פסקי דין על יעקב בלבן | פסקי דין על רונית בלבן | פסקי דין על קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

2163/06 א     01/01/2009




א 2163/06 יעקב בלבן, רונית בלבן נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים




בעניין:
1


בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א
002163/06


בפני
:
כבוד השופטת דליה גנות
תאריך:
01/01/2009




בעניין:
יעקב בלבן

רונית בלבן




ע"י ב"כ עו"ד שלמה ברקוביץ

התובעים


נ
ג
ד



קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים



ע"י ב"כ עו"ד מנדלבאום
הנתבעת

החלטה


1.
בפני
כתב-תביעה אשר הוגש על-ידי יעקב בלבן
ואח' (להלן: "
ה
תובעים"
) כנגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "הנתבעת") בשל נזקיו של התובע יעקב בלבן
(להלן:
"בלבן"
או "התובע") כתוצאה מתאונה שהתרחשה ביום 2.2.01.

העובדות הצריכות לענין


2.
בלבן הינו חקלאי, ועובר לתאונה נשוא כתב התביעה היה בעל משתלה, ועסק בגידולם ומכירתם של השתילים שגידל. בתאריך 2.2.01 הגיע בלבן למשתלה בטירה לצורך מכירת שתילים. הוא החנה את רכבו (מסוג דאבל קאבינה) בכניסה למשתלה ונכנס למשתלה. בשלב מסויים הבחין כי אחר/אחרים יושבים ברכבו ו"בתגובה, רץ התובע לעבר הרכב ואחז בו במטרה לנסות ולמנוע את גניבתו. גנב הרכב, שזהותו אינה ידועה, המשיך בנסיעה, מה שגרם לתובע ליפול ארצה ולהיפצע באורח אנוש ..." (סעיף 1 לסיכומי התובע).

3.
בישיבת בית המשפט מיום 12.3.04 העיד התובע באשר לנסיבות התאונה, ובתום עדותו הוברר כי הצדדים חלוקים בדעתם בשאלה, האם מדובר בתאונת דרכים, אם לאו, ומשכך, נקבע הענין לשמיעת ראיות והגשת סיכומים בשאלה זו בלבד, קרי – האם מדובר בתאונת דרכים, אם לאו.

נסיבות התאונה


4.
זה המקום להבהיר, כי גנב הרכב לא נתפס מעולם, והצדדים ובית המשפט חיים מפי עדות התובע ועד נוסף, בכל הנוגע להשתלשלות העניינים שהביאה לפציעתו של התובע, עובדה אשר גורמת
לקושי אמיתי בקביעת נסיבות התאונה, שכן, זכרונו של התובע באשר לאופן התרחשות התאונה קטוע, ואילו העד שהעיד, לא ראה את התאונה עצמה, אלא מצא את התובע מוטל
על הכביש כשהוא מחוסר הכרה, לאחר התרחשותה.


בישיבת בית המשפט מיום 12.3.08 העיד התובע, כי "הלכתי לרכב, סיפרו לי שיש אנשים זרים שיושבים לי ברכב, הלכתי לכיוון הרכב, כנראה פתחתי את הדלת, אני לא זוכר מאיזה צד, כנראה מהצד של הנהג, לקפוץ, להציל את העסק, וכנראה היה שם מיגון (העד מרים את היד בעיגול למעלה), ביד אחת תפסתי את הדלת וביד אחת את קשת המיגון, ונתליתי על האוטו, מאז אני לא זוכר כלום ..." (עמ' 4 שורות 6 – 9). התובע חזר על תיאור זה בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 4.9.08, ותיאר "... פתחתי את הדלת. נתליתי על דלת אחת עם יד אחת, שם יש מגן בטיחות. אני לא זוכר איזה דלת בדיוק, נראה לי הדלת האחורית בצד של הנהג ... האוטו התחיל לנסוע. הוא נתן האצה. יותר אני לא זוכר ...". התובע העיד עוד, כי הרכב חנה כ- 15 – 20 מ' בתוך המשתלה, וכי נתלה עליו בתוך המשתלה. העד מר נאסר כאמל (להלן: "כאמל") עבד במועד הרלבנטי במשתלה בטירה והכיר את התובע כמי שעושה עסקים עם המשתלה. לדבריו, "... מישהו מהפועלים צעק לי שהאוטו של יעקב, שהוא מכור (צריך להיות "מוכר" – ד' ג') לי ולעובדים ... ראינו שהאוטו יצא והשתולל ימינה ושמאלה ... כי האוטו גם השתולל" (עמ' 6 שורות 6 – 9). כאמל העיד, כי לא ראה את התובע נתלה על הרכב בזמן נסיעתו, וכי "ראיתי נסיעה שלא נוסע נסיעה נורמלית ..." (עמ' 7 שורה 3). בהמשך הסביר כאמל, כי תשומת ליבו הוסטה לעבר הרכב, שכן "... שהאוטו שלו יצא בחריקה מהמקום ... בן אדם לא נוסע נסיעה כזאת עם האוטו שלו ..." (עמ' 7 שורות 29, 31).


מצירוף עדויותיהם של התובע ושל כאמל עולה, כי בהיות התובע במשתלה בטירה, הוא הבחין באדם זר יושב ברכבו, הוא רץ לעבר הרכב, פתח את הדלת האחורית מצד הנהג ונתלה על הרכב. באותו זמן החל הרכב בנסיעה פראית מהמקום, תוך שהוא משתולל ונוסע "בזיגזג" וברח מהמקום. כאמל מצא את התובע מוטל על הכביש, כשהוא מחוסר הכרה, כ- 150 מטר מתחילת הכביש, ומהאמור עולה, כי נסיעתו הפראית של הרכב, כשהתובע תלוי על דלתו השמאלית האחורית, נמשכה לאורך של כ- 160 מ', עד שהתובע נפל מהרכב ונפגע מגלגליו.

המסגרת הנורמטיבית


5.
סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") מגדיר "תאונת דרכים" – כמאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. סעיף ההגדרה כולל שתי חזקות מרבות וחזקה ממעטת אחת, היא החזקה נשוא דיון זה. ראש וראשונה יובהר כמובן, כי התאונה נשוא כתב התביעה נכללת בגדר הגדרתה הבסיסית של "תאונת דרכים", שכן היא אירעה בשעה שהרכב היה בנסיעה, והתובע נתלה עליו. נשאלת השאלה, האם החזקה הממעטת חלה בענין, שכן קביעה זו משליכה על סיווג התאונה, וכפועל יוצא, על גורל התובענה, ומשכך, ולאור חשיבותה, אביאה כלשונה:

"... ואולם, לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי"
.


מהגדרה זו עולה, כי בענין אשר בפני
יש לדון בסוגיית "הכוונה", ובשאלה האם הנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו או על-ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב המנועי.

כוונה

6.
בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לטיבה ועוצמתה של הכוונה הנדרשת לצורך החלת הסייג. האם יש מקום לאמץ את המבחנים הנהוגים במשפט הפלילי לגבי פרשנות המושג "כוונה", או, שמא, אין להיזקק למבחנים אלו, ויש להסתפק בפירוש מצמצם של המושג.

בא-כוח התובע מפנה לחוות-דעתם של המלומדים אנגלרד וריבלין בספריהם באשר לאופן בו יש לפרש את המושג "כוונה" בחוק הפיצויים, ואומר מיד, במלוא העוונה, כי הנני מצטרפת לדבריהם וסבורה כמותם, כי יש לפרש את המושג "כוונה" באופן צר ולא בהתאם לפירושו בדין הפלילי, אשר מסיק קיומה של כוונה מהתנהגות העבריין, ויוצא מתוך הנחה שאם פעל בדרך מסויימת, הרי שהתכוון לכך שתוצאות התנהגותו אכן יושגו בפועל.

אינני מתעלמת מהעובדה כי אמירותיהם של המלומדים אנגלרד וריבלין הן אמירות כלליות ותיאורטיות אשר טרם נבחנו בבית המשפט העליון, אולם, יש באמירות אלו משום הכוונה מחשבתית-משפטית בהתייחס לצורך שבה על בית המשפט לילך בסוגיות אלו.

התלבטתי ביני לביני ארוכות, האם יש לראות בהתנהגותו של הגנב משום כוונה לפגוע לא רק ברכושו של התובע אלא גם בגופו, שכן, הנני מתקשה לסבור כי הגנב לא הבחין בתובע התלוי על דלת הרכב מאחוריו, ולמרות זאת בחר לפתוח בנסיעה מהירה ופראית "בזיגזג", ונראה כי יש רגליים לסברה כי נסע כך מתוך כוונה לנער את התובע מהרכב, על-מנת לאפשר גניבתו. האם ניתן לקבוע כי התנהגותו של הגנב מלמדת כי התכוון גם לפגוע בגופו של התובע? דומני שלא. נסיעת הגנב כאשר התובע תלוי על דלתו האחורית של הרכב, ארכה שניות ספורות. זאת ניתן להסיק מהעובדה, שהתובע נמצא על הכביש כשהוא מחוסר הכרה, במרחק של כ- 150 מ' מהמשתלה, וסביר להניח כי בשניות אלו לא יכול היה הגנב לחשוב בצורה מושכלת והגיונית, ולא יכול היה להחליט כי הוא מעוניין לפגוע בגופו של התובע. כאמור, המסקנה ההגיונית היא, שהגנב התכוון לנער את התובע מהרכב על מנת לאפשר את גניבתו, והוא לא נתן דעתו באותן שניות לשאלה האם הפלתו של התובע מהרכב תגרום לו לפגיעה גופנית אם לאו, וממילא לא ניתן לקבוע כי הוא התכוון לפגוע בגופו של התובע.

מהשתלשלות העניינים עולה, כי "המעשה המכוון" שנעשה על-ידי הגנב היה גניבת הרכב, והדעת נותנת כי כל הפעולות שננקטו על ידו לאחר כניסתו לרכב במטרה לגנוב אותו, סבו סביב הצלחת נסיון הגניבה, נסיון שצלח בסופו של דבר, קרי – "המעשה" בו מדובר, ו"הכוונה" אליה יש להתייחס, הם גניבת הרכב, וכל האירועים האחרים היו טפלים לאירוע הגניבה, אם כי תוך כדי נסיונו של הגנב לממש את כוונתו לגנוב את הרכב. קרי – פציעתו של התובע אירעה מחמת "השפעתו" של מעשה הגניבה והשימוש שעשה הגנב ברכב המנועי, ומשכך, אין להחיל במקרה זה את החזקה הממעטת, והתוצאה היא שהתאונה נשוא כתב התביעה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

7.
ב"כ הנתבעת חזר וכיוון בסיכומיו לכוונה שיש לייחס לגנב לפגוע בתובע, אלא למרות שהדברים אינם נטולי הגיון (וכאמור, התלבטתי ארוכות בשאלה זו) הם אינם מבוססים. במה דברים אמורים? הנטל להוכיח קיומה של כוונה במקרה זה מוטל על כתפי הנתבעת, ולעניות דעתי, לא הצליחה הנתבעת להרים נטל זה. ראש וראשונה, כפי שציינתי, הגנב לא נתפס מעולם ולכן, גירסתו באשר לאופן השתלשלות העניינים איננה ידועה. בא-כוח הנתבעת מבקש להסיק מהתנהגותו של הגנב קיומה של כוונה, אלא שעל-מנת לעשות כן, שומה היה עלי להמציא תרחיש דמיוני ולא להסתפק בעובדות המוכחות. ניתן לסבור, כי מרגע שהתובע נתלה על דלת הרכב, אמור היה הגנב לעצור את הרכב ולהימלט מהמקום, שכן כל בר-דעת מבין שנסיעה מהירה "בזיגזג" עם אדם התלוי על דלת המכונית, עלולה לגרום לאותו אדם נזק. אלא מאי? איננו יודעים מיהו הגנב, איננו יודעים אם הוא "בר-דעת" וממילא אין אנו יודעים את כוונותיו, ככל שהיו, בקשר עם גורלו של התובע. כל שאנו יודעים בוודאות הוא, שהגנב
התכוון לגנוב את הרכב, ועשה את כל הפעולות הנדרשות מבחינתו כדי לממש את כוונתו, ואף הצליח בכך. אין לי אפשרות לקבוע באופן נחרץ, כי הגנב התכוון לפגוע בגופו של התובע. לכל היותר ניתן היה לקבוע, כי הוא היה אדיש לגורלו, אולם בדין האזרחי אדישות איננה כוונה, נהפוך הוא, אדישות הינה מצב נפשי של חוסר כוונה וחוסר איכפתיות. ומשכך, לא ניתן להסיק מאדישותו של הגנב לגורל התובע על כוונתו הפוזיטיבית לפגוע בו.


במאמר מוסגר אציין, כי הפסיקה שצוטטה על-ידי הנתבעת כללה מקרים אשר בהם נקבע, כי המשתמש פעל בכוונה ובאופן פוזיטיבי כנגד גופם של אחרים, ומשכך, חלה החזקה הממעטת, דבר שאינו קיים בענין אשר בפני
.

8.
באשר למדיניות השיפוטית הראוייה – אין ספק כי חובה על בתי המשפט לחוס על כספי ציבור הנהגים ולהתחשב בצורך זה. אלא מאי? מדיניות שיפוטית חייבת להיות עקבית ורציפה, ולא מדיניות פתלתלה אשר מתחשבת באופן מיוחד או שונה בעובדות תביעה כזו או אחרת. הקביעה, האם יש לראות בתאונה כתאונת דרכים הינה קביעה משפטית, המבוססת על מבחנים שנקבעו בדין ובפסיקה, ובית המשפט פוסק לאורם. אין מקום לשנות או לסטות ממבחנים אלו בשל טענה בדבר מדיניות שיפוטית ראוייה. נהפוך הוא, האינטרס הציבורי הינו, כי המדיניות השיפוטית תהיה ברורה ועקבית, וכך על בית המשפט לנהוג.

9.
סוף דבר הנני קובעת כדלקמן:

א.
התאונה נשוא כתב התביעה היא תאונת דרכים, בהתאם להגדרתה בחוק הפיצויים.

ב.
היות והתאונה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי, ואף נקבעה נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 76.4%, הנני מורה כדלקמן:
1.
יידחה לקדם משפט ליום 26.2.09 שעה 11:00.
2.
הצדדים יגישו תחשיבי-נזק. התובע יגיש תחשיביו 21 ימים לפני מועד הדיון, ישירות לבא-כוח הנתבעת ולתיק בית המשפט, ואילו הנתבעת תגיש תחשיבה 7 ימים לפני מועד הדיון, גם כן ישירות לבא-כוח התובע ולתיק בית המשפט.

המזכירות תשלח את עותק ההחלטה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, ה' בטבת, תשס"ט (1 בינואר, 2009), בלשכתי.


דליה גנות
, שופטת



ברכה הרשקוביץ







א בית משפט מחוזי 2163/06 יעקב בלבן, רונית בלבן נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם ב-ֽ 01/01/2009)