פסקי דין על שלמה חמרה | פסקי דין על משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים

2126/07 וע     04/01/2009




וע 2126/07 שלמה חמרה נ' משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים




בעניין:

1



בתי המשפט


ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט – 1959
בתל אביב - יפו
וע 002126/07


בפני
:
כב' השופטת עינת רביד
, יו"ר
ד"ר עמנואל כץ, חבר
עו"ד שמואל בריצמן, חבר






המערער
שלמה חמרה

בעניין:

צדקוני
ע"י ב"כ עו"ד



נ
ג
ד

המשיב
משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים



טלמון קצב
ע"י ב"כ עו"ד




החלטה

החלטה זו עניינה בטענת סף של המשיב, כי חלה התיישנות על תביעת המערער להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "החוק"), וכי לא מתקיים בעניינו התנאי של חבלה רשומה לצורך הארכת המועד בהתאם לסעיף 32א לחוק.


רקע עובדתי וטענות הצדדים
1.
המערער יליד 1953, התגייס לצה"ל בשנת 1971 והשתחרר בשנת 1974, בתום שלוש שנות שירות. תפקידו של המערער בזמן שירותו היה שוטר צבאי.
2.
ביום 03.01.07 הגיש המערער בקשה להכרה מטעם המשיב בנכותו הנפשית מסוג

ptsd
(תסמונת ההפרעה הבתר חבלתית) אשר נדחתה בהחלטת המשיב מיום 05.07.07, בהסתמך על סעיף 32 לחוק, לפיו הזכות להגשת בקשה מתיישנת בתום שלוש שנים מיום השחרור משירות שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכות. המשיב ציין בהחלטתו כי לא נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 32א לחוק המאפשרים את הארכת המועד להגשת התביעה, כי ההשהיה בהגשת הבקשה עשויה להקשות על בירור הבקשה לאחר שחלף זמן רב, וכן כי לא נמצאו נתונים רפואיים ועובדתיים המעידים כי המצב הנפשי ארע בזמן ועקב השירות הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק.
3.
המערער הגיש תצהיר מיום
28.12.06 בו ציין, בין היתר, כי בזמן שירותו הסדיר בשנת 1972 נשפט ל – 32 ימי מחבוש (ממסמך 34 בתיק הרפואי עולה כי המערער נשפט ל-
32 ימי מחבוש מיום 14.11.1972 ועד ליום 16.12.1972) כאשר בתקופת כליאתו חלק מהכלואים אשר היו מודעים לעובדה שהוא שוטר צבאי ולוכד עריקים החלו להתנכל לו באופן קבוע, כאשר התנכלויות אלו התבטאו בקללות ולאחר מכן אף במעשים משפילים כגון מריחת צואה על הסדינים, השתנה על הסדינים ועוד. בסעיף 10 לתצהירו מציין המערער כי הוא זוכר היטב מקרה אחד בו מספר בריונים התנפלו עליו מאחור ועטפו את ראשו בשקית ניילון, הוא חש כי הוא עומד להיחנק ואז עזבו אותו והוא נפל על הרצפה חצי מעולף. אירוע אשר גרם לו להרגיש באימת המוות. לטענתו בשלב מאוחר יותר היה נתון לאיומים על חייו אם יתלונן על מה שמתרחש, ולכן לא התלונן, כאשר בתקופה בה שהה בכלא היה נתון בפחד ומתח, תחושה של חוסר אונים, התקשה להירדם בלילות, סבל מירידה בתיאבון, רעד כאבי ראש, הזעה מוגזמת דפיקות לב מואצות, שלשולים והקאות, ואף הוריד באותה תקופה בערך 10 קילוגרם ממשקלו. לטענתו לאחר שחרורו המשיך לתפקד כלוכד עריקים במשטרה הצבאית אך נמנע מלספר את שעבר עליו. לטענתו, לאחר שחרורו מצה"ל עבד בעבודות שונות ואף התחתן והקים משפחה. לטענתו בתקופה בה הפסיק לעבוד, שלוש שנים טרם עריכת תצהירו, דהיינו בשנת 2003, היה לו הרבה זמן לחשוב ואז סיפור הכליאה החל חוזר אליו, בעיקר הסיפור של החניקה עם הניילון והוא התחיל לסבול מפרצי בכי והתעוררויות בלילה, וכי מאז הוא מתקשה לתפקד ולמצוא עבודה וכדי לנסות להירגע הוא שותה אלכוהול. המערער צירף לתצהירו חוות דעת מטעם ד"ר גד נשיא מיום 19.09.06 בה צוין כי בשל האירועים אותם מתאר המערער כי חווה בזמן כליאתו בעת שירותו הצבאי הוא סובל מהפרעה פוסט טראומטית מאוחרת.
4.
היות והמשיב הודיע כי הוא עומד על טענת ההתיישנות, והוא אינו רואה מקום לבדוק את מחלתו של המערער, הגישו הצדדים סיכומים בשאלה המקדמית של התיישנות הערעור וקיומה של חבלה רשומה.
5.
טענות המערער הן כי בשלב של דיון בטענת הסף של התיישנות יש לראות בתצהירו של העורר ובחוות הדעת של ד"ר נשיא כעובדות נכונות ואין חלוק עליהן או להציג עובדות נוספות על טראומות אחרות. לעניין זה הפנה המערער לוע 244/02 קלך נחמה נ' קצין התגמולים וכן לע"נ 536/99 בן סימון גבראיל נ' קצין התגמולים (להלן: "

פסק דין
בן סימון גבריאל").
6.
לטענת המערער די בנספח ג' לכתב התשובה של המשיב (מסמך 34 בתיק הרפואי) המעיד על מאסרו במהלך השירות הצבאי הסדיר למשך 32 ימים על מנת להוות חבלה רשומה. לטענת המערער כאשר המדובר בנכויות נפשיות ההלכה מקילה בדרישות הרישום לעניין זה הפנה ב"כ המערער לו"ע 1856/00 בניזרי משה נ' קצין התגמולים (להלן: "

פסק דין
בניזרי") שם נפסק כי לאור ההלכה המכירה בכך שמחלת נפש מתפתחת באופן הדרגתי, הרי די במסמך שמתעד פגיעה נפשית לאחר השירות כאשר המסמך קושר את הפגיעה הנפשית לשירות על מנת לספק את דרישת החבלה רשומה. המערער הפנה ל

פסק דין
נוספים וע 1593/03 בנארי אברהם נ' קצין התגמולים (להלן: "

פסק דין
בנארי") , וע 427/03 עמר סעדיה נ' קצין התגמולים (להלן: "

פסק דין
סעדיה" ), וע 177/04 גבאי יוסף נ' קצין התגמולים (להלן: "

פסק דין
גבאי"), וע 764/04 אשרון רון נ' קצין התגמולים (להלן: "

פסק דין
אשרון רון") , ע"נ 46/94 אדרי נ' קצין התגמולים (להלן: "

פסק דין
אדרי"), ענ 179/74 לוי לאה נ' קצין התגמולים (להלן: "

פסק דין
לוי לאה"), אשר לשיטתו מחזקים את טענתו בדבר הגישה המקלה בכל הנוגע לדרישה של חבלה רשומה.
7.
באשר לטענות המשיב בדבר קושי בבירור הבקשה הפנה המערער לפסיקה לפיה המשיב אינו יוצא ידי חובתו בקביעה כי ההשהיה בהגשת הבקשה יכולה להקשות על בירור הבקשה אלא עליו לקבוע זאת כממצא ספציפי, קרי כי ניסה להשיג ראיות וכי מפאת חלוף הזמן לא עלה בידו לאתרם. באשר לשיקולי הצדק טוען המערער כי עצם היות הנכות נכות נפשית ממלא הדבר את הטעם של מן הצדק.
8.
טענות המשיב הן כי אין די בהעלאת הטענה כי קיימת חבלה רשומה אלא יש להראות ולהוכיח כי קיימת חבלה ולתמוך ראיה זו ברשומה של אותה חבלה – במסמך צבאי מהימן, מסמך אשר נעשה סמוך לפציעה, וכי החבלה אינה יכולה להיות אירוע חיצוני סתמי, אלא היא חייבת להכיל את הפגיעה בחייל עצמו.
9.
לטענת המשיב אף כי בכל הנוגע לתביעות המוגשות בגין

ptsd
הוא מגלה גישה ליברלית ומרחיבה עדיין ובהתאם לפסק הדין בעניין ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177 (להלן: "

פסק דין
כספי") לא די בהתרחשותו של אירוע חיצוני כגון מלחמה או אימון, אלא על הנכה להצביע על החבלה עצמה, דהיינו על הפגיעה שגרמה לנכותו. לטענת המשיב היות ובמקרים רבים לא ימצאו כל אינדיקציה ברישומים לפגיעה עצמה, וזאת משום שהפגיעה הנפשית טרם באה לידי ביטוי, יסתפק המשיב בראיות להתרחשות אירוע בו נחשף הנכה למצבים קיצוניים שיש בהם כדי להוות פוטנציאל להתפתחותה של התסמונת גם שנים לאחר מכן. בסיכומיו פירט המשיב את הפעולות אותן נוקט המשיב על מנת לבדוק האם ישנה חבלה רשומה ובכללם בדיקת תיעוד מהשירות, בחינת ראיות ואף משניות, והצלבתו עם אינפורמציה נוספת העומדת לרשות המשיב ואף בדיקת רישומים בתיק קופת החולים אשר יש בהם כדי להעיד כי התובע סובל מ-
ptsd
או מתסמינים נפשיים העשויים להעיד על קיומה של התסמונת.
10.
בהתייחס למקרה הנדון טוען המשיב כי המערער לא המציא כל ראיה ו/או כל מסמך צהל"י לתמיכה בטענתו באשר לאירועים אשר התרחשו בזמן כליאתו בעת שירותו הצבאי. בטופס התביעה מסר המערער כי אינו זוכר את פרטי מפקדו הישיר מתקופת האירוע הנטען, וכן לא פירט שמות של עדים שיכולים להעיד על נסיבות האירוע, בתיקיו הצבאיים של המערער אין כל מסמך המעיד על אירוע חריג או טראומטי מתקופת כליאתו, ומאידך נמצא מסמך על פגיעה נפשית באשר לאירוע טראומתי במהלך חייו האישיים, כאשר הרישום בדבר הכליאה אינו מהווה חבלה רשומה, על כן והיות והמערער לא הוכיח את עצם קיומו של האירוע - נדחתה תביעתו. המשיב התייחס בסיכומיו אף לפסקי הדין אשר צוטטו על ידי המערער ואשר תומכים דווקא בגרסתו של המשיב בדבר דחיית התביעה בשל התיישנותה.

דיון והכרעה
11.
סעיף 32 לחוק קובע כי הזכות להגיש בקשה לתגמולים או להכרה בנכות, מתיישנת כעבור שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו ארע המקרה אשר גרם לנכות. אין מחלוקת על עצם העובדה, כי על פניו התיישנה תביעת המערער על פי סעיף 32 לחוק הנכים. תקופת ההתיישנות הינה בת 3 שנים והיא נמנית מיום שחרורו של המערער. היות ובמקרה זה הוגשה התביעה 34 שנים לאחר שחרורו, התיישנה התביעה. עוד יש לציין, כי מחלת ה-

ptsd
אינה מוזכרות ברשימת המחלות המנויות בתוספת לתקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (התיישנות זכויות) תשי"ז- 1956, ועל כן אין להאריך את מועד ההתיישנות. יוער כי הונח לפנינו פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 3410/07 העמותה לקידום נפגע תגובות קרב נ' שר הביטחון (טרם פורסם, 30.07.08) בו נדחתה העתירה להורות לשר הביטחון להתקין תקנות להארכת תקופת ההתיישנות להגשת תביעות נכות המוגשות בגין תגובות קרב, כך שמניינה יחל מיום אבחון הפגיעה.
12.
על אף האמור לעיל, סעיף 32א לחוק מאפשר לקצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות במידה ומתמלאים התנאים המצטברים הקבועים בחוק, הקובע כדקלמן:
"קצין תגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30, על אף האמור בסעיף 32 (א), אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה:
(1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה;
(2) ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה;
(3) ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין, להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת הנאה אחרת עקב החמרת הנכות;
(4) ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה, נושא הבקשה.
בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא-הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון".
13.
על פי הפסיקה, במקרה של "חבלה רשומה" יש להוכיח שלושה תנאים: "א. רישום המעיד על פגיעה בגוף. ב. אירוע שגרם לפגיעה זו. ג. סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום". זאת ועוד נקבע, כי לשון סעיף 32א לחוק הנכים חלה גם על נכים שמקור נכותם במחלה או החמרת מחלה, וכי בגדר מחלה יש לראות גם פגיעה בנפש (ראו ע"א 203/85 בן ארי נ' ק"ת, פ"ד מא(4) 133 (להלן: "

פסק דין
בן ארי") וכן

פסק דין
כספי לעיל). בכל הנוגע לטענות של פגימות נפשיות הקלו בתי המשפט בכל הנוגע לרישומה של הפגיעה
והוכחת האירועים שגרמו לה וכן ביחס לסמיכות הזמנים בין הרישום לבין האירוע אך עדיין נדרש תוצאה של פגיעה נפשית במהלך השירות הצבאי (ראו ע"א (ת"א) 3876/98 יניב ווילמוט נ' ק"ת (לא פורסם) (להלן: "

פסק דין
וילמוט")
.
14.
אין חולק, כי עד לשנת 1986 אין כל תיעוד רפואי לקשיים נפשיים כלשהם מהם סבל המערער, תיעוד ראשון לקושי נפשי הוא מסמך 11 בתיק הרפואי מיום 09.03.1986 בו מצוין כי למערער קשיים נפשיים על רקע בעיות אישיות וללא קשר לאירועים נשוא ערר זה (מסמך 11 בתיק הרפואי). מעבר לאמור, הרי שאף בהתייחס לטענת המערער בתצהירו לפיה משנת 2003 לערך, עת הפסיק לעבוד, החלו אירועי תקיפתו בכלא לחזור אליו ואז החל לסבול בשל כך, לא הוצג לועדה כל מסמך רפואי התומך בטענת זו והמציין את הקשר בין מצבו הנפשי לאירוע הכליאה והמסמך היחיד שהוגש על ידי המערער הוא חוות הדעת אשר נערכה על ידי ד"ר שגיא בשנת 2006 לצורך הגשתה כחלק מתביעתו של המערער.
15.
אומנם בכל הנוגע לפגימות נפשיות נוטים בתי המשפט להקל במבחנים אשר נקבעו בפסיקה לצורך הוכחת קיומה של חבלה רשומה אך עדיין על התובע להוכיח קיומו של האירוע אשר גרם לפגיעה הנטענת. במקרה הנדון לא עמד המערער בנטל המוטל עליו, שכן לא עבר את המשוכה הראשונה של הבאת מסמך, אשר יהווה חבלה רשומה. איננו מקבלים את טענת המערער כי די במסמך 34 בתיק הרפואי בו מצוין כי המערער נשלח לכלא לתקופה של 32 יום כדי להוות חבלה רשומה, שכן אין במסמך זה כדי להוכיח את האירועים הנטענים אשר מהווים לטענת המערער את הסיבה לפרוץ מחלתו. עוד נציין כי אין די בטענותיו של המערער בתצהירו והיה עליו להביא מסמך אשר יתעד את תלונותיו בגין פגימות אלו או אף תצהירים מטעם מפקדיו או הכלואים אשר שהו עמו בכלא על מנת לחזק טענותיו בנושא, אך הוא לא עשה כן. לעניין זה ראו ע"נ 312/93 תמרי יובל נ. קצין התגמולים (לא פורסם) וכן וע 983/05 אילן אריאלי נ' קצין התגמולים, לא פורסם, 03.05.07 (יוער כי ערעור שהוגש על פסק הדין נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 01.12.08)
שם נקבע כי על הרישום להיות במסמך צה"לי או מסמך רשמי אחר ולא ניתן לראות בתצהיר מטעם המערער את הרישום הנדרש כתנאי להוכחתה של חבלה רשומה.
16.
באשר לפסקי הדין אליהם הפנה המערער ואשר מהם הוא למד כי יש לקבל את העובדות אשר צוינו בתצהיר המערער וחוות דעתו של ד"ר נשיא
כעובדות נכונות ואין לחלוק עליהן בשלב טענות הסף, הרי שאין בכך כדי לסייע למערער שעה שלא הוצגה לועדה חבלה רשומה כאמור לעיל, יצוין כי אף ב

פסק דין
בן סימון גבריאל אליו הפנה המערער קבעה הועדה (סעיף 11.2 לפסק הדין) כי
אין די בתצהירים אשר הוגשו על ידי המערער כדי למלא אחר דרישת סמיכות הזמנים והם אינם עונים על הגדרת "רשומת" בכל הנוגע להוכחתה של חבלה רשומה .
17.
בהתייחס לפסקי הדין האחרים אליהם הפנה המערער באשר להקלה בדרישות הרישום בכל הנוגע לתסמונת הבתר חבלתית, אף בהם אין כדי לסייע למערער במקרה הנדון. ב

פסק דין
בניזרי נדחתה טענת ההתיישנות כאשר במקרה זה אירע המצב הפסיכוטי חודשיים בלבד לאחר שחרורו, תוך ציון מפורש כי המדובר במצב של תסמונת פוסט טראומתית, בשונה מהמקרה הנדון בו אין כל רישום על מצבו הנפשי בסמוך לשחרורו, אלא רק עשרות שנים לאחר שחרורו ורק בחוות דעת שהוגשה מטעמו של המערער במסגרת הערעור. בעניין

פסק דין
בנארי היו רישומים מתקופת שירותו של המערער, אשר תיארו את מצבו הנפשי ועל כן קבעה הועדה כי המדובר ברישום של "חבלה", בניגוד למקרה הנדון בו אין כל רישום לא מתקופת הצבא ולא לאחריה. ב

פסק דין
סעדיה קבעה הועדה כי בדיקה פסיכיאטרית אשר נעשתה למערער, שלוש שנים לאחר שחרורו, לצורך קביעה האם הוא יכול לשרת ואשר בה העלה המערער את הקשר בין מחלתו הנפשית לבין השירות די בה כדי להוות חבלה רשומה. ב

פסק דין
גבאי יוסף קבעה הועדה כי יש לראות במסמך שנערך על ידי פסיכיאטר צבאי בסמיכות למלחמה ולאירועים שלטענת המערער גרמו לפגיעתו, ובו נעשתה התייחסות למצבו הנפשי של המערער כחבלה רשומה. ב

פסק דין
אשרון נדחה ערעורו של המערער עת המציא מסמך בדבר מצבו הנפשי כעבור 7 שנים משחרורו שם נקבע כי אין בכך כדי להצביע על סמיכות הזמנים בין האירועים לרישום החבלה. ב

פסק דין
בעניין אדרי
נקבע כי די בתיעוד הרפואי מתקופת שרותו של המערער בדבר טיפולים אשר ניתנו למערער בשל הבעיה בכליותיו כדי להוות חבלה רשומה, בשונה ממקרה זה בו אין כל תיעוד. בעניין לוי לאה נקבע כי די בסיכום המחלה שהמציא העוררת ביחס לניתוח שעברה באוזנה כדי להוות רישום המעיד על פגיעה בגוף, בשונה ממקרה זה בו לא הוצג כל מסמך בדבר פגיעה במערער.
18.
באשר לטענות המשיב בדבר הקושי בבירור תביעתו של המערער בשל חלוף הזמן וכן טענתו באשר לשיקולי הצדק, הרי שלא מצאנו לנכון לדון בטענות אלו שכן המערער לא עבר את המשוכה הראשונה של הצגתה של חבלה
רשומה.
סיכום
לאור האמור לעיל, אין מנוס מדחיית הערעור.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה.
התיק הרפואי יוחזר למשיב.
המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום ח' בטבת, תשס"ט (4 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.



ד"ר עמנואל כץ

חבר



עינת רביד
, שופטת

יו"ר הועדה



עו"ד שמואל בריצמן

חבר








וע ועדת הערעורים לפי חוק הנכים 2126/07 שלמה חמרה נ' משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים (פורסם ב-ֽ 04/01/2009)