פסקי דין על גוטגולד חנה | פסקי דין על סרבי אברהם | פסקי דין על סרבי שלומי | פסקי דין על ג'מבה השקעות |

31601/01 א     19/03/2003




א 31601/01 גוטגולד חנה נ' סרבי אברהם, סרבי שלומי, ג'מבה השקעות בע"מ




בעניין:
15



בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
031601/01


בפני
:
כב' השופט דן מור
תאריך:
19/03/03





בעניין:
גוטגולד חנה


ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד ארד יהודית

תובעת

נ
ג
ד



1 . סרבי אברהם

2. סרבי שלומי

3 . ג'מבה השקעות בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד רבינוביץ משה

נתבעים

פסק דין
מבוא:
1.
התובעת הינה הבעלים של הבניין ברח' סלומון 18 ת"א, הידוע כגוש 6894 חלקה 43-42 (ראה נסח רישום, נספח א' לתצהיר התובעת, ת/8). התובעת ירשה את זכות הבעלים בבניין זה (להלן-הבניין) מאמה. בחזית הבניין, בקומה א', נמצאת חנות, אשר הושכרה ביום 4.2.82 למשה יוספשווילי והרצל חכם, יחדיו, בהתאם לתנאי חוזה השכירות מיום זה (להלן-חוזה השכירות, נספח ב' ל-ת/8). איו חולק כי לאחר סיום תקופת השכירות החוזית, הפכו שני השוכרים לדיירים על פי חוק, חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב 1972 (להלן-החוק). ביום 30/6/86, הועברה זכות הדיירות של הרצל חכם לנתבע מס' 1, אברהם סרבי (להלן-סרבי), לאחר תשלום דמי מפתח מסרבי להרצל חכם ולתובעת, כל אחד על פי חלקו, כאמור בחוק (ראה מסמכי תשלום דמי המפתח, נספח ב' (2) ל-ח/8). על פי האמור במסמך זה, העברת זכותו של הרצל חכם בחנות נעשתה ללא הסכמתו של יוספשווילי. משה יוספשווילי (להלן-משה), יחד עם הרצל חכם, ולאחר מכן עם סרבי, ניהלו בחנות מסעדה. על פי האמור בחוזה השכירות, מטרת השכירות הינה גם למסעדה אך גם לחנות לדברי הלבשה, הנעלה, תכשיטים או צעצועים.

על פי האמור בכתב התביעה המתוקן, עניננו בתביעה בפינוי כנגד משה סרבי ושניים נוספים, הם שלומי סרבי, בנו של
סרבי (להלן-שלומי), וכנגד החברה הנתבעת 3. חברה זו הינה בשליטתו הבלעדית ובניהולו של שלומי (ראה נספח טז' ל-ת/8). עילות הפינוי הינן שלושה. ראשית, נטישת הדייר, סרבי, את החנות, שנית, אי תשלום דמי שכירות על ידו, ושלישית, העברה המושכר, החנות, לאחרים, לשלומי ולחברה שבשליטתו (להלן-ג'מבה). הנתבעים כופרים ומכחישים את כל טענות התובעת.

כתב התביעה אף הוגש כנגד משה, שהיה הנתבע מס' 1, אולם ניתן כנגדו פסק-דין המאשר הסכם פשרה מיום 29.1.01, לפיו השיב משה את החזקה בחנות לתובעת, בתמורה לחלקו כדמי מפתח, בסכום של 50,000 ₪. לאחר מתן פסק-דין זה, נותר הדיון כנגד שאר הנתבעים.

העובדות
2.
כאמור, ניהלו משה והרצל חכם, ואחריו סרבי, עסק של מסעדה בחנות. רשיון העסק לשנים 91' עד 94', ניתן על שם משה וסרבי יחדיו. (ראה נספח ב' לתצהיר סרבי, נ/6). לאחר שנת 94', לא הוענקו עוד רשיונות עסק למסעדה. שיטת ניהול השותפות של משה והרצל בעסק במסעדה היה שכל אחד מהם ניהל את המסעדה בנפרד, שבועיים כל חודש, תוך הפרדה בהכנסות והוצאות העסק, פרט לתשלום משותף של הארנונה ודמי השכירות. כשהחליף סרבי את הרצל בשותפות בזכות הדיירות בחנות, נמשכה שיטת ניהול זו ללא שינוי. לכל אחד מהשנים היה מחסן נפרד בו אוכסנו המלאי, הציוד וכדומה. לכל אחד מהם אף היה רישום נפרד בקופה הרושמת שבחנות. (עדות סרבי, עמ' 25 לפרוטוקול).


בשלב מסוים, החל סרבי בנסיעותיו ויצא לחו"ל לתקופות ארוכות. סרבי לא היה בארץ, בין השאר, מ- 22.12.92 ועד 2.2.95 (כ-26 חודש), מ-30.4.97 עד 30.9.00 (כ-41 חודש), וכן כ- 5 חודשים בשנת 2001, אם כי לא ברצוף (ראה נ/7 תעודת משרד הפנים).

3.
החל משנת 1995 לא חודש רשיון העסק למסעדה עקב התנגדות העירייה, מחלקת הרישוי, בגין העדר שירותים בתוך המסעדה, ולא בחדר המדרגות בלבד. במצב זה משר' הבריאות אינו מאשר ניהול מסעדה בחנות (ראה מכתב מחלקת רישוי עסקים בעיריית ת"א למשה, מיום 3.2.97, חלק מנספח ז' ל-ת/8). למרות העדר רשיון, עסק המסעדה המשיך להתנהל בחנות. על כן הוגש כתב אישום על ניהול עסק ללא רשיון, כנגד משה בלבד, בת.פ.
11879/95, בביהמ"ש לעניינים מקומיים בת"א. הנאשם, משה, הודה בעבירה של ניהול עסק ללא רשיון, הורשע, ובית המשפט אף ציווה על הפסקת העיסוק וסגירת המסעדה, וזאת ביום 26.6.97. על אף צו זה, המשיך משה בניהול העסק, וביום 2.12.95, בביקורת של פקחי העירייה, נמצאה החנות פתוחה ומשמשת כמסעדה. על כן הוגש כנגד משה כתב אישום נוסף, בדצמבר 98', על עבירה של אי קיום צו בית משפט ועיסוק בעסק טעון רשיון, ללא רשיון. ביום 13.3.01 הודה משה בעבירות שיוחסו לו, ובטענותיו בפני
בית המשפט נאמר על ידו כי המסעדה סגורה כבר כשנה ושלושה חודשים, דהיינו, מינואר 2000. בשני דיונים אלו לא נטען על ידו כי המסעדה מנוהלת בשותפות עם סרבי. על משה הוטל קנס והוא אף חתם על התחיבות להימנע מעבירה דומה נוספת (ראה חלק מנספח ז' ל-ת/8).

4.
כתב התביעה בתיק שבפני
הוגש ביום 7.3.01. ביום 29.4.01 הוגשה בקשת התובעת לצו מניעה זמני כנגד משה וסרבי, האוסר על שניהם לשנות את מצב המושכר, החנות, או לעשות בה כל פעילות (בש"א 111701/01). בבקשה נטען כי סרבי נטש את החנות, אינו מנהל בה כל עסק של מסעדה, בעוד שעם משה נחתם הסכם פשרה לפיו השיב משה את החזקה בחנות לתובעת בתמורה לחלקו בדמי המפתח, ובינתיים מנסה סרבי לחזור ולהשתמש שוב בחנות, לאחסון ומכירת בגדים. ביום 27.5.01 התקיים דיון בבקשה לצו המניעה, ובין היתר נחקר סרבי על תצהירו שהוגש כתגובה לבקשה, ובתשובותיו לשאלות ב"כ התובעת הודה כי החנות סגורה מאז ינואר 2000 וכן שבמאי 2001 החל בנו, שלומי, למכור בגדים בחנות. החלטת כב' השופטת מארק מיום 3.6.01 הינה כי ניתן צו המניעה המבוקש, דהיינו, סרבי צווה שלא לשנות את המצב בחנות, נכון ליום הגשת התביעה, והוא מנוע מלנהל במושכר כל עסק פרט למסעדה, ובמיוחד לא עסק של מחסן או חנות לממכר בגדים. (ראה נספח ט' ל-ת/8).

5.
ב"כ הנתבע, סרבי, הגיש מספר בקשות לעיכוב ביצוע צו המניעה, ואף הגיש בר"ע על החלטת כב' השופטת במתן צו המניעה. (בר"ע 2021/01, מחוזי ת"א, נספח ד' (1) ל-ת/8). בדיון שנערך ביום 25.9.01 בבקשת עיכוב הביצוע במסגרת הבר"ע, חזר בו עו"ד רבינוביץ מהבר"ע ומבקשת עיכוב הביצוע והבקשות נמחקו. אולם לאור הצהרת ב"כ המבקש, סרבי, כי – "מרשי קנה המון סחורה בחו"ל והיא אמורה להגיע ארצה ויש לו בעיה איפה לאחסן את זה", הסכימה ב"כ התובע, וכך הוחלט, כי הסחורה הנ"ל תאוחסן בחנות, עד לפסק-הדין בתובענה זו (ראה חלק מנספח י"ז לת/8).

6.
ביום 14.11.01 הגישה התובעת לבית המשפט בקשה עפ"י
פקודת בזיון בית המשפט, כנגד שלושת הנתבעים, בטענה להפרת צו המניעה שניתן בבש"א 11171/01 הנ"ל. על פי הנטען בבקשה,
הרי בחקירות שבוצעו על ידי חוקרים מטעם התובעת התגלה כי החנות נפתחה וכי מתבצעת בה מכירת בגדים. ביום 30.1.02 ניתנה החלטת כב' השופטת מארק בבקשה זו המקבלת את הבקשה והקובעת כי לאור צו המניעה הזמני שאסר על סרבי לנהל עסק של ממכר בגדים בחנות ולאחר שהוכח בפני
בית המשפט כי סרבי מנהל חנות עסק של ממכר בגדים - וטענתו כי ממכר הבגדים מתנהל רק על המדרכה שמול החנות - נדחתה, ציוותה כב' השופטת מארק כי בגין כל יום בו ימשיך ניהול עסק הבגדים בחנות, יחויב סרבי בקנס בסך 5,000 ₪ או שלושה ימי מאסר. (ראה תיק בש"א 133629/01).

7.
ביום 28.7.02 הגישה התובעת בקשה נוספת לביזיון בית המשפט (בש"א 125863/02), בטענה שעל אף ההחלטה הקודמת לעניין בזיון בית המשפט, ממשיכים סרבי ושלומי להפר את צו המניעה. גם הפעם נתמכה הבקשה בדו"ח חקירה של חוקר פרטי וצילומים שבוצעו במקום. ביום 2.9.02 ניתנה החלטה נוספות, על ידי כב' השופטת ינון, לפיה – "אין ספק שהמשיבים עושים פלסתר את הצווים...ומפירים אותם בריש גלי
...".


הפעם הוטל קנס של 5,000 ₪ או שלושה ימי מאסר, על כל יום של הפרה נוספת לצו המניעה. המשיבים בבקשה זו אף חויבו בהוצאות.



עד כאן השתלשלות העניינים וחלק מעובדות הפרשה. עתה אתייחס לכל אחת מעילות הפינוי הנטענות.

נטישה

8.
לדעתי, הוכח בפני
י, במידה הדרושה במשפט האזרחי, כי סרבי עזב את ניהול עסק המסעדה שבמושכר. ממצא זה מבוסס על מספר עניינים, כמפורט בהמשך.


על פי עדותו של משה, סרבי לא עבד במסעדה מאז שנת 1994 או 1995, כלומר, משה הפסיק לעבוד רק שבועיים כל חודש, אלא עבד לבדו והפעיל את המסעדה במלוא התקופה. סרבי למעשה לא היה אז בארץ (ראה נ/7), ומשה מספר כי יפה, אשת סרבי, ביקשה ממנו לנהל לבדו את המסעדה. (עמ' 3 לפרוטוקול). מצב זה התמיד עד הסגירה, בינואר 2000, דהיינו, כארבע או חמש שנים. בניגוד לעדותה של יפה, משה לא שילם לסרבי או ליפה דבר מהכנסותיו, אולם יפה השתתפה, כמדי פעם, בתשלומי הארנונה ודמי השכירות (עמ' 4). לפי עדותו, לסרבי אף לא היה מפתח לחנות, ובשנת 2001 ביקש סרבי ממנו מפתח, בתואנה כי הוא מבקש להוציא ציוד מהחנות ומשה מסר לו את המפתח. התרשמות בית המשפט מעדות משה הינה חיובית, ולא היה לעד זה כל עניין לתמוך דווקא בגרסת התובעת. אף אין זה סביר כי אם ינהל לבדו את המסעדה, כשהציוד והמלאי שלו ואף וההוצאות הישירות עליו, הוא ישלם ליפה חלק מהכנסותיו.

בית המשפט אף אינו מקבל כי יפה ניהלה את המסעדה, בחלק מהתקופה, ואף לא באמצעות אחרים, כאשר לא הייתה יכולה לנקוב בשמו של זה שעבד במסעדה עבורה. סרבי בעצמו שהה בחו"ל רוב שנת 95' (כ-8 חודשים) ואף מתחילת שנת 96' עד אפריל 97'.



על פי דוחו"ת מס ההכנסה שהגישה יפה בשמה ובשם בעלה, סרבי (ראה נספח ת/10), לשנים 95', 96', 97', 98' ו-99', לא היו לשניים כל הכנסות מיגיעה אישית (עסק), אלא אך ורק מדמי שכירות. בית המשפט אינו מוכן לקבל את רמיזת ב"כ הנתבעים כי עניינו רק בהשמטת הכנסות שהתקבלו בפועל, מהדיווח למס ההכנסה. הנתבעים נתפסים על הודאתם על מהות הכנסותיהם כלפי שלטונות המס ולדברים אף משקל רב לחובתם.


עובדה נוספת הינה כי בהליכים הפליליים כנגד משה בגין ניהול עסק ללא רשיון, לא נזכר השותף, סרבי, ואף בביקורות שנערכו כל ידי פקחי העירייה, לא עלה שמו כמי שמנהל יחד עם משה את העסק.


לאחר שמשה סגר את עסק המסעדה, בינואר 2000, הגיש סרבי פעמיים בקשה למחלקת הארנונה בעיריית ת"א, לפטור מתשלומי ארנונה בגין סגירת העסק. בקשה אחת הוגשה במאי 2000, והשניה בנובמבר 2000, וניתן פטור "נכס ריק", עד ליום 30.4.01 (ראה נספח ח(2) לת/8). הפטור ניתן רק לאחר ביקורת שנערכה במקום ונמצא שהחנות אכן ריקה. מכאן שסרבי היה מודע היטב כי החנות סגורה וריקה בשנים 2000-2001. לאחר מכן, ביום 29.4.01, כבר ניתן צו המניעה הזמני, המחייב את סרבי ושלומי שלא לשנות את מצב המושכר, דהיינו, שהחנות ריקה, אלא אם תנוהל בה מסעדה. היות וניהול מסעדה לא היה אפשרי העדר רישוי, ניסה סרבי להשתמש בחנות לממכר בגדים, אך עסק זה נאסר עליו בצו המניעה הזמני. כלומר, אין כל שימוש חוקי, שאינו בניגוד לצווי בית משפט, מאז ינואר 2000. קודם לכן, לפחות מאז שנת 1995, משה עושה שימוש לבדו בחנות לניהול המסעדה.

9.
שלומי טוען כי מעולם לא עשה שימוש בחנות ואין לו כל טענה לגביי זכויות בה. סרבי טוען להגנתו, כנגד טענת הנטישה, שתי הטענות. ראשית, כי התובעת ידעה על שהותו בחו"ל, ידעה על ניהול המסעדה רוב הזמן על ידי משה בלבד, הסכימה לכך, ומכאן שויתרה על טענת הנטישה. שנית, כי לאחר מכן, עם סגירת המסעדה, מצב זה נכפה עליו בגין התנגדותה של התובעת לבניית שירותים בתוך החנות, ולאחר שכל מאמציו לקבל את הסכמתה לכך, נכשלו, החליט לנהל במקום עסק של הלבשה, על פי זכותו כאמור בחוזה השכירות, המתיר שימוש בחנות לעסק הלבשה. בענין זה מסתמך ב"כ הנתבעים על

פסק דין
בע.א. (ת"א) 347/95 שפרכר נ' נאמן, פס"מ כ"ג, עמ' 304, שם נאמר כדלקמן:


אין לראות באי הפעלת ביהח"ר, עקב סגירתו על ידי השלטונות, משום נטישה, אלא שינוי מטרת השימוש-מניהול עסק של ביח"ר לגזוז להחזקת מחסן לאחסנת מכונות וציוד... שימוש (אף כי מצומצם בהשוואה עם המטרה הראשונית של השכירות) זה מונע בעד הסקת מסקנה של נטישה".

שתי טענות ההגנה אינן מקובלות עלי.

עסק המסעדה אכן נסגר בהוראות השלטונות. אולם משה וסרבי לא שינו את מטרת השכירות והמשיכו בחזקה ובשימוש במושכר בניהול עסק אחר, כפי שהתרחש בפרשת ע.א. (ת"א) 347/59 הנ"ל. משה החליט לפרוש לביתו וסרבי המשיך בעיסוקיו האחרים, בארץ ובחו"ל. התובעת מכחישה כל פניה אליה לקבלת רשות לבנות שירותים בחנות וסרבי מודה כי לא פנה אליה בכתב בענין זה ואף לא טרח לפנות בבקשה מתאימה לבית הדין לשכירות, על פי זכותו כאמור בסע' 37 (ז') לחוק. סרבי רק ביקש פטור מתשלום ארנונה. במשך שנה ומחצה לא נעשה כל שימוש אחר במושכר, על אף שעל פי החוזה השימושים האחרים אינם אסורים. בנסיבות אלה, ההסתמכות על אסמכתא זו, הדוברת בשימוש אחר במושכר, אינה במקומה.


גם טענת הוויתור וההסכמה, אין בה כל ממש, ולחילופין, הנתבעים נכשלו בהוכחת טענתם זו. הרי גם אם יפה משלמת, מפעם לפעם, את חלקה בדמי השכירות, אין בכך כדי לרפא את מחדל הנטישה. על הדייר החובה לשלם דמי שכירות על כל עוד לא הושבה החזקה במושכר לבעל הבית, ומעצם קבלת דמי השכירות, אין משום ויתור על טענת הנטישה (ראה, למשל, ע"א 401/75 הנכס ברח' בורוכוב 38 ת"א בעמ' נ' שוימר, פד"י ל(1) 320, בעמ' 329). על הנתבעים היה להוכיח כי התובעת אכן ויתרה בפועל על עילת הפינוי שקמה לה מנטישת סרבי את החנות. התובעת מכחישה מכל וכל ויתור שכזה. עובדה ניצחת היא כי לכל הקבלות שנתנה התובעת למשה בגין דמי השכירות, בה נרשם אף שמו של סרבי, הוסיפה התובעת את המילים "מבלי לפגוע בזכויות", וזאת כבר בשנת 1996 (ראה נ/2). התובעת הסבירה, ובית המשפט מקבל את דבריה בנושא זה, כי התעקשה לרשום על הקבלה כי דמי השכירות התקבלו הן ממשה והן מסרבי, מתוך חשש כי ללא ציון שמו של סרבי, תדרש לשלם מס הכנסה על קבלת דמי מפתח בגין העברת חלקו אל סרבי בזכות הדיירות לאחר. כלומר, לפחות מאז שנת 1996, על אף שהיא מודה כי לא ראתה את סרבי בחנות והיא ידעה יפה כי הוא מצוי רוב הזמן בחו"ל, היא שומרת על זכויותיה. על כן, גם בקבלת דמי השכירות מידי משה ויפה אין משום ויתור על כל הטענות העומדות לה בגין התנהגות ומחדלי סרבי ומשה כאחד, בכל הקשור להפסקת שימושו של סרבי בחנות.

10.
עדיין נותרת השאלה לעניין כוונת סרבי לנטישה ורצונו וכוונתו לחזור למושכר. הנטישה מתגבשת רק כאשר הדייר עוזב את המושכר בלא כוונה לחזור אליו. יש אף לאבחן בין סיכויי ממשי לחזור לבין רצון ערטיאלי, שאינו וודאי, כשלמעשה נותקה הזיקה בין הדייר ובין המושכר, כשכל "כוונתו" אינה אלא רצונו לזכות בבוא היום חלקו כדמי המפתח, ולא כוונה ממשית לעשות שימוש בחנות, בהתאם למטרות השכירות המותרות בחוזה.

כל עוד השתמש משה בחנות למסעדה, לא יכול היה סרבי לעשות כל שימוש אחר בחנות. הרי על על פי המוסכם בין שניהם, ניהול המסעדה התנהל לסירוגין על ידי כל אחד מהם. במצב זה, לפחות מאז שנת 1995 ועד ינואר 2000, סרבי ניתק עצמו מכל שימוש בחנות, עסקי או אחר. בתקופה זו היה ממילא רוב הזמן שלא בארץ, ויפה אשתו לא עשתה דבר הקשור לניהול עסק החנות. סרבי לא שהה בארץ גם מ-4/97' ועד 9/00'(!). סרבי עסק בענייניו, תוך ניתוק מלא ומוחלט מהמושכר. משה העיד כי את חובות הארנונה לעירייה, לתקופה האחרונה של ניהול החנות ועד יוני 2001, שילם בעצמו (עמ' 5 ש' 21). סרבי הוא שביקש, לאחר מכן, קבלת פטור ארנונה בגין "נכס ריק". תשלומי דמי השכירות מתבצעים, ללא כל ניסיון ממשי לנהל עסק בחנות, אף לא להלבשה. סרבי ממהר לשלוח את שלומי למכור בגדים בחנות רק לאחר הגשת התביעה, שאז ממהרת אף התובעת ומבקשת את צו המניעה הזמני. גם על פי עדות משה, החל סרבי בממכר בגדים בחנות רק לאחר הסכם הפשרה שנחתם בין משה והתובעת (בחודש אפריל 01'). לטעמי, אין מדובר בצירוף מקרים, אלא שסרבי מנסה לתקן ולשנות את המצב וליצור מצג של שימוש וחזקה בחנות, כהגנה בפני
תביעת הפינוי בגין נטישה. אולם בפועל, מאז שנת 1995 ועד מרץ 01', סרבי אינו במושכר והוא חסר כל כוונה לחזור לניהול עסק בחנות. הזיקה שנותרה בין סרבי והחנות הינה בכוונתו שלא לאבד את זכויותיו לקבלת חלקו בדמי המפתח, אך ללא כל כוונה אמיתית לניהול
עסק במקום.

גם העיסוק בממכר בגדים או שעונים במקום, כנראה בתמונות שצולמו בחנות בחודשים אפריל 01' (נספח ג' (2) לת/8), אוקטובר 01' (ת/3) ובשנת 02' (ת/19), מלמדים כי לא נעשה כל ניסיון לשפץ את החנות ולהכינה לממכר דברי הלבשה, אלא שהפעולות נעשות בפתיחת תריס הגלילה מברזל ותליית הסחורה על מתלים או שולחנות בחזית החנות. מדובר בשימוש זמני, ללא כל השקעה, וענייננו בסחורתו של שלומי או של חברת ג'מבה. החנות נעזבה על ידו, ללא כל כוונה לנהל שם עסק של ממש.

11.
ב"כ הנתבעים מפנה בסיכומיו להלכת טיסונה (ע"א 446/64 פד"י י"ט (1) 493), אולם אין באמור ב

פסק דין
זה כל רלוונטיות לפרשתנו. הלכת טיסונה
קובעת כי כאשר השוכרים הינם דיירים במשותף, נחשב כל אחד מהם כמחזיק בכל המושכר, ואם אחד המשותפים עוזב את המושכר, נותר השותף השני להיות דייר מוגן בכל המושכר, כל עוד אין הוא מאבד את זכותו כדייר מכל סיבה אחרת. אולם כאשר נטש סרבי את המושכר, משה נותר לבדו כדייר מוגן. אם תביעת הפינוי כנגד סרבי נכשלת, גם עזיבתו של משה את המושכר מותירה את סרבי בחנות כדייר מוגן יחיד. אולם סרבי אינו יכול לחזור בו מהנטישה, כאילו "שומר" משה, השותף, על זכותו של סרבי כדייר מוגן במושכר, גם בתקופה בו נטש סרבי את החנות, ומשה נותר דייר יחיד בכל החנות.

אי
תשלום דמי שכירות
12.
על פי חוזה השכירות, על השוכרים, משה וסרבי, לשלם את דמי השכירות מידי שלושה חודשים מראש (סע' 2 (ג) לתנאים המיוחדים לחוזה). על פי מכתב הדרישה ( נספח ב'
לת/8) לא שולמו דמי השכירות מאז ינואר 2001. כלומר, אין כל טענה לגבי התקופה הקודמת. אולם התובעת טוענת בתצהיריה ובעדותה כי גם עובר לינואר 2001, הרי זה משה לבדו ששילם את דמי השכירות ואת סרבי היא לא ראתה מאז שנת 1992. טענה זו אין בה כל ממש, כאשר אם שילם משה את מלוא דמי השכירות הנדרשים בעבור שכירות החנות והוא עושה זאת בעבורו ובעבור סרבי, גם אם מכיסו בלבד ולא בכספים שמעבירה לו יפה, הרי דמי השכירות שולמו והתקבלו. גם אם רושמת התובעת בקבלה על דמי השכירות כי התשלום מתקבל "בלי לפגוע בזכויות", הרי לעניין חובת התשלום, היא נחשבת כמי שקיבלה בפועל גם את חלקו של סרבי בדמי השכירות. היא יכולה היתה לסרב לקבל את מחצית הסכום. כפי שכבר נאמר, אין העובדה כי סרבי משלם את חלקו בדמי השכירות, כדי להוות לו הגנה כנגד תביעת הפינוי בגין נטישה, כאשר עובדת הנטישה הוכחה, וכל עוד אין הדייר מחזיר את החזקה במושכר לבעל הבית עדיין חלה עליו
חובת התשלום. ואם הסכים משה לשלם בעבור סרבי את חלקו בדמי השכירות, בשמו ועבורו, סרבי יוצא חובת תשלום דמי השכירות. זאת ועוד: גם משה מודה כי לעיתים הייתה יפה משלמת יחד עמו את דמי השכירות או מצטרפת עליו בפני
יתו לתובעת לשלם את דמי השכירות. ודוק: הרי משה ניהל לבדו את עסק המסעדה, וממילא זכאית הייתה התובעת לקבל ממנו את מלוא דמי השכירות, כך שעילת הפינוי של אי תשלום דמי שכירות בעבור המושכר, המבוססת על הפרת חוזה השכירות בגין אי תשלום, מתמוטטת. העילה שבגינה מאבד סרבי את זכותו כדייר על פי חוק, הינה נטישתו את המושכר.

הנתבעים הציגו קבלות על תשלום דמי שכירות גם משנת 96' ובעיקר החל מפברואר 2000 ולכל שנת 2000, וכן לחודשים ינואר עד מרץ 2001, כולל (ראה נ/1). לאחר מכן עוזב משה את החנות, על פי הסכם הפשרה והתובעת מסרבת לקבל את דמי השכירות מאת סרבי. ב"כ הנתבעים שלח לב"כ התובעת את מכתבו מיום 12.7.01, בבקשה להורות לו לאן להעביר את דמי השכירות, ובהעדר כל תשובה, שלח את מכתבו השני מיום 4.11.01, בו הוא מודיע על פתיחת חשבון בנק, על שם סרבי, בו הוא מפקיד את דמי השכירות. ב"כ התובעת טוענת כי בפועל לא הופקדו בחשבון זה כספי דמי השכירות, או שמכל מקום, סרבי משך כספים אלו חזרה לשימושו הוא, ולראיה הוצגו העתק דפי החשבון (ת/17), לפיהם התנועה האחרונה מיום 30.9.02 מלמדת על יתרת חובה של 27.31 ₪. אולם סרבי הציג אף את פירוט הפקדונות השקליים בחשבון, המלמדים על פקדון בסך של 28.150 ₪. לטעמי, כל עוד מחזיק הדייר את הכספים בחשבון בנק המתנהל על שמו, ושאינו בנאמנות עבור בעל הבית, וגם לאחר שהוגשה תביעת הפינוי, הכספים אינם מופקדים בקופת בית המשפט ואין לבעל הבית כל דרך לקבל לרשותו את הכספים המופקדים אלא לאחר שהדייר ימשוך כספים אלו מהבנק ויאות להעבירם לבעל הבית, אין לראות בהפקדות אלו כתשלום דמי שכירות. אולם אם מסרב בעל הבית לקבל את דמי השכירות, ממילא פטור הדייר מהתשלום, והטענה
שאין הוא משלם את דמי השכירות – לא תשמע, כל עוד ממשיך בעל הבית ועומד בסירובו.


בפרשתנו, כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 25.10.01. על בית המשפט לבדוק ולבחון את זכויות בעלי הדין עובר למועד זה. כל אשר התרחש לאחר מועד זה ,עשוי להשפיע אף בדיעבד, אולם בפרשתנו, הוכח כי דמי השכירות שולמו עד לחודש מרץ 01' ולאחר מכן סירבה התובעת לקבל דמי שכירות מסרבי, כך שעילת פינוי בגין אי תשלום דמי
שכירות – לא הוכחה. לגבי התקופה שבין חודש אפריל 01' ועד מכתב ב"כ הנתבעים מיום 12.7.01, מדובר בתקופת תשלום אחת, ואין לראות בה הפסקה וניתוק של תשלומי השכירות, כך שתקום עילת פינוי כאמור בסע' 131(1) לחוק.

העברת המושכר לאחר
13.
נראה לבית המשפט כי אין מחלוקת בדבר ניהול עסק של מימכר בגדים בחנות. כפי שכבר נאמר קודם לכן, סרבי ביקש להקים מצג של חזקה ושימוש במושכר, לסתור את טענת התובעת על נטישה. היות
וכבר נקבע כי עובר להתחלת הפעולות בחנות במימכר בגדים, כבר איבד סרבי את זכותו כדייר על פי החוק, לאחר שנטש את המקום, אין כל חשיבות לשאלה באם השימוש המאוחר נעשה על ידי
אחר, כטענת התובעת, דהינו- שלומי או החברה הנתבעת 3 (להלן – "ג'מבה"), החברה שבשליטת שלומי. אולם היות ולדעתי הוכח כי השימוש במושכר
נעשה שלא על ידי סרבי, הרי גם אם הממצא של נטישה לא יעמוד במבחן הביקורת, נראה לי כי אכן הוכחה אף עילת הפינוי של העברת המושכר לאחר, דהינו, הפרת תנאי מתנאי השכירות, שעל פי האמור בחוזה השכירות, הפרה זו מקנה לבעל הבית את הזכות לבטל את החוזה ולדרוש את פינויו של השוכר (ראה סע' 5 ו- 19 לחוזה השכירות), כך שענייננו בעילת הפינוי כאמור בסע' 131(2) לחוק.


אם תשמע הטענה כי עובדות אלו התרחשו לאחר יום הגשת התביעה, או אף לאחר מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, כך שאל לבית המשפט לדון בהתרחשויות אלו, הרי טענה זו לא תתקבל, לאור הסכמת שני הצדדים להרחבת החזית, כאשר שני הצדדים השמיעו את ראיותיהם וטענו את כל טענותיהם גם בנושא זה, ללא כל הסתייגויות בגין המועדים המאוחרים לכתבי הטענות.

14.
העד יעקב רוגל, חוקר פרטי, הגיע לחנות ביום 3.8.01 ומצא בה את שלומי עוסק במכירה. שלומי נמנע ממתן קבלות על הקניה וכשביקש העד אישור לקניה לצורך החלפה עתידית, קיבל את כרטיס הביקור של שלומי כמנהל חב' גמבה (ראה ת/4). העד אף הגיע לחנות בימים 10.10.01 – ו-15.10.01 והבחין שוב בשלומי המנהל את מימכר הבגדים בחנות. תריסי החנות היו
פתוחים והסחורה היתה בתוך החנות (ראה הצילומים ת/3). העד רן קאשי, אף הוא חוקר פרטי, הגיע לחנות ביום 12.2.02 וקנה שם אימונית משלומי, שעסק שם במכירה. לכאורה, המימכר התנהל על המדרכה מול החנות (ראה תצהירו ת/5), אולם תמונות המקום (ת/19) מלמדות כי הסחורה, בגדים, היתה תלויה על התריסים או בפתח החנות, כשבחנות תריס אחד פתוח. הפעם קיבל העד קבלה "מסופר-זול - סרבי אברהם
", כשכתובת העסק בקבלה הינה בכתובת החנות.

בדיון שהתקיים בבקשה למתן צו מניעה זמני, הודה סרבי כי בנו, שלומי, הוא שהתחיל למכור בגדים במושכר החל ממאי 2001 (ראה פרוטוקול בבש"א 1170/01, עמ' 6). על אף שבא-כוחו טען בדיון בבר"ע 2021/01, בית המשפט המחוזי בת"א, בתאריך 25.9.01, כי סרבי "קנה המון סחורה בחו"ל" והוא מבקש לאחסנה בחנות, התעקש סרבי בעדותו וטען כי
הוא עצמו לא ייבא כל סחורה מסין או מכל מקום אחר (ראה עדותו עמ' 27 לפרוטוקול). לדבריו, עיסקת היבוא מסין לא יצאה לפועל. גירסתו של סרבי הינה כי בנו, שלומי, עבד בחנות מטעמו ועבורו, ללא כל קשר לעיסקו של שלומי באמצעות חב' ג'מבה, העוסקת אף היא במסחר בבגדים. הסחורה שנמכרה אמנם הינה סחורה שנרכשה על ידי חב' ג'מבה, אולם הוצגו צילומי החשבוניות לפיהן רכש סרבי את הסחורה מחב' ג'מבה, בתאריכים 11.7.01,
15.5.01 ו-12.7.01 (נספח י' לתצהירו, נ/6). העסק "סופר-זול", היה בעבר עסקו של סרבי שנוהל בחנות אחרת שבבעלותו ברח' פיין, אולם שם העסק משמשו גם כיום לעסק הביגוד שבחנות. סרבי אף הציג את העתקי חשבוניות העסק "סופר-זול", מתאריכים
שונים בחודש יוני 01'.

גם בנו, שלומי, מספר בתצהירו (נ/5), כי עבד בעבור אביו בחנות, ללא כל קשר לחב' ג'מבה או עסקיו הפרטיים, וחב' ג'מבה מכרה סחורה לסרבי, כדת וכדין. סחורת חב' ג'מבה מוחזקת במחסן באור יהודה. בחקירתו הנגדית הוא מספר על מחסן נוסף, ברח' יגאל אלון 54, בחלק האחורי של בית סבו. בחקירתו הנגדית הודה שלומי כי חב' ג'מבה היא שמייבאת
סחורה מסין, אך אין הוא יודע על יבוא סחורות מסין במכולה בספטמבר
2001, דהינו – הסחורה אותה ביקש ב"כ הנתבעים לאחסן בחנות. את סחורתו מוכר שלומי מחנות בתחנה המרכזית או בשווקים. בין השאר, חב' ג'מבה אף הזמינה שעונים (ראה עמ' 22 לפרוטוקול). שלומי סירב לגלות פרטים רבים על עסקיו וכדבריו:

"אני לא מעונין לחשוף את הלקוחות שלי ואת העסקים שלי, ולכן איני רוצה להציג את כל החשבוניות שלי".


התרשמות בית המשפט מעדויות שלומי וסרבי הינה שלילית, וכך אף מעדותה של יפה, האשה. עדים אלו מתחמקים
ממתן תשובות מלאות וברורות ונראה כי הם מבקשים להסתיר את האמת. סרבי נמצא תקופות ארוכות בחו"ל, ואין לדעת מה
עיסוקו. על פי הדוחו"ת למס הכנסה, הכנסותיו היחידות הינן מהשכרת חנות אחרת שבבעלותו וממונית שעל שמו. הבן, שלומי, שהשתחרר משרות צבאי רק בשנת 95', הוא שמנהל את עסקי היבוא והמסחר בבגדים, באמצעות חב' ג'מבה שבשליטתו. שלומי מודה כי הוא נמצא בקשרים הדוקים עם הוריו. כאשר הדבר נוח להם, עסקי היבוא של סרבי, ואין להניח כי בא כוחו טועה כאשר סיפר על המכולה המגיעה עבורו מחו"ל, מתנהל באמצעות שלומי וחב' ג'מבה. כאשר יש צורך להוכיח כי השימוש בחנות נעשה ע"י סרבי, מיד מוכן פנקס קבלות לעסק "סופר-זול", וסרבי מתחיל, לכאורה, לדווח על עסקאותיו למע"מ (ראה נספח ז' לנ/6).


התובעת הבחינה במו עיניה כי הסחורה המוכנסת לחנות הינה בקרטונים עליהם מוטבע שם חב' ג'מבה. אחד מהקרטונים נלקח על ידה והוצג בבית המשפט. סחורה זו
הוכנסה לחנות. המנהל ובעל המניות בחב' ג'מבה, שלומי, הוא זה שנראה בחנות בכל אחת מהפעמים שהתובעת, או החוקרים הפרטיים מטעמה, היו במקום. שלומי מסרב להציג את כל חשבוניות המס של עיסקו. העד רן סוקולובסקי, רואה החשבון המטפל בחב' ג'מבה, מספר בעדותו כי החברה מפסידה, ושלומי אינו מושך כספים מהחברה. החברה מיבאת סחורה מהמזרח הרחוק, ואין העד יודע היכן היא מאוחסנת. כלומר – סרבי שהה בסין, אך הסחורה המיובאת מיועדת לחב' ג'מבה. חלק מהסחורה מגיע לחנות והיחיד העוסק שם במכירה הוא שלומי.

כאשר הראיות שהביאה התובעת מאתרות את סחורת ג'מבה ואת מנהלה דווקא בחנות, עובר נטל הבאת הראיות אל סרבי, להוכיח כי מדובר במראית עין בלבד, וכי העסק שבחנות הינו אכן עסקו הפרטי. פרט לעדותו הוא ועדות בנו, כל אשר הציג סרבי כתמיכה בגירסתו הינם חשבוניות של העסק סופר-זול, בחודש אחד בלבד (יוני 01) בסכום כולל של כ- 500 ₪ בלבד, וחשבוניות קניה מחב' ג'מבה בחודש מאי ויוני 01', בסכום של כמה אלפי שקלים. סרבי אף מציג העתקי דו"ח תקופתי למע"מ, לחודשים מרץ-אפריל ויולי - אוגוסט, 2001, אולם בשולי מסמך הדיווח למע"מ מצויין כי מדובר במונית(!). סרבי לא הציג את מלוא פנקס החשבוניות של העסק, לא הציג קבלות רכישה של סחורה מכל גורם אחר פרט לחב' ג'מבה, וברור כי הדיווח למע"מ אינם של עסק ההלבשה. שלומי ידע מדוע אין הוא מוכן לגלות את ספרי חשבוניותיו, ועל בית המשפט להניח כי גילוי מלא שכזה היה מלמד כי הדיווח על הכנסות מעסקי הביגוד, אם היו, היו לחב' ג'מבה בלבד,והיקף המכירה, כביכול, לסרבי, הינה שולית, ויתכן שאין בה כל ממש. מדוע יאחסן סרבי את הסחורה המגיעה במכולה מחו"ל, עבור חב' ג'מבה, במחסן קטן בבית המגורים של הסב ברח' יגאל אלון, ולא בחנות הריקה, היא המושכר? "המחסן" שבאבן יהודה, הינו הכתובת הפרטית של סרבי ויפה, וכן אף הבית ברח' יגאל אלון, כתובת הסב. בצילום החנות מיום 15.10.01 שצילם החוקר יעקב רוגל (עמ' שני בת/3), נראה היטב כי הסחורה הנמכרת בחנות הינה שעונים. כזכור, שלומי הודה ביבוא שעונים וסרבי מעולם לא טען כי רכש סחורה שכזו מחב' ג'מבה!


אם טוען סרבי כי אין לו כל קשר לחב' ג'מבה, ושלומי טוען כי הוא מנהל את עסקיו בנפרד מאביו, ולאור העקרון של הישות המשפטית הנפרדת של החברה, הרי לאור הראיות שהובאו בפני
, ובמאזן ההסתברות, כפות המאזניים נוטות למסקנה כי השימוש בחנות נעשה על ידי חב' ג'מבה, וסרבי נכשל במאמציו להטעות את התובעת ואת בית המשפט, כאילו חזר לנהל בעצמו עסקי הלבשה בחנות.


החזקה בחנות ועצם זכות השכירות בחנות, הועברו לחב' ג'מבה, ושלומי מנהלה, הוא שניהל שם את עסקיו. הוא לא עשה זאת, באופן כה אינטנסיבי, כטובה עבור אביו, אלא אם אין כל הפרדה בפועל בין עסקי ג'מבה לעיסוקיו של סרבי. אולם עניננו בגוף משפטי נפרד, שבשליטת שלומי בלבד. העברה זו הינה הפרת תנאי השכירות ולתובעת הזכות לבטל את החוזה ודרוש את פינוי הדייר, סרבי, מהחנות.


גם עילת פינוי זו – הוכחה כדרוש.

סעד מן הצדק
14.
ב"כ הנתבעים טוען אף לסעד מן הצדק. לדבריו, בסיכומיו, מן הדין להעניק סעד שכזה, אף לפנים משורת הדין, וזאת ממספר נימוקים. ראשית, כי כל נזק לא יגרם לתובעת, שנית, כי היתה זו התובעת שמנעה את הפעלת המסעדה במקום, בסירוב לאפשר לסרבי להתקין שירותים בחנות, שלישית, סרבי יאבד בכך את מקור פרנסתו, על אף תשלום דמי מפתח בסכום נכבד לתובעת, ורביעית, לאור נקיון כפיו ותום ליבו של סרבי, בכל מגעיו והתנהלותו מול התובעת. נראה לי כי אין כל ממש בטענות אלו. עניננו בית עסק, ובית המשפט, לא בנקל יעניק סעד מן הצדק, כאשר אין מדובר באדם המאבד את קורת הגג מעל ראשו, והוא יוכל להמשיך ולהתפרנס במקום אחר. על בית המשפט אף לשקול את מהות ההפרה ואת התנהגות הצדדים. הטענה כי לא יגרם נזק לתובעת, אינה מקובלת עלי, כי הרי נקבע כי סרבי נטש את החנות ומן הדין כי החזקה במושכר תחזור אליה, ובאי הענקת הסעד, חוזרת התובעת ומאבדת את זכות החזקה ונותרת בעלת זכות בעלות ערטילאית. גם הטענה על סגירת המסעדה וחלקה של התובעת בכך, אינה במקומה, באשר במשך כ- 5 שנים היה זה משה שניהל בעצמו את המסעדה. סרבי אף אינו מאבד את מקור פרנסתו, כטענת בא כוחו, כאשר על פי דוחו"ת למס הכנסה, לאורך שנים רבות לא היתה לו כל הכנסה מהחנות, ובית המשפט למד על חנות אחרת שבבעלותו וכך אף מונית ועוד עסקים חובקי עולם. הטענה המופרכת מכל הינה לענין תום הלב וניקיון הכפיים. הרי בית המשפט כבר קבע פעמיים, בשני דיונים נפרדים, כי סרבי ביזה את צו המניעה הזמני שניתן כנגדו, ובית משפט זה אף קבע ב

פסק דין
זה כי מדובר בניסיונו של סרבי להטעות את התובעת במראית עין של ניהול עסק הלבשה עצמאי בחנות. לאור צווי ביזיון בית המשפט שניתנו כנגדו, לא תוכל להשמע עתירתו לסעד של צדק, המותנה, כידוע, בניקיון כפיים (ראה ד"נ 1168, ויצמן נ' בית בחלקה 106 בגוש 6933, פד"י כ"ב (1) 606, 608). סרבי לא בחל אף בהעברת השימוש בחנות לאחר, לצורך עסקי המשפחה המנוהלים ע"י חברה שבשליטת בנו. שנים רבות הושארה החנות למשה, לנהל בה לבדו את עסק המסעדה, כשסרבי נמצא רוב זמנו בחו"ל, וזיקתו אל החנות איננה אלא כאל רכוש שבבוא היום יוכל לממשו בדמי מפתח. הגנת החוק לא תוענק לו, ודווקא שיקולי הצדק מחייבים שלא להעתר למתן סעד שכזה.

סוף דבר
15.
לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.


הנני מצווה על הנתבעים 2, 3 ו- 4, סרבי, שלומי, וחב' ג'מבה, לפנות את החנות שבקומת הקרקע שברח' סולומון 18 ת"א (גוש 6894 חלקה 43-42), ולהשיב את החזקה בה לתובעת, כשהחנות ריקה ונקיה מכל אדם או חפץ שלהם.


כמו כן הנני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ + מע"מ, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום: __________________ בנוכחות:
ב"כ התובעת: _____________________
ב"כ הנתבעים:_____________________


דן מור
, שופט








א בית משפט שלום 31601/01 גוטגולד חנה נ' סרבי אברהם, סרבי שלומי, ג'מבה השקעות בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/03/2003)