פסקי דין על כימניר-חברה לחיתוך נייר כימי בע"מ | פסקי דין על אלקטרוקל | פסקי דין על אברהם משה | פסקי דין על זיסו גבי |

64424/99 א     09/04/2003




א 64424/99 כימניר-חברה לחיתוך נייר כימי בע"מ נ' אלקטרוקל בע"מ, אברהם משה, זיסו גבי




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
064424/99


בפני
:
כב' השופט אטדגי יונה
תאריך:
09/04/2003




בעניין:
כימניר-חברה לחיתוך נייר כימי בע"מ





התובעת

נ
ג
ד


1 . אלקטרוקל בע"מ

2 . אברהם משה
3 . זיסו גבי




הנתבעים



פסק דין

ר ק ע
1.
בין התובעת, חברה לשיווק מוצרי נייר כימי, ובין הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), חברה לשיווק והפצת מוצרי אלקטרוניקה, התקיימו יחסי מסחר, לפיהם רכשה הנתבעת מהתובעת מוצרי נייר.

הנתבעים 2 ו - 3 (להלן: "הנתבעים") הם בעלי מניותיה ומנהליה היחידים של הנתבעת.

התובעת טוענת לחוב של הנתבעת בגין רכישות, עבורן הוצאו 3 חשבוניות בחודשים אפריל, מאי ויוני 1997 (להלן: "החוב הנתבע").

כנגד הנתבעת, שלא התגוננה, ניתן פסק-דין.

התובעת טוענת לאחריותם האישית של הנתבעים (אחריות אישית/ "הרמת מסך").

הנתבעים מכחישים את החוב הנתבע וכופרים באחריות האישית המיוחסת להם בתביעה זו.

2.
הנתבע 2


הנתבע 2 הגיש תצהיר עדות ראשית אך לא התייצב לחקירה. משכך, נחשב התצהיר כאילו לא הוגש כלל, ואין מקום להתייחס לאמור בו (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית , עמ' 562) . להלן, איפוא, תהיה ההתייחסות לתצהיר הנתבע 3 בלבד.


יחד עם זאת, אין הדבר גורר אוטומטית פסק-דין כנגדו, כדרישת התובעת בסיכומיה (סעיף 5 ) . הנתבע 2 היה מיוצג בדיון על-ידי עו"ד (שייצג גם את הנתבע 3), ולפיכך, אין מדובר באי-התייצבות לדיון, המקנה לתובעת זכות לקבלת פסק-דין, (תקנה 157 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984) אלא יש לדון על פי הראיות שהוצגו למעשה.

כמובן, ניתן לתת משקל ראייתי להמנעותו של הנתבע 2 מעדות.

3.
הכחשת החוב הנתבע

א.


התובעת תמכה תביעתה בחשבוניות, תעודות משלוח ותעודות הזמנה שהוצאו בקשר לרכישות הנדונות בחוב הנתבע - (סעיפים 5 ו-6).

הנתבע 3 בתצהירו אינו מתייחס ישירות למסמכים הללו, אלא טוען טענות כלליות, לפיהן "התברר לנתבעת שהיא שילמה עבור סחורה שהיא לא הזמינה ו/או עבור סחורה שלא קיבלה", וכן "התברר לנתבעת שמחירי סחורת התובעת הינם גבוהים יותר מהמחיר שסוכם ואף גבוהים ממחירי השוק".

הנתבע טוען , כי טענותיו אלו אינן מתייחסות לחוב הנתבע דווקא, אלא גם לחובות קודמים. לטענתו (סעיפים 11 ו - ו 12), הוא דרש מהתובעת לראות את ההזמנות ותעודות המשלוח שהוצאו קודם לחוב הנתבע, אך זו סירבה להמציא להם מסמכים אלה.

החוב הנתבע, לעומת-זאת, נבדק, ומתוכו מכחישים הנתבעים (סעיף 18 לתצהיר הנתבע 3) סך של 1758 ₪ בלבד.

ב.
הנתבע 3 נחקר על תצהירו.

לדבריו (עמ' 2) , אין כל תיעוד בכתב לפניות הנתבעים לתובעת להמצאת המסמכים האמורים, כיוון שהם נעשו בכתב.


הוא נחקר על שלוש תעודות המשלוח (ת/1 - ת/3) , וטען כי החתימות שבהן אינן חתימותיו.

הוא הופנה לכרטסת הממויינת של הנתבעת שצורפה לתצהירו, ולכך שיתרת החוב המצויינת בה זהה לחוב הנתבע, והסביר זאת ב"טעות" (עמ' 4) . יחד-עם-זאת, הודה, כי החשבוניות נשוא החוב הנתבע דווחו לצרכי מס, והמע"מ בגינם קוזז על-ידי הנתבעת (שם).


הנתבע העיד, כי האחראית על הנהלת החשבונות של הנתבעת היתה בחורה בשם סיגי, והאחראים על ספרי החברה היו "מנהל חשבונות ורואה חשבון" (עמ' 3), וגם הוא והנתבע 2.

ג.
אינני נותן אמון בגירסת הנתבע 3.


התובעת הוכיחה את החוב הנתבע על ידה באמצעות הצגת חשבוניות, תעודות משלוח והזמנות. הנתבע 3 סותר עצמו מיניה-וביה. מחד, טוען שלא קיבל מהתובעת , למרות דרישותיו, מסמכים שביקש. מאידך, טוען, כי "התברר" לו שהתובעת חייבה את הנתבעת בגין סחורה שלא סופקה, וכן "התברר" לו כי המחירים שדרשה התובעת היו יותר מן המוסכמים וגבוהים ממחירי השוק.

כיצד, אם לא קיבל אותם מסמכים שביקש, התברר לו מה שהתברר?


ומה באשר למסמכים שברשות הנתבעת עצמה? הרי, גם לה היתה הנהלת
חשבונות משלה וספרים משלה?


כיצד אירעה "הטעות" בהנהלת החשבונות של הנתבעת?


מדוע האחראית על הנהלת החשבונות אצל הנתבעת (סיגי) לא העידה?

ומדוע לא העידו מנהל החשבונות ורואה החשבון?

וכיצד מתיישבת גירסת הנתבעים עם הדיווח למע"מ ומס הכנסה?


לכל אלה לא נמצאה תשובה בפי הנתבע 3.


באשר לתעודות המשלוח ת/1- ת/3 , שהנתבע טען כי החתימות בהן אינן חתימותיו, אין בכך כל רבותא, שהרי על-פי דבריו (סעיף 5 לתצהירו), הנתבעת נדרשה להמציא את הסחורה המוזמנת ישירות לכתובות המבוקשות (בתי דפוס), והחתימות על תעודות המשלוח נעשו בעת קבלת הסחורה, דהיינו לא על ידיו (או על-ידי עובד אחר של הנתבעת), אלא על-ידי אותו בית דפוס!

הדבר רק מוכיח חוסר מהימנותה ורצינותה של גירסת הנתבעים.

ד.
מנהל התובעת היום, יהושע פרלה ומנהלה לשעבר,
אורי בן טוב, נתנו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת.

ב"כ הנתבעים ויתר על חקירתם (עמ' 1 ).

ויתור על חקירה - שכנגד של העד מטעם הצד שכנגד , משמעה, בדרך-כלל,
הודאה בגירסתו העובדתית של אותו עד (י. קדמי, על הראיות, מהדורת
1999 (להלן: "קדמי") חלק שלישי , עמ' 1441).

ה.
צירוף כל האמור לעיל לעובדה שבכרטסת הממויינת של הנתבעת עצמה יש אישור לחוב הנטען ולמשקל שיש לייחס להמנעותם מעדות של הנתבע 2 והאחראים על הנהלת החשבונות וספרי החברה (ראה: קדמי, עמ' 1391) מביאים אותי
למסקנה כי החוב הנתבע הוכח כנדרש, ולא נסתר על-ידי הנתבעים.

4.

אחריותם של הנתבעים/ "הרמת מסך"?

א.
הכלל הבסיסי הוא, שלחברה אישיות משפטית משלה, עצמאית ונפרדת מאישיותם המשפטית של בעלי מניותיה והאורגנים שלה. היוצא מן הכלל הוא "הרמת מסך", שתגרום לייחוס זכויות וחובות החברה לבעלי המניות או ליחידים אחרים באורגנים שלה.

עקרון זה, הקבוע כיום בחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "החוק"), הינו עיקרון יסוד בדיני החברות מימים ימימה (צ. כהן, "בקיעים בעיקרון אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה - העדפת המציאות הכלכלית על פני העיקרון המשפטי" (להלן: "כהן"), עיוני משפט ח, (תשמ"א - מ"ב, 402).
החוק
לא בא (בעניין זה) אלא לקבוע בחוק את ההלכה שנהגה קודם לכן, ולהרחיבה (א. חביב-סגל, דיני חברות לאחר החוק החדש, כרך א', עמ' 256 - 260).

ב.
העילות הנטענות על-ידי התובעת ל"הרמת מסך" , או ליחוס אחריות אישית, לנתבעים, מפורטות בסעיפים 28-32 לתצהיר מנהלה, פרלה. על -אף הכלל האמור לעיל, בדבר המשמעות שיש ליחס לויתור על חקירתו של מצהיר, עדיין אין בכך כדי לפטור אותנו מהתייחסות לגוף האמור בתצהיר, וכמובן תוך הקשר לראיות ועדויות אחרות שהוצגו ונשמעו במהלך המשפט.

עיון באמור בסעיפים אלה בתצהיר מעלה, כי המדובר בטענות כוללניות למדי, "שבלוניות" וחסרות כל פירוט. במיוחד בולטת עובדה זו, בהשוואה לפירוט הרחב והדקדקני בקשר להוכחת החוב הנתבע.

הטענה הבסיסית בסעיפים אלה , כמו גם בסיכומי התובעת, אומרת כי היה על הנתבעים לדעת , כי החברה לא תוכל לעמוד בפרעון החוב הנתבע.
לא זו בלבד שבראיות שהוצגו לא נמצא כל תימוכין לכך, אלא גם שראיות מסויימות הראו ההיפך מכך.

החוב הנתבע הינו בגין החודשים אפריל, מאי ויוני - 1997 , שעה שהנתבעת המשיכה עוד להתקיים עד לסוף שנת
1998 , או תחילת 1999 (הנתבע 3, עמ' 4).

כך עולה גם מהכרטסת הממוינת שצורפה לתצהיר הנתבע. גם התובעת לא טענה אחרת בהקשר זה.
יתירה מזו, הנתבעת עוד שילמה לתובעת בשיק אחר בחודש יולי 1997 (סעיף 24 תצהיר הנתבע, הכרטסת הממוינת).

גם על פי גירסת פרלה (סעיפים 13-16) עולה, כי הנתבעת, דווקא, היתה מסוגלת לפרוע את החוב, אך הנתבע 3 מנע זאת במכוון.


לא נמצאו גם תימוכין למעשי מרמה, הטעיה וכיו"ב.

ג.
התמונה העובדתית שהוכחה הינה, כי הנתבעת, באמצעות מנהליה, נמנעה
במכוון מלפרוע את החוב הנתבע, אם משום הנטען בתצהירו של פרלה, כאמור לעיל, ואם משום המחלוקת בדבר החוב, כנטען על-ידי הנתבע 3.

5.
הרמת מסך ב"חברת מעטים"

א.
הנתבעים הינם, כאמור, בעלי המניות והמנהלים היחידים של הנתבעת.
כאשר מדובר בחברה קטנה המנוהלת כמעין שותפות, מגלה בית-המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת מסך (ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל-מר בע"מ ואח' , פ"ד מו (5) 313 , 366), אך עדיין אין בכך כדי לטשטש לחלוטין את הזהויות הנפרדות (ראו: פרופ' ס.אוטולנגי, "הרמת מסך -אחדים מהנימוקים לה ומידת החלתה" הפרקליט
כ"ה, 462).
ב.
על-פי גירסתו של פרלה, כאמור לעיל, מנע הנתבע 3 במתכוון מהנתבעת לשלם את
החוב הנתבע לתובעת. פרלה, כאמור, לא נחקר על תצהירו. הנתבע 3 העיד (עמ' 3), כי הוא והנתבע 2 היו אחראים יחדיו להנהלת חשבונות הנתבעת. בכך קמה אחריותם האישית של הנתבעים לאי - תשלום החוב על-ידי הנתבעת.
גירסתו של הנתבע 3 להמנעות הנתבעת מתשלום החוב הנתבע, עקב ויכוח על
החוב הנכון , הופרכה, כאמור.
אני מוכן להניח, כי אילו היה בסיס כלשהו למחלוקת בדבר גובה החוב, במילים אחרות: אילו הויכוח הזה היה בתום-לב, היתה התביעה כנגד הנתבעים נדחית, אפילו אם בפועל היה מוכח כי חשבונה של התובעת הוא הנכון. אבל, כאשר, כפי שראינו לעיל, גירסת הנתבעים בדבר גובה החוב היתה חסרת כל בסיס שהוא, הרי שהויכוח בנדון נוהל על-ידי הנתבעים בחוסר תום-לב, ומניעת הנתבעת מלשלם את החוב הנתבע, שעה שזו יכלה לעשות כן, כמפורט לעיל, היתה חסרת תום -לב.
(השווה: ע"א 8144/00 , 8170, עלריג נכסים (1987) בע"מ ואח' נ' ברנדר ואח',
פ"ד נז (1) 158, 170).

ג.
החשיבות שיש לתת בענייננו, לעובדה, כי המדובר בחברת מעטים, מתבטאת

בכך, כי הוראה פשוטה של הנתבעים יכלה לגרום לתשלום חובה של הנתבעת, ואי-מתן הוראה זו מנע בפועל תשלום החוב על-ידי הנתבעת.


כאשר דברים אלה נעשים במכוון או בחוסר תום-לב, יש בכך כדי לגרום להרמת מסך ולהטלת אחריות אישית על הנתבעים.
6.

התוצאה:


אני מחייב את הנתבעים 2 ו - 3 , ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את סכום התביעה, 11,943 ₪, בצירוף הפרשי-הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת
התביעה, 27.6.99, ועד לתשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי-הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד
לתשלום בפועל.

ניתן היום
9.4.03
בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח פסק-הדין לצדדים בדואר.



אטדגי יונה
,
שופט













א בית משפט שלום 64424/99 כימניר-חברה לחיתוך נייר כימי בע"מ נ' אלקטרוקל בע"מ, אברהם משה, זיסו גבי (פורסם ב-ֽ 09/04/2003)