פסקי דין על שמעון אללוף | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

316/99 בל     16/07/2003




בל 316/99 שמעון אללוף נ' המוסד לביטוח לאומי




9
בתי הדין לעבודה
בל 000316/99
בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
16/07/03

כב' השופטת נאוה וימן

בפני
:

(דן יחיד)

התובע
שמעון אללוף

נ ג ד

הנתבע
המוסד לביטוח לאומי

פסק דין
1. התובע, נהג משאית במקצועו, עבד כנהג "טריילר" בחברת "מזור ש.א פיתוח" עד שהופסקה עבודתו בסוף דצמבר 1997.

בתביעה שלפני מבקש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו דמי אבטלה, לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה 1995- (להלן: "החוק"), בגין תקופת אבטלה שתחילתה בפברואר 1998.

2. אין מחלוקת כי התובע השלים תקופת אכשרה הדרושה לצורך הזכאות לדמי אבטלה.

הנתבע דחה את תביעתו לדמי אבטלה, בטענה שהתובע עבד בתקופת האבטלה, משמע שלא היה "מובטל", כפי שציינה פקידת התביעות במכתב הדחיה:
"...אינך זכאי לדמי אבטלה בעד התקופה שמ- 1.2.98 ועד 31.7.98,
הואיל ו:
על פי סעיף 163(א) לחוק, בתקופה זו עבדת,
ולכן אינך זכאי לדמי אבטלה".

הנתבע מבסס את הטענה על דברי התובע בהודעתו לחוקר, כי בתקופת האבטלה הוא נהג במשאית של חברו, העד מוריס הלון (להלן - "מוריס"), אשר נבצר ממנו לנהוג בעצמו, בעקבות פציעתו בתאונה.

3. התובע טוען מנגד כי בכל תקופת האבטלה הוא נרשם כדורש עבודה, המתין לקבלת הצעת
עבודה מתאימה, כשהוא מוכן, מסוגל ומעוניין לעבוד וגם ניסה בכוחות עצמו למצוא
מקום עבודה.

באותה תקופה, בהיותו מובטל, כל עוד לא נמצאה לו עבודה, הוא עזר לחברו מוריס,
שנקלע למצוקה בעקבות התאונה, ועשה זאת בהתנדבות, ללא שכר, ומבלי לקבל תמורה
כלשהי.

4. העובדות הצריכות לעניין נקבעות להלן, על פי גרסת התובע, בהודעתו לחוקר ובעדותו
בבית הדין, אשר נתמכה בעדות חברו, מוריס הלון, ולא הופרכה בראיות מטעם הנתבע.
אציין כבר כאן, כי הגם שיש טעם בטענות הנתבע לגבי "חוסר סבירות" בהתנהגות
התובע, התרשמתי מאמינותו של התובע ושוכנעתי כי העובדות לאשורן אכן היו, כפי
שתיאר התובע בעדותו, כמפורט להלן:

(1) התובע, יליד 1951, תושב כרמיאל, נשוי ואב לילדים, עבד במקצועו כנהג משאית מאז
שנת 1969.
בשנת 1997 הוא עבד, כ- 10 חודשים, כנהג טריילר בחברת "מזור ש.א. פיתוח".

(2) בחודש דצמבר 1997, או בסמוך לכך, בעקבות שינויים ארגוניים בחברת "מזור", שבאו
לידי ביטוי בצמצום צי הרכב ובהפחתה משמעותית בשכרם של הנהגים, משנאמר לתובע
כי שכרו יופחת בכ- 700 ש"ח - הוא עזב את העבודה בסוף דצמבר , לאחר הודעה מוקדמת של כשבועיים.

(2) בחודש פברואר 1998, נרשם התובע כדורש עבודה בשירות התעסוקה והתייצב ככל
שנדרש, בציפיה לקבל הצעת עבודה מתאימה.
במקביל, הוא גם ניסה בכוחות עצמו למצוא עבודה, נסע לפגישות וראיונות עבודה, כפי
שציין בעדותו:
"היו ימים שאני נסעתי לתל אביב לחפש עבודה, כי שירות התעסוקה
לא מצא לי עבודות, וכאשר כבר נמצא מקום - המעביד אמר שאני לא
מתאים לו...".
(3) במהלך חודש ינואר 1998, בהיותו מחוסר עבודה, עוד לפני שנרשם התובע כדורש עבודה
בשירות התעסוקה, פנה אליו אחד מחבריו וסיפר לו כי מוריס הלון, חברו מזה שנים
רבות, נקלע למצוקה, משנבצר ממנו לעבוד, בעקבות תאונה, והוא זקוק לעזרת חבריו.
מוריס, בעל משאית, עובד בעצמו, במסגרת עסק עצמאי, כנהג-מפעיל של משאית מנוף,
בעיקר בהובלה טעינה ופריקה של בלוקים לבנייה.
בספטמבר 1997 נפגע מוריס בתאונת עבודה. הוא נפל מהמשאית, עם משטח אבן גדול,
נחבל בידיו ובראשו ונגרמו לו שברים בשתי הידיים, אשר הושמו בגבס, למשך כ- 70 יום.

כתוצאה מהתאונה נגרם למוריס אי כושר עבודה, למשך 8-9 חודשים, משלא היה מסוגל
לנהוג במשאית ולעסוק בעבודה הפיזית הכרוכה בטעינה ופריקה של בלוקים.

כדי שלא להשבית את העסק, ולעמוד בהתחייבותיו כלפי לקוחותיו, במיוחד כלפי לקוחתו
העיקרית, חברת "אמי שיווק" - נזקק מוריס לעזרת חבריו, אשר נהגו עבורו במשאית,
רובם בהתנדבות, ללא שכר, וחלקם (אחד או שניים) עבדו תמורת תשלום, כפי שהצהיר
מוריס, בהודעתו לחוקר (מיום 2.9.98):
"מספטמבר 1997 ועד היום כל הזמן יש לי נהגים שונים על המשאית.
בכל התקופה היו לי אולי עשרה נהגים, ורוב הזמן הייתי נוסע איתם
במשאית, ואף אחד לא קיבל כסף ממני על העזרה הזו, חוץ ממוטי
אונגר, שעבד בחודשים /98 7-8".

בעדותו בבית הדין הסביר מוריס כי היו תקופות שהעסיק שני נהגים, כעובדים שכירים
(ג'ריס וטארק), אך ברוב תקופת האי כושר, שהתארכה מעבר למצופה, הוא נזקק לעזרת
חברים, הגם שבדרך כלל העבודה היתה "חלשה", כדבריו (בעמ' 15):
"אני הייתי פונה למי שיש לו זמן, ואם הוא היה חופשי, הוא היה
עוזר לי.
אז לא היו לי עובדים בשכר. אני לא האמנתי שאני לא אהיה מסוגל
לעבוד כל כך הרבה זמן.
...
לא כל הזמן היתה עבודה. לא יכולתי לסמוך על כל אחד.
... זה בסך הכל משאית אחת. אם מישהו היה מתקשר אלי, הייתי
שולח את המשאית".

(4) התובע, שהיה כאמור מובטל מעבודה, התנדב ללא היסוס לעזור למוריס.
על פי הסידור שהוסכם ביניהם, בימי השבוע חנתה המשאית ליד ביתו של התובע, ומידי פעם, כאשר נזדמנה נסיעה, וככל שהיה פנוי - הוא נהג את המשאית, ביצע את ההובלה, את הטעינה ואת הפריקה, וחתם על תעודות המשלוח, כפי שנדרש כל נהג הובלות לעשות.
חלק מהנסיעות ביצע התובע לבדו, ולחלק מהנסיעות הצטרף אליו מוריס, ונסע יחד איתו במשאית, כפי שנהג לעשות גם עם נהגים אחרים שנהגו עבורו.

הגם שבהודעה לחוקר ציין התובע כי "אני הייתי נוסע במשאית בדרך כלל 5 ימים בשבוע",
בעדותו בבית הדין הוא הסביר, ועדותו אמינה עלי, כי המשאית עמדה ליד ביתו 5 ימים בשבוע, כדבריו "זה היה נוח, כי אז בקריאה טלפונית יכולתי לצאת לעבודה, אם היתה עבודה", אך בדרך כלל לא היו נסיעות בכל יום, אלא מדובר בנסיעות מזדמנות, לא קבועות, במהלך חמשת ימי השבוע (מיום א עד ה'), כדבריו (בעמ' 2):
"בשום אופן זה לא נכון שעבדתי על המשאית 5 ימים בשבוע.
אולי פעמיים- שלוש בשבוע. הוא פנה אלי טלפונית ואני נחלצתי מידי
פעם לעזרתו".
בעמ' 5:
"היו לפעמים 3-4 ימים רצופים והיו ימים שלא נהגתי עבורו".
ובעמ' 13:

"כאשר היתה עבודה 5 ימים בשבוע, עבדתי 5 ימים, אבל לא תמיד
היתה עבודה. אם לא היתה עבודה - האוטו היה עומד נעול ליד הבית".

(5) בימי סוף השבוע (מיום שישי עד יום ראשון) עמדה המשאית ליד ביתו של מוריס.
לעיתים נעשו בה טיפולי אחזקה, ולעיתים בוצעו בה הובלות, על ידי נהגים אחרים, כפי
שהעיד התובע: "בשבתות - חברים אחרים עזרו לו".

(6) הגם שהמשאית היתה בימי השבוע אצל התובע, היו, כאמור, ימים שהתובע לא נהג בה,
משום שלא היתה הזמנה להובלות, והיו ימים שנהגו בה אחרים (חברים אחרים של
מוריס) כאשר התובע יצא לפגישות וראיונות עבודה, משניסה, במהלך כל תקופת
האבטלה, למצוא מקום עבודה, באמצעות שירות התעסוקה, וגם בכוחות עצמו, כדבריו
(בעמ' 13):
"באותם ימים שהייתי נוסע לחפש עבודה, כנראה שמוריס היה נותן
את האוטו למישהו אחר.
... יש לו סט של מפתחות, הוא יכול לבוא עם נהג ולקחת את
האוטו".
(7) מקובלת עלי עדותם של התובע ושל מוריס - כי בכל התקופה האמורה, במשך מספר
חודשים, הגם שהתובע נהג במשאית לעיתים קרובות, הוא ביצע את העבודה עבור מוריס,
בהתנדבות, כעזרה לחבר, ולא קיבל, אף פעם, תמורה כלשהי ממוריס, או מלקוחותיו.
ב"כ הנתבע מביעה תמיהה בסיכומיה ומבקשת שלא להאמין לתובע, כדבריה: "במשך
חמישה חודשים התובע היה מובטל, ללא הכנסה, ונוהג עבור בעל הרכב. לו אכן מדובר
היה בחברות, כי אז היה מוריס הלון דואג לפצות את התובע על הטרחה המרובה. ואם לא
עשה כן, הרי שאין מדובר בחברות, ומשכך, גם אין להאמין לתובע שנהג ללא טובת הנאה
במשך 5 חודשים".
הגם שיש טעם והגיון בטענה - אין בידי לקבלה. היותם של דברים בלתי סבירים, אין
בהם כשלעצמם כדי לקבוע שהם אינם נכונים. אנשים, לא פעם, נוהגים בחוסר סבירות
והדבר אף מהווה בסיס לתביעות שונות, בטענה שהאדם אכן נהג שלא בסבירות.
משנתתי אמון מלא בתובע והתרשמתי כי דבריו כנים ונכונים, משמע שלגביו, החברות
היא ערך עליון, ועזרה לחבר בשעת צרה אינה מותנית לעולם בתמורה או בציפייה
לתמורה כספית, גם אם היא כרוכה בשעות של עבודה, כפי שחזר התובע והדגיש בעדותו:
"לא קיבלתי ממנו שכר. עשיתי זאת בהתנדבות, כחבר. אני מכיר אותו
כבר הרבה שנים.
...
זה היה חבר בצרה ואני עזרתי לו, כפי שהוא עזר לי בימים שאני
נזקקתי לעזרה.
...
הוא לא היה חייב לי כספים. לא היתה בינינו שום התחייבות כספית.
בסך הכל היינו חברים, ואני הייתי מובטל...

לפי החינוך שלי, עזרה לזולת היא דבר מקובל בין חברים.
...
גם כשאני הייתי פצוע 5 חודשים, בגבס, חברים עזרו לי.
...
אי אפשר לבוא אלי בטענות שעזרתי לחבר. אני רואה בזה ערך חשוב.
לא יכולתי לדרוש ממנו כסף עבור עזרה.
...
גם היום, אם הוא יבקש ממני עזרה, אני אעזור לו. זה האופי שלי,
וכך אני מצפה שגם אחרים יתנהגו".

(8) יתר על כן. עולה מעדותם של התובע ושל מוריס, כי אילו היה מדובר בעסק של הובלות, המבטיח הכנסה קבועה לנהג שכיר, כי אז היה מוריס מעסיק את התובע בעסק, כנהג ומשלם לו משכורת, והתובע, מצידו, היה מקבל ברצון את העבודה, מפסיק להרשם בשירות התעסוקה ומוותר על דמי האבטלה.

אלא, שלא זה היה המצב. "העסק" - היה בסך הכל משאית-מנוף אחת, אשר ממנה, לדברי מוריס, שלא הופרכו, "בקושי היתה לי פרנסה... ממילא לא היו לי הכנסות כמעט בכלל. פה ושם 300 ש"ח, זאת לא הכנסה".
התובע, אשר עבד שנים כנהג משאית ופירנס בכבוד את משפחתו, נפלט ממעגל העבודה ונזקק למקום עבודה המבטיח עבודה מלאה, ופרנסה סבירה - ומשלא עלה בידי מוריס להציע לו עבודה מלאה - הוא לא יכול היה להסתפק "בעבודה" אצל מוריס, כפי שהסביר גם מוריס (בעמ' 17):
"אם הוא היה רוצה לעבוד אצלי, הייתי מקבל אותו לעבודה.
אבל לא היתה לי עבודה מלאה להציע לו. לכן הוא חיפש עבודה אחרת
ונרשם כמובטל".


התובע המשיך, אפוא, כל העת, לחפש עבודה, וכל עוד לא נמצאה לו עבודה, הוא העמיד עצמו לרשות חברו, כפי שעשו גם אחרים, ללא כל תמורה, כדבריו (בהודעה לחוקר):
"אמרתי לו שאני מוכן לעזור ולנהוג עבורו, כי "אני כבר הייתי
בסרט הזה" שאף אחד לא מוכן לעזור ואין גם מה לאכול.
מאחר והייתי פנוי - הייתי יכול לנהוג עבורו את המשאית".

(9) בכל תקופת האבטלה, היה התובע מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו, או בכל עבודה
מתאימה אחרת, וציפה לקבל הצעת עבודה.
אילו נמצאה עבורו עבודה מתאימה - הוא היה מוכן, בכל עת, להתייצב במקום
העבודה ולהתחיל לעבוד.
העובדה שבשעותיו הפנויות, הוא יצא לנסיעות במשאית של מוריס, לא מנעה ממנו
להתייצב בשירות התעסוקה, ככל שנדרש, ולא היתה מונעת ממנו לקבל הצעת עבודה,
בכל עת, כפי שחזר והצהיר בעדותו:
"אני לא עבדתי אז. הייתי פנוי. התייצבתי בשירות התעסוקה...
...
אם הייתי מקבל הצעת עבודה באותם ימים, הייתי מיד מקבל את
ההצעה. לא היתה לי שום התחייבות כלפיו.
יכולתי בקלות לומר לו שאני מתחיל לעבוד, ולא היתה שום בעיה
בקשר לזה.
...
זה נכון שהיה לי זמן פנוי, מפני שהייתי מובטל ולא הציעו לי עבודה
בשירות התעסוקה.
כמובן, שאילו הציעו לי עבודה, הייתי הולך לעבוד, והחבר (מוריס) היה
נאלץ להסתפק בעזרה של אנשים אחרים.
...
לא הייתי ממשיך לעבוד בשבילו אם היו מציעים לי הצעת עבודה.
...
אם הייתי מצליח למצוא עבודה, ואם שירות התעסוקה היה מוצא לי
עבודה - הייתי מעדיף את זה על כל דבר אחר".

(10) התובע לא הסתפק ברישום כמובטל בשירות התעסוקה. הוא עשה מאמץ למצוא עבודה
בכוחות עצמו - ואכן, כעבור מספר חודשים, בתחילת יולי 1998, הוא מצא עבודה, החזיר
למוריס את המשאית, הפסיק לנהוג עבורו, דיווח לשירות התעסוקה כי מצא מקום
עבודה, הפסיק להרשם ולא דרש עוד דמי אבטלה.
5. האם התובע היה "מובטל", הזכאי לדמי אבטלה?

תנאי הזכאות לדמי אבטלה, נקבעו בסעיף 160 לחוק:
"דמי אבטלה ישולמו למבוטח שהוא מובטל, אשר השלים את תקופת
האכשרה כמוגדר בסעיף 161...".

כאמור, אין מחלוקת כי התובע היה מבוטח בביטוח אבטלה, וכי הוא השלים תקופת
אכשרה, כנדרש לפי סעיף 161 לחוק.

השאלה היחידה הנטושה במחלוקת היא - האם היה התובע "מובטל" בתקופה שבה הוא
נרשם כדורש עבודה בשירות התעסוקה, בגינה הוא מבקש לחייב את הנתבע לשלם לו
דמי אבטלה.

"מובטל מיהו?" - נקבע בסעיף 163(א) לחוק:
"רואים אדם כמובטל אם הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה
כמחוסר עבודה, לפי תנאים שקבע השר, באישור ועדת העבודה
והרווחה, והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו, או בכל עבודה אחרת
המתאימה לו... ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה כאמור".
6. אילו שוכנעתי כי התובע "עבד" בתקופת האבטלה אצל מוריס הלון, משמע שקיבל על
עצמו עבודה והתחייב לבצעה, במשך מספר חודשים, אפילו בהתנדבות וללא שכר - כי אז
היתה עמדת הנתבע מקובלת עלי, שהרי "עובד" איננו מובטל (ראה דב"ע נד/ 116-02 אליהו ציפר נ' המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כז, 334).

אלא, שלא זה היה המצב במקרה של התובע. התובע לא "עבד" אצל מוריס הלון באופן
קבוע ומלא, וגם לא בעבודה חלקית. המשאית היתה ונשארה בבעלותו ובהחזקתו של
מוריס, ורק מטעמי נוחיות חנתה, בימי השבוע, ליד ביתו של התובע, כדי להקל עליו את
הגישה למשאית, למקרה שתזדמן נסיעה, אם וככל שיהיה פנוי באותו יום.
התובע לא התחייב לבצע נסיעות, במועדים קבועים, או מזדמנים, כל שכן שלא התחייב
"לעבוד" 5 ימים בשבוע.
בימים הפנויים, כאשר הוא לא נדרש להתייצב בשירות התעסוקה, ולא היו לו פגישות
וראיונות בנסיון למצוא עבודה בעצמו, ורק עד כמה שהיה פנוי ורצה לתרום מזמנו
ומעמלו - הוא נהג במשאית וביצע את ההובלות, בהתנדבות, ללא כל תמורה, כעזרה
בפועל לחבר בשעת צרה.
אף אם עזרה כזו לא נפוצה ונראית, כאמור, אולי לא סבירה, אין בכך כדי לקעקע את
מהימנותו של התובע.
להזכירך, שבכל אותה תקופה, "התגייסו" גם חברים אחרים למען מוריס, ונהגו באותה
משאית, הגם שאין מחלוקת כי בדרך כלל, בימי השבוע, כשהיו הסעות - התובע, הוא זה
אשר ביצע אותן.
התובע יכול היה בכל עת "להשתחרר" מהנכונות להעמיד עצמו לעזרת מוריס, ומוריס
מצידו היה מוכן, בכל עת, לוותר על שירותיו של התובע ולא היה מונע בעדו, בכל צורה
שהיא, מלהתחיל מיד בעבודה במקום אחר, אילו מצא עבודה או הוצעה לו עבודה על ידי
שירות התעסוקה, או מכל סיבה אחרת.
יתר על כן, וזה העיקר, התובע ציפה להצעת עבודה מתאימה והיה לו עניין רב לחזור
למעגל העבודה. אילו הוצעה לו עבודה מתאימה, כפי שחזר והצהיר - הוא היה מקבל את
ההצעה ומתפנה מיד לצאת לעבודה, משוחרר מכל התחייבות כלפי מוריס.

בנסיבות המקרה, כפי שפורטו לעיל בהרחבה - אין ספק כי התובע היה רשום בלשכת
שירות התעסוקה כמחוסר עבודה, התייצב כנדרש, וגם היה "מוכן ומסוגל לעבודה
במקצועו, או בכל עבודה אחרת המתאימה לו... ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו
עבודה כאמור" - משמע שהיה "מובטל" כהגדרתו לעניין הזכאות לדמי אבטלה.
7. מששוכנעתי, כאמור לעיל, כי בתקופה שבה נרשם התובע כדורש עבודה בלשכת שירות
התעסוקה, מפברואר עד סוף יוני 1998 - הוא לא עבד ולא קיבל שכר עבודה, משמע שהיה מובטל, הלכה למעשה, ואין לראותו כעובד בתקופת האבטלה.

8. אשר על כן - התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע דמי אבטלה, בכל תקופת האבטלה בגינה המציא אישורים בדבר
התייצבות בלשכת שירות התעסוקה, כנדרש על פי החוק.

9. משקיבל התובע ייצוג של עורך דין, לצורך הכנת הסיכומים - ישלם לו הנתבע הוצאות
משפט ושכ"ט עו"ד בסך 800 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק.
ניתן היום ט"ז בתמוז, תשס"ג (16 ביולי 2003) בהעדר הצדדים.
נאוה וימן

ש ו פ ט ת
000316/99בל 710








בל בית דין אזורי לעבודה 316/99 שמעון אללוף נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 16/07/2003)