פסקי דין על עיריית הרצליה | פסקי דין על ארי כץ | פסקי דין על הרולד כץ | פסקי דין על מימי כץ |

1457/07 עא     14/01/2009




עא 1457/07 עיריית הרצליה נ' ארי כץ, הרולד כץ, מימי כץ




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1457/07
ע"א 1474/07
ע"א 1556/07
בפני
:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט י' אלון
המערערת בע"א 1457/07 והמשיבה 4 בע"א 1474/07 והמשיבה 1 בע"א 1556/07:
עיריית הרצליה



נ ג ד

המשיבים 3-1 בע"א 1457/07, בע"א 1474/07 ובע"א 1556/07:
1. ארי כץ
2. הרולד כץ
3. מימי כץ
המשיבה 4 בע"א 1457/07, המשיבה 5 בע"א 1474/07 והמערערת בע"א 1556/07:
4. מדינת ישראל

המשיבה 5 בע"א 1457/07 ובע"א 1556/07 והמערערת בע"א 1474/07:
5. אליהו חברה לביטוח בע"מ

ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.1.07 בת.א. 789/99 שניתן על-ידי כבוד השופט י' גריל

תאריך הישיבה:
י"ח בטבת התשס"ח
(27.12.07)

בשם המערערת בע"א 1457/07 והמשיבה 4 בע"א 1474/07 והמשיבה 1 בע"א 1556/07:
עו"ד מרדכי תגר
; עו"ד קרן תגר
;
עו"ד מור תגר

בשם המשיבים 3-1 בע"א 1457/07, בע"א 1474/07 ובע"א 1556/07:
עו"ד אבי לוטן
; עו"ד שירה יוסף
; עו"ד אורי דלאל
בשם המשיבה 4 בע"א 1457/07, המשיבה 5 בע"א 1474/07 והמערערת בע"א 1556/07:
עו"ד עו"ד לימור פלד
בשם המשיבה 5 בע"א 1457/07 ובע"א 1556/07 והמערערת בע"א 1474/07:
עו"ד משה קפלנסקי; עו"ד לאה רז שפילר

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין
:


1. אלה הם שלושה ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' גריל). בפסק הדין חייב בית המשפט המחוזי את עיריית הרצליה
(להלן: העירייה) – המערערת בע"א 1457/07, את אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: חברת הביטוח) – המערערת בע"א 1474/07, ואת מדינת ישראל (להלן: המדינה) – המערערת בע"א 1556/07 (להלן: המערערות) בתשלום פיצויים למשיבים שהם המערערים שכנגד. פסק הדין נסב על נזקיו של המשיב 1 עקב כך שראשו נחבט בסלע במהלך שחייה בחוף הים בהרצליה.

ביום 17.7.1993 הגיע המשיב 1, מר ארי כץ
, מלווה ברעייתו (דאז), לימור כץ, ושני ילדיהם הקטנים לחוף "נווה ים" בהרצליה, הידוע גם בשם חוף "סידני עלי". לאחר זמן מה, במהלך שהייתו במים, נפגע המשיב 1 בצורה קשה בראשו לאחר שנחבט מסלע, מסיבה שהצדדים חלוקים עליה. המשיב 1 נותר משותק בארבע גפיים לצמיתות. כיום הוא מתגורר אצל הוריו המבוגרים, המשיבים 2 ו-3, ומטופל על ידם. המשיבים הגישו תביעה כנגד המערערות בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין האחריות לנזקיו של המשיב 1.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

2. בפסק דינו, סקר בית המשפט המחוזי בצורה ארוכה ומפורטת, את הראיות שהובאו על ידי הצדדים. בית המשפט ציין כי בבוחנו את המקרה עברו תחת ידיו למעלה ממאתיים מוצגים ונשמעו למעלה משלושים עדויות, שהשתרעו על פני קרוב לאלף עמודי פרוטוקול. עדויות אלה – כך קבע בית המשפט המחוזי – "הבהירו לא רק את עובדות התרחשותו של האירוע הטרגי שבו נפגע התובע, אלא במסגרתן הובהרו גם הליכי הפיקוח ואחזקת החופים, הן מן הפן הנורמטיבי והן הלכה למעשה, זאת כמובן כפי שעמדו בתוקפם נכון למועד האירוע". בנוסף, בחן בית המשפט ראיות באשר לשיעור הפיצוי אשר לו זכאים המשיבים.

לאחר בחינת הראיות, גיבש בית המשפט המחוזי את עמדתו באשר לחזות פני החוף בזמן התאונה ובאשר לדרך שבה התרחשה התאונה. בית המשפט קבע כי "הכניסה לחוף נוף ים, נכון למועד התאונה...הייתה באמצעות גרם מדרגות אשר היה ממוקם בסמוך למגרש החניה שהיה מצוי במקום. מיד עם תחילת המדרגות היה מוצב שלט שעליו נחרט באותיות מאירות עיניים ומודגשות: "ברוכים הבאים לחוף נוף ים" וכן כיתוב בשפה האנגלית שלשונו:bathing permitted"". על השלט הופיעו הוראות כלליות למתרחץ אשר כללו, בין השאר, הנחייה לרחוץ רק בחוף המוכרז. בית המשפט קבע כי המדרגות היו ממוקמות בין החוף המוכרז, שנמצא משמאל למדרגות, לבין החוף הבלתי מוכרז, שנמצא מימינן. בצמוד למדרגות נמצאו מבני שירותים, מקלחת, תחנת עזרה ראשונה, ברזי שתייה ומתקן לשטיפת רגליים. משמאל למדרגות, על החוף, ניצב במרחק לא קטן שלט המודיע לבאים כי מדובר ב"חוף רחצה מוכרז". בצידו השני של השלט, שאינו גלוי לעין ליורדים במדרגות, נכתב כי מדובר ב-"גבול תחום רחצה מוכרז". בית המשפט לא הכריע במחלוקת שנטשה בין הצדדים בשאלה האם נמצא באותה עת שלט מצידן הימני של המדרגות, המציין כי קטע החוף הימני הוא "חוף רחצה בלתי מוכרז" שבו "הרחצה ללא פיקוח מציל מסוכנת" וש-"הרחצה על אחריות המתרחץ". יש לציין כי בחלוף השנים השתנו פני הדברים בחוף וכיום קיים בו שילוט שונה והכניסה היא ממקום אחר.

לאור הממצאים האלה קבע בית המשפט כי החוף הבלתי מוכרז בצידן הימני של המדרגות, נחזה בזמן התאונה לבאים לרחוץ בים כחוף רחצה מוכרז. בית המשפט ציין שהיה מגיע למסקנה זו גם אם היה מקבל את טענות המערערות בדבר קיומו של שלט האזהרה שכן אין בשלט אחד כדי לשנות את המצג שנוצר בחוף.

4. בית המשפט המחוזי תיאר בפסק דינו את קטע החוף הבלתי מוכרז שבו נפגע המשיב 1 וקבע כי היו בו שני מפגעים עיקריים. הראשון – סלעים הנמצאים בעומק קטע החוף כחלק משונית טבעית המצויה במקום. השני – סלעים שהושלכו בסמוך לקו החוף על-ידי אדם שהתגורר במערה באזור. מוסכם על הצדדים כי המפגע השני היה בולט וגלוי לעין כל. לגבי המפגע הראשון, השונית הטבעית, קבע בית המשפט כי "סלעים אלה אינם ניכרים ובולטים לעין". הצדדים היו חלוקים לגבי אופן התרחשות התאונה והזמן שבו היא התרחשה. בעניין זה קבע בית המשפט כי "התובע, מר ארי כץ
, נפגע ביום 17.7.93, לאחר השעה 19:00 – עת פסקו שירותי ההצלה בחוף – עם תחילת רדת החשיכה, מסלע המצוי בקרקעית הים בחוף, לאחר שנכנס לשחות במים עמוקים, במרחק מספר עשרות מטרים מן החוף, מול מדרגות הכניסה". בהקשר זה קיבל בית המשפט את גרסת המשיב 1 שלפיה הוא נפגע מהתנגשות בסלע בשעה שניסה לצלול מתחת לאחד הגלים.

5. לאחר סיכום הממצאים העובדתיים, נפנה בית המשפט המחוזי לבחינת שאלת אחריותן של המערערות לנזקי המשיבים לפי עוולת הרשלנות. העירייה – כך נקבע בפסק הדין – התרשלה בכך שלא הציבה בחוף שילוט הולם, או סימנים מוחשיים בולטים אחרים, כך שתיווצר הפרדה ברורה בין החוף המוכרז לחוף שאינו מוכרז. כשל זה מתחזק לאור מסוכנתו של קטע החוף הבלתי מוכרז ולאור העובדה שהוא נחזה כחוף מוכרז ומתרחצים רבים נהגו לפקוד אותו דרך קבע. אשר למדינה, בית המשפט קבע כי היא כשלה בכך שעל-אף ביקורים תכופים בחוף היא לא הורתה על שינוי או הוספת שילוט במקום, או לחילופין על הצבת סימנים מוחשיים אחרים, שהיו מובילים להבחנה ברורה בין קטע החוף המוכרז לבין קטע החוף הבלתי-מוכרז. בנוסף, קבע בית המשפט כי המדינה כשלה בכך שלא פעלה להכריז על קטע החוף הבלתי מוכרז כחוף מסוכן על אף המפגעים שהיו בו. בית המשפט קבע כי קמה לעירייה ולמדינה חובת זהירות כלפי המשיבים. בקביעה זו נסמך בית המשפט על הוראות חוק הקובעות את אחריות המדינה והעירייה לפיקוח והסדרת הפעילות בחופי הרחצה, כמו גם על המציאות העובדתית בשטח שבה המדינה והעירייה היו מעורבות בצורה משמעותית בפיקוח על הרחצה בחוף "סידני עלי" ובהסדרתה.

6. בית המשפט המחוזי קבע כי התקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות העירייה והמדינה לבין הנזק שאירע למשיב 1. בהקשר זה ציין בית המשפט כי אילו המערערות היו עושות את הנדרש מהן ומתריעות כנדרש על כך שקטע החוף הצפוני אינו חוף מוכרז ומדובר בקטע חוף מסוכן, אזי התאונה לא הייתה מתרחשת. בית המשפט סיכם את הנקודה בקובעו:

אינני קובע שאילו ננקטו אמצעים אלה היה התובע אכן נמנע מלהיכנס אל קטע חוף זה, אך אילו היה התובע נכנס אל תוך המים ביודעו שקטע חוף זה אינו מוכרז, חזקה עליו שהיה מקפיד על אופן שחייתו, כגון שהיה נמנע מלהיכנס לעומק בו שחה עובר לתאונה, כפי שקבעתי, והיה שם ליבו לבחינת הסיכונים, ובהם גם קיומם של הסלעים.

בית המשפט שלל בנוסף את האפשרות שהתרשלות המשיב 1 ניתקה את הקשר הסיבתי המשפטי בין התרשלות המערערות לבין הנזק.

7. בית המשפט דן בשאלת האשם התורם וקבע כי המשיב 1 לא היה ער לסכנה הטמונה בסלעים שבשונית אשר "לא היו ניכרים ובולטים לעין מעל פני המים." עם זאת, ציין בית המשפט כי "ללא ספק אדם הנכנס לרחוץ במעמקי מי הים, לא כל שכן בשעת דמדומים, במיקום הרחוק מספר עשרות מטרים מקו החוף, ומסוכת ההצלה, ולאחר שעות הרחצה... נוטל הוא על עצמו סיכון מסוים". בנוסף, קבע בית המשפט כי התובע יכול היה להתקרב אל סוכת המציל ולנסות לשמוע את מערכת הכריזה המכריזה על סיום שעות הרחצה, אך המשיב 1 לא עשה כן ובכך התרשל. כתוצאה מהתרשלות זו, קבע בית המשפט כי המשיב 1 נושא באשם תורם של 30%.

8. בית המשפט המחוזי קבע כי חוזה הביטוח שנכרת בין חברת הביטוח לבין העירייה מכסה את המקרה הנדון. בית המשפט פירש את החוזה לאור ההיסטוריה הביטוחית בין הצדדים ולאור העדויות שנשמעו בעניין אומד דעתם, וקבע כי סעיפים 1 ו-6 לפוליסה מכסים אירועים מסוג האירוע שבו נפגע המשיב 1. עוד קבע בית המשפט כי סעיף 9 לפוליסה, אשר לפי טענת חברת הביטוח מחריג אירועים שאירעו בחוף ים ללא מציל ושלא במסגרת פעולת הצלה, לא נועד להוציא אירועים כגון זה שאירע מן הכיסוי הביטוחי. בית המשפט ראה בסעיף 9 סעיף כלאיים שנוצר מאיחוד סעיפי פוליסות קודמות. הכוונה שעמדה מאחורי ניסוח הסעיף – כך קבע בית המשפט – הייתה לצמצם את הכיסוי הביטוחי לגבי אירועים ופעילויות שהעירייה מארגנת בחופי הים.

בית המשפט המחוזי חייב את המערערות לשלם למשיב 1 סכום של 15,345,071 ש"ח, בגין מספר ראשי נזק. מן הסכום הזה הפחית בית המשפט 30% אשם תורם ותשלומים למוסד לביטוח לאומי בסך של 2,423,005 ש"ח. לאחר הניכויים פסק בית המשפט המחוזי למשיב 1 סכום של 8,318,544 ש"ח. למשיבים 2 ו-3 פסק בית המשפט 369,460 ש"ח, אשר לאחר ניכוי של 30% אשם תורם הועמדו על סך של 287,350 ש"ח.

על

פסק דין
זה הוגשו הערעורים והערעור שכנגד שבפני
נו.
טענות הצדדים

9. המערערות טוענות כי אין לראותן אחריות לאירוע מכוח עוולת הרשלנות. בעניין זה מופנות טענות המערערות כנגד קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט המחוזי. עוד טוענות המערערות כי האשם התורם שנפסק למשיב 1 הוא בשיעור נמוך מדי ושנפלה טעות בסכומי הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי למשיבים. כמו כן מעלות המערערות טענות לגבי שאלת חלוקת האחריות בינן לבין עצמן. אתייחס בשלב זה לטענות בנוגע לשאלת האחריות ולאחר מכן, במידת הצורך, אדון בשאלת חישוב הנזק.

10. המערערות משיגות, כאמור, הן על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בשאלת האחריות והן על קביעותיו המשפטיות. מבחינה עובדתית מתמקדות המערערות בשלוש נקודות מרכזיות. הנקודה הראשונה היא שעת התרחשות התאונה. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי התאונה התרחשה בין השעה שבע בערב, שבה הסתיימו שירותי ההצלה, לבין שעת שקיעת החמה. המערערות טוענות כי התאונה התרחשה בשעת החשיכה, בסמוך לשעה שמונה בערב. נקודת מחלוקת שנייה היא עניין השילוט והטענה כי החוף הבלתי מוכרז נחזה כחוף מוכרז. המערערות טוענות כי בזמן התאונה השילוט בחוף היה משמעותי הרבה יותר מזה שהוכר בפסק הדין. לדעת המערערות השילוט שהיה בחוף בזמן התאונה, בתוספת המרחק של החוף הבלתי מוכרז מסוכת המציל והמפגעים הבולטים שהיו בו, שוללים את האפשרות שהוא נחזה להיות חוף מוכרז. נקודה שלישית היא אופן התרחשות התאונה. המערערות טוענות כי המשיב 1 קפץ קפיצת ראש למים רדודים, וכי יש לשנות מקביעתו של בית המשפט קמא שלפיה הוא נחבל מסלע בשעה שצלל תחת גל במים העמוקים. טענת המערערות בעניין זה נתמכת ברישומי בית החולים שאליו פונה המשיב 1 כמו גם בעדותה של רעייתו של המשיב 1 (דאז).

11. אשר לקביעותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי, טוענות המערערות כי בנסיבות העניין אין ליחס להן התרשלות בכל הנוגע להפרדה בין החוף המוכרז לבין החוף הבלתי מוכרז. המערערות טוענות גם כי חובת הזהירות שלהן קמה רק בחופים מוכרזים או בחופים מסוכנים כהגדרתם בחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הסדרת מקומות רחצה) אשר לקשר הסיבתי, סבורות המערערות כי לא הוכח שבמידה והמערערות היו מציבות שילוט וסימני אזהרה אחרים כפי שנדרש על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיב 1 היה נמנע מלשחות במקום התאונה בצורה שגרמה לפגיעתו. אדרבא, לאור התנהגותו הרשלנית של המשיב 1 סביר יותר להניח, לדעת המערערות, כי הוא היה שוחה כפי ששחה בכל מקרה. בנוסף, טוענות המערערות כי האשם התורם שנפסק למשיב 1 נמוך מדי. לשיטתן התרשלותו החמורה מחייבת פסיקת אשם תורם בשיעור גבוה בהרבה משנפסק, שכן אשמתו המוסרית גדולה מזו של המערערות.

חברת הביטוח טוענת כי החוזה בינה לבין העירייה לא כלל כיסוי לפגיעה שאירעה למשיב 1. לטענתה סעיף 9 לפוליסה הרלוונטית מחריג באופן מפורש וחד משמעי את האירוע מן הכיסוי הביטוחי. עוד טוענת חברת הביטוח כי גם ללא הוראת סעיף 9, סעיפי האחריות בפוליסה, ובפרט סעיפים 1 ו-6 שאליהם התייחס בית המשפט המחוזי בפסק דינו, אינם כוללים כיסוי ביטוחי לגבי אירועים כגון זה שאירע למשיב 1.

12. בערעור שכנגד טוענים המשיבים כי אין לייחס אשם תורם למשיב 1. לגרסתם, הראיות מצביעות על כך שהתאונה התרחשה לפני השעה שבע בערב, כלומר, לפני סיום פעולתם של שירותי ההצלה. יתר על כן, גם אם התאונה התרחשה לאחר השעה שבע בערב ולפני השקיעה, סבורים המשיבים כי המשיב 1 נהג ככל אדם מהיישוב החפץ לרחוץ בחוף שנחזה להיות מוכרז ועושה כן, כרבים אחרים, עד שקיעת החמה. עוד טוענים המשיבים כי קביעתו של בית המשפט לפיה המשיב 1 התרשל בכך שרחץ לאחר סיום פעולת שירותי ההצלה, במקום המרוחק מסוכת המציל, אינה שיקול רלוונטי לקביעת האשם התורם. לטענתם, גם אם היה מציל בחוף ושירותי ההצלה היו פועלים לא היה בכך כדי לעזור למשיב 1, שכן פגיעתו נגרמה על ידי סלע וגם אם מציל היה מגיע אליו באופן מיידי לא היה בכך כדי לשנות את מצבו. עוד טוענים המשיבים כי גם אם היה סיכון מסוים במעשיו של המשיב 1 הרי שלא היה מדובר בסיכון הקשור בהיפגעות מסלעים אלא בסיכון לטביעה ואין להשליך מן הסיכון האחד על האחר. המשיבים מדגישים כי המשיב 1 לא יכול היה לדעת על סכנת הסלעים שכן אלה היו חבויים מעין אדם. יתר על כן, המצג לפיו החוף הבלתי-מוכרז הוא חלק מחוף מוכרז נתן למשיב 1 ביטחון כי לא יהיו בו מפגעים כדוגמת הסלעים מהם הוא נפגע.

שאלת האחריות

אתחיל ואומר כי דין הערעורים להידחות בכל הנוגע לאחריותן של המערערות לנזקיו של המשיב 1.


13. המערערות, כמו גם המשיבים, מעלים טענות כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. אולם, לאחר שבחנתי בעיון את טענות הצדדים באשר לממצאיו של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי מקרה זה אינו בא בגדר המקרים יוצאי הדופן שבהם קמה הצדקה להתערבות של ערכאת הערעור בתשתית העובדתית שנקבעה. מדובר, כאמור, בתיק שבו הובאו על ידי הצדדים ראיות למכביר והתמונה העולה מהראיות אינה חד משמעית. כך למשל, אופן התרחשות התאונה, שעת התאונה ומיקום השלטים הם נושאים השנויים במחלוקת חריפה בין הצדדים ובכל אחד מהם הובאו ראיות לכאן ולכאן. יחד עם זאת, ובמידה מסוימת דווקא בשל כך, לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי.


14. בית המשפט המחוזי מצא כי העירייה והמדינה התרשלו בכך שלא דאגו לאבחנה ברורה בין החוף המוכרז לחוף הבלתי מוכרז. בכך יצרו המערערות מצג מטעה שלפיו החוף הבלתי-המוכרז הוא חלק מן החוף המוכרז ובעקבות זאת אנשים רחצו בו מתוך אמונה כי הם רוחצים בחוף מוכרז. קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה מקובלות עלי. מדובר היה, כאמור, בחוף שהירידה אליו הייתה דרך מדרגות שסופן במקום המצוי בין החוף המוכרז לבין החוף הבלתי מוכרז. לאורך המדרגות הוצבו מתקנים השייכים לחוף המוכרז ונחזים להיות חלק ממנו. רוחצים רבים נהגו לפקוד את החוף המוכרז ואת החוף הבלתי מוכרז ולא נראה כי היה סימון מבחין חד משמעי בין השניים. אין להתערב גם בקביעה כי לאור הסכנה שנשקפה מן הסלעים בשונית התת-מימית היה צורך בשילוט מפורש שיזהיר מן הסכנה ושילוט כזה לא היה בנמצא. צירופם של דברים מוביל למסקנה כי העירייה והמדינה התרשלו בכך שלא דאגו ליצור הבחנה חד-משמעית בין החוף המוכרז לחוף הבלתי-מוכרז ובכך שלא יידעו את ציבור הרוחצים, בנסיבות העניין, על הסכנה הנשקפת להם מהשונית התת-מימית. יצוין כי החובה לתחום בצורה יעילה את גבולותיו של חוף מוכרז מופיעה בחוק הסדרת מקומות רחצה וברי כי טעם מרכזי המונח בבסיס החובה הזו הוא הסכנה הנובעת מבלבול שעלול להיווצר אצל הרוחצים בין חופים מוכרזים לחופים שאינם מוכרזים. בענייננו, ההתרשלות גרמה לכך שהחוף הבלתי מוכרז נחזה כחלק מהחוף המוכרז הסמוך. בכך יש גם משום תשובה לטענות המערערות בדבר היעדר חובת זהירות במקרה זה.

15. שאלת הקשר הסיבתי העובדתי במקרה שלפנינו אינה שאלה פשוטה. מצד אחד, עומדת התרשלות העירייה והמדינה, אשר עמעמה את ההבחנה בין החוף המוכרז לחוף הבלתי-מוכרז והתבטאה גם באי יידוע של המתרחצים לגבי השונית התת-מימית. מצד שני, עומדת העובדה שהמשיב 1 נכנס לרחוץ הרחק מקו החוף, הרחק מסוכת המציל, במקום שבו נמצאו סלעים גלויים לעין בקרבת החוף, והכול – לאחר סיום עבודת שירותי ההצלה ולעת דמדומים. בכדי להכריע בשאלת הקשר הסיבתי במקרה שלפנינו יש להשתמש במבחן ה"אלמלא". בנסיבות אלה נשאלת השאלה האם נקיטה באמצעי זהירות ראויים מצד המערערות הייתה משנה את אופן התנהגותו של המשיב באופן שהנזק היה נמנע. התשובה לשאלה זו אינה חד-משמעית. ייתכן ששילוט מפורש בדבר היות החוף הצפוני חוף בלתי-מוכרז ובדבר הסכנה הספציפית של השונית התת-מימית הייתה גורמת למשיב 1 לשנות מהתנהגותו, אך ייתכן גם שהיה פועל באותו האופן אף לנוכח שלטי האזהרה. בסופו של יום השתכנע בית המשפט המחוזי בקיומו של קשר סיבתי עובדתי ולא מצאתי צידוק מספיק להתערב בקביעה זו.

יצוין כי אין דומה מקרה, כדוגמת המקרה בענייננו, שבו יש לקבוע בצורה היפותטית כיצד היה פועל אדם אילו היו הנסיבות שונות, למקרה שבו ניתן להוכיח את קיומו, או את אי קיומו, של קשר סיבתי בצורה ישירה. חשיבה היפותטית כזו מעלה קשיים גם במקרים פשוטים יחסית, ועל אחת כמה וכמה במקרים סבוכים וקשים. יחד עם זאת, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות המערערות לבין הנזק שנגרם למשיב 1.


16. נפסק כבר כי התרשלות הפוגעת ביכולתו של התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כיוון שהיא עצמה מונעת את התממשות סדר הדברים הלא-רשלני, עשויה להביא להעברת הנטל לנתבע לשלול את קיומו של קשר סיבתי (ראו: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54, 66-61 (2004)). אפשרות זו יושמה בעבר בתיקים של רשלנות רפואית אך כפי שנקבע ביחס לפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי, אין הצדקה עניינית להגביל את תחולתה רק לתחום זה. (ראו: ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310, 330-327 (2005); ע"א 6279/04 עזבון אבו צבחה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2007)). בענייננו, התרשלות המערערים הותירה תחת עמימות את השאלה ההיפותטית – האם לולא ההתרשלות היה המשיב 1 פועל כפי שפעל. בנסיבות העניין נראה לי כי נטל השכנוע היה מוטל על כתפי המשיבים לשלול את הקשר הסיבתי בין התרשלותם לבין הנזק. זאת לא עלה בידם לעשות.

האשם התורם

17. המערערות והמשיבים כאחד טוענים כנגד שיעור האשם התורם שייחס בית המשפט המחוזי למשיב 1. לא שוכנעתי כי יש להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי גם בעניין זה. כאמור, לא שוכנעתי כי מקרה זה בא בגדר המקרים יוצאי הדופן שבהם קמה הצדקה להתערבות בתשתית העובדתית שנקבעה. בפסק הדין ציין כאמור בית המשפט המחוזי כי המשיב 1 שחה במרחק עשרות מטרים מהחוף, בשעת דמדומים, הרחק מסוכת המציל ולאחר תום פעולות ההצלה. בית המשפט ראה בפעולות אלה משום התרשלות והעמיד את אשמו התורם של המשיב 1 על 30%. בית המשפט ציין כי אין בנוכחות הסלעים הבולטים לעין בקרבת החוף בכדי להגביר את אשמו התורם, שכן הסלעים שמהם נחבט המשיב 1 לא היו גלויים לעין וספק – כך לדעת בית המשפט – "אם אדם שאינו מודע לסלעים המצויים בקטע חוף זה, ולסכנה הנשקפת, אמור להבחין בקיומם בעת שחייתו". בית המשפט המחוזי לא שעה לטענה כי גם אם הסלעים שבשונית לא היו גלויים לעיני המשיב 1 הרי שהיה עליו להיזהר מן האפשרות לקיום מפגעים שכאלה לנוכח הימצאות הסלעים הגלויים לעין בקרבת החוף וההזנחה בטיפול בחוף העולה מנוכחותם. בכך נטה הוא חסד למשיב 1, אך בחירתו מבוססת על ממצאים עובדתיים שקבע ובחרנו כאמור שלא להתערב באלה.

18. העירייה והמדינה טענו, כל אחת בנפרד, כי יש לייחס להן מידת אשמה פחותה מזו שתפסק לחובת האחרת. לא מצאתי כי יש מקום לקבל את טענתן. העירייה והמדינה היו שותפות במידה משמעותית להתרשלות שאירעה, זו בכובעה כמסדירת הרחצה בחוף וזו בכובעה כמפקחת על פעילות האחרת. בצדק ציין בעניין זה בית המשפט המחוזי כי "מחדליה של העירייה בוודאי שאינם קטנים ממחדליה של המדינה, ולהיפך".

חוזה הביטוח

19. טוענת חברת הביטוח, כאמור, כי הפוליסה בינה לבין העירייה בזמן התאונה, לא כללה כיסוי לאירוע שבו נפגע המשיב 1. ההוראות הרלוונטיות מן הפוליסה הן סעיף 1 וסעיף 9 שבהם נכתב כך:

"הכיסוי הביטוחי כולל בין השאר את הפעילויות המתוארות להלן ללא מתן הודעה מראש:

1. כל הפעילויות של העירייה ללא יוצא מן הכלל ו/או תחת חסותה ו/או באישורה ו/או בידיעתה, מעשים מחדלים או ארועים שבוצעו או נעשו על ידי המבוטחים או על ידי עובד/עובדים כלשהם או של בן אדם/ בני אדם שבשירות המבוטחים כולל קבלנים עצמאיים במהלך ביצוע פעולותיו של המבוטח, תפקידיו או סמכויותיו בין אם על פי חוק ובין אם על פי חוזה אשר עשויים להיות יסוד לתביעה / תביעות על ידי צד שלישי/ צדדים שלישיים.

9. למען הסר ספק ומבלי לפגוע בכלליות האמור מוסכם ומוצהר כי הפוליסה מכסה אחריות בקשר עם הפעלת ו/או החזקת חופי רחצה, בריכות שחיה, מותנה בהימצאות מציל מוסמך במקום. הכיסוי לפי סעיף זה אינו חל על פעילות כלשהיא בים למעט נזק גופני שנגרם בעת פעולת הצלה למשתתפים ברחצה בים. "



20. על פי סעיף 1 לפוליסה, מחדל של העירייה שעשוי להיות יסוד לתביעה על ידי צד שלישי מכוסה על ידי חוזה הביטוח. בענייננו, מחדל של העירייה גרם לנזק שהוביל לחבותה כלפי צד שלישי ונראה כי האירוע נכנס לגדרי סעיף 1 לפוליסת הביטוח. נותרה השאלה האם סעיף 9 מהווה חריג לסעיף 1 שנועד לצמצמם את החבות הביטוחית באירועים המתרחשים בחוף הים, כפי שטוענת חברת הביטוח. לשונו של סעיף 9 אינה ברורה. ראשית, הסעיף נוסח בצורה שאינה משביעת רצון מבחינה תחבירית והדבר מקשה על הבנתו. שנית, נראה כי חלקו השני של הסעיף מגלה גישה שונה מחלקו הראשון. בראשיתו של הסעיף מוצהר כי הסעיף נועד להבהרת האחריות שבפוליסה ולא בא לפגוע בכלליות ההסכם. בהמשך לכך, קובע הסעיף חבות כללית של חברת הביטוח לאירועים המתרחשים בים בכפוף להגבלה מסוימת. לעומת זאת, חלקו השני של הסעיף מעלה גישה שונה לפיה האחריות בים קיימת רק במקרים מצומצמים ביותר. בנוסף, נראה כי לאור הסיפא של הסעיף לא היה צורך בהתניית ראשיתו בהימצאות מציל, שכן ההגבלה הקיימת בסיפא רחבה יותר וכוללת בתוכה גם את התנאי הזה.

21. בפסק דינו בחן בית המשפט המחוזי את תכלית החוזה כמו גם את ההיסטוריה הביטוחית בין הצדדים. בית המשפט קבע כי תכלית החוזה היא לתת כיסוי ביטוחי נרחב לחבויות הנוצרות בשטחה של העירייה. קביעה זו מקובלת עלי. עוד קבע בית המשפט, לאחר בחינת הפוליסות בחמש השנים שקדמו לפוליסה נשוא הדיון, כי סעיף 9 הוא יציר כלאיים המחבר שני סעיפי עבר. הראשון – סעיף 10 בתוספת המפרטת את הכיסוי הביטוחי במפרט הביטוח משנת 1987 שקבע: "למען הסר ספק ומבלי לפגוע בכלליות האמור מוסכם ומוצהר כי הפוליסה מכסה אחריות בקשר עם הפעלת ו/או החזקת חופי רחצה, בריכות שחייה". השני – סעיף 14 לחוזה הביטוח הראשון בין הצדדים משנת 1987 שקבע: "מוצהר ומוסכם בהמשך לתנאים והרחבות הכיסוי לפי הפוליסה לפעילויות ספורט אינו חל לפעילות כלשהיא בים, למעט נזק גופני שנגרם בעת פעולות הצלה למשתתפים ברחצה בים". אכן נראה כי סעיף 9 בחוזה הביטוח נוצר כתוצאה משילוב של שני סעיפים אלה בשינויים קלים. בחינת שני סעיפי העבר פותרת את הקושי העולה מן השוני בין הסעיפים. בעוד שסעיף 10 נועד, בדומה לרוח הרישא של סעיף 9, להבהיר את היקף החבות הביטוחית הכללית ולא לצמצם אותה, הרי שסעיף 14 נועד לצמצם כיסוי ספציפי שהורחב, לאמור: הכיסוי של פעילויות הספורט של העירייה המתרחשות בים.

22. אי בהירות הסעיף כמו גם תכליתה של הפוליסה, מובילים לכיוון של פרשנות מצומצמת לחריג שבסעיף 9. כלל מקובל הוא פירושן של פוליסות ביטוח כנגד המנסח במקרים של אי בהירות לשונית (ראו לדוגמא: רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281, 299 (1996) (להלן: עניין סהר); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 327-326 (1993) (להלן: עניין סלע)). במקרה שבפני
נו קיימת לגיטימציה מוגברת לשימוש בכלל זה, שכן הסעיף הוכנס לפוליסה באופן חד צדדי על ידי חברת הביטוח מספר שנים לאחר תחילת ההתקשרות עם העירייה. הוא בא – כך נראה – ליתן ביטוי להוראות קודמות, אלא שהביטוי שניתן בו היה כושל. את תוצאות הכשל הזה אין להטיל על המבוטח. אפילו היה מדובר בענייננו בסעיף שמטרתו לצמצם את חבות המבטח הרי נקבע כבר כי הנטייה תהייה לפרש את החריגים בצורה מצמצמת (ראו: ע"א 2016/00 רוזנצוויט נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4) 511, 528 (2002); עניין סהר הנ"ל, בעמ' 304; עניין סלע הנ"ל, בעמ' 327-326)). אני סבור אפוא כי בנסיבות העניין הפרשנות הראויה לסעיף היא שחלקו הראשון נועד לקבוע כי לא תהא חבות ביטוחית בחופים מוכרזים בהיעדר מציל בשעות הפעילות הרגילות. חלקו השני של הסעיף נועד לצמצם את חבותה של חברת הביטוח באירועים שאותם מארגנת העירייה בים, רק לנזקים הנגרמים עקב פעולות ההצלה. לפי פרשנות זו, האירוע שבפני
נו לא נופל לגדרי הסעיף ויש לבחון את הכיסוי לגביו במסגרת הסעיפים האחרים של הפוליסה. כיוון שהאירוע מכוסה על ידי סעיף 1 לפוליסה, קמה חבות לחברת הביטוח כלפי העירייה במקרה זה.

שאלת גובה הנזק


23. בית המשפט המחוזי הקדיש מקום נרחב בפסק הדין לדיון מפורט בנושא גובה הנזק. כל הצדדים משיגים על רבות מקביעותיו. הכלל הוא כי בית המשפט העליון אינו נדרש בדרך כלל לחישוב מחודש של גובה הפיצויים בכל אחד מראשי הנזק, אלא בוחן את סבירותו של הסכום הכולל שנפסק וכן אם נפלו טעויות בולטות בחישוב הנזק. כך נפעל גם במקרה זה. אכן, בית המשפט המחוזי בחר לאורך כל הדרך להעריך את הפיצוי קרוב לרף הגבוה ביותר, אולם, כדרכה של ערכאת הערעור מצאנו להתערב בראשי נזק שבהם נפל משגה עקרוני.

24. נזקיו של התובע קשים. נכותו הרפואית היא בשיעור של 100%, הוא סובל מקוואדרופלגיה שלמה מתחת לחוליות הצוואריות c6-c5, מרותק לכיסא גלגלים ואינו שולט על סוגריו. בית המשפט קבע כי תוחלת חייו של המשיב 1 קוצרה בשיעור של 15% ואומר מיד כי לא ראינו להתערב בקביעה זו, המבוססת על הערכתו של בית המשפט לאור חוות הדעת שהוגשו לו ולאור הטיפול שהמשיב 1 זוכה לו.

על פי המודדים האלה ולאחר שבחנו את כל הטענות ראינו להתייחס לעניינים הבאים. ראשית, ראינו להפחית מסכום הפיצוי עבור הפסד השתכרות. בית המשפט קמא שקל בהקשר זה שורה של נתונים רלוונטיים, תוך שהוא נדרש להערכות לגבי העתיד בתנאים של אי וודאות. בסופה של בחינה מצאתי כי ההנחות שהניח בית המשפט נוטות יתר על המידה לצד הגבוה. אציין בהקשר זה כי המשיב 1 לא הביא לעדות את מעסיקיו במקום עבודתו ולא סיפק הסבר מספק לכך. העד היחיד שהובא מטעמו היה חברו לעבודה אשר לא ידע לפרט באשר למשכורתו ולתנאי עבודתו של המשיב 1 ובנוסף מיאן לחשוף את תנאי העבודה שבהם הועסק הוא-עצמו, בטענה שהוא כבול בהסכם סודיות. בנסיבות העניין יש להפחית כ-20% מסכום הפיצוי הכולל בראש נזק זה (בעבר ובעתיד). לאחר הפחתה מן הפיצוי שנפסק לעבר (שכלל ריבית) ומן הפיצוי שנפסק לעתיד (שהוון), הסכום המתקבל (במעוגל) הוא 5,000,000 ש"ח בערכי יום פסק הדין של בית המשפט המחוזי (כאמור, לעבר ולעתיד). חרף מספר בעיות בחשוב הפנסיה, לא ראיתי, לאור מסגרת הטיעונים שבפני
, להתערב בסכום הפיצוי מעבר להפחתת 20% גם בהקשר זה. החישוב יתוקן בהתאם.

25. גם הפיצוי עבור סיעוד לעתיד חורג מן הראוי וזאת בהתחשב באמות המידה שהותוו בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450 (2000). בית המשפט המחוזי קבע פיצוי חודשי בסך של 16,000 ש"ח. בית המשפט הביא בחשבון בעניין זה את העובדה שהטיפול במשיב 1 מחייב כוח פיסי כאשר יש להפוך אותו במיטתו או לסייע לו במעברים. לשם כך נדרש המלווה להתעורר פעמיים במהלך הלילה, ומטבע הדברים – כך ציין בית המשפט – עליו לנוח בשעות הצהריים; באותו זמן נדרשת זמינות ועזרה מצד ההורים, ובעתיד מצד מסייע נוסף בשכר. בחנתי את טענות הצדדים בעניין זה ונראה לי כי בנסיבות המקרה לא היה מקום לסטייה משמעותית מן הסכום שנקבע בעניין אקסלרד. הטיפול במשיב 1 (שגובהו ומשקלו – לפי האמור בפסק הדין – הם 1.80 מטרים וכ-90 קילוגרמים) אינו שונה בצורה משמעותית מהטיפול הרגיל של מי שסובל מנכות כה קשה. בנסיבות העניין, יש להעמיד את הפיצוי החודשי עבור סיעוד על סך של 14,000 ש"ח בערכי יום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

26. בית המשפט המחוזי פסק סכום של 500,000 ש"ח בגין טיפולים רפואיים ופרא-רפואיים וכן סכום נוסף של 100,000 ש"ח עבור שיקום מיני. בעניין זה פסק בית המשפט על דרך האומדן ולאחר ששקלתי בדבר באתי למסקנה כי לא הונחה תשתית מספקת לפסיקה נפרדת של ההוצאות כאמור, ונראה לי כי הסכום של 500,000 ש"ח משקף פיצוי ראוי עבור הטיפולים כולם.

27. לא מצאתי מקום להתערבות בסכומי הפיצוי מעבר לכך. התוצאה היא שערעורים 1457/07, 1474/07 ו-1556/07 מתקבלים חלקית. הפיצוי עבור הפסד השתכרות (בעבר ובעתיד) מועמד על סכום של 5,000,000 ש"ח, הפיצוי החודשי עבור סיעוד לעתיד יועמד על סכום של 14,000 ש"ח לחודש והפיצוי הכולל עבור טיפולים רפואיים, פרא-רפואיים ושיקום מיני מועמד על סכום של 500,000 ש"ח. כל הסכומים הללו יחושבו בערכי יום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור שכנגד נדחה.

בנסיבות העניין, לאור התוצאה שאליה הגענו ובהתחשב גם בעובדה שהמערערות לא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע התשלום, לא ניתן צו להוצאות.

המשנה-לנשיאה
השופטת ע' ארבל
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת
השופט י' אלון
:

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין
.

ניתן היום, י"ח בטבת התשס"ט (14.1.2009).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07014570_p11.doc גח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









עא בית המשפט העליון 1457/07 עיריית הרצליה נ' ארי כץ, הרולד כץ, מימי כץ (פורסם ב-ֽ 14/01/2009)