פסקי דין על מאיר שמש | פסקי דין על סורין שיוביץ | פסקי דין על אוקסנה טפליצקי ואח' |

4314/07 עפ     17/12/2008




עפ 4314/07 מאיר שמש , סורין שיוביץ , אוקסנה טפליצקי ואח' נ' מדינת ישראל




המערערים:
1. מאיר שמש
ת.ז. 049371958
2. סורין שיוביץ
ת.ז. 014998116
3. אוקסנה טפליצקי ת.ז. 306571076
4. גרגורי כצמן ת.ז. 307544775
5. שמואל קוליץ ת.ז. 057267825
6. ארקדי רבינוביץ ת.ז. 317529147
7. איליה וולקוב ת.ז. 306297864
8. רעיה טמיר ת.ז. 28680767
9. אלי הכהן ת.ז. 045465739
10. דובי גולדפינגר ת.ז.055963607
11. הראל אבן ת.ז. 59150706 – נמחק
12. יצחק לופו ת.ז. 306410069
13. רכבת ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד באום
ועו"ד מורנו

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד וייל-בונן
מהות הערעור: ערעור על החלטות בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט ג. דניאל), הראשונה מיום 16.07.06 בב"ש 1203/06, 1204/06, 1194/06 והשניה, מיום 04.07.07 בב"ש 1187/07.
פסק דין

ס. הנשיא נ. הנדל
:
1. הקשר בין סמכותו של בית משפט שלום להורות לרכבת ישראל למסור מסמכים במסגרת חקירה משטרתית על פי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט – 1969 והחיסיון של עובדיה מפני הפללה עצמית עומד לדיון בערעור זה. ברקע שתי תאונות קשות בהן היתה מעורבת רכבת ישראל (תאונת רבדים ותאונת אחוזם). רכבת ישראל מינתה ועדה פנימית לשם בירור נסיבות התאונה. המשטרה פנתה לרכבת ישראל לקבלת מסמכים שונים, לרבות עדויות המערערים שנמסרו בפני
הוועדה. רכבת ישראל ויתרה על חיסיונה מפני הפללה עצמית. עם זאת, היא טוענת שבשל החיסיון מפני הפללה עצמית של עובדיה לא ניתן לחייבה במסירת כל המסמכים.

רכבת ישראל מסרה חלק מהמסמכים למשטרה וחלק אחר, לגביהם נטענה טענת החיסיון, נמסר לבית המשפט במעטפה סגורה. בית משפט השלום דחה את עמדת רכבת ישראל. היא הגישה ערעור על החלטה זו. בעקבות בקשה שהוגשה, הורה חברי כב' הנשיא פלפל שהעניין ידון בפני
מותב תלתא. לאחר שהתברר בדיון בפני
נו שכל המערערים למעט רכבת ישראל לא נקטו חלק בדיון בפני
בית משפט קמא, הוחלט בהסכמת הצדדים, למחוק את הערעור ולאפשר למערערים, רכבת ישראל ועובדיה, להגיש בקשה חדשה בפני
בית משפט השלום כדי להעלות טענותיהם בנדון. בית משפט קמא דחה שוב את עמדת המערערים ומכאן ערעורם.

ההחלטות של בית משפט קמא מנומקות היטב. בערעור עמדו המערערים על עמדתם העקרונית וטענו מעין טיעון "מתגלגל". כוונתי שתוך כדי הדיונים בבית משפט קמא, לנוכח החלטות שניתנו ע"י בית משפט השלום ואף במהלך הדיון בפני
נו, הרחיבו המערערים את עמדתם ליטשו אותה והרחיבוה. אין בכך תמה. הדוקטרינה של הפללה עצמית עתיקה ועברה שינויים כמעט בכל שיטה משפטית, אם כי גרעינה נשמר היטב. המחלוקת הקונקרטית בתיק המסויים תוחמת את היקף הדרישה להכריע בה גם ברובד המשפטי. בהתאם, תוצג עמדתי בנדון.

2. החיסיון מפני הפללה עצמית מעוגן בסעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971: "(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה". יושם אל לב שהחיסיון חל על אדם רק לגבי עבירה שהוא מואשם בה. עסקינן בצו שניתן לרכבת ישראל לחייבה למסור מסמכים. הצו מופנה אליה. נראה כי משויתרה רכבת ישראל על חיסיון מפני הפללה עצמית, חובתה למלא אחר הצו.

כדי להבין את עמדת רכבת ישראל נעזר בכלל של אי הפללה עצמית כפי שהוא מנוסח ע"י המשפט העברי. חכמינו קבעו – "אין אדם משים עצמו רשע" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, יח, ב). עצמו לא, את האחר כן. טענות רכבת ישראל הינן שתיים שנסובות סביב היותה חברה. האחת, על פי תורת האורגנים – המונח "עצמו" כולל את עובדי החברה בכלל והרכבת בפרט. על פי קו זה, כשם שהחברה אינה חייבת להפליל את עצמה, כך אין היא חייבת להפליל את עובדיה המהווים חלק ממנה. האחרת – אין אדם משים את עצמו מרשיע. ביסוד טיעון זה הגישה לפיה שגם אם החברה ועובדיה הם גורמים נפרדים, לא ראוי ונכון לחייבה לתרום להפללת עובדיה. זאת במיוחד על רקע הקמת ועדת חקירה. בקליפת אגוז טוענת רכבת ישראל שהמערערים האחרים נאלצו להופיע בפני
ועדת חקירה ולמסור גירסתם. אי לכך, לא ייתכן שהמענה לשאלה האם חובה למסור את המסמכים שנערכו במהלך עבודת הוועדה לידי המשטרה יהא חיובי, רק מפני שהחברה מחזיקה אותם אצלה. גישה זו על פי ב"כ רכבת ישראל הינה טכנית ואין בה להתייחס לחיסיון של הפללה עצמית כעניין מהותי. מבחינה משפטית, מסתמכת רכבת ישראל על סעיף 47(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, שקובע: "ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך". היבט אחר של העניין הוא הקשר האמיץ בין רכבת ישראל לבין עובדיה וחובת הנאמנות שחלה כלפיהם.

3. תורת האורגנים בדיני החברות היא כלל משפטי חשוב. היא מחויבת המציאות מהטעם שחברה מעצם אופייה אינה יכולה לפעול בעצמה אלא היא זקוקה לאנשים אשר יפעילו אותה. תורה זו עשויה להיות בעלת נפקות בפלילים. למשל, מצב בו יש לקבוע מתי רשלנות בעלי תפקיד בחברה מובילה למסקנה שגם החברה התרשלה ומתי יש לקבוע שרשלנות החברה אינה בהכרח דבקה בעובד בכיר מסויים באופן אישי. עם זאת, תורת האורגנים אינה גורסת שנפלו המחיצות, וחברה ובעלי תפקיד חד הם. היפוכו של דבר. חברה מהווה בהגדרתה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת.

כב' הנשיא ברק נתן ביטוי למעמד העצמאי של חברה בשונה מעובדי החברה בעניין חברת מודיעים:
"מאחר שתאגיד, כאישיות משפטית שאינה טבעית, אינו מסוגל לגבש מחשבה פלילית, שכן הוא נעדר כוח חשיבה, ואין הוא מסוגל לגבש יסוד התנהגותי אקטיבי, שכן הוא נעדר יכולת פעולה, באה "תורת האורגנים" להתגבר על היעדר מימד אנושי לתאגיד ובכך לאפשר לו לקיים את דרישות החוק באשר לקיום תכונות אנושיות הדרושות לשם הטלת אחריות או לשם מתן הגנה או חסינות מאחריות (אזרחית, פלילית או אחרת).

לפי תורת האורגנים - שאינה מוגבלת לתחום הפלילי, אלא חלה בכל התחומים - נתפסים היסוד הנפשי והרכיב ההתנהגותי האקטיבי שמתקיימים אצל האורגן כיסוד הנפשי וכרכיב ההתנהגותי האקטיבי של התאגיד. תורה זאת לא נועדה להטיל על תאגיד אחריות בגין אחריות האורגנים, שכן לשם כך קיימת הדוקטרינה של אחריות שילוחית, אלא היא נועדה להטיל אחריות על התאגיד, אפילו אם האורגן עצמו אינו אחראי...

תורת האורגנים אינה מבוססת על תפיסה פורמאלית טכנית. היא יונקת חיותה מתפיסה של מדיניות משפטית, לפיה התאגיד הוא אובייקט לזכויות ולחובות (במובן הרחב) כמו אדם בשר ודם. התאגיד אינו יצור מלאכותי, כשם שהבעלות, הזכות והחוזה ושאר המושגים והמוסדות המשפטיים הם מלאכותיים. אמנם קיים שוני מהותי בין תאגיד לבין בן-אדם (בשר ודם); לתאגיד אין קיום טבעי, ולבן-אדם יש קיום טבעי. אין תאגיד ללא משפט, אך אין משפט ללא בני-אדם. בן האדם הוא תנאי למשפט, והמשפט הוא תנאי לתאגיד, ולשוני זה השלכה גם בתחומי המשפט, אך לא נובע מכך כי אדם הוא "ריאלי" ותאגיד הוא "מלאכותי" (ע.פ. 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מ"י פ"ד מ"ה (4) 365).

לענייננו, ארשה לעצמי להוסיף שההבחנה בין חברה לבין בשר ודם אף היא איננה מלאכותית. נגזר מכך שהגם ורכבת ישראל רשאית להנות בהיקף זה או אחר מהכלל – אין חברה משימה את עצמה "רשעית" – היא אינה יכולה להעביר את החיסיון לכתפי עובדיה כאשר הצו מופנה אליה. מעניין הוא שהגישה הרווחת בארה"ב בנדון היא שהזכות מפני הפללה עצמית היא אישית ועל כן לא ניתן לעשות בה שימוש ע"י או בשם חברה. לכן חברה אינה יכולה להתנגד על בסיס החיסיון מפני הפללה עצמית לצו המחייב מסירת ספרים או רשימות מטעמה (ראה:
united states v. white, 322 u.s. 694, 701 (1944); baltimore & o.r.r. v. icc
, 221 u.s. 612, 622 (1911); hale v. henkel, 201 u.s. 43, 69-70, 74-75 (1906) ).
בית המשפט העליון בארה"ב אף נוקט גישה עקבית לפיה חברה אינה יכולה להסתייע בזכות לאי הפללה עצמית משום שהתיקון החמישי לחוקה נועד להגן על היחיד ולא על חברה בע"מ (ראה:braswell v. united states, 487 u.s. 99 (1988); p.henning "corporate crimimnal liability" 63 tenn. l. rev. 885 1995-1996)

4. כפי שצוין לעיל, טענה נוספת של רכבת ישראל הינה שגם אם היא ועובדיה מהווים יישויות נפרדות, הרי בשל הקשר האמיץ שביניהם לא יהא זה נכון מבחינה מוסרית ומשפטית לחייבה למסור למשטרה מסמכים שנערכו במסגרת ועדת חקירה אשר היא ניהלה. על פי טיעון זה, ועדת החקירה היא הליך פנימי שמטרתו לבדוק את שיטת עבודתה על מנת למנוע התרחשותה של תאונה נוספת. עובדיה מחויבים להשתתף בעבודת הוועדה ורכבת ישראל חבה חובת נאמנות כלפיהם. מכאן, סבורה רכבת ישראל שלא יתכן לחייבה להעביר חומר למשטרת ישראל שעלול להפליל את עובדיה. טענה זו דורשת התייחסות לשתי סוגיות- מעמדה של ועדת חקירה, ואופיו של צו המורה להמציא מסמכים על פי דין לצרכי חקירה משטרתית - והקשר ביניהם לבין החיסיון מפני הפללה עצמית.

הסוגיות התעוררו בצוותא בעניין יפת. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לחקור פרשת ויסות המניות הבנקאיות לפני כ-25 שנה. בניגוד לוועדת חקירה של רכבת ישראל, בוועדת חקירה ממלכתית הדין מגביל באופן מפורש את השימוש בהודעות נחקרים שנגבו במסגרתה להליך משפטי (ראה סעיף 14 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט –1968). ברם, הפסיקה קבעה שהאיסור של הגשת עדות כראיה בהליך המשפטי מתייחס ל"עשיית שימוש ישיר בעדות". הווה אומר, "ניתן לעשות שימוש עקיף או נגזר בעדות שניתנה לפני ועדת חקירה, היינו: מותר לחוקר המשטרתי ולתובע לקרוא את חומר החקירה ולהכין על פיו ובהסתמך עליו שאלות..." (ע"פ 2910/94 יפת ואח'
נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ (2) 221, 314). צא וראה, מכוח קל וחומר, שאף במצב השונה מכאן, בו חל איסור על שימוש בהודעות נחקר בפני
ועדת חקירה במהלך משפט פלילי שמתנהל נגדו, אף על פי כן המשטרה רשאית לעיין בחומר. בקשה זו עניינה כזכור העברת החומר למשטרה לצרכי חקירה ולא לשם הגשת ההודעה כראיה לבית המשפט.

באשר לטענת רכבת ישראל בדבר חוסר ההגינות בדרישה כלפיה להעביר חומר למשטרה שנולד במסגרת ועדת חקירה מטעמה, יהיה זה מועיל להתבונן ברוח הדברים מבחינת מדיניות כללית כפי שעולה מפסיקת כב' הנשיא ברק בעניין הסתדרות מדיצנית הדסה עין כרם. הנושא שהתעורר שם הוא מתן צו עיון בדו"ח בדיקה פנימית של בית חולים במסגרת הליך אזרחי. וכך נפסק: " המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי - האזרחי, הפלילי והמינהלי עומדת חשיפת האמת. מרבית דיני הראיות מבוססים על הרצון לגלות את האמת. גילוי האמת משרת את האינטרס של הפרט המתדיין ואת אינטרס הציבור. עם זאת, הדין מכיר במצבים של חיסיון, שמהם נשלל מבעל דין השימוש בראיה אשר היה בה כדי לסייע בגילוי האמת במשפט". אי לזאת, חויב בית החולים למסור את הדו"ח. באשר לשיקול שתוצאה זו תפגע בתפקודן של ועדות הבדיקה הפנימיות שבבית החולים, הדגיש בית המשפט העליון ש"החשש לפגיעה בקיומן ובתיפקודן של ועדות הבדיקה הפנימיות בבתי-חולים, אם לא יוכר החיסיון, הוא ספקולטיבי. ועדות פנימיות לבדיקה עצמית בבתי-חולים תתקיימנה אף בלי חיסיון, שכן הדבר מתבקש ממהות מקצוע הרפואה ומהמחויבות האתית והמשפטית שאדם נוטל על עצמו בהיותו רופא להעמיד את בריאות החולה בראש מעייניו ולקיים יחס של כבוד לחיי אדם. מוטלת עליו חובה לשתף פעולה באופן מלא עם ועדות רפואיות פנימיות המבקשות לדעת בדיעבד מהו הטיפול הרפואי שניתן לחולה והאם הוא עומד באמות המידה הרפואיות הראויות. הסנקציה המשמעתית והאחריות האזרחית והפלילית מאששות חובות אלה. מה שנדרש מהרופא וממקצוע הרפואה אינו סגירות וחיסיון אלא פתיחות וגילוי האמת. לעתים דווקא פתיחות והגילוי ביחסים שבין חולה ורופא, הבאים בעקבות בדיקה פנימית הוגנת ופתוחה, הם שעשויים למנוע תביעות ולהדביר את האמון של החולה ברופא. אין, ולא ניתן, לבנות יחסי אמון בין רופא לחולה על הסתרת האמת. הפתרון לחשש מפני "רפואה מתגוננת" ותוצאותיה אינו בחיסיון ובהסתרת האמת, אלא בחינוך ובגיבוש כללי אחריות (אתית ומשפטית) התואמים את מקצוע הרפואה ואת מקומו בחברה המודרנית. אין להעמיס על דיני החיסיון פתרונות בדין המהותי" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית נ' גלעד ואח'
, פ"ד מט (2) 516, 518, 522, 526 ו-527).

ובאנלוגיה לענייננו. היחסים בין רופא לבין חולה נכונים ויפים גם באשר ליחסים שבין רכבת ישראל לבין כלל הציבור. כשם שבית חולים מעוניין לשפר את שירותיו, ודאי למנוע תקלות, כך גם שאיפת רכבת ישראל. הנפקות לענייננו היא שניהול ועדת חקירה על ידי רכבת ישראל כדי לברר הגורמים להתרחשותה של תאונה קשה, נובע משיקולים פנימיים ראויים. במובן זה, רכבת ישראל אינה עושה חסד עם מאן דהוא ואין הדבר בגדר "לפנים משורת הדין" אלא היא ממלאת את תפקידה. השאלה אם יש למנוע מהמשטרה לקבל חומר שהינו תולדה של בדיקה פנימית מקצועית, היא שאלה אחרת שתשובתה מורכבת. ברם, לא ניתן להכריע בה תוך מתן משקל מכריע לנקודת המבט הסובייקטיבית והאובייקטיבית של רכבת ישראל.

בית המשפט העליון התייחס לקשר בין צו להמצאת מסמכים על פי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) לבין החיסיון מפני הפללה עצמית בעניינו של גלעד שרון. נפסק שבשונה ממימוש זכות זו במהלך המשפט בגדרה נאשם רשאי לבחור שלא להשיב לכל שאלה אשר תשאל על ידי התביעה, הזכות מוגבלת יותר בהליכים של איסוף חומר על ידי המשטרה בשלבי חקירה, כפי שנקבע: "התוצאה שלפיה חשוד יהיה רשאי שלא להמציא מסמכים אשר הוא הצטווה בצו להמציאם גם אם אין בהם כדי להפלילו, הינה תוצאה בלתי סבירה אשר עלולה לחבל בחקירה ללא הצדקה... על-כן אין קיימת לחשוד הזכות לסרב למסור מסמכים אשר קיימים בידיו באופן גורף גם אם אין במסמכים אלה כדי להפלילו. את מסירת המסמכים, ככל שמדובר במסמכים אשר אין בהם כדי לפגוע בחסיונו של החשוד מפני הפללה עצמית, יש לסווג כשיתוף פעולה במהלך החקירה אשר לחשוד אין עומדת הזכות להמנע ממנו" (רע"פ 8600/03 מדינת ישראל
נ' גלעד שרון, פ"ד נח (1) 748). בגלגול אחר של עניין גלעד שרון נפסק שהיה ותתעורר מחלוקת בדבר מילוי הצו "קיימת לבית-המשפט גם הסמכות להעיד את מקבל הצו עצמו ולברר עמו את השאלות הנוגעות למילוי הצו. סמכות זו, יש להניח, תמומש רק באותם מקרים שבהם תהיינה אינדיקציות מתאימות לכך שהצו אינו מקוים, והעדת מקבל הצו תהיה חשובה לבירור העובדות... ככל שהדבר נדרש לקיום הצו, ולעניין זה בלבד, אין קיימת לעד, גם אם הוא חשוד בפרשה שלצורכי חקירתה דרושים המסמכים, זכות שתיקה, ועליו להשיב לשאלות הנוגעות לאי-קיום הצו ולמקומם של המסמכים" (ע"פ 1761/04 שרון נ' מדינת ישראל
, פ"ד נח (4) 9, 23).

העולה מן האמור, שזכויות נאשם, לרבות זכותו לאי הפללה עצמית מבחינה דיונית, נחלשות במובנים מסוימים ביחס להליכים משפטיים של המצאת מסמכים במסגרת חקירה משטרתית על פי צו של בית משפט מכוח סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי. נחקר אינו רשאי לנהוג בפסיביות אלא עליו החובה, הגם והיא מוגבלת, לשתף פעולה. כללים אלה מסייעים להבין את אופיו של צו כאמור והקשר בינו לבין זכות השתיקה. ברם, אין זה העיקר. השיקול המרכזי הוא שבשונה מהמקרה של פרשת גלעד שרון, הצו דורש שיתוף פעולה מרכבת ישראל אשר ויתרה על החיסיון מפני הפללה עצמית ואוחזת בה לגבי צד אחר. ברם, הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית היא זכות אישית שאיננה ניתנת להעברה.

אינני מתעלם מכך שהערעור מוגש הן על ידי רכבת ישראל והן על ידי יתר המערערים – עובדיה. הואיל והצו מופנה נגד רכבת ישראל, אין תימה אפוא שטענות המערערים תתמקדנה מנקודת מבטה של רכבת ישראל להתנגד לו. ברם, ראוי להתייחס למצבם של יתר המערערים. נטען כי הצו פוגע בזכותם, יען כי תקנות רכבת ישראל מחייבות אותם לשתף פעולה, הם לא הוזהרו- כך נטען- מפני הפללה עצמית ולא קיבלו הזדמנות להיות מיוצגים על ידי עורכי דין. תשובה חלקית לטענה כבר צויינה לעיל. הצו מופנה נגד הרכבת ואין כל דרישה לפעולה מטעם עובדיה. ואולם, במובן מסויים, אין בכך סגי. הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, אכן הינה מהותית, שהרי היא נגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ברם, נושא נפרד הוא, האם נפגעו זכויות העובדים ובהנחה שכן, מהי התרופה לכך. כפי שציין בית משפט קמא, בית המשפט העליון השמיע את קולו בנדון בעניין יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (ע.פ. 5121/98). בהשראתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו באה לעולם המשפט הישראלי הדוקטרינה של הפסילה הפסיקתית לפסילת ראיות. כב' הנשיאה ביניש קבעה כי על בית משפט לשקול לא רק אם מתקיים במקרה הקונקרטי אחד מאבות הפסול לקבילות הודאה לרבות פגיעה ממשית באוטונומיית הרצון של הנחקר על פי אמת המידה בסעיף 12 לפקודת הראיות- שההודאה תהיה "חופשית ומרצון"- אלא קיים מסלול נוסף. בית משפט מחויב לערוך מלאכת איזון עדין וגמיש שכולל שיקולים של הגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו. לאמור, אם יוגש כתב אישום נגד עובדי רכבת ישראל, רשאים הם להעלות הסתייגותם לקבילות ההודאה באותו שלב. כמו כן וכפי שהיה בעבר טרם ניתן

פסק דין
יששכרוב, אף אם יקבע בימ"ש שהודאה זו או אחרת קבילה, זכותם של המערערים לטעון נגד משקלה במהלך המשפט. זוהי גם תשובתי להודעת ב"כ המערערים לפיה הוגשו כתבי אישום נגד חלק מעובדי רכבת ישראל. בית משפט זה כמובן אינו דן בתיק העיקרי ואף אינו נוקט כל עמדה בדבר יישום סעיף 12 לפקודת הראיות והלכת יששכרוב על ההודעות שנמסרו בפני
ועדת החקירה ע"י עובדי רכבת ישראל. רצוני להצביע על כך ששיקולים מעין אלה חשובים ככל שיהיו במהלך המשפט, אינם בעלי נפקות בשלב של מתן צו להמצאת מסמכים ע"י הרכבת. כלים שעשויים לסייע לעובדי רכבת ישראל במהלך משפטם אינם עומדים לרשותם ולרשות רכבת ישראל בשלב של הוצאת צו המופנה נגד רכבת ישראל להמצאת מסמכים לצרכי חקירה.

בדיון בערעור ניסה ב"כ המערערים למצוא עיגון משפטי לעמדתו כאמור בסעיף 47 (ב) לפקודת הראיות שצוטט לעיל. הסעיף קובע שאם אדם ביקש שלא להגיש ראייה משום שהיא עשוייה להפלילו ובית משפט לא קיבל את בקשתו והראייה נמסרה, אין להגיש את הראייה בהליך אחר בו אותו אדם מואשם בעבירה שהראייה שהתקבלה במשפט הראשון עשוייה להפלילו אלא אם כן הסכים לכך. ב"כ המערערים טוען שהסעיף אינו דורש שהאדם המתנגד לראייה יחזיק בה בפועל. אכן ייתכן ומדובר במסמך וייתכן ומדובר בתשובה לשאלה, אך בכל מצב הסעיף נועד למנוע מאדם אשר מסר חומר מפליל במשפט אחד חרף התנגדותו הנובעת מהחשש שהתביעה תעשה בו שימוש בעתיד, להנזק במשפט אחר על סמך אותו חומר. ויודגש שוב שהמשטרה אינה דורשת מסירת החומר מעובדי רכבת ישראל אלא מרכבת ישראל עצמה.

ב"כ המערערים מעלה טענה נוספת על סמך הנפסק בעניין כגנסקי (ב"ש (ת"א- שלום) 4904/06 כגנסקי נ' מדינת ישראל
, מפי כב' השופט ד. בארי; ב"ש (מחוזי ת"א) 9157/07 מדינת ישראל
נ' כגנסקי, מפי כב' השופטת ש. דותן). שם נקבע שאין זה משנה מי מחזיק- העו"ד או הלקוח- במסמך שנהנה מחיסיון של "מסמך משפטי". התבקשנו לערוך היקש בין פסיקה זו לבין הסוגיה המתעוררת בענייננו. לכך אשיב, כי החיסיון על "מסמכים משפטיים" הוא פרי הפסיקה ומהווה הרחבה של החיסיון בין עו"ד ולקוח (ראה סעיף 48 לפקודת הראיות וכן סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"ו- 1961). חיסיון זה מטבעו בא לחסות על הקשר בין שני גורמים, כמעין יחידה אחת -עו"ד ולקוח. לעומת זאת, החיסיון מפני הפללה עצמית מתרכז בגורם אחד – הוא הנחקר או הנאשם- ואינו מתייחס לקשר בין שני גורמים, למשל חברה בע"מ ועובדיה. בשל השוני המהותי האמור בין סוג החיסיון האמור לבין החיסיון בפני
הפללה עצמית, אין להשליך מפסיקה זו לענייננו.

5. דעתי הינה אפוא, שאין מקום לאמץ את עמדת המערערים. הטעם העיקרי הוא שהצו שניתן מכח סעיף 43 לפסד"פ הופנה נגד רכבת ישראל אשר ויתרה על החיסיון שלה מפני הפללה עצמית. העובדה שרכבת ישראל הינה חברה אינה מקנה לה הזכות לפרוש כנפיה עד כדי שימוש בזכות החיסיון מפני הפללה עצמית לגבי עובדיה. מעבר לטענות הפורמליות שהעלו המערערים המבוססות על הוראות חוק שונות, הם נשענו על אדני שיקולי מדיניות. לדעתי, מסקנה כזו אינה הכרחית ודומני כי המדיניות המשפטית המצויה והראויה תומכת במסקנה אליה הגיע בהמ"ש קמא. אבהיר עמדתי זו.

חברה הינה יצירה משפטית תרתי משמע. היא עונה על צרכים כלכליים נחלת התקופה המודרנית. ההנחה היא, בין היתר, שמתן אפשרות ליחיד ליצור חברה יעודד אותו להשקיע את כספו ולהרחיב את תשתית המשק. נדמה כי בחמישים שנה האחרונות, מואץ התהליך של הרחבת היקף העשייה של החברה בע"מ ומעורבותה ביותר תחומים בחיי הציבור. היחיד אינו יכול להמנע מלבוא במגע עמה. נדמה שהוא פוגש אותה בכל שעל. תהליך נוסף של התקופה האחרונה הוא שהפשיעה הכלכלית לא ירדה מן הבמה. היא תופסת צורות חדשות. למשל, לא גניבה ע"י כייס אלא באמצעות מחשב. מה הן ההשלכות של התפתחויות אלו אחת על השנייה?

סבורני שלא יהא נכון להעצים יתר על המידה כוחה של חברה בע"מ להגן על אלה שפועלים בשמה. מקלט של היחיד מחבות אזרחית מסחרית באמצעות חברה עשוי להיות דבר חיובי. לא כן מקלט של היחיד מחבות בפלילים. גם אם עסקינן בעבירה פלילית של רשלנות, עם כל הייחוד שבו, הרי כפי שקיימים שיקולי מדיניות חשובים להלחם נגד רשלנות היחיד, כך קיימים שיקולים מעין אלה נגד רשלנות מטעם חברה באמצעות עובדיה. המטרה המשותפת היא, להלחם נגד התופעה של פגיעה חמורה באזרחי המדינה. לשם כך יש להזהר מקביעת כללים נוקשים מדי שימנעו מהמשטרה לחקור. בל נשכח כי חקירה יסודית עשוייה גם לקבוע חוסר אשמה. מעמדה של הרכבת כחברה ממשלתית-ציבורית מחזקת את הדברים האמורים. ייתכן ורכבת ישראל מינתה ועדת חקירה וויתרה על זכות החיסיון מתוך מניעים טהורים של טובת הציבור, ייתכן גם שמעורבים בהם מניעים של תדמית ורצון למזער נזקים כלכליים. כך או כך, חברה ציבורית מחוייבת בחובת נאמנות לא רק כלפי עובדיה אלא גם כלפי הציבור בצורה מוגברת יותר מחברה פרטית. עניין זה מחזק את התוצאה של חיובה למסור את המסמכים. ודוק; הדברים הובאו כדי להבהיר מדוע אין לצמצם כעניין של מדיניות את חובתה של חברה בע"מ למסור על פי דין מסמכים למשטרה במסגרת חקירה ולא לקבל את טענתה שזכותה להגן על עובדיה מכוח החיסיון מפני הפללה עצמית. במאמר מוסגר אציין, כי מעניין לעקוב אחר המחלוקת בין מדינות שונות בדבר הרחבת האחריות של חברה בע"מ בפלילים. כך למשל, בתקופה האחרונה צמצמה צרפת את האחריות האמורה ואילו הולנד הרחיבה אותה. לעומת זאת, לפני כ-15 שנה המחוקק הישראלי הגדיר לראשונה את היקף אחריותו הפלילית של תאגיד בהוראה מפורשת בחוק - סעיף 23 לחוק העונשין, תשל"ז- 1973 (ראה מאמרו של פרופ' אלי לדרמן מאוניברסיטת תל אביב-
“models for imposing corporate criminal liability: from adaptation and imitation toward aggregation and the search for self-identity” buffalo criminal rev. [vol. 4] 641)

הנה כי כן, המדיניות המשפטית והדין משתלבים יחדיו. חברה בע"מ אינה רשאית לוותר על טענת חיסיון כלפיה ובד בבד להשתמש בה בתואנה של הגנה על עובדיה. זאת במסגרת חקירה משטרתית אפילו והחומר נוצר במהלך ועדת חקירה שהיא ניהלה. בצומת האמור יש לאפשר למשטרה לחקור. מהצד האחר, עובדי החברה יהיו רשאים להעלות את הסתייגותם בנדון במסגרת המשפט היה ויתנהל נגדם.

6. סוף דבר. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור.
_____________
נ. הנדל
– ס. נשיא

הנשיא י. פלפל
:
אני מסכים.
____________
י. פלפל
– נשיא
אב"ד

השופטת ר. יפה-כ"ץ
:
אני מסכימה.

______________
ר. יפה-כ"ץ
– שופטת
לכן הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' סגן הנשיא נ' הנדל.

ניתן היום כ' בכסלו, תשס"ט (17 בדצמבר 2008) במעמד הצדדים.
י. פלפל
– נשיא
אב"ד

נ. הנדל
– ס. נשיא

ר. יפה-כ"ץ
- שופטת

004314/07עפ 055 ציונה נסירי
16
בתי המשפט
בית משפט המחוזי באר שבע
בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים

עפ 004314/07
בפני
:
כב' הנשיא י. פלפל
– אב"ד
כב' השופט נ. הנדל
- ס. נשיא
כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ










עפ בית משפט מחוזי 4314/07 מאיר שמש , סורין שיוביץ , אוקסנה טפליצקי ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 17/12/2008)