פסקי דין על בנימין אליהו | פסקי דין על משרד הבטחון - אגף השיקום – קצין התגמולים

460/07 ענ     15/01/2009




ענ 460/07 בנימין אליהו נ' משרד הבטחון - אגף השיקום – קצין התגמולים





בפני

כב' השופט זאיד פלאח
– יו"ר הועדה
ד"ר צ. בן-ישי – חבר הועדה
ד"ר א. קורת – חבר הועדה
המערער

בנימין אליהו
נגד
המשיב

משרד הבטחון - אגף השיקום – קצין התגמולים
פסק - דין

טענות הצדדים

1. עניינו של ערעור זה בדחיית תביעה מחמת התיישנות - המערער גויס לצה"ל ביום 5.11.89, בפרופיל 97 , עבר טירונות וקורס מכי"ם ושירת כלוחם. ביום 4.11.92 השתחרר המערער משירותו הצבאי, וביום 12.1.06 הגיש תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט 1959 (נוסח משולב) (להלן:"חוק הנכים"), בגין סחרחורות וצפצופים באוזניים מהם הוא סובל, ושהחלו לדבריו במהלך קורס מכי"ם שעבר. בתאריך 11.11.07 הודיע קצין התגמולים למערער על דחיית תביעתו, מחמת התיישנות, וכי לא ניתן להחיל את תנאי סעיף 32א' מאחר ואין מדובר בנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה, ומאחר והשיהוי בהגשת התביעה עשוי להקשות על בירור הבקשה.

2. בתצהיר המערער מיום 30.1.06 תואר שירותו הצבאי, ובין היתר נכתב: "הסחרחורות והצפצופים מהם אני סובל התחילו במהלך קורס מכי"ם, שם עשינו המון תרגילי ירי, בהם לא תמיד השתמשנו באטמי אוזניים כדי לשמוע את הפקודות. היה לי התקף של סחרחורת, אבדתי את שיווי המשקל, נפלתי והקאתי. בעקבות אירוע זה נלקחתי לבית חולם צבאי באזור באר שבע באמבולנס והייתי מאושפז כיומיים...המשכתי לסבול מסחרחורות וצפצופים במהלךכל שירותי הצבאי אולם לא התלוננתי עליהם מכיוון שרציתי להמשיך להיות לוחם והיה לי עודף מוטיבציה". המערער הוסיף וכתב, כי גם לפני כל גיוס מילואים הוא עובר אימונים, הכוללים ירי, וכי "כל אימון כזה מגביר את הרעש והצפצופים באוזניים וגורם לסחרחורת...התקף חזק כמו זה שממנו סבלתי בקורס מכי"ם תקף אותי בשנית בשנת 98' ומאז כמעט כל חודש אני סובל מהתקף סחרחורת".

3. המערער צירף לערעורו שלושה תצהירים. הראשון, מטעם מר לוי דניאל, שהיה סמל מחלקה בזמן שירותו של המערער, מתאר: "במהלך קורס מכי"ם התובע לא הרגיש טוב והקיא ללא הפסקה ולטענתו היו לו סחרחורות. בהוראה שלי פונה התובע למרפאת ביה"ס למכי"ם. לאחר בדיקה במרפאה הוחלט לפנות אותו לבדיקות בבי"ח. לאחר חזרתו של התובע למחלקה הוא המשיך לסבול מידי פעם לפעם מכאבי ראש וסחרחורות". התצהיר השני הוא מטעם מר דיין משה, בו נכתב: "במהלך קורס מכי"ם עם התובע הייתי עד לכך שהתובע לא הרגיש טוב, נראה חיוור וסבל מכאבי ראש ומסחרחורות. עקב כך התובע נפל והתמוטט. בעקבות האירוע הנ"ל נשלח התובע למרפאה לשם בדיקתו". המצהיר השלישי הינו מר בללי מרדכי, שגם הוא היה בקורס מכי"ם יחד עם המערער, וכדבריו: "במהלך קורס מכי"ם הייתי עד לכך שהתובע התמוטט לאחר שלא הרגיש טוב וזאת בעקבות התקפת סחרחורות והקאות קשה. התובע נלקח על ידי חבריו למחלקה למרפאת הבסיס. לאחר אבחון קצר אמרו לנו כי הוחלט לשלוח אותו לבי"ח". שלושת המצהירים לא נחקרו ע"י ב"כ המשיב, ולא מצאנו כל סיבה שלא לקבל את דבריהם כפי שאלה נאמרו. יחד עם זאת, ומאחר ואין כל פירוט בתצהיריהם בנוגע לתנאי השירות, הנסיבות שקדמו לאירוע שפקד את המערער, וכל פרט אחר שיש בו כדי להסביר את שאירע למערער, הרי שאין אנו יכולים לקבוע ממצאים על סמך דבריהם, שייתכן ומצבו נבע ממעידה, ייתכן ומחוסר שתיית מים או מכל סיבה אחרת. אין כל פירוט לגבי מצבו של המערער בהמשך שירותו, ולמעשה – פרט לתיאור קצר וחסר, אין דבר בתצהירים אלה.

4. ב"כ המערער חלקה על הקביעה בנוגע להעדר תיעוד רפואי רשום – לדבריה, מרשה התגייס לצה"ל בפרופיל 97, ללא כל בעיות אוזניים, ובמהלך קורס מכי"ם קיבל התקף סחרחורת, בו איבד את שיווי משקלו, נפל, הקיא והובהל לבית חולים צבאי באמצעות אמבולנס, שם אושפז ליומיים. ב"כ המערער הוסיפה וטענה כי בשנת 1998 קיבל מרשה התקף חזק נוסף, כדוגמת זה שאירע לו במהלך קורס מכי"ם, ולדבריה בעיות השמיעה והצפצופים באוזניים החלו במהלך שירותו הצבאי, והינם תולדה של חשיפתו לרעש בתרגילי הירי במהלך השירות. לדברי ב"כ המערער, המבחן לקיומה של "חבלה רשומה" הוא: רישום ברשומות הצבא או ברשומות אחרות המתנהלות ע"י המדינה והמעיד על הפגיעה, אירוע שגרם לפגיעה וסמיכות הזצנים בין האירוע שגרם לנכות ובין הרישום. ב"כ המערער הוסיפה וטענה, כי תיקו הרפואי של המערער מתקופת שירותו הצבאי אבד, שעה שהיה על צה"ל לשמור את התיק של כל חייל עד הגיעו לגיל 75 שנים, ומשכך נגרם למערער נזק ראייתי, ועל כתפי המשיב להוכיח שלא התרשל.

5. ב"כ המשיב ביקשה לדחות את הערעור מטעמי התיישנות. לדבריה, היה על המערער להגיש את תביעתו תוך 3 שנים מיום שחרורו מצה"ל, והוא הגישה כ- 14 שנים לאחר השחרור, על כן חלה התיישנות בעניינו. ב"כ המשיב סמכה על סעיף 32(א) לחוק הנכים, וטענה להעדר אפשרות להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30 לאותו חוק. עוד נטען, שהמערער לא עמד בתנאי של חבלה רשומה, והשיהוי הרב שבהגשת בקשתו מקשה בצורה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירורה. בנוגע להחמרת הנכות נטען, שבשל השנים שחלפו אין אפשרות לקבוע כי ההחמרה הנטענת במצבו של המערער ארעה דווקא בשל שירותו הצבאי ולא כתוצאה מחייו הפרטיים. בנוגע לנזק הראייתי טענה ב"כ המשיב, שתיקו הרפואי של המערער מצוי בידה, והוא אף הוגש לנו בתום סיכומיה. בנוגע לתצהירים נטען, שאלה לא נכתבו בזמן אמת אלא כ- 15 שנים לאחר האירוע הנטען, וביקשה שלא לסמוך עליהם. בנוגע לאשפוזו הנטען בבי"ח, לא נמצאו מסמכים בבי"ח סורוקה בבאר-שבע, והמערער עצמו אינו מוסר שם של בית חולים בו שהה. בסוף סיכומיה ביקשה ב"כ המשיב לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

6. חוק הנכים מסדיר את נושא התיישנות התביעות המוגשות על פיו, וכן את אופן הארכת מועד ההתיישנות, וזו לשונו, תחת הכותרת "התיישנות תביעות":

"32. (א) הזכות להגיש בקשה לפי סעיף 30(א) או (ב) מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הבטחון קבע לגביה בתקנות תקופת-התיישנות ארוכה-יותר - תתיישן הזכות כתום אותה תקופה".

וזו לשון סעיף 32א, תחת הכותרת "הארכת מועד התיישנות בחבלה רשומה":

"32א. קצין-תגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30, על אף האמור בסעיף 32(א), אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה:
(1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה;
(2) ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה;
(3) ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת-הנאה אחרת עקב החמרת הנכות;
(4) ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה נושא הבקשה. בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא-הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון".

7. התנאי הראשון- "חבלה רשומה " – הוגדר בגוף הסעיף, כפי שצוטט לעיל. בית המשפט העליון, במספר פסקי דין, כגון בע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177, קבע כי סעיף 32א' עוסק בשני שלבים בהליך הגרימה – הראשון, הינו אירוע חיצוני, כגון מלחמה או תאונה, והשני – הינו אותה חבלה, כלומר פגיעה בחייל מסויים, וגרימת נכות אצל אותו חייל. בע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(4) 133, קבע ביהמ"ש העליון את המבחן לקיומה של חבלה רשומה, כמבחן של שלושה תנאים מצטברים :

א. רישום המעיד על פגיעה בגוף .
ב. אירוע שגרם לפגיעה זו.
ג. סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום .

8. המערער שבפני
נו לא צירף כל מסמך שיש בו כדי לענות על ההגדרה של "חבלה רשומה", כמשמעותו בסעיף 32א' לחוק, ושלושת התצהירים שצירף לערעורו אינם יכולים לסייע בעדו. המדובר, כאמור לעיל, בתיאור כללי וחסר, שאינו כולל פרטים מהותיים שיש בהם כדי לקשור את האירוע שפקד את המערער לתנאי שירותו. בנוסף לכך, המדובר בתצהירים שנכתבו למעלה מ- 15 שנים לאחר האירוע הנטען בהם, ואף אין התייחסות לתנאי השירות שהיה בהם כדי להוביל לפגיעה. לא ניתן אף לדעת במידה מספקת, אם האירוע הנטען אירע בסמוך לפרוץ המחלה, על כן לא הוכח התנאי של סמיכות זמנים שבין האירוע שגרם לנכות ובין הרישום, ועוד לפני כן – אין בתצהירים אלה כדי לענות על דרישת הרישום.

9. המערער המתין 14 שנים מיום שחרורו ועד להגשת תביעתו, משנת 1992 ועד לשנת 2006. אין כל הסבר המניח את הדעת לשיהוי זה, והרושם הנוצר הוא, שייתכן והשיהוי היה מכוון, כדי לטעון בבוא הזמן להעדר מסמכים רפואיים מבית החולים שבו אושפז כביכול. המערער טען בתצהירו, כי בנוסף להתקף שפקד אותו במהלך קורס מכי"ם, הוא לקה בהתקף בשנית בשנת 1998 – אין פירוט אם ההתקף אירע לו במהלך שירות מילואים ואם לא, וההנחה היא שהתשובה לכך שלילית. בנוסף – אין כל הסבר מדוע לא הוגשה תביעה מטעם המערער בשנת 1998, כאשר לקה בשנית באותו התקף, כדבריו. בנוגע לטענות אודות הנזק הראייתי שכביכול נגרם למערער כתוצאה מאיבוד תיקו הרפואי, הרי שגם טענה זו נדחית על ידינו – המשיב הגיש לעיוננו את תיקו האישי ותיקו הרפואי של המערער, ובכל מסמכיו אין זכר לאשפוזו בבית חולים במהלך קורס מכי"ם, לא בבאר שבע ולא בכל מקום אחר. העדר זכרונו של המערער בנוגע לשם בית החולים, והמנעותו מלהביא עדים שיאשרו את שהייתו בבית החולים, שעה שידע להביא תצהירים של חייבים שידעו לספר אודות שפקדו בצבא – יש בכך כדי להוביל אותנו למסקנה, שאותה המנעות נבעה מחששו של המערער מלהביא עדים שהיה בכוחם כדי להפריך את טענותיו. סביר מאוד שאילו אושפז המערער יומיים בבית חולים, במהלך שירותו הצבאי, היה זוכה לביקורים מבני משפחתו, מחברים או בכל אדם אחר המכירו, וגם אם לא היו ביקורים כאלה, לא ראינו בתצהירו כל הסבר בנוגע להעדר ביקורים. מכל הנ"ל קובעים אנו, שהמנעות המערער מלציין את שם בית החולים שבו נטען כי אושפז נובעת מהעדר קיומו של אשפוז כזה. יתרה מכך, במסמך רפואי מיום 28.7.98 נכתב: "לא היתה חשיפה לרעש בעברו. בצבא היה מוגן במטווחים", זאת להבדיל מהכתוב בתצהיר המערער, לפיו היה חשוף לרעש בזמן שירותו הצבאי. במסמך רפואי אחר מיום 9.6.05 נכתב, כי "הסחרחורת ללא שנוי כבר 6 שנים", דהיינו משנת 1999, ואין כל זכר להתקף סחרחורת ואשפוז משנות שירותו הסדיר בצה"ל, בין השנים 89-92.

10. מכל האמור לעיל אנו קובעים, שלא עלה בידי המערער להוכיח קיומה של "חבלה רשומה", ובכך לא התקיים התנאי הראשון המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות.

11. על אף החלטתנו בדבר אי-עמידת המערער בתנאי הראשון, נעיר כי אף ביתר התנאים הוא לא עמד – בנוגע לדרישה כי "ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה ", הרי שהמערער הגיש את תביעתו בחלוף 14 שנים ממועד שחרורו, דהיינו באיחור של 11 שנים מתום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. המדובר בשיהוי קיצוני, ללא כל הסבר המניח את הדעת. איתור חומר רלבנטי, ואיתור עדים, בחלוף תקופה כה ארוכה, הינו קשה ביותר, ואנו קובעים כי יש בשיהוי זה כדי לפגוע בזכויותיו של המשיב להתדיין בערכאות השיפוטיות במסגרת הציפייה הסבירה שיש לבעל דין בהליך אזרחי. גם התנאי של "ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, להחמרת הנכות ... " לא התקיים, שהרי אין כל אפשרות לברר אם מצבו הרפואי הנטען של המערער נבע משהייתו באזרחות תקופה של 14 שנים, מיום שחרורו ועד להגשת התביעה על ידו, וקיים ספק אם היא פרצה בתקופת השירות הצבאי, שהרי ייתכן מאוד ואותה מחלה פרצה או הוחמרה עקב אירועים שהתרחשו לאחר שחרורו, וחלוף הזמן הרב מקשה על בירור סוגייה זו.

12. סעיף 32א' לחוק קובע תנאי מקדמי להארכת תקופת ההתיישנות, לפיו "מן הצדק להאריך את המועד" – שיהוי של 14 שנים, ללא כל הסבר המניח את הדעת, מביא אותנו למסקנה, שמן הצדק שלא להאריך את המועד להגשת התביעה. סוף דבר, אנו מורים על דחיית הערעור, ומחייבים את המערער לשלם למשיב הוצאות ע"ס 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת הערעור במשרדי ב"כ המערער.

זכות ערעור בשאלה המשפטית בלבד לבית המשפט המחוזי, וזאת תוך 45 ימים.

פסק הדין יומצא לצדדים.

המזכירות תעביר את תיקו הרפואי ותיקו האישי של המערער לב"כ המשיב.
ניתן היום, י"ט בטבת תשס"ט, 15 ינואר 2009, בהעדר הצדדים.

זאיד פלאח
, שופט
יו"ר הועדה

ד"ר צבי בן-ישי
חבר הועדה

ד"ר אלכסנדר קורת
חבר הועדה
בית משפט השלום בחיפה
ערעור נכים 460-07

15 ינואר 2009
1 מתוך 6








ענ ועדת הערעורים לפי חוק הנכים 460/07 בנימין אליהו נ' משרד הבטחון - אגף השיקום – קצין התגמולים (פורסם ב-ֽ 15/01/2009)