פסקי דין על אלפו בע"מ | פסקי דין על אלקאיל חנה | פסקי דין על אלקאיל חן | פסקי דין על גיא מכבי שי רחמני |

60944/01 א     31/03/2003




א 60944/01 אלפו בע"מ נ' אלקאיל חנה, אלקאיל חן, גיא מכבי שי רחמני




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
060944/01


בפני
:
כב' השופט דן מור
תאריך:
31/03/03




בעניין:
אלפו בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
גביש אבי

תובע

נ
ג
ד



1 . אלקאיל חנ
ה


2 . אלקאיל חן
3.
גיא מכבי שי רחמני


ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד צדוק יאיר

נתבע


פסק דין


התובעת הינה הבעלים של הבניין ברחוב ארלוזרוב 75, ת"א, הידוע כחלקה 117 בגוש 6214 (להלן-הבניין).בבניין זה דירה בקומה ב', בת 3 חדרים (להלן- הדירה), אשר הושכרה לנתבעת 1 בהתאם לחוזה השכירות, נספח ב' לתצהיר מנהל התובעת – ת/2. אין חולק כי בתום תקופת השכירות החוזית, מיום 15/6/77 ועד 14/6/78, הפכה הנתבעת לדייר על פי חוק, חוק הגנת הדייר ( נוסח משולב), תשל"ב –1972 (להלן- החוק). התביעה שבפני
י הנה תביעה לפינוי שלושת הנתבעים מהדירה, כאשר הנתבעת 2 הנה בתה של הנתבעת 1 והנתבע 3 היה בעלה של הנתבעת 2, ובנתיים התגרשו השניים, זאת ביום 18/02/03, וממילא עזב הנתבע 3 את הדירה ואין הוא מחזיק או מתגורר בה, כך שלמעשה תביעת הפינוי היא רק נגד הנתבעות 1-2.


ביום חתימת חוזה השכירות, ככל הנראה סמוך ליום תחילת תקופת השכירות החוזית, היתה הנתבעת 1 כבר נשואה ולה בת, היא הנתבעת 2, ילידת 1971. מאוחר יותר נולדה לנתבעת 1 בת שנייה, אורית. הנתבעת 1 היא השוכרת היחידה, בהתאם לאמור בחוזה השכירות הנ"ל, והנתבעת 1 אף הבהירה בעדותה כי הוריה, שעזרו לה כספית לרכוש את זכויות הדיירות בדירה, עמדו על כך שהחוזה ירשם על שמה בלבד כדיירת (ראה ע"מ 10 לפרוטוקול). בעלה של הנתבעת 1 הינו זמר במקצועו בתחום השירה היהודית, והשניים עזבו את הארץ
בשנת 1989 ועברו לקנדה. הנתבעת 2 ואחותה עברו לקנדה עם הוריהם. הנתבעת 2 סיימה בקנדה את לימודיה התיכוניים והגבוהים, לא שירתה בצה"ל ושבה לבדה לארץ בגיל 22, ומאז היא מתגוררת בדירה , תחילה לבדה ולאחר מכן עם הנתבע 3, לקראת נישואיהם. לשתי הנתבעות דרכון קנדי ולשתיהן אזרחות קנדית וזאת מאז 1992, וכך אף לבעלה של הנתבעת 1. מאז שהנתבעת 1 עזבה את הארץ הגיעה הנתבעת 1
ארצה רק לביקורים קצרים, בערך פעם בשנתיים, ובתקופות אלה התגוררה בדירה . הנתבעת 1 ובעלה רכשו דירה בקנדה בשנת 1992, ובהתאם להסכם מכר הדירה שהוצג, שילמו השניים בעבור רכישת הזכויות בדירה סכום של 235,000
דולר. לנתבעת 1, יחד עם אחותה, דירה אחרת בארץ אותה ירשו מהוריהן. במשך כל התקופה ועד הגשת התביעה שולמו דמי השכירות לתובעת באמצעות שיקים שמשכה הנתבעת 1 על חשבונה בבנק בארץ ואף הועברו מכתבי לוואי לתובעת בחתימת הנתבעת 1 וזאת בדואר פנימי בארץ. במצב זה, לא יכלו מנהלי התובעת להעלות בדעתם כי הנתבעת 1 ומשפחתה מתגוררים בחו"ל. עובדה זו נודעה למנהלי התובעת, אשר לא התגוררו בבניין, רק לאחר שבשנת 1999 עבר בנם של מנהלי התובעת להתגורר בדירה אחרת בבניין שאז הבחין כי רק הנתבעת 2 מחזיקה ומשתמשת בדירה.


בשנת 1992 פנתה הנתבעת 1, ובעלה, כאשר שהו בארץ, אל מנהלי התובעת והציעו לתובעת לרכוש את זכויותיהם בדירה, החל משא ומתן שלא הביא לכל תוצאות, והנושא ניזנח. בתאריך 3/6/01 הוגשה התובענה בתיק זה לביהמ"ש.

כאמור, עילות הפינוי הנטענות הנן נטישה והעברת המושכר לאחר. בא כוח התובעת טוען כי הנתבעת 1, היא הדיירת על פי חוק, נטשה את הדירה וזאת כבר בשנת 1989, כאשר העבירה את מרכז חייה לקנדה ובכך איבדה את הגנת החוק. לטענתו, הנתבעת 2 אינה הדיירת ומעולם לא הפכה לדיירת והיא מחזיקה בדירה ללא כל זכות. לחילופין, הנתבעת 1 אף הפרה את תנאי חוזה השכירות בהעברת המושכר וזכות השימוש והחזקה בדירה, ללא רשות והסכמת התובעת, בעלת הבית, לאחר, היא הנתבעת 2. כזכור, הנתבע 3 עזב את הדירה ואין הוא טוען לכל זכויות בה. טענותיהן של הנתבעות הנן, ראשית, כי גם הנתבעת 2 הינה דיירת, כאשר הנתבעת 1 חתומה על חוזה השכירות אף כשלוחה של הנתבעת 2, ושנית, כי הנתבעת 1 מעולם לא נטשה את הדירה והיא נמצאת בחו"ל רק זמנית ומעולם לא זנחה את כוונתה לשוב לארץ ולהמשיך ולהתגורר בדירה.


טענת הנתבעות בדבר חתימת חוזה השכירות על ידי הנתבעת 1, עבורה וכן בשליחות הנתבעת 2, אינה מקובלת עלי. כפי שנאמר מפי כבוד הנשיא א. ברק ברע"א 171/98 דויד שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדנזינסקי, פד"י נ"ד 1 394, בע"מ 408-


"מוכן אני להניח כי מבחינה פרשנית, ניתן להעמיס את ההסדר הסטטוטורי זה

(הוראות החוק-ד.מ.) את דיני השליחות כמוצע על ידי חברי. אינני סבור כי יהא נכון לעשות כן. ביסוד גישתי זו מונחת ההשקפה כי אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת במשיכת פולמוס שיפוטית".

הנתבעת 1 היא זו שעמדה על כך כי תרשם כדיירת היחידה בחוזה השכירות. הנתבעת 2 היתה אז כבת 6 שנים. מנהלת התובעת, העדה חנה פלד, העידה כי כלל לא ידעה באותו מועד שלנתבעת 1 בת קטנה. אין זה סביר כי התובעת היתה מסכימה כי גם הנתבעת 2, הבת הצעירה, תהיה אף היא לדיירת על פי חוק ובכך היא מעמיסה על עצמה דור נוסף, ולמעשה אף שני דורות, כדיירים על פי חוק. הרי לא יתכן כי התובעת תתקשר בשכירות עם דור נוסף, ללא ידיעה וללא הסכמה. גם המדיניות השיפוטית הראויה, כדברי כבוד הנשיא, אינה מאמצת שליחות נסתרת שכזו.

גם טענה בדבר "הזדהות החזקות" אינה מתאימה לנסיבות פרשתנו. אין מדובר בדייר חוזי
המעביר את זכות השימוש לאחר, בידיעת בעל הבית, שאז האחר זכאי להשתמש לדירה בכפוף לזכותו של הדייר החוזי. במקרה זה, הנתבעת 1 השתמשה בדירה, ולאחר מכן עברה עם כל משפחתה לחו"ל ושם מרכז חייה, ולאחר שהנתבעת 2 בגרה, היא חוזרת לארץ להתגורר בדירה. השאלה הנשאלת היא באם נטשה הנתבעת 1 את הדירה, שאז איבדה את הגנת החוק, ואין היא יכולה להעניק לנתבעת 2 את זכויותיה כדיירת. עקרון "הזדהות החזקות" כפוף להסכמת בעל הבית להעניק לאותו אחר זכות עצמאית בדירה, כתחליף לחזקתו של הדייר החוזי .

מגוריה של הנתבעת 2 בדירה, יחד עם הוריה אינם הופכים את הנתבעת 2 לדיירת. אין היא אלא "אורחת", המתגוררת בדירה עם הוריה . דור הילדים הופך לדייר רק בהתאם לאמור בסעיף 20 לחוק, ואין בפני
נו מקרה של דייר הזונח את משפחתו, כאמור בסעיף 22 לחוק. על כן, אין מדובר בתובענה זו בזכותה העצמאית של הנתבעת 2 כדיירת, באשר היא מודה כי היא מעולם לא נזנחה ע"י אמה, הנתבעת 1, ואין מדובר בילד של דייר שנפטר. על כן, אם יקבע בהמשך כי הנתבעת 1 לא נטשה את הדירה, או שנטשה את הדירה אך לא יינתן צו פינוי בגין סעד מן הצדק, רשאית הנתבעת 2 להמשיך ולהחזיק בדירה אף שאינה דיירת, ואולם אם יוחלט כי הנתבעת 1 איבדה את הגנת החוק, מיד מאבדת הנתבעת 2 כל זכות להמשיך ולהחזיק בדירה ויהיה עליה לפנותה.


לאחר שאין מחלוקת כי הנתבעת 1 עזבה את הארץ יחד עם משפחתה עוד ב- 1989 ועברה להתגורר בקנדה, וב-1992 היא רכשה שם, בתמורה מלאה, דירת מגורים, לה ולבעלה, והיא ומשפחתה אף רכשו אזרחות קנדית וכן כי הנתבעת 1 לא עבדה בארץ וביקוריה בארץ לא היו אלא כחופשות וביקורי משפחה, ברור כי מרכז חייה של הנתבעת 1 הוא בקנדה. במובן זה ברור כי עזבה ונטשה את הדירה. השאלה הנותרת לדיון הינה באם יש לראותה כמי שעזבה את הדירה תוך ניתוק זיקתה אליה וללא כוונה ממשית לשוב אליה, דהיינו, כי היא פעלה אף "בכוונת נטישה". הנתבעת 1 טוענת כי מעולם לא התכוונה לעזוב את הדירה ולראיה היא השאירה בה את חפציה ואף שלחה את בתה, הנתבעת 2, להתגורר שם ובכוונתה לחזור ולהתגורר בדירה יחד עם משפחתה מיד וכאשר יאבד בעלה את האפשרות להמשיך בהופעותיו כזמר בקנדה, אפשרות המוכתבת מגילו המתקדם. ב"כ הנתבעת אף מוסיף וטוען כי מדובר בדייר ש"נכפתה" עליה הנטישה, כי מקום עבודתו ומקום פרנסתו של בעלה הינו בחו"ל, ואין לצפות מהנתבעת 1 כי תעזוב את בעלה, בדומה לאסיר הנאלץ לשהות מאחורי סורג ובריח, בהבדלים המתאימים המתבקשים (ע"א 715/76, דמתי נ' בוליוש, פד"י לא (2) , עמ' 113). לטענתם, השהות בחו"ל הינה זמנית בלבד ואין בה ראייה לאי רצונה של הנתבעת 1 לחזור למושכר. רכישת הדירה בחו"ל או קבלת האזרחות המקומית הינה רק מטעמי נוחיות ומטעמים כלכליים ותו לא. הרי לעיתים כלכלית יותר רכישת דירה מאשר השכרה לטווח ארוך.




הנתבעת העידה כי :

"כשהוא יפסיק לשיר
(הבעל – ד.מ.) אנו נחזור לארץ. בארץ יש לנו משפחה גדולה ואנו גדלנו בארץ ואנו רוצים לחזור. שם אנו מרגישים אורחים ולא דיירים... אני בחו"ל בגלל בעלי והוא עובד שם. בקרוב בעלי יצטרך לפרוש ואנו רוצים לחזור לכאן."

כידוע,
נטל השיכנוע להוכחת נטישה מוטל על כתפי בעל הבית. אולם לאחר שבעל הבית מוכיח את קיומן של מספר עובדות, שיש בהן להצביע לכאורה על נטישת המושכר, עובר הנטל המשני, נטל הבאת הראיות, אל הדייר ועליו להראות בראיותיו כי על אף קיומן של אותן עובדות, אין להסיק מהן את טענת הנטישה (ראה ע"א 547/61,רוזין נ' מיקולינסקי, פ"די ט"ז, עמ' 541). במקרה נשוא תובענה זו, הוכיחה התובעת שלושה נתונים משמעותיים והם עזיבת הארץ למשך תקופה של 13 שנה, מרכז החיים במובן עבודה ומגורים בחו"ל כל שנים אלו, וחוסר ודאות לגבי מועד שובה של הנתבעת 1, אם בכלל, ארצה. נתונים אלו במצטבר יוצרים הנחה עובדתית חזקה בדבר נטישת המושכר. עתה על הדיירת לנסות ולסתור בראיותה את ההנחה האמורה. האם עמדה הדיירת בנטל זה?

נראה לי כי הטענה על כך "שנכפתה" על הנתבעת 1 הנטישה לא תוכל להישמע. הנתבעת 1 בחרה באופן חופשי להעביר את מרכז חייה לחו"ל והיה זה נוח לנתבעת 1 ולמשפחתה להתגורר בחו"ל ולהתפרנס שם ממקצועו של בעלה כזמר שירה יהודית. הנתבעת 1
ובעלה יכלו לבחור, מבחירה חופשית, להתגורר בארץ ולהתפרנס כמיטב יכולתם וכשרונם. הבחירה היתה לנטוש את הדירה ואת המגורים בה.

אף אין לקבל את טענת בא כוח הנתבעות כי המעבר לחו"ל הינו זמני במהותו. אורך התקופה מלמד על מעבר קבוע. יתכן ובעתיד יעבירו שוב הנתבעת ומשפחתה את מקום מושבם חזרה לארץ ואולי למקום אחר. המקום בו מבקשים הנתבעת 1 ובעלה לבלות את התקופה לאחר יציאתם לגמלאות אינה נוגעת לענייננו. הנתבעת 1 לא השאירה בארץ כל עוגן של ממש המלמד על זמניות המעבר. ביתם נמצא בקנדה, כך אזרחותם ושם מקור פרנסתם. אין המקרה דומה לאדם שמקום פרנסתו מצוי זמנית בחו"ל או לשם הוא נשלח בשליחות, או אדם אחר הנוסע למדינה זרה לצורכי השתלמות או לימודים, אף לתקופה ארוכה. אין אלו נסיבות פרשתינו ויש לאבחן בינן לבין אותן אסמכתאות אליהן מפנה בא כוח הנתבעות.

על פי עדות הנתבעת 1, עדיין קיים לה רכוש בארץ, והיא משלמת מיסים בארץ ולשם כך אף מעסיקה כאן רואה חשבון. אולם נכס זה הנו רק מחצית דירה
אותה ירשה הנתבעת 1 מהוריה ויש להניח כי את המיסים היא משלמת בגין השכרת הדירה. אין בכך כדי ללמד על זיקתה למגורים קבועים בארץ.

גם הטענה כי לאחר שבעלה יגיע לגיל בו יהיה עליו להפסיק את הופעותיו כזמר, הם יחזרו ארצה אינה משכנעת, באשר אין לדעת מתי הדבר יתרחש, וכמובן שאין מדובר בכוונה ממשית וודאית אלא ברצון ערטילאי בלבד. כשמדובר על "כוונה לחזור", על הדייר להצביע על תוכנית ממשית של שיבה אל המושכר ולא מחשבה מעורפלת לגבי מקום המגורים לאחר היציאה לגמלאות. הרי בתחילת שנות ה-90', כשהנתבעת ומשפחתה הפכה את קנדה למקום מושבם, כבר אז איבדה הנתבעת 1 את הגנת החוק, וברור כי בשלב זה התוכניות על מקום המגורים בשלב שלאחר היציאה לגמלאות עדיין רחוקות ומעורפלות ומצויות בתחום העתיד הרחוק.

הראיות שהביאה הנתבעת 1 וכל טענות בא כוחה אין בהם כדי לפגום במשקל המצטבר של כל אותם נתונים שפורטו לעיל, אשר הוכחו כדרוש על ידי התובעת.
הנתבעת 1 נכשלה בנסיונה לבסס את מעמדה כדיירת בדירה, על אף השנים הרבות בהן עבר מרכז חייה לחו"ל. מסקנתי הינה כי אין בראיות שהובאו על ידי הדיירת כדי לבסס כוונה ממשית לחזור לדירה, דהינו, כי אין מדובר
בנטישה ממש (ראה ע"א (ת"א) 208/94 אלפו בע"מ
נ ציפורה גם (לא פורסם, צורף לסיכומי התובעת)). עילת הנטישה הוכחה כדרוש.

בית המשפט אף אינו מקבל שתי טענות נוספות שמשמיע בא כוח הנתבעות והן עובדת

תשלום דמי השכירות לאורך כל התקופה, וויתור לצד התובעת על טענת הנטישה, לאור

התקופה הארוכה בה שהתה הנתבעת 1 בחו"ל ומגורי הנתבעת 2 בדירה.


גם אם חשדה התובעת כי הנתבעת 1 נטשה את המושכר והיא מתגוררת בחו"ל, הרי כל

עוד לא משיב הדייר את החזקה בדירה לבעל הבית , בהסכם או על פי

פסק דין
, עומד הדייר
בחובתו לשלם את דמי השכירות. על כן קבלת דמי השכירות על פי חוק אינה יכולה להתפרש כויתור מצידו של בעל הבית על עילת הנטישה
(ראה ע"א 683/62 דויטש נ' עזבון פרל ז"ל, פד"י לח (2) 733). במצב זה אין כל בסיס לטענה כי התובעת השתהתה בהגשת תביעת הפינוי, וכי משיהוי זה ניתן ללמוד על הסכמה או על ויתור מכל טענותיה. כשמדובר בעילת נטישה ממילא על בעל הבית להמתין תקופת זמן נכבדה על מנת לאשש את עובדת הנטישה. מעבר לכם הוכח בפני
כי התובעת לא ידעה על נטישת הנתבעת 1 אלא בשנת
1999, ומאז ועד הגשת התביעה חלפה תקופה של שנתיים וברור כי אין מדובר בשיהוי או הסכמה.

8.
הנתבעת 1 אף עותרת לסעד מן הצדק. לטענתה, מתן צו פינוי בנסיבות העניין לא יהיה צודק, כאמור בסעיף 132 לחוק. גם טענה זו אינה נראית לי. בית המשפט ייעתר ויעניק סעד מן הצדק כאשר שוכנע כי הדייר מאבד את קורת הגג שמעל לראשו בנסיבות שיהיה זה בלתי צודק, ובאיזון זכויותיהם של שני הצדדים ברור כי הדייר נפגע קשות ביחס לפגיעה בבעל הבית, באם לא יינתן צו הפינוי. הנתבעת 1 טוענת בתצהירה כי לתובעת לא ייגרם כל נזק בעוד שמתן צו פינוי רק בגין העובדה שבעלה מוצא את פרנסתו בחו"ל,
אינה צודקת. הרי הנתבעת שילה מלוא דמי המפתח ועתה היא מאבדת את כל זכויותיה בעוד שהיא פעלה כל התקופה בתום לב וללא כוונה לפגוע בתובעת, בעלת הבית.

ב"כ התובעת גורס, בסיכומיו, כי - "חוקי הגנת הדייר נועדו להגן על מחוסרי גג על מנת
שלא ישלחו לרחוב אך בוודאי שאין מטרתם לאפשר לדייר לעשות עושר ולא
במשפט על
חשבון הזולת". בא כוח התובעת אף מצביע על התנהגות בחוסר תום לב של הנתבעת 1
אשר ניסתה להעלים מידיעת התובעת את המעבר לחו"ל.

אכן ברור כי הדירה אינה משמשת כיום כדירת מגוריה הקבועה של הנתבעת 1. מרכז חייה – בקנדה. בבעלות הנתבעת 1 , יחד עם בעלה, דירה אחרת בקנדה. דירה זו נרכשה בתמורה מלאה לאחר עזיבת הדירה. גם אם יחליטו הנתבעת ובעלה לשוב לארץ יוכלו למכור דירה זו ולרכוש דירה אחרת למגוריהם בארץ. אין מדובר בדייר הזקוק לדירה למגוריו ואין לו אלא קורת גג זו. הנתבעת 1 אף לא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה, כאשר בתשלום דמי השכירות בשיקים שנמשכו על חשבון בנק בארץ ובאי גילוי נסיעתה לחו"ל יש משום ניסיון להסתיר את עובדת הנטישה מהתובעת. כאשר מדובר בסעד מן הצדק אין להתעלם אף מהתנהגות שיש בה משום חוסר תום לב. גם הטענה כי התובעת אינה ניזוקה לא תשמע, באשר אם איבדה הנתבעת 1 את הגנת החוק, אי מתן צו פינוי יש בו משום פגיעה של ממש בזכות הקניין של התובעת.

הבקשה לסעד מן הצדק – נדחית.

9.
לאור כל האמור לעיל הנני מצווה כדלקמן:

א.
הנני מצווה על שלושת הנתבעים, יחד ולחוד, לפנות את הדירה ברחוב ארלוזרוב 75, ת"א, (חלקה 177 בגוש 6214) ולהשיב את החזקה בה לתובעת, שהדירה פנויה מכל אדם וחפץ, וזאת תוך 45 יום מהיום.

ב.
הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכר טרחה עו"ד בסך של 8000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיות ועד התשלום בפועל.


ניתן היום:_____________________ בנוכחות

ב"כ התובעת: __________________

ב"כ הנתבעות: _________________


דן מור
, שופט







א בית משפט שלום 60944/01 אלפו בע"מ נ' אלקאיל חנה, אלקאיל חן, גיא מכבי שי רחמני (פורסם ב-ֽ 31/03/2003)