פסקי דין על עטרה שדמון | פסקי דין על גד שדמון | פסקי דין על משה שדמון |

1792/00 דנא     25/07/2002




דנא 1792/00 מדינת ישראל נ' עטרה שדמון, גד שדמון, משה שדמון








ב
בית המשפט העליון

דנ"א 1792/00

בפני
: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד המשנה לנשיא ש' לוין

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט א' מצא

כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופטת ד' דורנר

כבוד השופט י' אנגלרד

המערערת: מדינת ישראל

נגד


המשיבים: 1. עטרה שדמון

2. גד שדמון

3. משה שדמון


תאריך הישיבה:
י"ט באדר תשס"א (14.3.2001)

בשם המערערת: עו"ד מרים רובינשטיין
, עו"ד ציון אילוז
בשם המשיבים: עו"ד לאה ויינברג
, עו"ד ישראל ויינברג
עו"ד אבי זוהר
, עו"ד אשר אקסלרוד
פסק -
דין

השופט י' אנגלרד
:

1. הדיון הנוסף שלפנינו עוסק בהוראותיה של תכנית חסכון ממשלתית בעניין תשלום ריבית על כספי החסכון. ביתר דיוק, השאלה בה עלינו להכריע היא האם הריבית תשתלם על כספי החסכון בערכם הנומינלי, או על כספי החסכון, לאחר שנוספו עליהם הפרשי הצמדה. תכנית החסכון היא תכנית חסכון לרכישת דירה, שכונתה תכנית "בר-מצוה" והוצעה לציבור על-ידי משרד השיכון, לאחר שאושרה על-ידי שר האוצר בצו לעידוד החסכון (פטור ממס הכנסה) (מס' 28), תשכ"ג1963-. בצו נקבע כי הריבית המשתלמת על הפקדון תהיה פטורה ממס. תנאי התוכנית נוסחו על-ידי משרד השיכון בשנת 1963 וזו שווקה לציבור באמצעות בנקים מסחריים במשך שנים רבות. תכנית החסכון שבה מדובר בדיון נוסף זה נפתחה בשנת 1974.

2. לשם הבנת בעיית הריבית, מן הראוי לפרט תחילה את התנאים הכלליים של תכנית החסכון "בר-מצוה", אשר הופיעו בטפסי ה"בקשה להצטרף לתוכנית 'חסכון-בר-מצוה'". מצטרף לתכנית הגר באיזור פיתוח נדרש להפקיד הפקדה ראשונה של 250 ל"י לפחות והפקדה חודשית נוספת, בלתי צמודה, של 25 ל"י לפחות, אך לא יותר מ150- ל"י. לגבי מצטרף לתכנית הגר באיזור המרכז, ההפקדה הראשונית המינימלית הייתה 300 ל"י וההפקדה החודשית בין 30 ל"י ל150- ל"י. הפקדה ראשונה בסך 5,000 ל"י פטרה את המצטרף מן ההפקדות החודשיות והוא נחשב כמי שמילא את כל התחייבויותיו. חריגה מן הסכומים המפורטים הותנתה באישור מראש ממשרד השיכון. עוד נקבע, כי סכום החסכון המירבי לצורך פטור ממס הכנסה של ההטבות שהוענקו במסגרת תכנית החסכון, סכום זה הוא 20,000 ל"י.

3. התכלית של תכנית החסכון הייתה רכישת דירה. חוסך, אשר השלים שבע שנות חסכון ולא יותר מחמש-עשרה שנים, היה זכאי לרכוש דירה מהבניה שבוצעה על-ידי משרד השיכון, או מכל מקור אחר (סעיף 8 לתנאים הכלליים). בסעיף 9 נקבעה זכאותו של חוסך הרוכש דירה לקבל הלוואה לרכישת דירה:
חוסך אשר רכש דירה כאמור בסעיף 8 ... יהיה זכאי לקבל מהמוסד הכספי [מוסד בנקאי] לשם מימון חלקי של תמורת הדירה, הלוואה מובטחת במשכנתא ראשונה בשיעורים ובתנאים כלהלן:
(א) רכש דירה מהבניה במסגרת משרד השיכון - בשיעור אשר לא יעלה על 40% מערך הדירה הנרכשת.
(ב) רכש דירה שלא מהבניה במסגרת משרד השיכון - בסכום אשר לא יפחת מסכום החסכון אשר היה רשום לזכותו בתאריך סגירת החשבון, ובתנאי שסכום ההלואה לא יעלה על 40% ממחיר הדירה הנרכשת.
(ג) תנאי ההלואה יהיו בתנאים המקובלים כפי שאושרו ע"י הממשלה למתן הלואות אפותיקאיות על ידי בנקים במועד קבלת ההלואה, ובהתאם לתנאים שיוחלט עליהם מידי פעם בפעם ע"י ועדת השרים לענייני כלכלה.


4. יצויין, כי חוסך שרכש דירה בהתאם לתכנית זכה גם להטבות כספיות, פטורות ממס הכנסה. אביא בהקשר זה את עיקרי הדברים, המפורטים בסעיף 10 לתנאים הכלליים:
רכש החוסך דירה כאמור בסעיף 8 לעיל יזוכה עד לתאריך סגירת החשבון בסכומים כדלקמן:
(1) סכום החסכון בתוספת רבית מצטברת של 6% לכל שנה.
...
(3) הפרשי הצמדה על סכום החסכון לפי מדד הוצאות הבניה או מדד יוקר המחיה, או המרת הפרשי ההצמדה ב4%- רבית מצטברת נוספת, לכל שנה, הכל לפי הסכום הגבוה יותר.
(4) פרמיה חד פעמית על סכום החסכון בלבד ... [גובה הפרמיה נע בין 7% לבין 15%, בהתאם למשך תקופת החסכון].


5. למצטרפים לתכנית ניתנה אפשרות לבטל את ההתקשרות באופן חד צדדי בכל עת. כמו כן, אם השלים החוסך 15 שנות חסכון ולא רכש דירה, היה רשאי משרד השיכון לבטל את ההתקשרות (סעיף 12(2) לתנאים הכלליים). במקרים אלה זכאי החוסך לקבל את כל הכספים שהופקדו על ידו, בתוספת הטבות כספיות מסוימות, שהיקפן משתנה לפי אורך תקופת החסכון עד ליציאה מהתכנית. ההטבות הכספיות הנוגעות לענייננו פורטו בסעיף 11(ב)(4) לתנאים הכלליים, אשר זו לשונו:
---יוחזרו [לחוסך] תוך 90 יום מתאריך ביטול ההתקשרות סכום החסכון והסכומים שהופקדו על ידו לפי סעיף 7 בתוספת ההטבות הבאות:

(4) בוטלה ההתקשרות לתכנית לאחר 7 שנים מתאריך ההפקדה הראשונה - ריבית מצטברת בשיעור של 6% לכל שנה מתאריכי ההפקדה ועד תאריך ביטול התקשרות לתוכנית בצרוף הפרשי הצמדה לפי מדד יוקר המחיה, כאמור בסעיף 1(ו), או המרת הפרשי ההצמדה ב4%- ריבית מצטברת נוספת לכל שנה, הכל לפי הסכום הגבוה יותר, על סכום החיסכון ועל הסכום החד-פעמי לפי סעיף 7(ב) בלבד.
[ההגדשות אינן במקור]


ההוראה מפנה אל סעיף 1(ו), אשר זו לשונו:
"ריבית מצטברת" - ריבית המחושבת על סכום ההפקדה הראשונה ודמי החיסכון מתאריך הפקדתם בפועל ועד ל31- לחודש מרץ של כל שנה מתקופת החיסכון והמצורפת לסכום החיסכון באותו תאריך לצורך חישוב ריבית בעתיד בלבד.



6. המשיבים שלפנינו הצטרפו לתכנית "בר מצוה". ביום 15.12.1974 פתחה האם, המשיבה 1, תוכניות חסכון עבור שני ילדיה - המשיבים 2 ו3- לפנינו (לשם הנוחות נכנה את כל המשיבים "החוסכים"). בתכנית החסכון של המשיב 2 הופקדה הפקדה ראשונית של 250 ל"י ובתכנית של המשיב 3 הופקדו 1400 ל"י. ההפקדות החודשיות של החוסכים היו 50 ל"י בכל תכנית. (בשלב מסוים, כאשר עמדה ההפקדה על 0.005 ש"ח, דהיינו חצי אגורה, הפסיק הבנק לגבות את כספי ההפקדה).

7. החוסכים לא רכשו דירות במסגרת התכניות. משיב 2 הגיש בשנת 1989 בקשה לביטול ההתקשרות, במסגרת הוראות תכנית החסכון. סכום הקרן שעמד לזכותו בחשבון התכנית באותה עת היה 0.67 ש"ח. המדינה זיכתה את המשיב 2 בהפרשי הצמדה מלאים בסך 2,068 ש"ח ובריבית של 6% על הקרן הנומינלית. סכום הריבית הסתכם ב0.54- ש"ח. המשיב 3 הגיש בקשה לביטול ההתקשרות בשנת 1991. הוא קיבל את סכום הקרן בסך 0.8 ש"ח, הפרשי הצמדה בסך 2,324 ש"ח ותשלומי ריבית, שוב על הקרן הנומינלית, בסך 0.57 ש"ח.

8. בשנת 1994 הגישו החוסכים תביעה נגד המדינה בבית משפט השלום בירושלים, שבה ביקשו לקבל

פסק דין
הצהרתי בדבר זכאותם לריבית צמודה על כספי החסכון, או, לחלופין, ריבית על הקרן המשוערכת, כלומר, ריבית המחושבת על בסיס כספי החסכון בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. סכום התביעה במועד הגשתה היה 12,940 ש"ח. בהסכמת המדינה, הוכרה התביעה כתביעה ייצוגית, כך שתוצאתה תחול על מקרים אחרים בהם העובדות דומות לעובדות של פרשה זו.

9. בית משפט השלום בירושלים - מפי השופטת י' צור - דחה את הטענה כי החוסכים זכאים לריבית צמודה, אך קיבל את טענתם החלופית של החוסכים בדבר ריבית על הקרן המשוערכת. כלומר, בית המשפט פסק כי יש לחשב את הריבית על הקרן כשהיא משוערכת, ולא על סכום הקרן הנומינלי. בית המשפט הניח כי הצדדים התכוונו לתת למונח "ריבית" תוכן ריאלי בעל משמעות כלכלית כלשהי. לפיכך הוא הורה למדינה לשלם לחוסכים ריבית בשיעור של 6% על סכום החסכון שהפקידו החוסכים, כשסכום זה מחושב לפי ערכו הריאלי, דהיינו, בתוספת הפרשי הצמדה.

10. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור בפני
בית המשפט המחוזי בירושלים. בקבלו את הערעור, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים - מפי השופטים ד' חשין, ע' קמא וי' עדיאל - ב

פסק דין
מפורט ומנומק, כי יש לחשב את הריבית בתכנית "בר מצוה" על הקרן הנומינלית. בית המשפט קיבל את טענת המדינה, כי ריבית צמודה וריבית (בלתי צמודה) על קרן צמודה - היינו הך הם. כלומר, אין אפשרות הגיונית לדחות את טענת הריבית הצמודה ולקבל את הטענה של ריבית על קרן צמודה. המדובר אינו בחלופה מהותית, אלא בשתי דרכי חישוב, אשר תוצאתן זהה. באשר לשאלה המהותית, בית המשפט המחוזי בחן ביסודיות את תניות התכנית, את תכליתה ואת נסיבות ההתקשרות. בנוגע להוראות התכנית, בית המשפט קבע כי לשון התכנית תומכת באופן מלא בתשלום ריבית על קרן נומינלית. גם בחינה של תכלית החוזה הביאה את בית המשפט למסקנה דומה: עיקר התמורה שמקבל החוסך עבור הכספים שהפקיד הוא סיוע ברכישת דירה, ולא ריבית ריאלית על החסכון. הצמדתה של הקרן ותוספת הריבית אינן המטרה שבבסיס החוזה, אלא תניות משניות בו, הנחשבות ל"הטבות". חיזוק נוסף למסקנתו מצא בית המשפט בעובדה שהחוזה נכרת בתקופה של אינפלציה מואצת. בתנאים אלה, אין מקום לפרש את החוזה כאילו כוונת הצדדים הייתה לחשב את הריבית על בסיס קרן צמודה, בהעדר ביטוי לכוונה מעין זאת. לבסוף פסק בית המשפט שאין מקום להתערב בתוכן החוזה כדי למנוע כביכול "אבסורד". כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום.

11. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו החוסכים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה ועניינם התברר, לאחר קבלת רשות, בפני
חבריי השופטים ט' שטרסברג-כהן
, ד' דורנר
וע' ר' זועבי. בית משפט זה קיבל את הערעור, ביטל את פסק הדין המחוזי והשיב על כנו את פסק הדין של בית משפט השלום. נקודת המוצא של בית המשפט - מפי חברתי השופטת ד' דורנר
- הייתה כי בתכנית אין קביעה מפורשת בדבר חישוב הריבית על בסיס קרן נומינלית או על בסיס קרן משוערכת. לכן בית המשפט פנה לבחינת אומד הדעת של הצדדים. בהקשר זה הוא ייחס חשיבות רבה לעובדה כי ניסוח תנאי התכנית נערך בשנת 1963, שעה שהאינפלציה השנתית הייתה נמוכה מחמישה אחוזים. בית משפט זה הגיע למסקנה כי תנאי התכנית נוסחו על-סמך ציפייה לשיעור אינפלציה שנתית ממוצע של כארבעה אחוזים.

12. בית משפט זה גרס, כי מטרת התכנית הייתה לאפשר לחוסכים לצבור סכום כסף שמספיק לרכישת 60 אחוזים ממחיר דירה, וזאת באמצעות חסכון במשך תקופה ארוכה ומתן "הטבות" שונות. הנחתו של בית המשפט הייתה כי גם החוסכים במקרה שלפנינו הצטרפו לתכנית כדי לחסוך סכום כסף שיספיק, בתוספת הלוואת משכנתא, לרכישת דירה, או, לחלופין, כדי לצבור סכום דומה לכל צורך שירצו בו. והנה, בשנת 1974 - עת הצטרפו החוסכים לתכנית - לא ניתן היה לצבור סכום בסיסי לרכישת דירה ללא תשלום "ההטבות" על סכומים משוערכים. וכך אומר בית המשפט בעניין זה:
כאשר הצטרפו [החוסכים] בתאריך 15.12.74 לתוכנית היה ברור לכול, כי ההטבה הגלומה בתשלום ריבית על הקרן הנומינלית, לרבות על הפרמיה, היא חסרת ערך כלכלי כלשהו, וכי גם אם יגדילו החוסכים את סכום החיסכון החודשי, לא יהיה בכוחם לצבור את הסכום הדרוש לרכישת דירה אם לא ישולמו להם ריבית ופרמיה ריאליות.


13. על רקע מצב דברים זה, סבר בית המשפט כי הפירוש הנכון של התכנית הוא תשלום ריבית על קרן צמודה. לדעתו, פירוש זה יגשים את התכלית הכלכלית של הצדדים, חרף השינויים המוניטריים שחלו מאז שנת 1963 ועד שנת 1974. בית המשפט סבר כי הפירוש האחר, לפיו יש לשלם ריבית על קרן נומינלית, לא זו בלבד שאינו סביר, אלא הוא נוגד את עקרון תום הלב. ברוח זו קובע בית המשפט:
תוכנית המתיימרת להיות תוכנית חיסכון לרכישת דירה, שעל-פניה אינה מאפשרת לצבור את הסכום המינימלי הנדרש לרכישת דירה אף בתוספת משכנתא בשיעור של 40 אחוזים, אינה סבירה והיא אף אינה מתיישבת עם עקרון תום-הלב בכלל, ועם מידת תום-הלב הנדרשת מן המדינה בפרט.


14. באשר לאומד הדעת אומר בית המשפט כי "אומד-דעת המדינה, שנילווה לטקסט שניסחה בגדרי התוכנית, השתנה לנוכח התמורות הכלכליות, וכי יש לייחס לה את הכוונה לשלם לחוסכים את הריבית על הקרן כשהיא משוערכת". והוא מוסיף כי וודאי שכך הייתה גם כוונת החוסכים.

15. בית המשפט עמד על מספר היבטים נוספים, שתמכו בפרשנות האמורה של הוראות התכנית:
ראשית
, התוכנית הינה חוזה אחיד, ויש לפרשו על-סמך הנחה כי הספק, שהוא הצד החזק שבעיסקה, ניסח את תנאיה כך שיתפרשו בדרך שאינה מקפחת את הצרכנים. ראו ורדה לוסטהויז וטניה שפניץ, חוזים אחידים (תשנ"ד), 73 והשוו לע' 121. שנית, הספקית בתוכנית היא המדינה, שעליה מוטלת, גם בפעולותיה בתחום המשפט האזרחי, מידה מוגברת של חובת תום-הלב. ראו, למשל, בג"ץ 321,135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, בע' 676. שלישית, בשנים שחלפו מאז שנוסחו תנאי התוכנית ועד להצטרפות המבקשים אליה חלו שינויים מרחיקי-לכת בכוח הקנייה של הכסף, אשר השפיעו ישירות על ההיגיון הכלכלי שביסוד התוכנית, והמשליכים, על-כן, על אומד-דעת הצדדים.


16. לאחר מתן פסק הדין בערעור הגישה המדינה עתירה לדיון נוסף. בנימוקי העתירה העלתה המדינה שורה ארוכה של טענות כנגד פסק הדין. היא סבורה, כי פסק הדין אינו עומד בשום מבחן כלכלי, מסחרי או משפטי. המדינה גורסת כי אין אחיזה בתנאי התכנית להנחת בית המשפט שתכנית החסכון שימשה מסגרת למימון 100% מרכישת הדירה. לטענתה, היא לא יכלה לצפות את שוק מחירי הדירות 15 שנה קדימה. שום תכנית חסכון אחראית אינה יכולה להבטיח יעדים כאלה לטווח כה רחוק ואף החוסכים לא העלו טענה זו מעולם. מטרת התכנית הייתה מצומצמת: סיוע בידי החוסכים לרכוש דירה, וזאת על-ידי מתן תנאים מועדפים ומטיבים לחוסכים בעת רכישת דירות במסגרת התכנית. באותה תקופה לא ניתן היה להשיג בשוק נפח משכנתא בשיעורים כה גבוהים מערך הדירה, ובכך היה ייחודה של התכנית. לכן, שיעור ההטבות לחוסכים, שבחרו שלא לרכוש דירה, היה נמוך יותר (הגם שהיה עדיין משמעותי בהשוואה להשקעות אלטרנטיביות במשק). הריבית לא הייתה מרכיב מרכזי בהסכם. עם זאת, הריבית בתכנית החסכון הייתה על פי המקובל באותה תקופה. כל תוכניות החסכון שהיו באותה תקופה זיכו את החוסך בריבית בלתי צמודה בשיעור שבין 3% לבין 10% ולא בריבית ריאלית. המדינה מציינת כי באותה תקופה (עד שנת 1979) גם המשכנתאות שהעמידה המדינה לטובתם של רוכשי דירות היו בלתי צמודות ונגבתה בגינן ריבית נומינלית.

17. לטענת המדינה, לא היה מקום לייחס לצדדים אומד דעת כי התכנית תישא ריבית על קרן צמודה. לדבריה, בעת ההצטרפות לתכנית בתקופה אינפלציונית, בסוף שנת 1974, היה ברור לכל כי ההטבה הגלומה בתשלום ריבית על קרן נומינלית היא חסרת ערך כלכלי. מקום שצדדים לחוזה, המודעים לקיומה של אינפלציה, קובעים הסדרי הצמדה ביחס לרכיבים מסוימים בחוזה ולא לגבי רכיבים אחרים, הרי שכוונתם הייתה שלא לשערך רכיבים אלו ובית המשפט לא יעשה זאת במקומם. בפי המדינה ביקורת נוספת על גישתו של פסק הדין; היא מחייבת לבחון את אומד דעת המדינה, בקשר לאותה תכנית חסכון, לפי גובה האינפלציה מעת לעת, כך שהוא משתנה ממקרה למקרה בהתאם לשנה בה הצטרף כל חוסך לתכנית. לדעת המדינה, תוצאה זו אינה סבירה.

18. החוסכים, מנגד, מבקשים לקיים את פסק הדין של בית המשפט העליון. הם מתמקדים בנסיבות הרלוונטיות לשנת 1963, בה נוסחה תכנית החסכון במשרד השיכון. לטענת החוסכים, מנסחי התכנית צפו אינפלציה שנתית של 4%. העובדה שהוראות הריבית בתכנית עולות על שיעור זה מלמדת, לטענתם, על כוונה לתת ריבית ריאלית לחוסכים. הם מדגישים כי כאשר בחוזה יש התחייבות לתת ריבית על קרן ויש התחייבות לשערך את הקרן, הרי אם הריבית אינה על הקרן המשוערכת, אין משמעות מעשית להתחייבות לתת ריבית. כמו כן, הריבית מצטרפת לקרן ומאחר והקרן צמודה, לא יתכן שהריבית לא תהא צמודה. הטקסט, שנוסח כאמור בשנת 1963, לא יכול היה להתייחס לתנאי האינפלציה ששררו במועד ההצטרפות לתכנית.

19. באשר להוראות התכנית, החוסכים גורסים כי אין בהן התייחסות לשאלת השערוך בקשר לריבית. הניסוחים מעורפלים וקשים להבנה. למעשה, אין בתכנית שום הוראות שערוך, שכן גם ההצמדה מוגדרת כ"הטבה". מכאן, שמנסחי התכנית לא נתנו את דעתם על האינפלציה. החוסכים מבקשים כי בית המשפט ישלים את ההסדר החוזי ויקבע כי יש לשלם ריבית על קרן משוערכת. מעבר לכך טוענים החוסכים, כי העיקרון המנחה במשפט הישראלי הוא לפסוק ריבית ריאלית.

20. לפני הדיון לגוף העניין, ברצוני להבהיר את היחס בין המושגים "ריבית צמודה", "ריבית המחושבת על קרן צמודה" ו"ריבית לא צמודה". כפי שגרס בית המשפט המחוזי, שני המושגים הראשונים מבטאים את אותו הדבר מבחינה כלכלית. לעומתם, ריבית לא צמודה היא ריבית המחושבת על הסכום הנומינלי. ראה ע"א 6663/93 צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (לא פורסם); ע"א 116/81 עזבון המנוח קנאפו נ' תוסיה כהן, פ"ד לו(4) 580, 590; ד' קציר, פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך (חיפה, תשנ"ו) 190-186. הדבר נלמד מהגדרת המונח "ריבית צמודה" בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א1961-, לפיה "ריבית צמודה" היא "ריבית על הסכום שמדובר בו לאחר שנוספו עליו הפרשי הצמדה". ראה גם א' פרוקצ'יה "הצמדה, שערוך וריבית: עבר, הווה ועתיד" משפטים י'(תש"ם) 262, 275.

21. אפנה כעת לגופה של המחלוקת. נקודת המוצא מצויה בתוכנו של ההסכם, כפי שעולה מן הנוסח של הוראות תכנית החסכון. ההוראה המרכזית בעניין תשלומי הריבית היא הוראת סעיף 11(ב) לתנאים הכלליים, המסדירה את "ההטבות" שמקבל החוסך עם ביטול התכנית. לשם הנוחות, אחזור על נוסח הסעיף:
---יוחזרו [לחוסך] תוך 90 יום מתאריך ביטול ההתקשרות סכום החסכון והסכומים שהופקדו על ידו לפי סעיף 7 בתוספת ההטבות הבאות:
...
(4) בוטלה ההתקשרות לתכנית לאחר 7 שנים מתאריך ההפקדה הראשונה - ריבית מצטברת בשיעור של 6% לכל שנה מתאריכי ההפקדה ועד תאריך ביטול התקשרות לתוכנית בצרוף הפרשי הצמדה לפי מדד יוקר המחיה, כאמור בסעיף 1(ו), או המרת הפרשי ההצמדה ב4%- ריבית מצטברת נוספת לכל שנה, הכל לפי הסכום הגבוה יותר, על סכום החיסכון ועל הסכום החד-פעמי לפי סעיף 7(ב) בלבד.

(ההדגשות אינן במקור)

לפי ההגדרות בסעיף 1 לתנאים הכלליים, "סכום החסכון" הוא הסכום הנומינלי הכולל של ההפקדה הראשונית וכל ההפקדות החודשיות. אביא גם את ההגדרות של המונחים "ריבית מצטברת" ו"הפרשי הצמדה":
"ריבית מצטברת" - ריבית המחושבת על סכום ההפקדה הראשונה ודמי החיסכון מתאריך הפקדתם בפועל ועד ל31- לחודש מרץ של כל שנה מתקופת החיסכון והמצורפת לסכום החיסכון באותו תאריך לצורך חישוב ריבית בעתיד בלבד.

"הפרשי הצמדה" - תוספת שתווסף לסכום החסכון בעת עריכת חשבונו הסופי של החוסך ....

(ההגדשות אינן במקור)


22. בניגוד להנחתו של בית משפט זה בערעור, הוראות התכנית מסדירות באופן ברור ומפורש את שאלת השערוך של הריבית. על-פי לשון התכנית, במקרה של ביטול ההתקשרות, זכאי החוסך לריבית מצטברת על סכום החסכון, שהוא הסך הנומינלי של ההפקדות בתכנית. נמצא, כי על-פי תוכן ההסכם, נקבע במפורש כי הריבית היא בלתי צמודה. יתרה מזו, גם מתוך הוראות נוספות בתכנית משתמעת הכוונה שלא להצמיד את תשלומי הריבית שיקבל החוסך. ראשית, נראה כי המילה "בלבד" בהגדרה של "ריבית מצטברת" נועדה להבהיר, כי צירוף הריבית לסכום החסכון לא יביא לכך שההצמדה למדד תחול גם על הריבית. שנית, על פי הוראות התכנית עמדה לחוסך האפשרות לוותר על הפרשי הצמדה כנגד תוספת של 4% ריבית. קשה ליישב אפשרות זו עם פרשנות, לפיה הריבית היא תמיד על קרן צמודה; שהרי במקרה של ויתור על הפרשי הצמדה אין כלל בסיס לשערך את הקרן. אין בסיס בנוסח הסעיף לפצל את מושג הריבית לשני סוגים - אחד על קרן נומינלית ואחד על קרן משוערכת.

23. זאת ועוד אחרת. מנסחי תכנית החסכון נתנו במפורש את דעתם על סוגיית השערוך של החיובים השונים. ואמנם, חלק מהחיובים הוסדרו במפורש באופן נומינלי, כגון הריבית, ההפקדות החודשיות והפרמיה. לגבי חלק אחר נקבע באופן מפורש כי תחול לגביהם הגישה הוולוריסטית, ובראשם קרן החסכון שהוצמדה למדד. כאשר סוגיית השערוך מוסדרת באופן ברור בחוזה, העקרון הוא כי אין לשנות מכוונת הצדדים. הלכה פסוקה היא כי אומד דעתם של הצדדים בנוגע לשערוך נלמד בראש ובראשונה מתוכן החוזה. ראה ע"א 554/83 אתא חברת לטכסטיל בע"מ נ' עז' זולוטולוב ואח', פ"ד מא(1) 282, בעמ' 312-311; ע"א 216/90 מדינת ישראל
- מע"צ נ' מרכז מכירות מתכת אלקטרה בע"מ, פ"ד מו(4) 211. החובה לשלם לפי שווי משוערך חייבת למצוא אחיזה בחוזה, בין במפורש ובין במשתמע. ראה ע"א 228/85 דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נ' בן שלמה ואח', פ"ד מא(3) 34, בעמ' 42 וכן פרשת אתא, שם, בעמ' 308-307. יצוין, כי באופן כללי הפסיקה נקטה בגישה זהירה בעניין שערוך חיובים חוזיים כאשר המדובר היה ב"חוזה המקויים" בהבדל מחוזה שהופר. ראה פרשת אתא, שם, בעמ' 297; ד' פרידמן "שיערוך, פיצויים ושיקולי עשיית עושר ולא במשפט" הפרקליט לד 88; ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, בעמ' 107 והאסמכתאות הנזכרות שם; קציר, שם, בעמ' 457-456. במקרה שלפניי, המדובר ב"חוזה מקויים".

24. מן האמור עולה כי הוראות התכנית, לפי תוכנן, קבעו תשלום ריבית בלתי צמודה. זה, אם כן, אומד הדעת המקורי של המתקשרים. מכאן הקושי הגדול לקבל את הקביעה בפסק הדין בערעור, כי כוונת הצדדים בשנת 1974 הייתה תשלום ריבית צמודה, וזאת מתוך ראיית התכלית הכלכלית, כפי שנראתה בשנת 1963. איני שולל לחלוטין את האפשרות העקרונית כי אומד הדעת של מתקשרים עשוי להשתנות עם שינוי התשתית הכלכלית המונחת ביסוד החוזה, שינוי שהיה הופך את ההוראה החוזית לבלתי סבירה. אולם, מצב הדברים שלפנינו אינו מצביע על שינוי כה מהפכני, עד כדי הפיכת החוזה בעניין הריבית ל"אבסורד". נהפוך הוא, במכלול ההוראות של תכנית החסכון יש הגיון כלכלי.

25. הקביעה כי הריבית היא בלתי צמודה מתיישבת עם ראיה כוללת של התכנית ושל תכליתה הכלכלית, כפי שנתפסה בשנת 1974. אפרט בקצרה את העניין. מהתנאים הכלליים של תכנית החסכון עולה כי מטרתה העיקרית הייתה לסייע למצטרפים לרכוש דירות. חוסכים שרכשו דירה נהנו משורה ארוכה של הטבות, ובראשן משכנתא בשיעור עד 40% מערך הדירה. הטבה אחרונה זו היא צמודה לשינויים המוניטריים במשק, במובן זה שערכה משתנה בהתאם למחיר הדירה. והנה, רצה המקרה כי בסמוך להצטרפות החוסכים לתכנית החסכון פירסם מבקר המדינה ביקורת על תכניות החסכון הממשלתיות. המבקר עמד על היתרונות וההטבות שהעניקו באותה תקופה תכניות החסכון הממשלתיות בכלל, ותכניות החסכון לרכישת דירה בפרט. וכך הוא כותב בדו"ח השנתי לשנת 1974:
היתרונות המובטחים לחוסך על ידי האוצר הם בעיקר האפשרות להשקיע את הכסף בבטחון ובתנאי הצמדה, פטור ממס על ההכנסה מריבית לאחר תקופה מסוימת, והטבות ספציפיות במסגרת התוכניות השונות, כמו הלוואות נוחות לרכישת דירה בתוכניות החסכון לדיור ... ועוד. הצמדת הקרן של כספי החסכונות, שבשנים האחרונות היא התמריץ העיקרי לחוסכים, מובטחת משום שהאוצר מאפשר לבנקים קבלת תשואה צמודה על השקעותיהם. ...
תוכניות [חסכון לרכישת דירה ולחינוך גבוה] כדאיות מאוד לחוסך, ככל שהוא מתמיד בהן במשך כל התקופה הנדרשת וזכאי ליהנות מן ההטבות, הניתנות לו על ידי האוצר - מענקים והלוואות בתנאים נוחים. (שם, בעמ' 55-54).


כן צויין בדו"ח מבקר המדינה, כי הריבית שמקבלים החוסכים בתכניות החסכון לדיור היא בלתי צמודה:

בתוכניות החסכון הבנקאיות לדיור, שבהפעלתן הוחל במחצית השנייה של שנת 1972, ניתן לבנק מרווח קבוע, פחות או יותר, מאחר שעל הבנקים להפקיד באוצר 90% מסכום הצבירה, כשהריבית, המשולמת להם בגין ההפקדה, היא צמודה וגבוהה בכ- 0.6% מן הריבית, המשולמת לחוסך, שאיננה צמודה. (שם, בעמ' 55).


מדברים אלה של מבקר המדינה עולה בעליל כי נוסח ההסכם קבע ריבית בלתי צמודה. יתרה מזו, לו הדבר היה נחשב ל"אבסורד", יש להניח כי המבקר היה מעיר על כך.

26. מן הראוי להזכיר כי, כפי שעולה גם מדו"ח מבקר המדינה, תכנית "בר מצוה" אינה יוצאת דופן מבחינת ריבית נומינלית. ככלל, בתוכניות החסכון שאושרו על-ידי שר האוצר במסגרת חוק עידוד החסכון בשנות ה70-, הריבית לחוסכים לא הייתה צמודה. העיון בתכניות השונות ששווקו לציבור באותה התקופה מלמד כי התכניות העניקו לחוסכים ריבית בלתי צמודה בשיעורים משתנים לפי אורך תקופת החסכון, וזאת בנוסף להצמדה חלקית או מלאה של קרן החסכון. ראה למשל תכנית "כפל כפליים" משנת 1977, תכנית "ברירה דולרית" משנת 1978 ותכנית "עד 120" משנת 1979. יצוין, כי תנאים אלה היו מקובלים אף בתוכניות למטרות כלליות, תוכניות שמטרתן להעניק תשואה כספית מקסימלית על הפקדון. ראה דו"ח מבקר המדינה לשנת 1974, שם, בעמ' 57-56.

27. מכל הדברים האמורים יוצא כי בהסתכלות במכלול התניות של תכנית החסכון, על הטבותיה השונות, ההיבט של ריבית בלתי צמודה אינו מעמיד את התכנית בסתירה לעקרון תום הלב. עובדה זו פוטרת אותי מלהיזקק לשאלה העקרונית, האם היה בכוחו של עקרון תום הלב, בנסיבות הנתונות, לשנות הוראה מפורשת בהסכם, להבדיל מלהשלים את החסר. השווה בהקשר זה ע"א 319/89 דן נ' צורני, פ"ד מו(3) 725, 728-727; ע"א 303/87 בנדרלי נ' קרן הגמלאות, פ"ד מח(2) 207; ראה ע"א 73/88 עז' גרינברג נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מו(5) 114; ע"א 479/89 המוטראן הקופטי נ' חלמיש, פ"ד מו(3) 837. א' ברק
, פרשנות במשפט (כרך רביעי, פרשנות החוזה, ירושלים, תשס"א) 227-213.

28. למען שלמות התמונה, אתייחס למספר היבטים נוספים שהועלו בפסק הדין בערעור. בית המשפט בערעור הניח כי התכלית הכלכלית של תכנית "בר-מצוה" הייתה לצבור סכום חסכון המתקרב ל60%- ממחיר דירה. בית המשפט קבע, כי בשנת 1963 סכום החסכון המינימלי בצירוף ה"הטבות" איפשר לחוסך לצבור 60% ממחיר דירה ממוצעת. קביעה זו, המבוססת על סכום ההפקדות הנומינלי המקסימלי הפטור ממס ולא על תחשיב חשבונאי, אינה נראית מדויקת. אם מחיר הדירה בשנת 1963 היה 30,000 ל"י, סכומי החסכון המינימליים הגיעו ל16%- עד 19% ממחיר דירה, וגם אם נוסיף לכך את דמי הפרמיה והריבית, לא יגיע הסכום ל60%- ממחיר דירה. (התחשיב מבוסס על ההנחה שמחיר הדירות עולה בהתאם לעליית המדד ועל ההנחה כי ההפקדות החודשיות אינן נשחקות). סכומי ההפקדות המינימליים לא עודכנו במהלך השנים, למרות שחיקת הכסף והעלייה התלולה במחירי הדירות. לכן, מטבע הדברים, הפער בין סכומי החסכון הנומינליים המינימליים, בצירוף ה"הטבות", לבין מחירי דירות גדל עוד יותר בשנת 1974. בשנת זו עמד מחיר דירה ממוצעת על כ150,000- ל"י. נמצא, כי הסכום הנצבר בתכנית החסכון מגיע לאחוזים בודדים ממחיר דירה ממוצעת, בין אם הריבית היא צמודה ובין אם לאו. לאור נתונים אלה, קשה לקבל את הנחתו של בית המשפט בערעור כי החוסכים ביקשו לחסוך בגידרה של התכנית סכום כסף השווה ל60%- ממחיר דירה ממוצעת. יצוין, כי המשיבים אף לא טענו כי זו הייתה ציפייתם בעת ההצטרפות לתכנית החסכון.

29. כאמור, התכלית הכלכלית של תכנית "בר-מצוה" לגבי מצטרפים בשנת 1974 הייתה שונה. התכנית העניקה למצטרפים כמה הטבות משמעותיות: שמירה על ערך הכסף, זכאות לדירה של משרד השיכון וזכאות להלוואה בגובה עד 40% ממחיר דירה. העובדה שבסופו של דבר בחרו החוסכים שלא לנצל אף אחת מההטבות האלה - למעט שמירה על ערך הכסף - אין בה כדי לפגום בתכליתה הכלכלית של התכנית או לשנות מתנאיה המפורשים של התכנית.

30. הערה אחרונה. בפסק הדין בערעור תמך בית המשפט את מסקנתו גם בנימוק כי התכנית היא חוזה אחיד. בהקשר זה ראוי לציין כי על פי סעיף 23(א)(2) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982-, הוראות החוק לא יחולו על תנאי התואם תנאים שנקבעו או אושרו בחיקוק. הוראה דומה מצויה בסעיף 19 לחוק החוזים האחידים, תשכ"ד1964-, אשר היה בתוקף בשנת 1974. תנאיה של תכנית החסכון "בר-מצוה" אושרו על ידי שר האוצר בצו לעידוד החסכון (פטור ממס הכנסה) (מס' 28), תשכ"ג1963-. אישור זה בחיקוק מוציא את התכנית מתחולתו של חוק החוזים האחידים.

המסקנה היא כי על פי הוראות תכנית "בר מצוה", הריבית על כספי החסכון היא בלתי צמודה. אי לכך, יש לבטל את פסק הדין בע"א 6072/98 ולהשיב על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 278/95. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.



ש ו פ ט



המשנה לנשיא ש' לוין

:


אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופטת ד' דורנר

:

צר לי, אך נימוקיו של חברי, השופט יצחק אנגלרד, לא שיכנעוני כי הצדדים הסכימו לכך שהמשיבים ילוו למדינה את כספם תמורת שמירת ערך הכסף בלבד ובלא קבלת תשלום בעל ערך כלכלי כלשהו עבור שימוש המדינה בכסף. משמעותה של פרשנות כזאת היא התעשרות של המדינה על חשבון המשיבים, ולכן היא אינה סבירה ואין לקבלה.

התוכנית - רקע עובדתי

1. התוכנית נושא הדיון הציעה לחוסכים שני מסלולים. המסלול האחד (להלן: מסלול הדירה) נועד לחוסכים שהיה בידיהם סכום הכסף הדרוש לתשלום 60% מערך הדירה שחפצו לרכוש. חוסכים אלו יכולים היו אומנם לזכות להטבות שונות (מענק חד-פעמי מיוחד, הלוואה בתנאים נוחים, וזכאות לרכוש דירה של משרד השיכון) אילו בחרו לרכוש דירה. אך לנוכח הסכומים המרביים שניתן היה לחסוך בתוכנית, הרי שמבין המצטרפים לתוכנית בשנת 1974 עשויים היו ליהנות ממסלול הדירה רק חוסכים שלרשותם עמדו כספים נוספים, בגובה מרבית הסכום הדרוש לרכישת דירה.

ואילו המסלול השני (להלן: מסלול הריבית) נועד לחוסכים שידיהם אינן משיגות בתום התוכנית לרכוש דירה. חוסכים אלה זכאים, בנוסף להפרשי הצמדה - ואף זאת רק אם תקופת החסכון היא שלוש שנים ומעלה - אך ורק לריבית פטורה ממס הכנסה. המשיבים, הנמנים עם החוסכים במסלול הריבית, פנו לערכאות משלא זוכו בריבית בעלת ערך כלכלי כלשהו בתום 15 שנות חיסכון.

השאלה אם מתן ההטבות במסלול הדירה, כשלעצמו, מאפשר פירוש הפוטר את המדינה הלכה למעשה מתשלום ריבית ריאלית לחוסכים הבוחרים במסלול הדירה, אינה עומדת בפני
נו, וניתן להשאירה בצריך-עיון.

כאמור, תנאי התוכנית, ששווקה למשיבים בשנת 1974, גובשו בשנת 1963, והתוכנית הוצעה לציבור באמצעות הבנקים. זאת, לאחר שבצו לעידוד החסכון (פטור ממס הכנסה) (מס' 28), תשכ"ג1963- (להלן: הצו), שפורסם בתאריך 4.8.63, ניתן פטור ממס-הכנסה לריבית המשתלמת על-פי התוכנית, תוך שצוין בצו, כי התוכנית "אושרה על ידי שר האוצר".

במסלול הריבית הבטיחה התוכנית ריבית מצטברת, משתנה על-פי תקופת החיסכון, עד לשיעור המקסימלי של שישה אחוזים לשנה, בצירוף הפרשי הצמדה על הקרן לאלו שיחסכו בה לפחות במשך שלוש שנים. חלף הפרשי ההצמדה יכולים היו החוסכים לקבל, על-פי בחירתם, ארבעה אחוזי ריבית נוספים, כלומר, בסך הכל עשרה אחוזי ריבית לכל שנה. ואילו שיעור הריבית המצטברת המינימלית נקבע שיהיה ארבעה אחוזים לשנה, ללא תלות במשך תקופת החיסכון.

התוכנית שווקה למשיבים בשנת 1974 מבלי שהוכנס בה שינוי כלשהו. זאת, הגם ששיעור האינפלציה השנתית המצטבר בין שנת 1963, שבה עמד שיעור האינפלציה השנתית על 4.97%, לבין שנת 1974, שבה לבדה הגיע שיעור האינפלציה ל56.2%-, הסתכם ב273%-.

התוכנית - חוזה אחיד

2. חברי, השופט אנגלרד, המסתמך על סעיף 23(א)(2) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982-, סבור כי הגנת חוק זה אינה חלה על המצטרפים לתוכנית. לכך לא אוכל להסכים.

סעיף 23(א)(2) לחוק החוזים האחידים, שנוסחו זהה לנוסח סעיף 19 לחוק החוזים האחידים, תשכ"ד1964-, שקדם לו ואשר היה בתוקף בשנת 1974 עת הצטרפו המשיבים לתוכנית, קובע, כי הוראות החוק לא יחולו על "תנאי התואם תנאים שנקבעו או אושרו בחיקוק". הוראה זו מבוססת על ההנחה, כי תנאים שאושרו או שנקבעו על-ידי המחוקק, לרבות על-ידי מחוקק-המשנה, אינם מקפחים. ראו דברי הנשיא מאיר שמגר בע"א 825/88 ארגון שחקני הכדורגל בישראל - עמותה נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד מה(5) 89, בע' 101. זאת, בכפיפות לאפשרות לתקוף תחיקת-משנה ישירות או בעקיפין, בין היתר בטענה של חוסר סבירות.

ברם, פרשנות תכליתית של סעיף 23(א)(2) לחוק החוזים האחידים מחייבת לפטור מתחולת חוק החוזים האחידים את התנאי אך כחלק מן המכלול הקונקרטי שאושר בחיקוק. עמדו על-כך ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ:

ההסבר לסייג, על-פיו קובע המחוקק הוראת סבירות נכון רק בהקשר של ההסדר הספציפי החוקי בו מעוגנות ההוראות ועל רקע מטרתו של אותו חיקוק. סבירותה של הוראה בחיקוק אינה מעידה בהכרח על סבירותה של אותה הוראה כאשר היא מאומצת בחוזה. סבירותה של הוראה זו צריכה להמדד בהקשר של הסביבה בה היא נמצאת: ביחס לשאר התנאים בחוזה וביחס לסוג החוזה, למטרתו וכו'. "סבירות" איננה תכונה אינהרנטית של הוראה מסוימת, ולא ניתן לדבר על סבירות של תנאי כאשר הוא מנותק ומבודד ממקורותיו.
…
לא כל הוראה חוקית שאומצה בחוזה אחיד פטורה מתחולת החוק. כזכור, בסייג מדובר על תנאי התואם תנאי שנקבע או אושר בחיקוק. לפיכך, יש לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק, האם ההוראה שאומצה בחוזה, התואמת מילולית תנאי שבחיקוק, תואמת אותו גם מבחינה מהותית.
[ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ, חוזים אחידים (תשנ"ד), 41, 43. ההדגשה במקור.]


בענייננו, הסביבה שבה עוצבו תנאי התוכנית הייתה המציאות הכלכלית של שנת 1963. אישורו של מחוקק-המשנה לתוכנית ניתן על רקע מציאות זו. לפי פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 23(א)(2) לחוק החוזים האחידים, המבוססת על הנחת סבירותו של תנאי שנקבע בחיקוק, הפטור מתחולת חוק החוזים האחידים יחול רק כמדובר בתנאים ההולמים את המציאות הכלכלית שלאורה עוצבו.

3. על-כל-פנים, יהיה הדבר כאשר יהיה, תנאי התוכנית נושא הדיון כלל לא אושרו בצו עצמו, שבגדרו ניתן כאמור פטור מתשלום מס-הכנסה על הריבית. כל שנאמר בצו היה, שתנאי התוכנית אושרו על-ידי שר האוצר. הצו לא אישר איפוא את התוכנית, אלא רק הזכיר את אישורה על-ידי השר. אישור כזה אינו אישור בחיקוק, ובוודאי אינו פוטר את התוכנית מתחולת חוק החוזים האחידים.

ולבסוף, לנוכח המידה המוגברת של חובת תום-הלב המוטלת על המדינה, מן הראוי שתנאי התוכנית שהמדינה עיצבה יתפרשו בדרך שאינה מקפחת את המצטרפים לתוכנית. השוו לוסטהויז ושפניץ, שם בע' 73, 121.

איתור אומד-דעת הצדדים

4. העיקר בפירוש חוזים הוא התחקות אחר אומד-דעתם של המתקשרים. זאת, ראשית, על-סמך גילויה החיצוני של הכוונה המשותפת (הסובייקטיבית) של שני הצדדים. ראו ע"א 5597/90, 5607 כהן נ' תקליטי סי.בי.אס. בע"מ (אנ.אם.סי. בע"מ), פ"ד מז(3) 212, בע' 218. למצער נדרשת כוונה סובייקטיבית של צד אחד, שהצד האחר היה מודע לה. שנית, איתור אומד-דעת הצדדים ייעשה על-פי תכליתה האובייקטיבית של העיסקה ולאור חובת המתקשרים לנהוג כאנשים תמי-לב וסבירים. על הדרך לברר מהי התכלית האובייקטיבית עמד השופט אהרן ברק:

תכלית אובייקטיבית זו עניינה התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחס החוזי. היא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס אליו הוא שייך. היא נגזרת מהגיונו. היא מוסקת מלשונו.
[ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, בע' 228]


התחקות אחר כוונת הצדדים כאנשים תמי-לב מחייבת אף להשתחרר מן המגבלות הנובעות ממתן פירוש מילולי לתנאי החוזה, ככל שפירוש זה סותר את חובת תום-הלב. הסבירה זאת פרופ' גבריאלה שלו:

מלאכת הפירוש נועדה לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה אחד עם עקרון תום-הלב.
[גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה), 65]


וראו דברי הנשיא שמגר, המצטט בהסכמה את דברי פרופ' שלו בע"א 1395/91 וינוגרד נ' ידיד, פ"ד מז(3) 793, בע' 800. השופט דב לוין כתב בעניין זה:

ככל שניתן, ראוי לפרש את המסמך מתוכו על-פי הנאמר בו ועל-פי כתבו, לשונו ורוחו. עם זאת, אין קדושה במלה כמו שהיא, ואם נמצא הצורך לתת את הדעת לכלל הנסיבות שאפפו את עשיית החוזה כדי לעמוד על תכליתו, מותר וגם ראוי לתת את הדעת גם לאלה, וכך להגיע אל חקר אומד-דעתם של בעלי הדין בעת התקשרותם בהסכם.
[ע"א 655/82 גרובר נ' פרבשטיין, פ"ד מ(1) 738, בע' 743]


כאשר פירוש חוזה על-פי העקרונות הללו מצביע על כוונה שונה מן הכוונה הנלמדת ממשמעותן הרגילה של המילים, יש לתת לחוזה - בין בדרך מתן משמעות רחבה למילותיו, בין בדרך שינוין, ובין בדרך השלמתן - משמעות המתיישבת עם תכליתו.

5. ברוח עקרונות אלה נפסק, לנוכח תכלית החוזה שעלתה ממכלול הנסיבות, כי יש לפרש תנאי הקובע סנקציה במקרה של איחור בהגשה על-ידי קבלן של בקשה למימוש התחייבות המדינה לרכוש מידיו את הדירות שבנה כקובע גם סנקציה עבור איחור בבניה. ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל
נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (להלן: ע"א אפרופים). לחלופין הצביע פסק-הדין באותה פרשה על אפשרות להשלמת החוזה באמצעות עקרון תום-הלב, על-ידי שילוב לתוכו של הוראה הקובעת סנקציה בגין איחור בבניה. וכך כתב המשנה-לנשיא ברק:

כאשר המחוקק מחטיא את המטרה, רשאי השופט לדאוג לכך שהמטרה תושג. אין עליו לשבת בחיבוק ידיים ולדווח על ההחטאה ... דברים אלה תופסים ביתר שאת לעניין חוזה שנערך בין הצדדים. כוחם הוא בעיקר בכל אותם המקרים שבהם אין תחולה לדיני "טעות סופר" שבחוק החוזים ... שכן לא הוכחה התכלית הסובייקטיבית. התיקון בטקסט ייעשה, בנסיבות אלה, לשם הגשמת התכלית האובייקטיבית של החוזה ... שופט המפרש חוזה שעשו הצדדים, רשאי במקרים מיוחדים לשנות מלשון החוזה. הוא יעשה כן כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה. למותר לציין כי השימוש בסמכות זו ראוי לו שייעשה בזהירות מרבית. בית-המשפט אינו רשאי לכתוב חוזים בעבור הצדדים. יש לכבד את דרישות הצורה ואת כללי הראיות בעניין סתירת הכתב. פעילותו של השופט בתיקון הטקסט שנעשה על-ידי הצדדים צריכה, מטבע הדברים, להיות מוגבלת למקרים קיצוניים, שבהם תסוכל התכלית אם לא ישונה לשון הכתוב.
[ע"א אפרופים, שם בע' 320 ו322-]


ובהתייחסו לדרך החלופית של השלמת החסר, כתב המשנה-לנשיא:

עקרון תום הלב לא בא להפוך הסדר כושל להסדר ראוי. הוא בא להגשים, על-פי הקווים שנקבעו בחוזה הקיים, את שהחסירו הצדדים. הוא בא להשיב למקומה "הפרה בולטת של איזון האינטרסים ההדדיים" ... אשר קיומו של החסר ואי-השלמתו יצרו אותה. הוא לא בא ליצור צדק חדש בין הצדדים. הוא בא לתת ביטוי לצדק החוזי שהצדדים קבעו.
[ע"א אפרופים, שם בע' 327]


כך גם הותנה בע"א 6136/00 שועית בע"מ נ' אשד (טרם פורסם; ניתן בתאריך 6.5.02) מימוש הסכם לרכישת נכס שנכרת בשנת 1979, ואשר בגדרו לא הוסכם על הצמדת התמורה החוזית, בשיערוכה החלקי של התמורה. זאת, הגם שההסכם נערך בתקופה של אינפלציה, וחרף העובדה שהצדדים אף קבעו הוראת הצמדה לגבי הפיצויים המוסכמים במקרה של הפרת החוזה. וכך כתב חברי, השופט אנגלרד, באותה פרשה:

עם זאת, נראה כי המתקשרים לא צפו את הסחרור האינפלציוני שהתרחש במחצית הראשונה של שנות השמונים ולא נתנו דעתם לאפשרות קיצונית מעין זו. מצב דברים חריג ומיוחד זה מחייב השלמה של החוזה, בין היתר באמצעות עקרון תום הלב, על מנת למנוע עיוות ביחסים הכלכליים בין המוכרים והקונים. השינויים הכלכליים הפכו את הפירוש המילולי של ההוראות החוזיות לאבסורדיות. יישומן ימוטט את בסיס החוזה וייהפכו "לעג לרש". דבר זה מחייב התאמה של המסגרת החוזית להתפתחויות האינפלציוניות, תוך הסתמכות על עקרון תום הלב כעל נורמה פרשנית משלימה. הימנעות משיערוך, מקום שהצדדים עצמם לא קבעו תנאי שערוך, תגרום עוול חמור ותחטא לעקרונות החשובים של עשיית צדק ושל תום לב.


תכלית התוכנית

6. בענייננו, תכליתה של התוכנית במסלול הריבית הייתה לא רק לשמור על ערך הכסף, אלא גם לשלם לחוסכים דמי שימוש בכסף. שכן, הלכה למעשה, מסלול הריבית היה מסלול "יציאה" מן התוכנית, שנועד עבור אותם חוסכים שבחלוף שנות החיסכון הוברר להם כי אין באפשרותם לגייס את הכספים הנדרשים לרכישת דירה או שהחליטו כי אין ברצונם לממש את ההטבות שמציעה התוכנית, המוגבלות, כאמור, למסלול הדירה בלבד. המדינה הציעה איפוא למצטרפים לתוכנית ריבית - שעל שיעורה נתגלעה המחלוקת שבענייננו - עבור אובדן יכולת השימוש בכסף במהלך שנות החיסכון.

ההצמדה למדד אינה מעשירה את החוסכים בתוכנית. היא אך מפצה אותם על ירידת ערך הכסף שהפקידו, ואשר המדינה עשתה בו שימוש על-פי ערכו הריאלי במועד שבו הופקד בידיה הכסף. ואילו מטרת הריבית היא כפולה. מקום ששיעורה עולה על שיעור האינפלציה, הריבית מפצה על ירידת ערך הכסף, אך יש בה גם תשלום דמי שימוש בכסף. במקרה כזה הריבית הריאלית מתגבשת על-ידי הפחתת שיעור האינפלציה משיעור הריבית הנומינלית. כדברי השופט צבי ברנזון, "הרי זו מהותה של ריבית, שהיא באה לפצות את בעל הכסף על השימוש שאדם אחר עושה בכספו ומונע באותו זמן את השימוש ממנו, וזאת בהנחה שבינתיים נשמר ערכו הממשי של הכסף" (ע"א 216/74 ויגל נ' אצט מפיצים (1965) בע"מ, פ"ד כט(1) 141, בע' 150). ובע"א 489/89 שרון נ' המנהל לעניין חוק מס שבח מקרקעין, פ"ד מו(3) 366, בע' 372, כתב הנשיא שמגר, כי "[הריבית] מהווה אך דמי שימוש בכסף, בעוד שמירת הערך הריאלי של החוב מושגת על-ידי הפרשי ההצמדה למדד". ראו גם אוריאל פרוקצ'יה, "הצמדה, שערוך וריבית: עבר, הווה ועתיד", משפטים י (תש"ם) 262, בע' 275-274.

כך, גם בע"א 353/01 נפטון פונדק את איילון בע"מ נ' מדינת ישראל
- הנהלת בתי המשפט (טרם פורסם; ניתן בתאריך 11.4.02), בוטלה החלטת בית-המשפט המחוזי, שקבעה כי אין המדינה חייבת בתשלום ריבית על כספים שהופקדו בקופת בית-המשפט, וזאת מכיוון שהתקנה המורה כי הסכומים המופקדים ישאו הפרשי הצמדה, יוצרת הסדר שלילי לעניין תשלום הריבית. בדיון בערעור, לא חלקה המדינה על כי היה עליה לשלם בנוסף להפרשי ההצמדה גם ריבית על כספי הפיקדון, לו הפיקה מכספים אלו טובת הנאה. אלא שטענת המדינה הייתה, כי לא נהנתה מכספי הפיקדון בדרך כלשהי. הדיון הוחזר איפוא לבית-המשפט המחוזי למען ישמע ראיות ויכריע אם המדינה עשתה שימוש בכספי הפיקדון, או, למצער, אם יכולה הייתה לעשות שימוש בכספים אלה.

7. בענייננו, הן לשון התוכנית בהקשרה, והן המציאות הכלכלית בעת עיצוב תנאי התוכנית בשנת 1963, מוליכים למסקנה כי הכוונה המקורית (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) הייתה לתשלום ריבית ריאלית במסלול הריבית, על דרך קביעת שיעור ריבית נומינלית העולה על שיעור האינפלציה. זאת, כאשר הפטור מתשלום מס-הכנסה על הכנסת הריבית אף מעלה את ערך ההטבה. עוד ניתן ללמוד, כי מעצבי התוכנית ציפו לירידת האינפלציה, והניחו כי לחוסכים הנזקקים למסלול הריבית עשוי להיות כדאי להמיר את ההצמדה-לקרן בריבית נומינלית נוספת בשיעור של ארבעה אחוזים.

מנגד, הפירוש המוצע על-ידי המדינה חותר תחת מטרתה הכלכלית של התוכנית, לפחות במסלול הריבית. כדברי השופט אליהו מצא, פירוש כזה גורם "להפרה בולטת של איזון האינטרסים ההדדיים" (ע"א 479/89 המוטראן הקופטי נ' חלמיש - חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב-יפו בע"מ, פ"ד מו(3) 837, בע' 846). כך נמנע מן החוסכים שימוש בכספי החסכון, בעוד משרד השיכון, שעשה בהם שימוש בערכם הריאלי, לא שילם דבר עבור השימוש. בכך נפגע - בלשון המשנה-לנשיא ברק - ה"צדק החוזי שהצדדים קבעו" (ע"א אפרופים, שם בע' 327). בכך מתעשרת המדינה על חשבון המשיבים.

8. התחקות אחר אומד-דעת הצדדים על-פי תכליתה האובייקטיבית של התוכנית, בהתחשב בחובת תום-הלב ובהיגיון הכלכלי של העיסקה, מחייבת מתן פירוש המעניק למצטרפים לתוכנית, הבוחרים במסלול הריבית, ריבית בעלת ערך כלכלי. כך גם מתבקש מאומד-הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, ועל-כל-פנים, מאומד-הדעת של המשיבים שהמדינה הייתה מודעת לו.

ודוקו: ההתערבות הנדרשת בתנאי התוכנית אינה על דרך הוספת חיוב בתשלום ריבית לחוסכים שאינם יכולים לממש את ההטבות שבמסלול הדירה. שהרי הריבית עצמה הובטחה כבר על-ידי המדינה. אלא, יש אך להעמיד את החיוב בריבית שנטלה על עצמה המדינה על ערך ריאלי. כאמור, בעת עיצוב התוכנית, ברי כי המדינה התכוונה לשלם לחוסכים שאינם בוחרים במסלול הדירה ריבית ריאלית, ואין זה סביר כי שעה ששיווקה את התוכנית בשנת 1974, באותם תנאים, התכוונה להציע לחוסכים ריבית ששיעורה הריאלי שואף לאפס. לא-כל-שכן שסביר כי החוסכים, שאינם בקיאים בשיעורי האינפלציה, האמינו כי התוכנית תישא ריבית ריאלית, וכי המדינה, שעודדה אותם לחסוך בתוכנית, לא תימצא מתעשרת על חשבונם.

השיערוך

9. אכן, ריבית שנתית מצטברת וצמודה בשיעור של שישה אחוזים חרגה מן המקובל בתוכניות חיסכון בשנת 1974. ההיגיון הכלכלי בסוג חוזה זה מונע איפוא אימוץ של פירוש כזה. אלא ראוי הוא, על דרך השלמת החוזה, להוסיף הוראה לשיערוך החיוב בריבית על-ידי קביעת ערך עדכני לריבית. וכך אומנם עשה בית-משפט השלום, שסבר כי יש לתת ביטוי לכוונת הצדדים לשלם ריבית בעלת ערך כלכלי על-ידי הצמדת הריבית - אך לא על-ידי הטלת חיוב של ריבית-דריבית - למדד המחירים לצרכן.

בשונה מסברתו של חברי, השופט אנגלרד, אין איפוא זהות בין ריבית צמודה המצטברת על הקרן לבין שיערוך הריבית הנומינלית. שכן, הריבית המצטברת לקרן נושאת היא עצמה חיובי ריבית, ושיעורה האפקטיבי גבוה במידה משמעותית מריבית שאינה מצטברת. לעניין זה ראו הדוגמה המובאת בספרו של אברהם וינרוט, ריבית (תשנ"ח), 151. דוגמה זו מלמדת כיצד ריבית נומינלית מצטברת בשיעור של 120% הופכת כעבור שנה לריבית אפקטיבית בשיעור של 213%.

הכרעתו של בית-משפט השלום הולמת על-כן את כוונת הצדדים לשלם ריבית ריאלית, שגילויה בא לכלל ביטוי בשיעור הריבית הנומינלית במציאות הכלכלית של שנת 1963, והיא אף מתיישבת עם תכליתה הכלכלית של התוכנית.

אשר-על-כן, אילו דעתי נשמעה, ובכפיפות להבהרה באשר לדרך שיערוך הריבית, הייתי דוחה את העתירה.


ש ו פ ט ת

השופט א' מצא
:

אני מסכים לפסק-דינו של חברי, השופט אנגלרד.

בתנאי תכנית החיסכון נשוא הדיון הובהר היטב, כי לחוסכים שיבקשו לבטל את ההתקשרות, או לא יממשו את האפשרות לרכוש דירה במסגרת התכנית, יוחזרו כספי החיסכון בתוספת הפרשי הצמדה וכן תשולם להם ריבית על כספי החיסכון בערכם הנומינלי בלבד. בחייבו את המדינה לשלם למשיבים ריבית צמודה - היינו, ריבית על שוויו המשוערך של החיסכון - התערב פסק הדין שלערעור בתוכן החוזה שעל-פי תנאיו הצטרפו המשיבים, וכן חוסכים אחרים, לתכנית החיסכון האמורה. למהלך כה מרחיק-לכת לא מצאתי צידוק. ענייננו, מן הראוי לזכור, בהוספת תניית שיערוך לחוזה מקוים. האפשרות לעשות כן הוכרה בעבר, לרוב ובעיקר, רק כאשר ניתן היה לבסס את השיערוך על פירוש הוראות החוזה, או על השלמת חסר בהוראותיו. הרציונל הניצב ביסוד גישה זו הוא, כי "שיערוך על-פי הוראת החוזה אינו פוגע בחופש החוזים, אלא נעשה על-פיו" (דברי השופט ברק בע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד מב(1) 286, בעמ' 290); והוא הדין בפירוש, שעקב חסר שהחוזה לוקה בו, נזקק להשלמה נורמאטיווית, בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (ראו: ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, פ"ד מא(1) 282, 303; וע"א 479/89 המוטראן הקופטי נ' חלמיש - חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בע"מ, פ"ד מו(3) 837, 845).

תנאי התכנית עוצבו בשנת 1963. עד למועד הצטרפותם של המשיבים, בשנת 1974, חל גידול ניכר בשיעורי האינפלציה, אך בתנאי התכנית לא הוכנסו כל שינויים. בפסק-דינה בדיון הנוסף - כמו בפסק-דינה בשלב הערעור - גורסת חברתי, השופטת דורנר, כי פירוש תנאי ההתקשרות על-פי תכליתה של תכנית החיסכון מחייב להניח כי עד לשנת 1974 חל שינוי בגמירות-דעתה של המדינה, באופן שכלפי מצטרפים חדשים לתכנית (כדוגמת המשיבים) נטלה על עצמה חבות לתשלום ריבית צמודה. לפרשנות זאת אין בידי להסכים. משהובהר בתנאי התכנית, בלשון מפורשת, כי הריבית תשולם על קרן החיסכון בלבד, אני מתקשה לראות כיצד ניתן לייחס למדינה נטילת התחייבות לתשלום ריבית צמודה. ומשהורו תנאי התכנית כי על הקרן ישולמו הפרשי הצמדה, אין יסוד להניח כי נושא ההצמדה נעלם מעיניהם של המתקשרים וכי לעניין זה לקתה הסכמתם בחסר (השוו: ע"א 216/90 מדינת ישראל
- מע"צ נ' מרכז מכירות מתכת אלקטרה, פ"ד מו(4) 211, 214). כאן המקום להעיר, כי פסק-דיני בפרשת המוטראן הקופטי (ע"א 479/89 הנ"ל) - שגם עליו (בין היתר) מסתמכת השופטת דורנר - איננו תומך בעמדתה, שכן בחוזה שעמד לדיון בפרשה ההיא לא הותנה מאומה לעניין שיערוך החיוב, ומשהוברר כי בנסיבות המקרה היו הצדדים מצופים להתנות על כך, נמצא שהחוזה שכרתו ביניהם לוקה בחסר ועל כן טעון השלמה.

כמו חברי, השופט אנגלרד, אף אני לא שוכנעתי בצדקת ההנחה, עליה התבסס פסק הדין שלערעור, כי תכלית התכנית הייתה לאפשר לחוסך בגדרה לצבור כ60%- ממחירה של דירה ממוצעת. כפי שהראה חברי (בפיסקה 28 לפסק-דינו) הרי שבהתחשב בגובה ההפקדות שהותרו לפי תנאי התכנית, גם צבירת ריבית צמודה לסכום החיסכון המשוערך לא הייתה מעמידה לרשות החוסכים, בתום תקופת החיסכון, סכום השווה ל60%- ממחירה של דירה ממוצעת. על-כן אין בידי לקבל, כי רק פירוש המייחס למדינה נטילת חבות לשלם ריבית צמודה עשוי להגשים את תכליתה של התכנית.

אף בהנחה - שעליה חולק השופט אנגלרד - כי תכנית החיסכון מהווה חוזה אחיד, אין כדי לשנות את פני הדברים. גם עליי מקובל, כי בהתחשב בשיעור האינפלציה ששררה במשק בשנת 1974 (מועד הצטרפותם של המשיבים לתכנית), לתוספת ריבית נומינלית על סכום החיסכון שוב לא היה עוד ערך כלכלי ממשי. אך במכלול תנאיה העניקה התכנית לחוסכים הטבות משמעותיות מאוד; וברי כי הטבות אלו, ולא הציפייה לקבלת ריבית צמודה על סכום החיסכון, הן שהניעו חוסכים מסוגם של המשיבים להצטרף לתכנית. אין בכך כלום שמן ההטבות העיקריות יכלו ליהנות רק אלה מן החוסכים שבחרו לנצל את כספי החיסכון לרכישת דירה; שהלוא תכליתה המרכזית של התכנית הייתה לסייע לחוסכים ברכישת דירה, ולאלה מביניהם שביקשו להגשים מטרה זו הציעה התכנית מסלול חיסכון כדאי מאוד. לכן אין מקום לומר, כי ענייננו בחוזה מקפח.

המשיבים, אף שהשלימו את תקופת החיסכון, בחרו שלא לרכוש דירות. לכן לא יכלו הם לזכות בהטבות שנועדו לרוכשי דירות. אלא שתנאי התכנית היו ידועים להם היטב, הן במועד ההצטרפות לתכנית והן במועד שבו ביקשו למשוך את כספי החיסכון. נקל להתרשם, כי בתביעתם לתשלום ריבית צמודה ניסו המשיבים להשיג תמורה נוספת לכספם, שעל-פי תנאי התכנית כלל לא הגיעה להם. בדין פסק בית המשפט המחוזי, בקבלו את ערעור המדינה על פסק-דינו של בית-משפט השלום, לדחות את תביעתם; ובפסק-דין זה לא היה מקום להתערב.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן

:

דעתי היתה ונשארה כפי שמצאה ביטוי בערעור. גם לאחר שקראתי את פסק דינו של חברי השופט אנגלרד ושל חברַי התומכים בעמדתו, סבורה אני, כי דין העתירה להידחות מן הטעמים המפורטים בפסקי דינה של חברתי השופטת דורנר בערעור ובדיון נוסף זה.

ש ו פ ט ת

השופט ת' אור

:

1. אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט אנגלרד. כמוהו וכמו חברי השופט מצא, גם אני סבור כי תנאיו המפורשים של ההסכם, לשונם ותכליתם, אינם משתמעים לשתי פנים והם מצביעים על כך שהריבית שניתנת לחוסך שפרש מן התכנית, על פי סעיף 11(ב)(4) לתנאיה, הנה ריבית על הקרן הנומינלית ולא על הקרן המשוערכת. אסתפק במספר הערות.

2. חברתי השופטת דורנר מציינת בפסק דינה, כי פרשנות לפיה הריבית שנותנת התכנית לפורשים ממנה הנה על הקרן הנומינלית ולא על הקרן הריאלית, תוביל לתוצאה לא סבירה, לפיה המשיבים הלוו את כספים למדינה מבלי שקיבלו תשלום בעל ערך כלכלי כלשהו בעבור השימוש שנעשה בכספם. אין בידי להסכים למסקנה זו. בחינת התכנית ותנאיה צריכה להיעשות תוך התייחסות אל התכנית כולה כמקשה אחת. היא צריכה להיעשות תוך בחינה של השאלה אם תכנית כזו, על תנאיה השונים, כשמצוי בה תנאי בדבר ריבית על הקרן הנומינלית, הינה תכנית שאליה התכוונו הצדדים או שמא כוונתם היתה שהריבית תהיה ריבית על השיווי הריאלי של כספי החיסכון. אין, לדעתי, לבודד את התנאי בדבר ריבית על הקרן הנומינלית ולבדוק את אומד דעת הצדדים ביחס אליו, כשהוא מנותק מהתכנית כולה.

3. תכליתה של התכנית היתה לסייע למצטרפים אליה ברכישת דירות. ככזו, כוונו ההטבות שהתכנית מעניקה למצב בו יחליטו המצטרפים לרכוש דירה והעניקו להם שורה של תנאים מועדפים ברכישתה, שכללו הלוואה המובטחת במשכנתא ראשונה בשיעור שאינו עולה על 40%, הענקת פרמיה חד פעמית על סכום החיסכון ובהתאם למספר שנות החיסכון, תכנית ביטוח ופטור ממס עד לתקרה מסויימת. זכות זו להטבות, אשר היתה גם בידיהם של המשיבים שבחרו לבסוף שלא לממשה, הנה זכות בעלת ערך כלכלי משמעותי. ככזו, היא מהווה תמורה למתקשרים בעבור שימושה של המדינה בכסף, גם כשהריבית המשתלמת, כפי שקובעת לשון ההסכם, היא על קרן החיסכון כשאינה משוערכת.

אכן, לדעתי, אין להפריד בין שני חלקיה (מסלוליה) של התכנית - זה המתייחס לאפשרות רכישת הדירה וזה המתייחס לפרישה מן התכנית וקבלת כספי החסכון. אין לומר שמשום שבמקרה שהמשיבים בוחרים שלא לממש את האופציה של רכישת דירה, ועל כן לא יקבלו את ההטבות שמאפשרת להם התכנית, אין היגיון כלכלי לתכנית.

עוד יצויין, כי תנאי ההסכם איפשרו למצטרפים לפרוש מן התכנית ולמשוך את כספם בכל שלב, כך שהם לא היו כבולים להמשיך ולהחזיק את כספם במסגרת התכנית, אם לא היו מרוצים מכך שהריבית שנקבעה בתנאי התכנית היא נומינלית (ראו סעיף 11(א) להסכם).

על רקע כל האמור לעיל, אני סבור כי הפרשנות הנגזרת מלשון ההסכם בנושא הריבית, עליה הצביע גם חברי השופט אנגלרד, הנה סבירה ומאוזנת וכי לא ניתן לומר שאין בה היגיון כלכלי, או שמי שמסתמך עליה כלשונה נגוע בחוסר תום לב.

4. טוענים המשיבים, כי אין זה סביר שהמדינה אשר שיווקה את התכנית בנסיבות שהיו ידועות בשנת 1974, התכוונה להציע למצטרפים ריבית על הקרן כשאינה משוערכת, משום שהיה ברור אז שריבית כזו הנה חסרת ערך כלכלי. המשיבים לא הביאו בפני
נו, או בפני
הערכאות הנמוכות, ראיות המעידות על קיומה של תכנית חיסכון שפעלה בתקופת ההתקשרות בינם לבין המבקשת, אשר תנאיה העניקו לחוסכים ריבית על הקרן המשוערכת ולא רק על סכום החיסכון הנומינלי. לטענת המדינה, בתקופת ההתקשרות לא נהגה כלל מדיניות של הענקת ריבית צמודה וכי תכניות החיסכון שהיו נהוגות בשנת 1974 לא העניקו למצטרפים ריבית על קרן החיסכון המשוערכת. יוצא, שמדיניות זו של ריבית על הקרן כשאינה משוערכת, לא היתה יוצאת דופן במועדים הרלוונטיים, אלא להיפך - היא השתלבה היטב עם המדיניות הכללית שנקטה בה המדינה בתכניות חיסכון אחרות.

בהקשר זה יש להזכיר, שהתכנית עוצבה בשנת 1963. במועד זה האינפלציה היתה נמוכה, כך שלריבית המותנית בתכנית היתה משמעות. לעומת זאת, לשערוך קרן החיסכון לא היתה אותה חשיבות כמו ב1974-. בשנת 1974, ובעיקר בשנים שלאחריה, שיעור האינפלציה גדל עד מאוד והתנאי המבטיח את ערכם הריאלי של כספי החיסכון הפך להיות תנאי מרכזי בתכנית. על אף שינוי זה בחשיבותם של תנאים אשר בתכנית, אין בפני
נו ראיה - והמדינה טוענת מפורשות את ההיפך - כי התכנית כולה, כולל התנאי בדבר ריבית על הסכום הנומינלי של קרן החיסכון, לא היתה תכנית מקובלת וסבירה בעת שהמשיבים קיבלו עליהם את התכנית. לכך יש להוסיף, שבתקופת שיווק התכנית העניקה המדינה הלוואות בלתי צמודות, כולל הלוואות כנגד משכנתא לרכישת דירות, בריבית נומינלית, וכי מדיניות זו לא השתנתה עד לשנת 1979.

כאמור, אני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט אנגלרד.


ש ו פ ט

הנשיא א' ברק

:

הנני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט אנגלרד, ולהערותיהם של חברי, השופטים מצא ואור. כחברי, אף אני סבור כי פירוש החוזה כמכלול - תוך התחשבות במערכת האיזונים הפנימית שלו - מוביל למסקנה כי הריבית הינה נומינלית. בנסיבות המקרה, אין צידוק להפעלת עקרון תום הלב, לא לשם השלמת חסר (שכן החוזה אינו חסר בשאלה שלפנינו) ולא לשם שינוי החוזה עצמו, שכן לא מתקיימים בענייננו תנאים מיוחדים ויוצאי דופן המצדיקים הפעלתה של אפשרות זו (ראו ע"א 554/83 "אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב, (פ"ד מא(1) 282, 299).


ה נ ש י א

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.

ניתן היום, ט"ז באב תשס"ב (25.7.2002).


ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט


ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט


_________________
העתק מתאים למקור

00017920.
q08

/שב
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט:
www.court.gov.il







דנא בית המשפט העליון 1792/00 מדינת ישראל נ' עטרה שדמון, גד שדמון, משה שדמון (פורסם ב-ֽ 25/07/2002)