פסקי דין על מירב שרעבי | פסקי דין על עו"ד לייזר דוד | פסקי דין על פיני בסיס | פסקי דין על יעל בסיס ואח' |

1026/07 ברע     18/01/2009




ברע 1026/07 מירב שרעבי נ' עו"ד לייזר דוד, פיני בסיס, יעל בסיס ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו
ברע001026/07

בפני
:
כבוד השופטת יהודית שטופמן
תאריך:
18/01/2009



בעניין
:
מירב שרעבי



ע"י ב"כ עו"ד
תם גיא

המערערת

נ
ג
ד


1. עו"ד לייזר דוד
– בתפקידו ככונס הנכסים
2. פיני בסיס

3. יעל בסיס
(ביום 25.11.07 המשיבים 2 ו 3 נמחקו בהסכמה)
4. תמיר שרעבי (החייב)






המשיבים

פסק דין


א.
בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ [כתוארו אז] (כב' הרשם דן סעדון) בתיק הוצל"פ מס' 3402241040 מיום 29.11.06, לפיה נדחתה בקשת המערערת להשבת כספים שעוקלו במסגרת תיק ההוצל"פ.


אני מחליטה לתת רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.

ב.
העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן:
ביום 17.3.04 הגיש הזוכה, מר אילן שלי (להלן: "הזוכה"), בקשה לביצוע שטר בהוצל"פ כנגד החייב, המשיב 4 (להלן: "החייב").

ביום 30.05.04 צורפה המערערת, אשת החייב, כחייבת בתיק העיקרי.

ביום 18.07.04 קבעה כב' הרשמת קרן כץ, לעניין מינוי כונס נכסים במסגרת הליכי ההוצל"פ:
"3. היות ומנסח הרישום עולה כי אשת החייב אף היא בעלת מחצית מהנכס הרי לכשימונה הכונס הוא ימונה על חלקו של החייב בלבד לצורך הגשת בקשה לפירוק שיתוף במקרקעין בביהמ"ש לענייני משפחה – הוא ביהמ"ש המוסמך"

ביום 05.10.04 במסגרת הליכי ההוצל"פ, מונה המשיב 1, ב"כ הזוכה, ככונס
נכסים על נכס הידוע כחלקה 348 בגוש 3700 תת חלקה 1 (להלן: "הנכס").
החייב והמערערת אינם רשומים כבעלים של הנכס אולם רשומה לטובתם הערת אזהרה.
ביום 07.8.05 הגיש הכונס דו"ח על ביצוע פעולות, בו הודיע כדלקמן:
"1. ...יצויין כי חלקו של החייב הינו 50% מזכויות הנכס והיתרה שייכת לחייבת.
2. הנכס מושכר לשוכרים יורם ועליזה ואזן (להלן: "השוכרים") תמורת דמי שכירות על סך של 450$ מדי חודש בחודשו והמשולמים בגין שלושה חודשים מראש, אשר הועברו החל מחודש יוני 2004 ועד לחודש מרץ 2005 לידי עו"ד ערן פלס המייצג את הנושים פנחס ויעל בסיס בתיק ביהמ"ש בת"א 21810/04 כנגד החייב."

המערערת הגישה התנגדות לביצוע השטר, ניתנה לה רשות להתגונן, והתקיים דיון בבית המשפט השלום ברמלה, בפני
כב' השופט שוהם (ת.א 1272/05).

ביום 02.10.05 הגישה המערערת בקשה להשיב לה חלקה בדמי השכירות, אך ביום 13.11.05 לאחר קבלת תגובת הכונס, הבקשה נדחתה "לאור תגובה זו ומנימוקיה".

ביום 30.3.06 נדחתה תביעת הזוכה כנגד המערערת.
ביום 05.04.06 נמחקה המערערת כחייבת מתיק ההוצל"פ ובוטלו ההליכים נגדה.

בהתאם, הגישה המערערת ב 4.05.06 בקשה חוזרת להשבת חלקה בדמי השכירות.

ביום 10.05.06 קיבל הרשם דן סעדון את בקשת המערערת וקבע, בין היתר, כך:
"גם אם אניח לטובת הזוכה כי הוטל עיקול על זכויותיה של אשת החייב בנכס הרשום בלשכת רישום המקרקעין ברחובות. הרי שאין חולק כי לגבי חלקה של אשת החייב בנכס זה לא מונה ב"כ הזוכה ככונס נכסים ומכאן שאין הוא רשאי ליטול לידיו את חלקה של אשת החייב בדמי השכירות בגין הנכס."

המשיבים 2 ו 3, המנהלים הליכים כנגד החייב בהוצל"פ, בגינם נפתח תיק הצטרפות, מחזיקים בכספי השכירות ששולמו בגין התקופה 06/2004 עד 03/2005. (ראוי לציין, כי בהתאם להחלטה מיום 25.11.07 נמחקו בהסכמה המשיבים 2 ו 3).
כונס הנכסים מחזיק בדמי השכירות ששולמו מאז חודש 04/2005 ואילך.

המשיבים 2 ו 3 הגישו בקשה לבטל ההחלטה מיום 10.5.06 או להשהותה, על מנת לאפשר להם לפנות בבקשה להטלת עיקול זמני לביהמ"ש השלום בת"א, שם ניהלו תביעה כספית כנגד המערערת (ת.א. 42874/04).
ראש ההוצל"פ קיבל את בקשתם והשהה את העברת הכספים עד להחלטה אחרת.
בקשותיהם של המשיבים 2 ו-3 להטלת עיקול זמני על נכסי המערערת, נדחו ע"י בית משפט השלום.

ביום 29.11.06 הגישה המערערת בקשה נוספת להשבת כספים שעוקלו ע"י הכונס במסגרת תיק ההוצל"פ, בטענה כי כבעלת מחצית מהזכויות בנכס, שאינה חייבת עוד בתיק, זכאית היא להשבת מחצית מדמי השכירות המשולמים בגין הנכס.

כונס הנכסים התנגד לבקשה בטענה כי בקשה זו הוגשה בעבר ע"י המערערת והיא נדחתה ע"י כב' הרשמת קרן כץ. המערערת רשאית היתה לתקוף את ההחלטה על דרך הגשת בקשת רשות ערעור, אולם בחרה שלא לעשות כן. ברם, אין המערערת רשאית, כך לטענת כונס הנכסים, לשוב ולהגיש בקשה להשבת מחצית דמי השכירות משבקשה זו הוכרעה כבר, כאמור. טוען הכונס, כי מכח חזקת השיתוף שותפה המערערת גם לחובות החייב, ולזכותה קיימת הערת אזהרה בלבד. בנוסף, טענתה של המערערת להחזר דמי שכירות, יכולה להיות מועלית רק כלפי החייב ולא כלפי הזוכה. כמו כן, בהסכם השכירות צויין רק החייב כמשכיר הנכס, וחובת השוכר היא לתשלום דמי שכירות למשכיר, על כן הכספים שנגבו הם כספי החייב.

ביום 29.11.06 נדחתה בקשת המערערת וזאת מהטעם העיקרי, שבקשה דומה הוגשה בעבר ע"י המערערת ונדחתה. ראש ההוצל"פ לא מצא כל טענה שיש בה כדי להביאו "להרהור נוסף" בעניין. ובנסיבות אלה קבע כי "אין מקום לפתוח מחדש נושא אשר נדון והוכרע לגופו בין הצדדים ע"י ראש ההוצל"פ" (עמ' 2 להחלטה).
ראש ההוצל"פ ציין כי סמכותו להורות על השבת כספים מכוח סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), פורשה בפסיקה כמתייחסת לכספים ששולמו במסגרת הליכי הוצל"פ בהם נקט הזוכה. במקרה דנן, ציין ראש ההוצל"פ כי רבים מהתשלומים המצויים בטבלה שהציג ב"כ המערערת, אינם נזכרים בדו"ח התקבולים בהוצל"פ. מכאן מסיק ראש ההוצל"פ כי כספים אלה לא נגבו במסגרת הליכי ההוצל"פ, ואין מקום להורות על השבתם במסגרתו.
למעלה מן הצורך, הוסיף וציין ראש ההוצל"פ כי לכאורה החייב הוא הצד היחיד להסכם השכירות ובהעדר התנאה אחרת בין הצדדים להסכם, חל ס' 13(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א–1971 (להלן: "חוק השכירות והשאילה"), הקובע כי יש לשלם דמי השכירות למשכיר. ראש ההוצל"פ קבע כי נטל הוכחת הטענה כי למערערת חלק בדמי השכירות מכוח חזקת השיתוף, רובץ על המערערת בערכאה המוסמכת ובהליך המתאים.

החלטה זו היא נשוא הערעור שבפני
.

ג.
המערערת טוענת כי הבר"ע הומצאה לידה ביום 21.12.06 והוגשה על ידה במועד. המערערת מודה כי בדיון שהתקיים בין הצדדים ביום 10.12.06 נודע לב"כ המערערת על קיום ההחלטה, אולם הכונס סירב לתת לו לצלמה. מבירור שנעשה במערכת ההוצל"פ הוברר כי מאחר שהמערערת נמחקה מתיק ההוצל"פ, לא נשלחה אליה ההחלטה. לגישת המערערת, יש למנות את מניין הימים ממועד ההמצאה ולא ממועד הידיעה.
המשיב 1, הינו צד דרוש להליך, שכן המערערת עותרת להשבת מחצית מדמי השכירות שנגבו במלואם ע"י כונס הנכסים ומוחזקים על ידו, למרות שכונס הנכסים מונה על מחצית הזכויות בנכס בלבד.
המערערת טוענת כי טעה ראש ההוצל"פ בקובעו כי בקשה דומה הוגשה על ידה ונדחתה, שכן הבקשה הוגשה עם שינוי נסיבות ומחיקת המערערת כחייבת בתיק ההוצל"פ.
המערערת טוענת כי טעה ראש ההוצל"פ בהסיקו כי הכספים שהשבתם נדרשת לא נגבו באמצעות מערכת ההוצל"פ. המערערת טוענת כי דו"ח התשלומים שהוצג על ידה, נסמך על נתונים שהומצאו לתיק ההוצל"פ ע"י הכונס עצמו בדו"ח ביצוע פעולות. כמו כן, אין חולק, כי המערערת היא בעלת מחצית מהזכויות בנכס ובהתאם, כבר בהחלטה מיום 10.5.06, שהפכה לחלוטה, נקבע כי לכונס אין הרשאה ליטול לידיו תקבולי דמי שכירות בגין חלקה של המערערת.
המערערת טוענת כי חוזה השכירות, שהוצג ע"י הכונס, אשר המערערת אינה צד לו, הוא בגין תקופה שבין 8/99 ל 8/00 במהלכה הושכר הנכס תמורת סכום של 400$ לחודש, בעוד המערערת עותרת להשבת מחצית מדמי שכירות שנגבו מ 4/05 ואילך בסכום של 450$ לחודש. בנוסף, לטענת המערערת, הכונס עצמו מודה כי במסגרת תפקידו הוא זה שנשא ונתן עם השוכרים, בעוד למערערת ולמשיב 4 לא היה כל קשר לשוכרים. הכונס גם אישר מספר פעמים כי המערערת הינה בעלת מחצית מהזכויות בנכס.
המערערת טוענת כי התיק שנוהל כנגדה ע"י המשיבים 2 ו 3 נסגר והמחלוקות בין הצדדים יושבו.

ד.
הכונס טוען כי דין הבר"ע להדחות מחמת מעשה בית דין בשל השתק עילה, שכן בקשת המערערת לקבלת מחצית דמי שכירות נדחתה כבר בהחלטה מיום 13.11.05.

בנוסף, דין הבר"ע להדחות מחמת היעדר יריבות בין הצדדים, שכן משנמחקו המשיבים 2 ו 3, נותר רק המשיב 1 שפעל ככונס נכסים וכבא כוח הזוכה ולא כצד עצמאי. כמו כן, טוען הכונס כי דמי השכירות חולקו כבר לנושים ומדובר ב"מעשה עשוי". בדיון בפני
טען כונס הנכסים כי הנכס נמכר וכי בקופת ההוצל"פ נותרו כ 19,000 ₪ בלבד.

עוד טוען הכונס כי דין הבר"ע להדחות גם מהטעם שהוגשה באיחור. ולעניין זה, לאור ההלכה הפסוקה והודאת המערערת, יש להעדיף מועד הידיעה על מועד ההמצאה.
גם לגופו של עניין, טוען הכונס כי דין הבר"ע להדחות. המערערת איננה צד להסכם השכירות שהיה קיים במשך כל השנים ובהעדר התנאה אחרת, חל ס' 13(א) לחוק השכירות והשאילה, הקובע כי יש לשלם את דמי השכירות למשכיר. משכך, הכספים שנגבו ע"י המשיב 1 מכוח תפקידו ככונס נכסים, נגבו מכח עיקול על נכסי החייב. לטענת כונס הנכסים על המערערת להפנות את טיעוניה בנוגע לזכויותיה מכח קשרי נישואין, לחייב עצמו ולא לכונס הנכסים. לטענת הכונס, מחיקת המערערת מתיק ההוצל"פ נעשתה במסגרת ניסיון להגיע להסדר כולל, שלא צלח, ואין מדובר בשינוי נסיבות, שכן זכויותיה של המערערת בגין הערת אזהרה על הנכס, אינן משליכות על זכאותה לדמי שכירות, המוסדרות בחוק השכירות והשאילה.
הכונס טוען כי המערערת מציינת כי בהחלטה מיום 10.5.06 קיבל ראש ההוצל"פ את בקשתה להשבת חלקה, אך "שוכחת" לציין כי בו ביום הורה ראש ההוצל"פ על עיכוב העברת הכספים עד קיום דיון ענייני בפני
ו, שלאחריו ניתנה ע"י ראש ההוצל"פ החלטה מנומקת, נשוא בר"ע זו.

ה.
הבקשה למחיקה על הסף של הבר"ע בשל איחור בהגשתה – דינה להדחות.

תקנה 119 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979,
קובעת כי:
119. רשות לערער –
"(ד) הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או צו של ראש ההוצאה לפועל ולא קיבל רשות לערער לפי תקנת משנה (א), רשאי לבקש רשות לערער מאת שופט של בית משפט מחוזי שבתחום סמכותו נמצאת הלשכה שבה ניתנו ההחלטה או הצו.
(ה) בקשת רשות לערער לפי תקנת משנה (ד) תוגש בדרך המרצה, תוך חמישה עשר ימים מיום מתן ההחלטה או הצו, אם ניתנו בפני
הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפני
ו;..."

על פניו, המועד הרלבנטי היחיד הוא מועד ההמצאה, ובאין המצאה כדין לא יחל מניין הימים הקובע, לענין הגשת הערעור. עם זאת, במשך השנים, הוגמשה הפרשנות והפסיקה הכירה במצבים חריגים וקיצוניים בהם 'כלל הידיעה' גובר על 'כלל ההמצאה' וזאת על בסיס משפטי שעל יסודות עילות ההשתק, מניעות והתנהגות הנגועה בחוסר תום לב דיוני (ר' דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין בש"א 1788/06 רונית קלינגר נ' שלמה זקס ואח'
(טרם פורסם, מיום 13.11.07).

ברע"א 11286/05
אריק זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע''מ (טרם פורסם, 8.7.07) (להלן: "פרשת זמיר"), סיכם כב' הרשם יגאל מרזל, סוגיה זו כך:
"בכל הקשור למניין הימים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי העניין, הכלל הוא כי מניין הימים יחל מעת ההמצאה כדין של פסק הדין או ההחלטה לידי בעל הדין היוזם את הליך הערעור. ממילא, עצם הידיעה של בעל דין אודות פסק הדין או ההחלטה נשוא הערעור קודם למועד ההמצאה כדין אינה צריכה ככלל לפעול לחובתו של אותו בעל דין. יחד עם זאת, במצבים חריגים ומיוחדים, ובעיקר מצבים העולים כדי השתק או חוסר תום לב, רשאי בית המשפט לסטות מכלל זה ולמנות את מניין הימים מעת הידיעה של בעל הדין ולא מעת ההמצאה. כך יעשה, ובלבד שאין חולק כי הייתה ידיעה בפועל של אותו בעל דין, ידיעה מלאה וברורה (וראו פסקה 6 שלעיל)."

באשר למהות הידיעה הנדרשת, נקבע בפרשת זמיר:
"6...הכרח הוא להוכיח כי נתקיימה ידיעה בפועל ולא ידיעה בכוח; ידיעה של מלוא הפרטים ולא ידיעה חלקית ומקוטעת; ידיעה שאינה שנויה במחלוקת וידיעה ממשית ורלבנטית. בהתקיים ספק בשאלת הידיעה, ברי לכולי עלמא כי אין להתבסס עליה ויש למנות המועדים מעת ההמצאה כדין..."


בענייננו,טוען כונס הנכסים כי הודיע למערערת על תוכן ההחלטה בדיון שהתקיים בין הצדדים ביום 10.12.06. המערערת מודה כי באותו המועד נודע לה מפי הכונס על ההחלטה, אולם הכונס סירב לאפשר לה לצלמה וגם במועד מאוחר יותר לא המציא לה את ההחלטה. המערערת טוענת כי רק משהגיעה ללשכת ההוצל"פ ביום 21.12.06 הומצאה ההחלטה לידיה, ובהתאם הוגשה על ידה, במועד, בקשת רשות הערעור.

בנסיבות אלה, בהעדר ידיעה ממשית בדבר תוכנה של ההחלטה ונימוקיה,
עולה ספק של ממש בשאלת הידיעה, ונראה, כי יש להעדיף את כלל ההמצאה.

יתרה מזו, המערערת לא נקטה בפעולות והליכים קודם להמצאת ההחלטה לידיה; המערערת לא יצרה מצג כלפי בעל הדין שכנגד תוך שינוי מצבו לרעה; המערערת פנתה ביוזמתה להוצל"פ על מנת לקבל את ההחלטה, וזאת ימים ספורים בלבד לאחר היוודע לה דבר ההחלטה – ומכאן שלא הוכח קיומן של נסיבות מיוחדות העולות כדי חוסר תום לב והשתק בעל דין, המצדיקות סטייה מכלל מועד ההמצאה.

ו.
גם טענת הכונס לפיה דין הבר"ע להדחות בהעדר יריבות בין הצדדים – דינה להדחות.

אומנם בבקשת רשות הערעור מופיע שמו של עו"ד דוד לייזר, ותו לא.

ברם, מעיון בנימוקי בקשת רשות הערעור כמו גם בסיכומי המערערת עולה כי המערערת אינה טוענת כנגד עו"ד לייזר אישית, אלא במסגרת תפקידו ככונס הנכסים על נכסי החייב שמונה ע"י ראש ההוצל"פ, ובגין פעולות בהן נקט ככונס נכסים, לטענת המערערת, תוך חריגה מסמכות.

ז.
הכונס טוען, כמפורט, כי דין הבר"ע להדחות על הסף מחמת מעשה בית דין, שכן בקשת המערערת לדמי שכירות נדונה ונדחתה כבר ביום 13.11.05 ע"י כב' הרשמת קרן כץ.

הכונס מסתמך על קביעת ראש ההוצל"פ בהחלטתו נשוא ערעור זה, לפיה דחה, כאמור, את בקשת המערערת, בין היתר, מהטעם שמדובר בבקשה דומה לזו שהוגשה כבר על ידה והיא נדונה והוכרעה לגופה.
ראש ההוצל"פ ציין "לא מצאתי בעניין זה כל טענה מצד ב"כ המבקשת שיש בה כדי להביא להרהור נוסף בענייו זה" (עמ' 2 להחלטה).

אין בידי לקבל קביעה זו של ראש ההוצל"פ.

בקשתה הקודמת של המערערת להשבת מחצית מדמי שכירות הוגשה בעת שהמערערת היתה מצויינת כחייבת בתיק ההוצל"פ ולפיכך, בדין נדחתה. אך, משנדחתה התביעה נגד המערערת, נמחקה המערערת כחייבת בתיק, הרי שיש בכך משום שינוי נסיבות מהותי המצדיק בחינה לגופה של השאלה, האם אכן זכאית המערערת לקבלת מחצית מדמי השכירות הנגבים ע"י הכונס, בגין נכס שמחצית הזכויות בו הן בבעלות המערערת, כפי שנקבע, פעמים אחדות בהחלטות ראש ההוצל"פ וצויין, במפורש, בדו"ח הכונס.

ח.
ראש ההוצל"פ הגיע לכלל מסקנה שהכספים אשר את השבתם תובעת המערערת לא נגבו במסגרת הליכי ההוצל"פ ואין מקום להשיבם, וזאת בהתבסס על חוסר התאמה בין טבלת התשלומים שהוצגה ע"י המערערת לדו"ח התקבולים בתיק ההוצל"פ.
המערערת טוענת כי נסמכה על דו"ח הפעולות של כונס הנכסים, לצורך עריכת טבלת התשלומים שהוגשה על ידה לראש ההוצל"פ בתמיכה לבקשתה.

אין חולק, כי כונס הנכסים, על פי הודאתו, גבה את מלוא דמי השכירות בגין הנכס החל מ - 4/2005 ואילך. במצב דברים זה, אין די בהעדר התאמה בין טבלת התשלומים שהוגשה ע"י המערערת לדו"ח התקבולים בתיק ההוצל"פ. סבורה אני, כי היה מקום לדון, לגופה, בשאלת זכאותה של המערערת להשבת מחצית מדמי השכירות שנגבו, תוך קביעה כי זכאותה כפופה לתשלומים שהתקבלו בפועל.

ט.
לגופו של עניין, טוען הכונס כי מאחר שהחייב הוא הצד היחיד להסכם השכירות, הרי שבהעדר התנאה אחרת בין הצדדים להסכם חל סעיף 13(א) לחוק השכירות והשאילה, הקובע כי יש לשלם את דמי השכירות למשכיר. טענה זו התקבלה גם ע"י ראש ההוצל"פ, למעלה מן הצורך ולכאורה בלבד.


סבורה אני, כי דין טענה זו להדחות.

אמת נכון הדבר שעפ"י סעיף 13(א) לחוק השכירות והשאילה "השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות" ומשבא כונס הנכסים בנעלי החייב זכאי הוא, לכאורה, לגבות את הכספים שהחייב זכאי להם וכל טענה העומדת למערערת כנגד החייב לזכאותה בחלק מכספים אלה, עליה להפנות לערכאה המתאימה.

ברם, ההסכם שצורף ע"י כונס הנכסים כתמיכה לטענה זו הוא לתקופה שמיום 22/8/99 ועד יום 22/8/00 במהלכה הושכר הנכס תמורת סכום של 400$ לחודש. אין חולק, כי על אף חלוף התקופה, הסכם חדש לא נכרת עם השוכרים ודמי השכירות הועלו לסכום של 450$. סכום זה שולם במשך מספר שנים עד מכירת הדירה ע"י הכונס בשנת 2007.

בנסיבות ענייננו, משהמערערת היא בעלת מחצית מהזכויות בנכס; הסתיימה התקופה הקבועה בהסכם בו מופיע החייב כמשכיר; והסכם חדש המציין במדוייק, מיהם בעלי הזכויות בנכס, לא נכרת תחתיו - קיים ספק באשר לזהות המשכיר, ואין תחולה לחוק דמי השכירות והשאילה.

יתרה מזו, בהחלטות חוזרות ונשנות שניתנו ע"י ראשי ההוצל"פ, נקבע, כאמור, כי:
"אשת החייב אף היא בעלת מחצית מהנכס הרי לכשימונה הכונס הוא ימונה על חלקו של החייב בלבד" (החלטה מיום 18.7.04).
"אין חולק כי לגבי חלקה של אשת החייב בנכס זה לא מונה ב"כ הזוכה ככונס נכסים ומכאן שאין הוא רשאי ליטול לידיו את חלקה של אשת החייב בדמי השכירות בגין הנכס
" (החלטה מיום 10.5.06).

על פני הדברים, נראה כי היה על הכונס להפריש מחצית מדמי השכירות שקיבל לטובת המערערת שהיא בעלת מחצית הזכויות בנכס.

עם זאת, במשך תקופה ארוכה היתה המערערת עצמה רשומה כחייבת בתיק ההוצל"פ, לפיכך זכאי היה הכונס לגבות לקופת הכינוס גם את הכספים העומדים לזכותה. עם מחיקת המערערת מתיק ההוצל"פ, אומנם הגישה המערערת בקשה להשבת דמי השכירות, ועל דחיית הבקשה הגישה ערעור, הוא הערעור שבפני
, אולם, המערערת לא הגישה בקשה לעיכוב הביצוע והכספים חולקו, בינתיים, בין הנושים השונים. לא זו אף זו, גם הנכס נמכר בינתיים ובקופת ההוצל"פ נותרו אלפי שקלים בודדים. בנסיבות אלה, הדבר הוא אכן בבחינת "מעשה עשוי", על כל המגבלות הנובעות מכך.

י.
לאור כל האמור לעיל ובהתחשב, בין היתר, במצב הדברים דהיום, כמו גם בעובדה שהמערערת לא עתרה לעיכוב ביצוע והכספים כבר חולקו בין הנושים, מוחלט כדלהלן:
א.
הערעור מתקבל במובן זה שהחלטת ראש ההוצל"פ מיום 29.11.06 – בטלה.
ב.
הדיון יוחזר לראש ההוצל"פ אשר יבחן הן את דו"ח הכונס והן את דו"ח המערערת ויחליט, עפ"י שיקול דעתו, מהו הסכום שיש להשיב למערערת, מתוך הכספים המצויים עדיין בתיק ההוצל"פ.

יא.
שקלתי את ענין ההוצאות ובנסיבות הענין, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.


הערבון יושב למערערת לידי בא כוחה.


ניתן היום, כ"ב בטבת, תשס"ט (18 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.


י' שטופמן, שופטת








ברע בית משפט מחוזי 1026/07 מירב שרעבי נ' עו"ד לייזר דוד, פיני בסיס, יעל בסיס ואח' (פורסם ב-ֽ 18/01/2009)