פסקי דין על מדור תביעות פלילי ת"א | פסקי דין על ראובינוב משה | פסקי דין על הרשקוביץ יחיאל |

9735/01 פ     09/04/2003




פ 9735/01 מדור תביעות פלילי ת"א נ' ראובינוב משה, הרשקוביץ יחיאל




בעניין:

21



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
פ
009735/01


בפני
:
כב' השופטת דיסקין מרים
תאריך:
09/04/2003




בעניין:
מדור תביעות פלילי ת"א






המאשימה



נ
ג
ד



2 . ראובינוב משה


3 . הרשקוביץ יחיאל
הנאשמים









החלטה

ביום 30/9/02 קבעתי על יסוד הודאתם בעובדות כתב האישום אשמתם של שני הנאשמים בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977,
ובנוסף אשמת נאשם 2 בעבירה של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין,
ואשמת נאשם 3 בעבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

הודיית הנאשמים, שניהם נהגי מונית במקצועם, בעת הרלוונטית, מתייחסת לאירוע מיום 26/8/98, המהווה אחד מביטויו האלימים של מאבק טעון וממושך בין נהגי מוניות לנהגי אוטובוס קו 29 של חברת אגד סביב הפעלת קו נסיעה מקביל באותו תוואי, ועורר סכסוכים, מתח וקונפליקטים, שמצאו ביטויים בדרכים שונות.

אליבא דהודיית הנאשמים, על רקע אותו סכסוך, פרץ ביום האירוע בינם לבין נהג אוטובוס אגד ויכוח על שימוש בדרך, שיצא מכלל שליטה והידרדר לפסים אלימים. תחילתו, בגרימת נזק במזיד לאוטובוס על ידי נאשם 1, על ידי ניפוץ המראה השמאלית והחלון הקדמי, ששבירתו גרמה לפציעת נהג האוטובוס בידו, והמשכו במעשיהם של הנאשמים שבפני
י.

נאשם 2 שנזעק והגיע למקום, תקף את נהג האוטובוס בכך שצבט בו מאחור, וגרם לו סימן אדום בגבו, ובתוך כך גם איים עליו בפגיעה בו באומרו: "בו הצידה, אני אראה לך", ואילו נאשם 3, שהצטרף אליו מספר דקות לאחר מכן, אחז את נהג האוטובוס באזור חלציו, תוך שהוא מאיים עליו במלים בוטות: "נזיין אותך, נהרוג ונחסל אותך, כל זאת במטרה להפחידו".

הודיית הנאשמים באה מכוחו של הסדר טיעון, לאחר שחזרו בהם מכפירתם והודו בכל המיוחס להם בכתב האישום, במסגרתו הוסכם על קבלת תסקיר מבחן אודותם, שנועד לבחון שאלת אי הרשעתם בדין, שאלה העומדת במוקד דיוננו. יצוין, כי כבר בעת הצגת ההסדר הדגישה התביעה עמדתה להרשעת הנאשמים בדינם.

התמונה העולה מהתסקירים הינה של נאשמים בסוף שנות ה- 40 לחייהם, נורמטיביים ומתפקדים באופן תקין בכל מישורי החיים, שהסתבכותם בעבירות בהן הודו הינה הראשונה והיחידה עם החוק, ואינה מאפיינת את אורך חייהם והתנהגותם ככלל.

נתונים אלה, המצטרפים לפגיעה העלולה להיגרם להם בהמשך עיסוקם בעטיה של הרשעה בפלילים, בעיקר בהתייחס לנאשם 3 הממשיך לשמש כנהג מונית, עומדים ביסוד המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעתם.

בעוד עתירת הסניגור הייתה לאמץ את המלצת שירות המבחן על נימוקיה, בהתבסס על עברם הנקי, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ונסיבותיהם האישיות של הנאשמים תוך הדגשת הנזק העתידי העלול להיגרם להם בגין הרשעה, הייתה עמדת התביעה כי מהות העבירה, חומרתה, נסיבותיה האלימות ושיקולי הרתעת הרבים, מחייבים הרשעתם בדין, וגוברים על שיקולי שיקום או פגיעה עתידית בנאשמים.
האזנתי בקשב רב לטיעוני ב"כ הצדדים שכל אחד מהם ביקש לשכנעני בעמדתו, וככל שהעמקתי בבחינת הנימוקים שפרשו בפני
כך הלכה ונתגבשה דעתי שלא אוכל לפטור את הנאשמים מהרשעה. טעמיי מעוגנים בשורה של שיקולים. ראשית, איני מוצאת לערוך הבחנה לקולא בין נאשמים אלה לבין נאשם 1, שהרשעתיו בדין. כפי שכבר קבעתי בהחלטתי מיום 5.1.03, מעשיהם של הנאשמים אינם פחותים בחומרתם ממעשהו, אלא להיפך. בעוד נאשם 1 הורשע בעבירה של היזק בזדון לאוטובוס, הודו הנאשמים בעבירות אלימות מילולית ופיזית שהתבטאו באיומים ותקיפת המתלונן, כשנאשם 2 הודה בתקיפה חבלנית, עבירות שחומרתן גדולה שבעתיים. מעבר לעיקרון אחידות הענישה, ששומה עליי ללכת לאורו, אין להתעלם מן העובדה שהמדובר באירוע אלים בו נטלו חלק כל שלושת הנאשמים, כל אחד על פי חלקו ועל פי מעשיו, וכולם יחדיו היוו חלק אינטגרלי ממנו.
מעשיהם של הנאשמים שבפני
י חמורים לא רק בהיבט של הצטרפותם לתוקפנות נאשם 1 כלפי נהג האוטובוס, אלא בשים לב לכך שתוקפנות זו התבצעה לנוכח עיניהם המשתאות של הנוסעים, וכשהם מעיזים פנים אל מול שוטרים שהוזעקו למקום, שלא הרתיעום מהמשיך במעשיהם.

צודקת ב"כ התביעה בטענתה, כי פניהם האלימים של הנאשמים נחשפו במלוא כיעורם בהתנהגותם זו, שאינה אלא בריונות לשמה, הראויה לכל גינוי והוקעה. אי נטילת אחריות מלאה על מעשים אלה על ידי שני הנאשמים, והשלכתה על שכמם של אחרים, כפי העולה מהתסקירים, מעידים על היעדר הכרה ואי-הפנמה של האספקטים הבעייתיים של היעדר שליטה ורסן שנתגלו במעשיהם, ומהווים פן נוסף לחומרא שראוי לשוקלו לענין ההרשעה.

כלל הוא, כי אין על בית משפט לפטור נאשם בגיר שביצע עבירה בלי להרשיעו, זולת במקרים נדירים בהם מדובר בנאשם חסר כל עבר פלילי שנתפס בקלקלתו, באופן חד פעמי, למעשה עבירה פעוט וקל ערך, והנסיבות הקשורות בו ובעבירה מחייבות לא להטביע במצחו אות קלון של הרשעה בפלילים. בפסיקתנו נקבע, כי הימנעות מהרשעה שמורה רק למקרים חריגים ונדירים בהם סוג העבירה ופגיעה חמורה בשיקום הנאשם מאפשרים לוותר על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים, והיא תינקט רק נסיבות יוצאות דופן בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה.

בעניננו עסקינן בעבירות אלימות המשקפות תופעה חמורה של "פתרון" סכסוכים בדרכים פסולות, וככאלה ספק אם הן ראויות כלל להימנות בגדר אותו חריג. תופעת האלימות הגואה ושכיחותה בחברתנו ביחסים שבין אדם לחברו ובתוככי המשפחה, יצרו הכרח להתוות מדיניות ענישה נוקשה, כואבת וחד משמעית, כדרך מאבק בנגע זה ולשם עקירתו מן השורש. מכלל זה בלבד ומכוח האינטרס הציבורי הנגזר ממנו, שומה על בית המשפט שמצא נאשם אשם במעשי אלימות להרשיעו ולהענישו, ובכך יאכף החוק הפלילי ותתגשמנה מטרות הענישה ועימן מטרות ההרתעה.

בפסיקה אין קו אחיד בנושא אי הרשעה, אולם נקבע מבחן עקרוני, כהגדרתו ב

פסק דין
כתב: "אכן ענישתו של נאשם היא אינדיבידואלית, ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו רק על פי מהות העבירה, מהותה של העבירה הצורך בהרתעת הרבים... אף הוקעת מעשה העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה, ככל שאפשר... כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שכמו של נאשם... הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ב 342, 337 (3).

ברע"פ 2765/01, לוינסון נ' מדינת ישראל, נמנע בית המשפט העליון מלבטל הרשעה של מבקש שביצע עבירה של תקיפה הגורמת לחבלה ממשית, חרף המלצה חיובית של שירות המבחן. כב' השופט ריבלין מדגיש כי: "... הגם ששיקומו של נאשם מהווה שיקול חשוב בשאלת הרשעתו של הנאשם אין הוא מהווה שיקול יחיד. מנגד ניצבים חומרת העבירה ושיקולי ענישה אחרים...כל מקרה – ונסיבותיו. מכל מקום על מנת להימנע מהרשעה, מטעם זה יש להראות כי מדובר במקרה חריג בו הרשעת הנאשם עתידה לפגוע באופן חמור בסיכויי השיקום... ונסיבות כאלה לא נתקיימו כאן".

בחינת מעשי הנאשמים לאורם של שני הפרמטרים, המצטברים, הנדרשים לפי הלכת כתב, הביאתני לכלל מסקנה כי אין הם מתקיימים בענייננו, לא בהיבט של סוג העבירה ולא בהיבט של פגיעה חמורה בשיקומם של הנאשמים.

איני סבורה כי ניתן להגדיר את המעשים בהם הודו הנאשמים כפעוטים או קלי ערך, ולפיכך בהיבט זה, איני מוצאת כל הצדקה לחרוג מן הכלל. סוג העבירה אינו מאפשר לדעתי לוותר על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, ובהם הרתעת הכלל, במיוחד בחברה, הנעשית אלימה יותר ויותר.

לא הייתה כל הצדקה, גם לא על רקע הסכסוך הטעון שבין נהגי המוניות ונהגי אגד, לנהוג אלימות מילולית ופיזית כלפי רכוש וגוף כביטוי למחלוקות, כעסים או תסכולים כלשהם, או כדרך "לחנך" או "ללמד לקח" את נהגי האוטובוס.
מי שנוהג כך, מאמץ לעצמו מנהג בריונים ועליו לשאת בתוצאות מעשהו.

אי לכך, שימוש בסמכות של אי הרשעה בהיעדר צידוק ממשי להימנע ממנה, יש בו משום הפרת הכלל המחייב הרשעת כל מי שהובא לדין ונמצא אשם, ופוגע בעקרון השוויון בפני
החוק.

אמנם, הרשעה בדין מכתימה כל נאשם ונאשם באשר הוא, בהטביעה אות קלון במצחו של מורשע בפלילים, קל וחומר כשמדובר בהרשעה ראשונה של "אדם מן הישוב". דא עקא, הימנעות מהרשעה שמטרתה לחסוך מן הנאשם את התיוג של עבריין עשויה, כאמור, להיות מוצדקת רק במקרים חריגים, ומקרה זה על פי טיבו, מהותו ונסיבותיו אינו נמנה על קטגוריה זו.

ומה באשר לפגיעה או לנזק העתידי העלול להיגרם לנאשמים ולפגוע בשיקומם. גם בהיבט זה אין כדי להטות את הכף מלוא הדרך כדי אי הרשעה. ככל שהדברים אמורים בנאשם 2, לנוכח עיסוקו העכשווי כעובד בחנות מכולת, אין כל אינדיקציה לקיומו של נזק כזה, ולפיכך שיקול זה אינו מתקיים לגביו, ואילו באשר לנאשם 3, המוסיף לשמש כנהג מונית, הרי מדובר במי שמתוקף עיסוקו אמור ליתן שירות לציבור, ועל כן קיים אינטרס שמעסיקיו יהיו מודעים וערים להרשעתו דווקא בעבירת אלימות, משום שבוצעה בהקשר לעיסוקו זה. אינטרס זה אינו פחות ואף גובר על האינטרס של אי פגיעה בהמשך עיסוקו.

מכל הטעמים הללו, החלטתי שמן הדין להרשיע את הנאשמים בעבירות בהן הודו.


ניתנה היום ז' בניסן, תשס"ג (9 באפריל 2003) במעמד הצדדים.

מ.דיסקין, שופטת



הכרעת דין

על יסוד הודאת הנאשמים, אני מרשיעה אותם בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
נאשם 2 יורשע בנוסף בעבירה של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין ונאשם 3, יורשע בתקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

ניתן היום ז' בניסן, תשס"ג (9 באפריל 2003) במעמד הצדדים

מ.דיסקין, שופטת


טיעונים לעונש

התובעת:
לנאשמים אין הרשעות קודמות, לא אחזור על הטיעונים שטענתי בנוגע להרשעה. מדובר בהתנהגות בריונית וברוטאלית הראויה לענישה ממשית. מדיניות התביעה היא להחמיר עם אלה שנוקטים אלימות בשימוש בדרך בפרט באלה הנותנים שירות. יחד עם זאת, במקרה זה לאור חלוף הרב מאז ביצוע העבירה ולאור העונש שהושת על נאשם 1 הגם שהתביעה מאבחנת במעשהו למעשיהם, התביעה לא תבקש למצות עימו את הדין, התביעה תבקש להשית עליו עונש מאסר על תנאי, קנס ופיצוי.

ב"כ הנאשמים:
נסיבותיהם האישיות של הנאשמים פורטו בהרחבה בתצהירים והם היו לנגד עיני בית המשפט. אני מדגיש כמו שאמרה חברתי את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה את עברם הנקי ואת עברו הצבאי המפואר של נאשם 3 ומחלת הלב של נאשם 2 שהוצגו אישורים. הם אנשים שעובדים למחייתם מבוקר עד ערב, והם לא הסתבכו בעבירה. אבקש להסתפק בהתחייבות ולא מאסר על תנאי. בל נשכח שמדובר בעבירות שהודינו בהם, וכך חסכנו זמן שיפוטי יקר.

גזר דין

הנאשמים הורשעו על יסוד הודאתם בעבירה של איומים. נאשם 2 הורשע בנוסף בעבירה של תקיפה חבלנית ונאשם 3 בעבירה של תקיפה סתם.

בהחלטתי להרשיע את הנאשמים הרחבתי בתיאור נסיבות המקרה, העומד ביסוד הרשעתם, והרקע לו, והדברים שנאמרו על ידי באותה החלטה יהוו חלק בלתי נפרד מגזר דין זה.

בבואי למוד את עונשם הנאשמים, שניהם אנשים באמצע החיים, נעדרי כל הרשעות קודמות, המנהלים אורח חיים נורמטיבי ומתפקידים באופן ראוי בכל תחומי החיים, עמד מחד גיסא כשלונם החמור במעשה האלימות בו הורשעו, שאינו אלא מעשה בריונות פסול וראוי לגינוי והוקעה, הראוי לתגובה עונשית חריפה. מאידך גיסא, ניצבו במלוא כובד משקלם, מכלול השיקולים לקולא שראוי לזקוף לזכותם של הנאשמים ובמרכזם הודייתם המיידית, שנמצא בא ביטוי לחרטה, חסכון זמן שיפוטי יקר וחלוף הזמן הניכר מאז ביצוע העבירות, מהלך של למעלה משלוש שנים, בהם לא נשנתה האלימות, כולם נתונים שראיתי ליתן להם משקל.

אין לי גם ספק, כי כאשר מדובר בנאשמים כגון נאשמים אלה, שמעולם לא הסתבכו בפלילים, עצם העמדתם לדין ושבעתיים הרשעתם בפלילים, מהווה ענישה בפני
עצמה.

בנסיבות אלה, לא ראיתי למצות את מלוא חומר הדין עם הנאשמים על דרך של הטלת מאסר ממש, לו הם ראויים, אך העונש שיוטל עליהם צריך לבטא את סלידת בית המשפט מהדרך בה נהגו ולהעביר מסר מרתיע גם לציבור.

אני סבורה כי יש מקום לערוך אבחנה בין עונשם של נאשמים אלה לעונש שהוטל על נאשם 1,
לצד החומרא, בהתחשב בכך שנאשם 1 הורשע בעבירת אלימות כנגד הרכוש ואילו הנאשמים שבפני
י בעבירות אלימות כנגד הגוף.





אשר על כן, בשוקלי את השיקולים הצריכים לענין לקולא ולחומרא, הנני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים:
1.
7 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשמים לא יעברו במשך שלוש שנים מהיום על העבירות בהן הורשעו.
2.
1,000 ₪ קנס לגבי כל אחד מהם, או 10 ימי אסר תמורתו. הקנס ישולם בשני תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 4/5/03.
3.
כל אחד מהנאשמים יפצה את המתלונן בסכום של 500 ₪, אשר יופקד במזכירות בית המשפט, תוך 30 יום מהיום.


המוצג שנתפס במהלך החקירה בתיק זה יושמד.

הודעה זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום

.

ניתן היום ז' בניסן, תשס"ג (9 באפריל 2003) במעמד הצדדים.


מ.דיסקין, שופטת













פ בית משפט שלום 9735/01 מדור תביעות פלילי ת"א נ' ראובינוב משה, הרשקוביץ יחיאל (פורסם ב-ֽ 09/04/2003)