פסקי דין על מסביב לאגם | פסקי דין על אמיר אורון | פסקי דין על רונן קיל | פסקי דין על עיריית רמת גן | פסקי דין על אגם הפרק הלאומי שייט וקייט |

10219/01 עעמ     29/12/2002




עעמ 10219/01 מסביב לאגם בע"מ, אמיר אורון, רונן קיל נ' עיריית רמת גן, אגם הפרק הלאומי שייט וקייט




החלטה בתיק עע"ם 10219/01

בבית המשפט העליון

עע"ם 10219/01


בפני
:
כבוד הרשם בעז אוקון


המערערים:

1. מסביב לאגם בע"מ


2. אמיר אורון


3. רונן קיל


נ

ג

ד


המשיבים:

1. עיריית רמת גן


2. אגם הפרק הלאומי שייט וקייט


בקשה להחזר הוצאות



החלטה

ביום 21.8.02 קיבל בית המשפט, בהסכמת הצדדים, את ערעור המערערים במובן זה שהוא הורה על החזרת התיק לבית המשפט קמא, על מנת שידון בו לגופו. בית המשפט קבע כי "הבקשה להחזר הוצאות המשפט תועבר להחלטת הרשם".

בהתאם לכך ביקשו המערערים כי אורה למשיבה 2 להשיב לידיהם את ההוצאות שנפסקו נגדם בבית המשפט קמא בעת שזה דחה את תובענתם.

המשיבה 2 התנגדה לבקשת המערערים. המשיבה 2 טענה כי החזרת התיק נעשתה מכוח הסכמת הצדדים, והסכמה זו לא כללה הסכמה לביטול ההוצאות שנפסקו בבית המשפט קמא. "מכיוון שכך... לכב' הרשם אין סמכות לכפות על המשיבה 2 הסדר פשרה שלא הסכימה לו, על דרך תיקונו, תוך חיובה של המשיבה 2 בהחזר הוצאות שנפסקו כדין לטובתה ושלא בוטלו בהסדר הדיוני".

הואיל ובין הצדדים נתגלעה מחלוקת על פסק דינו של בית משפט זה, הגישו המערערים בקשה לבית המשפט להבהיר את החלטתו. בית המשפט הבהיר את ההחלטה וקבע כי כוונתו במונח החזר הוצאות המשפט "היתה להשבת ההוצאות בהן חייב בית המשפט את המערערים לטובת המשיבה 2". ניתן היה לחשוב שבזאת בא העניין לכלל סיומו, אך מתברר שלא כך. אמנם המשיבה מסירה את טענתה, לפיה אין הרשם מוסמך לדון בבקשה, אך היא מציינת כי בבקשת הבהרה התבקש בית המשפט במפורש להורות על השבת ההוצאות, והוא לא עשה כן. עוד טוענת המשיבה, כי בית המשפט החזיר את הדיון במסגרת הסדר פשרה דיוני שלא כלל הסכמה להחזרת ההוצאות שנפסקו.

סעיף 99 של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 ("סעיף 99") קובע כי הרשם יהיה "שמאי ההוצאות של בית המשפט שבו הוא משמש רשם". במבט ראשון ניתן לסבור שהכרעתו מוגבלת להוצאות שנגרמו אגב ההליך בבית המשפט בו הוא מכהן. עם זאת, עיון נוסף בהוראה יכול להוביל להנחה שהמילים "של בית המשפט בו הוא מכהן" מוסבות אל המונח שמאי ולא אל המונח הוצאות, ואלה יכולות להיות "כלל ההוצאות" בהליך. מהי איפוא משמעותו של ביטוי זה? בעניין זה לא תביא בחינה מילונאית כל תועלת, שכן היא אינה מתייחסת למונח "הוצאות" בהדבק בו הוא מופיע. לכול היותר ניתן לומר כי סעיף 99 סובל את שתי האפשרויות הפרשניות, וההכרעה בין פרשנויות אלה צריכה להעשות ע"פ תכלית ההוראה.

הוראת סעיף 99 מהווה מרכיב אחד מתוך מכלול הוראות ההשבה הקיימות בדין, ובמובן זה יש להשקיף על הוראת סעיף 99 כעל הוראת סניף המייצגת עקרונות כלליים של דיני עשיית עושר ולא במשפט. השקפה זו צריכה לכוון את המהלך הפרשני, שכן על מנת שניתן יהיה לראות בשיטה הישראלית שיטת משפט אחידה, להבדיל מאוסף של כללים שנמצא להם בדרך פלא מכנה משותף, יש לראות בהסדרים המתייחסים לסיטואציות ספציפיות משום פתרון מינימלי אשר צריך לעלות בקנה אחד עם הגישה הכוללת של הדין. יוצא שכאשר נקבע סעד מסוים של השבה בחוק ספציפי, המוגבל למקרים מוגדרים, יש לבחון את הגדרתם של אותם מקרים ברוח ההשקפה הכללית (פרידמן,
דיני עשיית עושר ולא במשפט
(ירו',98) 38). יתר על כן, ובכל מקרה, אין בחוק הספציפי הקובע הסדר פוזיטיבי כדי לשלול את תחולת ההסדרים הכלליים המופיעים בחוקים אחרים. החלת עקרונות אלה תעשה בין באמצעים פרשניים, בין בדרך של אנלוגיה, ובלבד שמדובר בשאלות הנוגעות להשבה ונופלות בגדר העיקרון הכללי של עשיית עושר ולא במשפט, להבדיל מתביעות לפיצוי או הטלת קנס.

קריאה כזו של ההוראה מלמדת כי "שמאי ההוצאות של בית המשפט" יבחן את כל ההוצאות, הנובעות מההליך. תוצאה אחרת, גם אם היא מתיישבת עם לשון החוק, עלולה להפוך את היגיון ההוראה לעקבה מאובנת של חי שעבר מן העולם. היא איננה מתיישבת עם עקרונותיהם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. היא סותרת את החזקה התכליתית לפיה חוקים נועדו לשקף ערכים אתיים, כמו הגשמת תוצאות צודקות והגונות בין בעלי הדין (ברק,
פרשנות במשפט-פרשנות החקיקה
(ירו, 93) 505). היא יוצרת חוסר הדדיות. טלו, למשל, תובע שזכה בתביעתו בבית המשפט קמא ונפסקו לזכותו הוצאות. בבית המשפט של ערעור נדחה הערעור על התוצאה. תובע זה יזכה להוצאות גם בגדרו של ערעור. אך אם יתקבל הערעור, יוכל בית המשפט של ערעור לפסוק הוצאות לנתבע בגדרו של הערעור. הוא יוכל לבטל את חיוב ההוצאות בבית המשפט קמא. האם לא יוכל הרשם "לשום" גם את הוצאות הנתבע בבית המשפט קמא? אם התשובה לשאלה היא שלילית יגרם לנתבע חסרון כיס, שכן הוא זכאי להוצאות באותו הליך, ויש להשיבו למצב בו הוא היה נתון עכב ההליכים עם דחיית התובענה בערעור. התוצאה היא שהשומה חייבת להיות של רשם בית המשפט הדן בעניין ולהתייחס למכלול ההתפתחויות בהליך.

על רקע זה נראה שבטענות המשיבה אין ממש. משהוחזר הדיון לבית המשפט קמא על מנת שידון בטענות המערערים בדבר קיומה של עילה, ממילא ההוצאות שנפסקו על ידו בגלגול הקודם מן הראוי שיושבו לידי המערערים. הוצאות אלה נפסקו על יסוד ההנחה שהעתירה המינהלית נדחתה לגמרי. הן לא היו נפסקות באותו שלב אילו נותר ההליך בפני
בית המשפט. נוכח התערבות בית המשפט שלערעור – השתנתה המציאות המשפטית, ומן הראוי להתאים לה את המציאות העובדתית. נכון, הצעת בית המשפט לא התייחסה במפורש לשאלת ההוצאות. ואולם הכלל בדיני ההשבה הוא שביטול גורר השבה. כלל זה החל בדיני חוזים יפה, מכח סעיף 61(ב) של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, גם להסכמי פשרה שנשתכללו בבית המשפט. חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא בתקנה 461 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו קובעת כי בית המשפט רשאי לתת תוקף של

פסק דין
להסכם בין בעלי הדין "אף אם הסכימו בעלי הדין לגופו של העניין בלבד ולא על סכום הוצאות המשפט". התקנה מורה שבמקרה כזה רשאי גם הרשם לשום את ההוצאות. מכאן, שבהעדר הוראה אחרת חל הכלל הרגיל המונע התעשרות.

בנסיבות אלה, מן הראוי שהמשיבה 2 תשיב לידי המערערת את ההוצאות שנגבו על ידה, ובית המשפט קמא, לאחר שסיים את הדיון לגופו, יפסוק בשאלת ההוצאות מחדש על יסוד מכלול ההליכים.

ההוצאות יושבו לידי המערערת בתוך 45 יום.

ניתנה היום, כ"ד בטבת, תשס"ג (29/12/2002).
בעז אוקון
רשם
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

01102190_d12.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il






עעמ בית המשפט העליון 10219/01 מסביב לאגם בע"מ, אמיר אורון, רונן קיל נ' עיריית רמת גן, אגם הפרק הלאומי שייט וקייט (פורסם ב-ֽ 29/12/2002)