 17),
אלא שלאמירה הזו אין שום גיבוי בכתב, והיא אינה מתיישבת עם תשובה אחרת של העד.
הוא נשאל: "המסמך שאתה מציג זה נ/20, יש שיקים של הפרויקטים משתי החברות של גוטפלד?" על כך השיב: "יכול להיות. לא ידעתי שיש לו כמה חברות, עד שהגעתי לבית משפט".

אנו גם יודעים שהנתבע 1 התבקש על ידי מנהל התובעת במפגיע לחתום על ערבות אישית לחוב ואין ספק שהבקשה הזו לא נענתה.
מקסים, מנהל העבודה של התובעת נשאל בחקירתו:
"זה נכון שביקשת באחת הפגישות שלך עם בועז שהוא יחתום על ערבות אישית על השיקים?"
תשובתו הייתה: "זה היה בפגישה עם לב, ולב ביקש".
10.
אחריות מכוח חתימה אישית על המסמכים
ג' 1 ו-ג'2
–
זיכרון הדברים (ג' 1) אומנם חתום בחתימת יד בלבד, אך זוהי חתימתו של מר אלכס ספוז'ניקוב, מהנדס ביצוע של הנתבעות 2 ו-4 - הדבר אושר גם על ידי מנהל התובעת (פרוטוקול מ-19.10.2004, עמ' 12) – ואף אילו הייתה זו חתימתו של הנתבע 1 לא היה בזה כדי לבסס עילה להטלת אחריות אישית עליו.

אין כל ספק שהתובעת הייתה מודעת לכך שההתקשרות היא עם חברה ולא עם בעל השליטה בה, הרי הצד לזיכרון הדברים הוא "חב' גוטפלד", והטיעון הזה כשלעצמו משקף גישה "שהתיישנה" זה מכבר. עיגונו הוא בסעיף 99 לפקודת החברות שבוטל בחוק החברות תשנ"ט-1999 ואינו חל על המסמך ג' 1 שנעשה באוגוסט 2001. יתר על כן, הפסיקה צמצמה את תחולתו סעיף 99 הנ"ל גם במה שנוגע למסמכים שעליהם עדיין חלות הוראות הפקודה (ראה לעניין זה: דנ"א 3112/05 חוגלה קימברלי שיווק בע"מ נ' משה בדש ואח', תק-על 2005 (2) 1988).

ביחס להסכם ג' 2 אין מדובר בחתימה "ערומה" של הנתבע 1 - כאן מופיעה חתימתו האישית בצירוף חותמת חברה - אלא בהעדר זהות בין השם שמופיע בראש המסמך "גוטפלד חברה לבנין בע"מ" ובין שמה של הנתבעת 2 אשר חתומה על הסכם זה לצד המלים: "ולראייה באו הצדדים על החתום".
אני סבורה שלהעדר הזהות אין כל חשיבות, כל עוד ברור שהצד השני לחוזה לא הוטעה, ולמרות תשובותיו הסותרות של מנהל התובעת, ברי שהוא לא הוטעה. הוא נשאל:
"אתה ידעת שאתה חותם עם חברה?"
על כך השיב: "כן". משנשאל שוב: "ראית שיש חותמת של החברה?"
הפעם השיב: "לא ראיתי. לא ידעתי כלום". אבל בהמשך, על שאלה חוזרת: "ראית שאתה חתום על חברה?" השיב
בכל זאת ב-"כן" והוסיף: "לי זה לא משנה", מה ששוב תמוה משום שבהמשך אמר: "באתי וחתמתי. הייתי בטוח שזו חברה שלו".
11.
ומה בדבר אחריות אישית בשל עירוב נכסים.
עירוב הנכסים שבו מדובר הוא העדר הבחנה בין הנתבעת 2 לנתבעת 4 הן לעניין ההתקשרות והן לעניין התשלומים לתובעת. הטענה היא שהעירוב הזה נועד להטעות את התובעת וכי עצם העובדה שלא התקיימה אבחנה בין הנתבעות 2 ו-4 מהווה עילה לייחוס החוב לנתבע 1 כמי שהוא בעל השליטה, המנהל והמפעיל של שתי החברות.

בדרך כלל, כאשר העילה להטלת חבות אישית על בעל עניין בתאגיד בשל חובות התאגיד, נעוצה בעירוב נכסים, מדובר בעירוב נכסיו של בעל העניין עם נכסי התאגיד להבדיל מ"עירוב נכסים" בין תאגידים אשר מוחזקים על ידי אותו בעל שליטה – בינם לבין עצמם.
הפסיקה והספרות מתייחסים לעירוב נכסים מהסוג הראשון כעילה להרמת מסך ההתאגדות משום, שבהעדר הפרדה בין "כיס העושר" של התאגיד ל"כיס העושר" של בעל העניין בו, אין הצדקה ליתרונות שהדין מקנה לפעילות עסקית במסגרת של תאגיד במיוחד כך, כשהמתכונת הזו מנוצלת על ידי בעל השליטה לתועלתו האישית ועל חשבון נושי התאגיד (ראה: "ד"ר א. חביב סגל, דיני חברות – לאור חוק החברות החדש, כרך א' עמ' 252,253).

במקרה שלפני אין כל ראיה להעדר הבחנה ועירוב נכסים מסוג זה.
12.
מה שעולה מהראיות הוא שהתובעת ידעה שלצורך העבודות בפרוייקט בפתח תקווה, היא מתקשרת עם הנתבעת 2 – זהו ההסכם ג' 2.
אשר להתקשרות המאוחרת יותר שתחילתה בזיכרון דברים בקשר לפרוייקט בהרצליה, יתכן מאוד שהתובעת לא הייתה מודעת לכך שבעל דברה עומדת להיות הנתבעת 4 דווקא, אך משלב מסוים בוצעו כל התשלומים בשיקים של נתבעת זו, כך שהתובעת בוודאי נעשתה מודעת לעובדה זו. מכל מקום, בין הרישול שמצא את ביטויו במסמכים לבין "ערבוב חברות" בכוונה להטעות כפי שטוענת התובעת
– המרחק רב. מה שלכאורה מצביע על עירוב נכסים הוא עניין התשלומים.

כאמור, כל השיקים שסכומם נתבע כאן, הוצאו על ידי הנתבעת 4, חלקם נועד לכסות הוראות תשלום בקשר לפרויקטים שבוצעו על ידי נתבעת זו בהרצליה ובתל-אביב, וחלק קטן מזה - את התשלומים בקשר לפרויקט בפתח-תקווה שבוצע על ידי הנתבעת 2. להבנתי, מהשוואה בין הוראות התשלום לבין רשימת השיקים שערכה התובעת (נ/21 שכבר נזכר), עולה שהיו שלושה שיקים כאלה בסכום כולל של 28,150 ₪.

ואולם, העובדה שהנתבעת 4 נשאה גם בתשלומים שהגיעו לתובעת בגין העבודות שבוצעו על ידה במסגרת ההתקשרות עם נתבעת 2, אין בה בפני
עצמה כדי להצדיק הרמת מסך כלפי הנתבע 1 לשם ייחוס כל החוב לו.

קודם כל ראוי לציין. אין כל סימן לכך שנעשו כלפי התובעת מצגים כלשהם ביחס לחוסנה של הנתבעת 2 דווקא. כפי שהדברים מצטיירים מעדותו של מנהלה, התובעת הייתה אדישה לזהות החברה הקבלנית שעבורה היא מבצעת את העבודות המוזמנות. מנהל התובעת הרי אמר בעדותו שהובהר לו על ידי הנתבע 1 שהוא עומד לקבל שיקים מיותר מחברה אחת, ולא שמענו מפיו שהיו לו השגות כלשהן בקשר לכך.
והעיקר, אין בעובדות כפי שנפרשו כאן שום סימן לכוונת הונאה או קיפוח של התובעת
- למשל, על ידי הותרת ההכנסות מהפרוייקט בפתח תקווה בידי הנתבעת 2 והעמסת ההוצאות בגינו על הנתבעת 4 עד לריקונה למעשה - או לכך שב"סידור" שנמצא היה
משום נטילת סיכון בלתי סביר על ידי הנתבעת 4.
מידע ביחס למצבן הכספי של שתי הנתבעות בתקופה שקדמה לחילול השיקים לא הובא – נראה שהנתבעים כלל לא התבקשו על ידי התובעת להציג מידע כזה והנתבע 1 אף לא נחקר בעניין זה - ולקביעות של התובעת בסיכומיה כי מצבן היה בכי רע, אין למעשה תימוכין בעובדות כפי שהוכחו.

כל שידוע הוא שבתחילת אוקטובר 2001, הופסקה הפעילות של הנתבעת 4 בפרוייקטים שהיא ביצעה – גרסה זו מקובלת על התובעת, וטענת הנתבע 1 שזו הייתה הסיבה העיקרית לביטול השיקים שמועדי פירעונם חלו בחודשים אוקטובר-דצמבר אותה שנה – לא נסתרה.
אשר לפרוייקט בפתח-תקווה – העובדות לגביו נותרו במידה רבה מעורפלות. מנהל
התובעת אומר שהוא עבד בפרוייקט הזה עד לסיומו: "אני יצאתי מפ"ת אחרון. עשיתי שם כניסה בחוץ" ועל השאלה "עם היזמים?" השיב: "לא, איתו, הוא היה עד הסוף". (פרוטוקול מ-19.10.2004 עמ' 8).
אם כך, העבודות בפרוייקט הזה למעשה הסתיימו כבר בספטמבר 2001, כפי שעולה מהוראות התשלום שהאחרונה בהן אושרה בתחילת אוקטובר. אלא שמשברי הדברים שאמר הנתבע 1 עולה שהיו עיכובים רבים בביצוע הפרוייקט הזה, מה שגרר עיכובים בהזרמת כספים על ידי היזמים ויכול אולי להסביר את העובדה שהנתבעת 4 היא שביצעה את התשלומים לתובעת בגין ההשלמות שזו עשתה. מזה ניתן לכל היותר להסיק שהנתבעת 2 נקלעה לקשיים תזרימיים אבל לא - על מצב של חדלות פירעון.

הנתבע 1, מכל מקום, לא התבקש על ידי התובעת ליתן הסברים כלשהם ביחס לעצם העובדה שהנתבעת 4 הוציאה שיקים לשם תשלום חשבונות בגין העבודות שהיו בתחום אחריותה של הנתבעת 2, ומשלא הובאו כל ראיות ביחס למצבה הכלכלי, אין כמובן אפשרות להעריך עד כמה יכלה
הנתבעת 4 לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת אילו לא הופסקו הפרוייקטים שלה.
13.
אני סבורה אפוא שהתשתית העובדתית כפי שהונחה כאן, אינה מצדיקה סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת לשם ייחוס החוב לנתבע 1 בעילה של העדר הקפדה על אבחנה בין שתי החברות ועירוב נכסים ביניהן, מה גם ששתי החברות הנתבעות אינן מתכחשות לאחריותה של כל אחת מהן למלוא החוב.

בע"א 10582/02, ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (תק-על 2005 (4), 270), מדגיש כב' השופט רובינשטיין את "הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני, שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מה שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך חוסר תום לב", מה שלא הוכח כאן. ויש לזכור, תום הלב שבו מדובר בהקשר להרמת מסך צריך להיות כרוך בשלב של נטילת ההתחייבות הבלתי סבירה, להבדיל מהשלב שבו יש לקיים אותה התחייבות.
14.
אשר לאחריות ישירה של הנתבע 1 בשל הוצאת שיקים דחויים שלא כובדו.
עלי לומר שהטיעון של התובעת בנושא זה אינו "משנה סדורה". הוא מתחיל בייחוס מצגים מטעים לנתבע 1 בשל הוצאת השיקים,
ממשיך בהפרת חובת גילוי כנגזרת מסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, ומסתיים שוב באחריות מכוח הרמת מסך.
מכל מקום, נקודת המוצא של התובעת לעניין המצגים המטעים וחובת הגילוי, היא שהנתבע 1 ידע כשמסר שיקים דחויים שהם לא יפרעו בהגיע מועד פירעונם.
אלא שידיעה כזו אשר מיוחסת לנתבע 1 לא הוכחה. הדבר היחיד שהוכח הוא, שמדובר בשיקים דחויים ל-3 חודשים מראש כפי שאישר מנהל התובעת (פרוטוקול מ-19.10.2004 עמ' 15), ולא יכולה להיות מחלוקת על כך ששיטת תשלום זו הייתה מקובלת על התובעת ואף מוסכמת עמה כפי שעולה מההסכם ת/2.

כפי שכבר צויין, אין אנו יודעים דבר על מצבה של הנתבעת 4 שהוציאה את השיקים. התובעת, מכל מקום, מקבלת את גרסת הנתבע 1 שהיזמים הפסיקו את פעילותה של נתבעת זו בפרוייקטים שבוצעו על ידה בתחילת חודש אוקטובר 2001 (סעיף 25 לסיכומיה), כך שמדובר לכאורה באירוע בלתי צפוי, כשהשיקים שחוללו ניתנו למועדי פירעון בחודשים אוקטובר דצמבר 2001, ועבור עבודות שבוצעו עד סוף חודש ספטמבר אותה שנה.
במה שנוגע לפרוייקט בתל-אביב, התובעת עצמה אגב, הביאה תימוכין לכך שהמעורבות שלה בפרויקט בתל-אביב נמשכה בחסות היזמים במישרין, וכי בזכות זה עלה בידה לגבות מהם סכום של כ-10,300 ₪ (קרן) (ראה: ת.א. 166174/02, ל.ב.ס בניה בע"מ נגד רוטשילד רועי ואח' – לא פורסם).

אין אפוא שום אינדיקציה לכך שהנתבע 1 ידע או צריך היה לחשוד בכך שלא ניתן יהיה לפרוע את השיקים; ואם התובעת מכוונת בטיעוניה לכך שגם בהעדר ידיעה או חשד קרוב לידיעה בדבר קלישות סיכויי הפירעון, יש לייחס לנתבע 1 מצג מטעה בשל עצם הוצאת שיקים דחויים – הרי הגישה הזו אינה נראית לי.
בשיק דחוי שלא נפרע יש לראות הפרת התחיבות של מושך השיק לפרעו - במקרה שלנו החברות הנתבעות 2 ו-4 – אך איני סבורה שניתן לראות בעצם ההוצאה של שיק כזה, מצג של מושך השיק ביחס למצב חשבונו במועד הפירעון העתידי
הנקוב בשיק, ובחילולו של השיק במועד הפירעון עקב מצב החשבון – מצג שווא בעת הוצאתו, כפי שטוענת התובעת (לעניין אחריותו האישית של נושא משרה בחברה כלפי נושה ראה: ע"א 9183/99, בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ ואח'
, פ"ד נח (4), 693).
15.
סיכומם של דברים הוא שהתביעה כנגד הנתבעות 2 ו-4 מתקבלת ביחס לסכום החוב שהוכח, ואילו התביעה כנגד הנתבע 1 – נדחית.

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעות 2 ו-4 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את הסכום של
103,305 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד ולתשלום בפועל.

כן הנני מחייבת את הנתבעות 2 ו-4 לשלם לתובעת הוצאות משפט (אגרה) וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום בלשכתי בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח

פסק דין
זה לצדדים בדואר.



נורית רביב
, שופטת






א בית משפט שלום 112903/01 ל.ב.ס. בניה בע"מ נ' בועז גוטפלד, גוטפלד קבלני בנין (1985) בע"מ, גוטפלד חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 26/01/2006)