פסקי דין על בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ | פסקי דין על דגן תאורה 1973 | פסקי דין על נגר יעקב | פסקי דין על דגן אביבה ואח' |

35911/03 א     05/01/2006




א 35911/03 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' דגן תאורה 1973 בע"מ, נגר יעקב, דגן אביבה ואח'




בעניין:

5



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
035911/03


בפני
:
כב' השופט ברנר חגי
תאריך:
05/01/2006





בעניין:
בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ






תובע;

נ
ג
ד


1 . דגן תאורה 1973 בע"מ

2 . נגר יעקב
3 . דגן אביבה





נתבעים;


החלטה

1.
התובע (להלן: "הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת 1 (להלן: "החברה") בגין יתרת החוב בחשבון הבנק שלה, ונגד הנתבעים 2 ו-3 בגין ערבותם לחובות החברה. הנתבע 2 ערב ל- 18% מחובות החברה, כפי שיעור אחזקתו במניותיה. התביעה נגד נתבעת 3 הוסדרה מחוץ לכתלי בית המשפט. ערב נוסף, יחזקאל דגן (להלן: "יחזקאל"), המחזיק 41% ממניות החברה וערב בהתאם ל-41% מחובותיה, הגיע להסדר עם הבנק ולכן לא נתבע על ידו. הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") ביקשו רשות להתגונן. נדון בטענותיהם כסדרן.

2.
הנתבעים טוענים כי החברה הופטרה מחובה כלפי הבנק בשל הסכם הפשרה בין הבנק לבין יחזקאל מיום 19.3.2003. בהסכם זה נקבע כי יחזקאל ישלם 41% מהחוב הכולל וכנגד תשלום זה הוא יופטר מחבותו כלפי הבנק. עוד נקבע כי אם יעלה בידי הבנק לגבות כספים המגיעים לחברה מצדדים שלישיים, הרי שהבנק יעביר ליחזקאל 41% מתוך סכומים אלה בכפוף לכך שהערבים הנוספים יאשרו לבנק בכתב את הסכמתם לכך.


עסקינן בטענת בדים, פשוטו כמשמעו. ס' 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע:

"הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת."

במקרה דנן נקבע בס' 3.2 להסדר הפשרה כי "אין באמור בהסכם זה או בסילוק ערבות יחזקאל בכדי לפטור את הערבים האחרים מערבותם כלפי הבנק."

ברור איפוא כי הבנק לא התכוון לפטור את הערבים מחובם שלהם כלפי הבנק, וגם ברור כי הבנק לא התכוון לפטור את החברה- החייבת העיקרית- מחובה לבנק. אין גם כל סיבה לשחרר את החברה מחובה שלה כלפי הבנק, רק משום שהבנק הגיע להסדר עם ערב המשלם לבנק את חלקו בחובות החברה, בהתאם לשיעור ערבותו, קרי, 41% מחובות החברה.

זאת ועוד, בס' 3.1 להסכם הפשרה נקבע כי כל סכום שישלם יחזקאל על חשבון חובו, יופחת מסכום חובה של החברה לבנק. משמע, החברה רק הרוויחה מהסדר הפשרה שבין הבנק לבין יחזקאל, משום שבזכות ההסדר הוקטן גם חובה של החברה. אין ולא היתה לחברה כל זכות לדרוש כי יחזקאל ישלם יותר מאשר 41% מסכום חובה לבנק, באשר זהו שיעור ערבותו לחובותיה.

3.
הנתבעים טוענים כי הסכם הפשרה פגע בזכויותיו של הנתבע 2 (להלן: "נגר"), וזאת בשל הסכמת הבנק לשלם ליחזקאל 41% ממה שיגבה מצדדים שלישיים. גם טענה זו היא טענת בדים. בס' 6.3 להסכם הפשרה נקבע מפורשות כי התשלום יבוצע בכפוף לכך שיחזקאל "ימציא לבנק מכתב מאת הערבים הנוספים לחוב החברה (אביבה דגן וקובי נגר), כי הם אינם מתנגדים לתשלום." משמע, לנגר ניתנה למעשה זכות וטו על כל העברת כספים מהבנק ליחזקאל, ומה לו שילין על הסדר כזה, אם ההסדר ממילא אינו יכול להיות מבוצע בלא הסכמתו בכתב?


זאת ועוד, אין לנגר כל זכות לדרוש שהבנק יגבה מיחזקאל יותר מאשר גובה ערבותו של יחזקאל, קרי, יותר מאשר 41% מחובות החברה.


למעלה מהצורך אציין כי אין למצוא בהסכם הפשרה תימוכין להשערה של נגר, כאילו ההסכם הוא על חשבון החברה. לכאורה, כל סכום שהבנק יגבה מצדדים שלישיים יפחית את חובה של החברה, בין אם הבנק יעביר סכומי כסף ליחזקאל ובין אם לאו. משמע, אין המדובר בהעברת כספים ישירה מהצדדים השלישיים אל יחזקאל, הפוגעת במצבת נכסיה של החברה, אלא בהעברה דרך הבנק, לאחר שחוב החברה יזוכה בכספים שייגבו.

4.
הנתבעים טוענים כי הבנק העניק אשראים מוגזמים לחברה על יסוד מצבו הפיננסי של יחזקאל. גם זו טענת בדים. לא ברור לי כיצד יכול החייב העיקרי, קרי, החברה, להלין על הבנק על אשר הסכים להעמיד לרשותו אשראי. הרי החברה היא שביקשה וגם קיבלה את האשראי, והיא זו שכילתה את הכספים שהעמיד לרשותה הבנק. אם הבנק התרשל בהבטחת האשראי שהעניק לחברה, אין בכך כדי להעמיד עילת הגנה לחברה, בהיותה החייבת העיקרית. לכל היותר מדובר בנזק שהבנק גרם לעצמו, אך בוודאי שאין המדובר בנזק למי שנהנה מן האשראי.

באשר לנגר, הוא היה מנהל פעיל בחברה והיה שותף להחלטות העסקיות שקיבלה, כפי שהודה בעצמו בחקירתו. נגר גם אישר כי היה מעורב באופן ישיר ופעיל בניהול חשבון החברה בבנק (ע' 8 לפרוטוקול). אין המדובר בערב תמים שאינו מודע להיקף האשראי הניתן על יסוד ערבותו, אלא במי שהיה שותף פעיל להחלטה לבקש את האשראי, מתוקף תפקידו כמנהל בחברה. על כן, נגר אינו יכול להלין על הבנק בקשר לאשראים שהוענקו לחברה, גם על יסוד ערבותו. והרי לו התבסס הבנק אך ורק על יכולתו הפיננסית של יחזקאל, לא היה דורש מנגר לחתום על כתב ערבות, וגם לא היה מסתפק בערבות מוגבלת של יחזקאל בשיעור של 41% בלבד מגובה החוב. זאת ועוד, נגר ידע כי יחזקאל הגביל את ערבותו ל-41% בלבד מחובות החברה, כך שאין בסיס לטענה כאילו הבנק יצר כלפי נגר מצג לפיו יחזקאל הוא שיפרע את כל החוב.

בנוסף, נגר הגביל את היקף ערבותו לשיעור אחזקתו בחברה- 18%, כך שגם אם הבנק הסכים להעניק לחברה אשראי בהסתמך על יכולתו הפיננסית של יחזקאל, נגר ידע להגן על עצמו בהגבלת שיעור ערבותו, המשקף מן הסתם את חלוקת הסיכונים בחברה בינו לבין יחזקאל.

5.
הנתבעים טענו כי הבנק התרשל בכך שלא הסכים לתוכנית ההבראה שהוצעה לו. טענה זו נטענה בעלמא, בלא פירוט מינימלי, בניגוד למתחייב ממי שמבקש רשות להתגונן. נזכיר כי:

"כלל גדול הוא כי נתבע המבקש רשות להתגונן חייב להכבד ולהיכנס לפרטי הענין שעליו מבוססת הגנתו."

ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) נ' בנק המזרחי המאוחד פ"ד מה(3), 188 ,עמ' 199-200.

6.
הנתבעים טוענים כי יש לקזז מחובם לבנק שיקים בהם אוחז הבנק בסכום של כ- 400,000 ₪.


אין בידי לקבל טענה זו. בע"א 579/85 משה אריאן ואח'
נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
פ"ד מ(2), 765 ,עמ' 767-768 נפסק:

"טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. ... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן."


במקרה דנן מדובר בטענה סתמית הנעדרת כל פירוט. זאת ועוד, מה שקובע הוא הסכומים שעלה בידי הבנק לגבות, בניכוי הוצאות הגבייה, להבדיל מעצם אחיזתו של הבנק בשיקים. בקשר לכך נרשמה הצהרתו המובנת מאליה של ב"כ הבנק, בס' 36 לסיכומיו, לפיה כל סכום שהבנק יגבה ממושכי השיקים ייזקף על חשבון חובם של הנתבעים.

7.
הנתבעים טוענים כי הבנק לא המציא אסמכתאות הקשורות להעברת כספים מחשבון החברה בסכום כולל של 2,400,000 ₪ , ועל כן הם מבקשים לקזז סכום זה מחובם. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר בכספי הלוואות שנגר במו ידיו חתם על הבקשה לקבלן (ראה הודאתו בע' 4 לפרוטוקול). אכן, לא עלה בידי הבנק להמציא אסמכתא בקשר לחיוב בסך 450,000 ₪ מיום 26.4.1995, אך זאת מחמת הזמן הרב שחלף מאז בוצע אותו חיוב. עם זאת, ברי כי אם אכן היה מדובר בחיוב בלתי מוצדק של החשבון, הרי שלנוכח סכומו, חזקה על החברה ומנהליה, ונגר ביניהם, שהיו מגלים זאת בזמן אמת, בשנת 1995, ולא "נזכרים" להטיל ספק בכשרותו של החיוב מקץ עשר שנים, ורק לאחר שהבנק הגיש נגדם תביעה.
עוד נזכיר כי נגר עצמו היה פעיל בניהול החשבון של החברה, כך שהיתה לו בזמן אמת שליטה מלאה על כל מה שנעשה בחשבון החברה. אם בתוך החברה שרר אי סדר, ואם אכן כספים הועברו מן החשבון בלא הצדקה (כפי שניתן אולי להבין מקו הטיעון של הנתבעים), הרי שזהו ענין למנהלי החברה להסדיר בינם לבין עצמם, והבנק בוודאי אינו אחראי לכך.

8.
בקשתם האחרונה של הנתבעים היא שחובם ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ולא ריבית פיגורים כנדרש על ידי הבנק. הנתבעים אינם מציינים מהו הנימוק אשר בגינו יש לפסוק לחובתם ריבית נמוכה יותר, ועל כן דין הבקשה להדחות.

9.
סוף דבר, הבקשה נדחית. הנתבעים ישלמו לבנק שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

10.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.


ניתנה היום ה' בטבת, תשס"ו (5 בינואר 2006) בהעדר


הצדדים הנ"ל.



__________________




חגי ברנר, שופט






א בית משפט שלום 35911/03 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' דגן תאורה 1973 בע"מ, נגר יעקב, דגן אביבה ואח' (פורסם ב-ֽ 05/01/2006)