פסקי דין על מיכאל אוקסנגנדלר | פסקי דין על מאפיית הרמן | פסקי דין על מגדל חברה לביטוח |

2730/05 א     19/01/2009




א 2730/05 מיכאל אוקסנגנדלר נ' מאפיית הרמן בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ




בעניין:

1

בתי

-

המשפט





בית משפט השלום ירושלים
א
002730/05

לפני:
כב' השופט א' דראל


תאריך:
19/01/2009





בעניין
:
מיכאל אוקסנגנדלר


ע"י ב"כ עו"ד
רחלי כהן
התובע


נגד




1. מאפיית הרמן בע"מ
2. מגדל חברה לביטוח בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
יריב מדר
הנתבעות

פסק דין



מבוא


1.
התובע, יליד 1959, עבד כקונדיטור ואופה אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת" או "המאפייה"). לפי הנטען בכתב התביעה הוא נפגע בגב בשלושה מועדים שונים: ביום 17.3.2000; 23.7.2000 ו – 1.10.2001. בכל המועדים נדרש התובע, לטענתו, להרים גושי בצק כבדים.

2.
לפי התיאור שנתן התובע, אשר ברובו אינו שנוי במחלוקת, תחילתו של הליך האפייה הינו בהכנת הבצק במערבל תעשייתי המייצר בכל הפעלה בצק. לאחר השלמת הליך ייצורו של הבצק היה על התובע להעביר בצק מהמערבל אל מכונה אוטומטית השוקלת את הבצק בהתאם להנחיות הניתנות למכונה. מכונה זו, שהצדדים כינו אותה בשם 'השוקלת', מעבירה את חתיכות הבצק לאחר שקילתן באמצעות מסוע אל מגשים גדולים לצורך התפחה, כאשר על כל עגלה מונחים עשרות רבות של כיכרות ובהמשך מהבצק התופח מיוצר הלחם.

3.
תפקידו של התובע היה בעיקרו לדאוג להכנת הבצק ולהעברתו, לאחר הערבול שלו במערבל, אל המכונה השוקלת כאשר בהמשך התהליך מדובר בפעולה אוטומטית של המכונות.

4.
הרשלנות המיוחסת לנתבעת היא בעיקר בכך שלא ציידה את התובע ואת עובדי המאפייה באמצעי מתאים (מנוף או כלי הרמה אחר) להרמת גושי הבצק והעברתם אל אחת המכונות, כפי שלטענת התובע קיים במאפיות אחרות,
וכן כי יצרה תנאי עבודה שחייבו את התובע לעבוד בעומס ניכר שהביא לכך שנאלץ להרים ולשנע את גושי הבצק פעמים רבות ביום. התובע מצביע על כך כי העבודה הייתה ב'דרך קבע בכוח אדם חסר ובלחץ עבודה קיצוני'.
עוד מועלות טענות הנוגעות לסדרי הבטיחות שהונהגו, אמצעי הזהירות שלא ננקטו ועוד.

5.
הנתבעות טוענות כי לא הייתה כל התרשלות באופן שבו פעלה המאפייה. לשיטתן התובע הוא זה שקבע לפי שיקול דעתו את משקל גושי הבצק שהעביר למכונה ואין צורך בשימוש במכשירים כדי להעביר את הבצק מהסיר שבו הוכן למכונה. הן סבורות כי דרישת התובע כי תוטל על המאפייה החובה להיעזר במתקן הרמה אינה סבירה ואינה הגיונית. לחילופין, טוענות הנתבעות כי בהינתן כי התובע הוא זה שקבע את סדרי העבודה יש לזקוף לחובתו אשם תורם בשיעור משמעותי.


תנאי העבודה במאפייה


6.
נוכח המחלוקת שהתעוררה לגבי עצם קיומה של אחריות של המאפייה כלפי התובע נדרשת הכרעה באשר לתנאי העבודה במאפייה ובעיקר תוך התייחסות לשאלת משקלם של גושי הבצק שאותם היה התובע מעביר מהמערבל אל המכונה השוקלת; מידת הלחץ שהייתה בביצוע העבודה ועד כמה מדובר במטלות המחייבות סיוע מצד מנוף או מכשור מיוחד להרמת גושי הבצק. בשאלות אלה נשמעו עדויותיהם של שלושה: התובע, חברו לעבודה, מר מיכאל אגרנוב, ומנהל המאפייה מר יריב רטנר.


גרסת התובע

7.
התובע מתאר בתצהיר העדות הראשית שהגיש כי האירועים אירעו בעת שנדרש להרים גושי בצק 'במשקל מצטבר עצום מדי יום' (סעיף 4 לתצהיר). לדבריו עבודתו הייתה בדרך קבע בכוח אדם חסר ובלחץ עבודה קיצוני שנגזר ממצוקת כוח האדם ומאופייה של העבודה.

8.
בתיאור אופי העבודה הוא מסביר כי המאפייה הייתה מאפייה תעשייתית גדולה מאוד שיצרה מדי יום מאות ואלפי ככרות לחם ומוצרי מאפה אחרים. תחילת תהליך האפייה היה בהכנת בצק במערבל תעשייתי המייצר בכל הפעלה בצק במשקל של עשרות קילוגרמים. עם השלמת תהליך היצור נדרש התובע, לפי תיאורו, להעביר את הבצק מהמערבל אל מכונה אוטומטית השוקלת אותו ומרדדת ללא מגע יד אדם.

9.
לדברי התובע חשיבות המהירות היא רבה שכן מהמכונה מועברות חתיכות הבצק באמצעות מסוע אוטומטי למגשים גדולים לצורך התפחה כאשר קיימת חשיבות רבה לכך שמשך זמן התפיחה של כל הכיכרות יהיה דומה.
התובע תולה בהיעדרו של מנוף או כלי הרמה שישנע את הבצק מהמערבל אל מכונת השקילה והרידוד כגורם לפגיעה בגבו וסבור כי זו התרשלות. לדבריו 'חומרת העדרו של מתקן זה גוברת עקב המחסור התדיר בכח אדם במסגרתו אולץ לעבוד'. עוד מספר התובע כי בשתי מאפיות אחרות שבהן עבד לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת היה קיים מתקן להרמת הבצק.

10.
התובע שולל את הטענה כי מדובר בגושי בצק קטנים ולטענתו הדבר אינו תואם את המציאות במאפייה. נוכח מבנה המערבל לא ניתן לדברי התובע לחתוך את הבצק בתוך המערבל אלא יש להעבירו אל מכונת השקילה ללא חיתוך. הוא מוסיף כי למערבל לא היו גלגלים כך שלא ניתן היה לקרב אותו אל מכונת השקילה.

11.
בחקירה הנגדית ציין התובע כי בעת העבודה אצל הנתבעת עבדו שלושה עובדים במשמרת: הוא, מר ארגנוב ופנסיונר כאשר לעיתים הצטרף פועל מהשטחים (עמ' 22, ש' 28-30). באשר לגודל הסירים הוא אמר כי אחד מהם מיועד ל- 300 קילו והאחר ל- 180 קילו (עמ' 23, ש' 16-19). לדבריו לא ניתן לעבוד על יותר משני סירים במקביל. הוא חזר ואמר כי מאפיית הרמן 'גדלה תמיד היה חוסר בכוח אדם' (עמ' 23, ש' 27). התובע פירט לגבי קצב העבודה ויצר אבחנה בין ייצור לחמניות לבין יצור לחמים השוקלים
משקל של 700-800 גרם ועד 1 קילו ו- 600 גרם. לדבריו במקרים שבהם יוצרו לחמים השוקלים יותר 'הבצק נגמר מהר, ממשיכים שיהיה גלגל' (עמ' 24, ש'
20). הוא העריך את משך הזמן שבו מסתיים מיקסר המיועד לערבול בצק עבור לחם ב- 20 דקות (עמ' 24, ש' 23-24).

12.
התובע התבקש להתייחס לכמות הסירים הכוללים בצק שאותם מעבירים לשוקלת במשך שעה. הוא העריך את הכמות ב- 3 סירים לשעה או 5 סירים לשעתיים (עמ' 25, ש' 9). בהתייחסו לכמות הבצק שנעשה הוא תיאר משקלים שונים בהתאם ללחמים שהוזמנו אך שלל את הנחת בא כוח הנתבעות כי כמות הבצק שנעשתה הייתה כ- 40 קילו.

13.
באשר לקיבולת השוקלת שהייתה אצל הנתבעת העריך התובע כי מדובר בשוקלת שיכולה לקבל 70 - 80 ק"ג ב'מכה' (עמ' 26, ש' 6) אך בהמשך חזר בו. במקום אחר ציין כי מדובר ב- 60 – 70 ק"ג (עמ' 31, ש' 12). קצב עבודת השוקלת לדבריו הוא 1200 יחידות בשעה (עמ' 31, ש' 8) וטיפול ב- 10 קילו לוקח לשיטת התובע משהו כמו דקה (עמ' 31, ש' 16-17). השוקלת עובדת לדבריו גם כאשר הקיבולת שלה היא 35 ק"ג אך עדיף שתהיה מלאה (עמ' 32, ש' 16).

14.
במהלך החקירה הנגדית נשאל התובע לגבי משך זמן ההמתנה בין מילוי השוקלת בכל פעם מחדש. הוא הסביר כי במקביל הוא עבד באפייה, בתפיחה, ועסק בהכנת בצקים על השולחן (עמ' 31, ש' 29). לקראת סיום החקירה הוא נשאל 'מה המקסימום בצק שהרמת ביד ושמת בשוקלת' והוא השיב '15 קילו, 17 קילו' (עמ' 32, ש' 1-2).


גרסת העד מיכאל אגרנוב

15.
מטעם התובע הובא לעדות גם העד, מיכאל אגרנוב, חברו לעבודה שעבד יחד עמו אצל הנתבעת עד שפוטר. העד מסר כפי שטען התובע על מחסור בכוח אדם ותאר תיאור דומה לזה של התובע לגבי אופן ביצוע העבודה. בחקירתו הנגדית של העד התברר כי בין העד לבין מקום העבודה התגלו 'חילוקי דעות' שהובילו לפיטוריו ללא תשלום פיצויים (עמ' 7, ש' 3-6).

16.
מתוך עדותו עלה כי משקל הבצק, שהועבר מהמערבל לשוקלת, היה בין 10 ל- 15 קילו (עמ' 9, ש' 5); במאפייה היו שני מיקסרים: אחד של 120-130 קילו והשני של 300 קילו (עמ' 12, ש' 2).

17.
באשר למשקל הבצק המוכן לאחר השקילה והרידוד – משקל זה נע בין 180 גרם ל- 750-800 גרם (עמ' 12) וכי השוקלת חותכת בצק לחתיכות של 180 גרם במשך כ- 20 דקות אך כאשר היא חותכת ל- 700 גרם החיתוך נמשך יותר זמן (עמ' 12, ש' 26-31).
באשר למשקל הבצק אותו ניתן להכניס לשוקלת אמר העד כי מדובר ב- 25 קילו (עמ' 15, ש' 8).

18.
העד נתבקש להתייחס לאפשרות של הצבת כמויות בצק קטנות בתוך השוקלת בכל פעם ואישר כי הדבר אפשרי אך אינו מתאים לקצב העבודה (עמ' 15). במאפייה היו לדבריו שני סירים שהם בתוך המיקסרים ולכן לא ניתן להוציאם (עמ' 16, ש' 23). לפיכך, כאשר הבצק היה מוכן היו מוציאים אותו מתוך הסיר ומעבירים אותו לשוקלת בעזרת סכין או שפכטל (עמ' 16, ש' 26-27).


גרסת העד יריב רטנר

19.
מטעם הנתבעות העיד מר יריב רטנר, מנהל המאפייה, שתיאר תיאור שונה של העבודה. הוא פירט שהמתחם שבו עובד התובע היה מצומצם יחסית ושטחו כ- 4 מ"ר. לדבריו במקום קיימים שני מיקסרים שמערבלים את הבצק: אחד מכיל 180 ק"ג והשני 80 ק"ג. בזמן שהמיקסר עובד לא ניתן להוציא ממנו את הבצק ורק לאחר תום עבודתו של המיקסר שנמשכת כ- 15 דקות על האופה להעביר את הבצק מהמיקסר אל השוקלת. העד מתאר כי המכונה השוקלת היא צוואר הבקבוק במאפייה שכן קצב עבודתה מוגבל – כ- 6 שניות ליחידה שמשקלה 750 גרם. לפיכך קצב שקילת וחיתוך הבצק הוא איטי יחסית ולכן לטענת העד לתלונות התובע על קצב עבודה בלתי נסבל אין בסיס. עוד נטען כי בכל מקרה נפח הבצק שניתן להכניס לתוך השוקלת הוא מוגבל ולכן אין כל צורך בהעמסת בצק במשקל רב אלא די בהעמסה של בצק במשקל נמוך .

20.
מר רטנר מבחין בין המאפייה הנתבעת לבין מאפיות גדולות אחרות שבהן משתמשים במספר סירים. לדבריו השימוש בסיר אחד גורם לכך שקצב העבודה איטי יותר ולכן לטענות התובע אין בסיס.

21.
בחקירתו הנגדית העריך מר רטנר כי בעת האירועים הוכנו 5-6 סירי בצק ליום ובסופי השבוע מעט יותר (עמ' 36). באשר למשקל שהיו העובדים נושאים מהמיקסר לשוקלת שלל העד את הטענה כי מדובר במשקל שמגיע ל- 25 ק"ג (עמ' 39). לטענתו המשקל המקסימלי שניתן לשים במיכלה של השוקלת הוא כ- 25 – 30 ק"ג (עמ' 40) אף שניתן להניח עליה יותר
אין בכך טעם.

22.
העד הסביר כי קצב ומשקל הרמת הבצק והעברתו מהמיקסר למכונה השוקלת תלויים בעובד. לדבריו 'בן אדם שרוצה להרים קצת יותר ירים קצת פחות פעמים. בן אדם שרוצה להרים פחות, ירים יותר פעמים פשוט' (עמ' 45) אך בתיאוריה אין צורך להרים יותר מ- 5 ק"ג בכל פעם. תיאור העבודה כפי שנתן אותו מר רטנר הוא כי מוכן סיר אחד, הבצק מועבר לשוקלת וזו מחלקת אותו. לפי הערכה שנעשתה במהלך עדותו כאשר מדובר בשקילת בצק במשקל של 40 ק"ג, קצב עבודת השוקלת לשקילת משקל שכזה היא כ- 7 דקות (עמ' 43). הוא הוסיף כי זה הקצב המהיר ביותר וכבלחמים או בלחמניות אחרים הקצב איטי יותר (עמ' 44).


הערכת הראיות

23.
השאלות שבמחלוקת עובדתית בין הצדדים נוגעות, כאמור, לשיטת העבודה.
לצורך בחינת שיטת העבודה דומה כי יש להידרש לשני עניינים:
(1)
המשקל שהועבר על ידי התובע מהסיר לאחר הערבול אל השוקלת;
(2)
שאלת קיומו של קצב עבודה אינטנסיבי כפי שטוען לו התובע.

24.
באשר למשקל שהועבר מהמערבל אל השוקלת היו עדויותיהם של התובע ואגרנוב כי מדובר במשקל שנע 'סביב' 15 ק"ג (התובע אמר שמדובר ב- 15-17 ק"ג והעד אגרנוב הזכיר 10-15 ק"ג). עדותו של מר רטנר הייתה כי המשקל היה נמוך יותר ובכל מקרה היה תלוי בעובד. מתוך עדויות אלה עדיפה בעיני עדותו של מר אגרנוב שנראה שבעניין זה אמר את המצב הנכון ללא שעמד לנגד עיניו אינטרס כל שהוא או מטרה בעדותו, ובוודאי נוכח האופן שבו הסתיימו יחסיו עם הנתבעת לא היה לו אינטרס להיטיב עמה דווקא.

25.
חיזוק לגרסתו של העד אגרנוב לגבי המשקל, 10-15 ק"ג ניתן למצוא גם בראיות נוספות ובהינתן קצב העבודה. כך הוברר כי מאחר ובמאפייה היו שני סירים שעבדו עם מערבל ולא ניתן היה להזיזם – העברת הבצק נעשתה באמצעות סכין או שפכטל שמטבע הדברים כמות הבצק שניתן לקחת באמצעותם נראית קטנה יחסית.

26.
כך גם ניתן ללמוד מקיבולת השוקלת על קצב העבודה ועל כך שלא היה צורך בהעברת בצק במשקל העולה על המשקל עליו העיד העד. בעניין הקיבולת ניתנו גרסאות שונות. אגרנוב דיבר על קיבולת של כ- 25 ק"ג; התובע על 70-80 ק"ג בתחילה ולאחר מכן על 60-70 ק"ג והעד רטנר דיבר על קיבולת הנמוכה מ- 25 ק"ג. גם בעניין זה בחרתי להעדיף את עדותו של מר אגרנוב, שאף שהעיד מטעם התובע, נראה שבעניין זה עדותו משקפת את המצב האמיתי ללא נסיון ליפותו כדי שיתאים לטיעון כזה או אחר.

27.
מתוך מכלול העדויות עלה כי קצב העבודה במאפייה היה מוגבל בהתחשב בכך שהיה תלוי בקצב עבודת השוקלת שהיוותה לפי העדויות מעין 'צוואר בקבוק'. בהתחשב בכך ובכך שתכולת השוקלת הייתה מוגבלת ומגיעה כדי 25 או אף ל- 40 ק"ג (לפי הגרסאות השונות), הרי שדומה כי קצב זה אינו תומך בהעברה של משקל רב אלא מחזק את עדות אגרנוב בעניין זה.



28.
לסיכום, בהסתמך על עדותו של העד אגרנוב, שהייתה מקובלת עלי בעניין זה, נקודת המוצא לבחינת שאלת האחריות היא כי התובע נזקק להעביר גושי בצק במשקל של 10-15 ק"ג במהלך עבודתו.

29.
אשר לקצב העבודה, מקובלת עלי עדות רטנר לפיה גודל הסירים לא היה כה רב כפי שטענו התובע ואגרנוב אלא נע בין 80 ק"ג ל- 180 ק"ג. בהינתן כי הממוצע הוא כ- 130 ק"ג בצק לסיר – הרי שכל סיר מחייב 10 העברות של 12.5 ק"ג בצק. לפי עדות התובע שהעריך את כמות הסירים, מדובר ב- 2.5 סירים בשעה – ובהינתן קצב זה היה על התובע לעשות 25 פעולות של העברת הבצק בכל שעה בממוצע.


האחריות

30.
התובע טוען כי יש להטיל על הנתבעות אחריות בשל מחדליה של המאפייה. הוא כמתייחס כאמור למספר היבטים: ההימנעות מלהשתמש במתקן הרמה שמעביר את הבצק מהסיר אל מיכל הקיבול של השוקלת; קיומו של לחץ עבודה לא סביר ובסיכומיו אף הוסיף כי לא ניתנו הוראות בטיחות וכללים לעבודה נכונה. לטענת התובע העבודה בלחץ זמן והזמנות והנסיון להספיק ולבצע מכסת עבודה גרמה לעבודה בלתי בטוחה. לשיטתו בשל הצורך בהכנת בצק במהירות בכדי למנוע מצב שבו הלחמים אינם יוצאים זהים נוצר מצב של העברה רצופה ואינטנסיבית של בצק.

31.
הנתבעות טענו כי משמעות קבלת עמדת התובע היא חיוב מפעל לרכוש לעצמו מכונה שהוא אינו זקוק לה ואין בה תועלת עבורו.

32.
כפי שנקבע על המעביד לנקוט באמצעים הסבירים הנדרשים כדי למנוע הצבת עובדיו בסיכון בלתי סביר. 'אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש' (ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3), 225 ,עמ' 229-230 (1993); ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל פ"ד לט(4), 266 ,עמ' 271-272 (1985)).


33.
כך הוגדרו הדרישות החלות על המעביד בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין יצחק נ' לוטם:


"העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. "
(ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט(3),
66, עמ' 76-77 (2004)).


34.
עם זאת הוברר כי אין מדובר באחריות מוחלטת ובכל מקרה יש לבחון האם הועמד העובד בסיכון להיפגע שחורג מגדר הסביר.

35.
כמפורט לעיל, הממצאים העובדתיים שעלו מתוך הראיות עלו כי התובע נזקק במהלך עבודתו לנשיאת גושי בצק, ששקלו כ-10 - 15 ק"ג – פעמים רבות ביום (כ- 25 לערך בשעה) מהמערבל אל השוקלת כאשר במקביל לכך ותוך כדי עבודת השוקלת הוא מבצע מטלות נוספות. השאלה האם העמדת העובד בצורך לעבוד בתנאי עבודה כאלה היא הפרה של החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים להבטחת שלומו של העובד.

36.
שאלה זו של הרמת משאות על ידי עובד נבחנה בעבר מספר פעמים. כך ברע"א 4215/04 טיטו נ' אבו חצרה (פורסם במאגרים, 2004) נדון מקרה שבו נשא עובד במשקל של כ- 30 ק"ג. בית משפט השלום דחה את תביעת העובד אך בערעור התקבלה העמדה כי מדובר בתנאי עבודה רשלניים וכי היה על המעסיק במקרה כזה ל'יישם שיטת עבודה בטוחה, בין באמצעות מיכשור הולם ובין באמצעות שיתוף פעולה של שני העובדים'. בית המשפט העליון אישר את עמדת בית המשפט המחוזי
שקבע כי מוטלת אחריות.

37.
בעניין אחר מצא בית המשפט המחוזי בירושלים כי הטלת משימה על עובד בנין להרים שק מלט במשקל של 50 ק"ג חורגת מגדר הסיכונים הרגילים:

"נקודת המוצא לבחינת רשלנות המעביד במקרה שלפנינו הנה משקל השק. השאלה איננה האם מתן הוראה לפועל בנין להרים חפצים במהלך עבודתו הנה, על דרך הכלל, דבר רגיל וסביר, אלא האם הוראה להרים ולהעביר משא במשקל ספציפי של 50 ק"ג הנה רגילה וסבירה, באופן הפוטר את המעביד מנקיטת אמצעי עזרה, הדרכה והגנה שיבטיחו את שלום העובד. המערער הוכיח את משקל השק, וכן טען – בלא שבאה על כך ראיה נגדית מטעם המשיבות – כי לא הודרך בהרמת משא במשקל כזה וכי לא הועמדה לרשותו עזרה בנשיאתו. בכך יצא המערער ידי חובת הוכחת המוטל עליו... העובדה שהמערער הרים ביום האירוע יותר משק אחד בעל אותו משקל, אף בה אין ללמד כי במהלך שגרתי עסקינן, וכי המערער, או עובדים אחרים של המשיבות, היו מורגלים ומיומנים מהזדמנויות קודמות להרים לבדם, ובלא קבלת עזרה, שקים במשקל כזה. זאת ועוד: הלוא בית משפט קמא לא היה מוכן לאמץ את טענת המערער בדבר ההרמות הקודמות עובר לתאונה.

דעתנו היא כי הרמת משא במשקל 50 ק"ג חורגת מהסיכונים הרגילים והסבירים המצויים במסגרת מקום העבודה, גם של פועל בנין, ולפיכך מטילה על המעביד חובת זהירות מושגית וקונקרטית לנקוט באמצעי זהירות, בעיקר בדרך של הדרכת העובד והעמדת סיוע ואמצעי עזר שיבטיחו כי הרמת המשא לא תסב לו פגיעה. כאמור, הדבר נכון לגבי כל פועל בנין, אך יפה שבעתיים לגבי פועל כמו המערער שתפקידו לא היה להרים משאות במשקל כזה וממילא לא הוקנתה לו מיומנות בכך."
(ע"א (י"ם) 6499/05 חליל גנים נ' אברהם רובינשטיין בע"מ (פורסם במאגרים, 2006).


38.
גישה דומה ננקטה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה במקרה שבו נפגע עובד עקב הרמת פלטת עץ במשקל של 30 ק"ג חב המעביד בשל יצירת תנאי עובדה רשלניים בשל הרמת משקל יתר (ע"א (חי') 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד העבודה, פס"מ תשנ"ט (2) 510, 514 (1999)).

39.
לעומת זאת, בפסק הדין אליו הפנו הנתבעות, ע"א 5580/92
מרקוביץ נ' התעשייה האווירית (לא פורסם, ניתן ביום 7.5.95), נדון מקרה שבו עובד אחד הרים ביחד עם עובד אחר משקל שנע בין 20 ל- 30 ק"ג. בית המשפט העליון מצא כי המשקל שנשא התובע (בין 10 ל- 15 ק"ג) היה נמוך מהמשקל המירבי המותר לנשיאה לנער ולא מצא כי יש מקום להטלת אחריות.
למסקנה דומה הגיע בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בע"א (ת"א) 1089/91
אירובוט טכנולוגיות בע"מ נ/ סימון גרשגורין (פורסם במאגרים, 2003) שם נדון ערעור על הטלת אחריות על המעסיק בשל נזק שנגרם לעובד שהרים תבנית שמשקלה 20 ק"ג ביחד עם פועל אחר. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע שלא מוטלת אחריות.

40.
פרט לשאלת המשקל שאותו נדרש העובד להרים עלו גם שיקולים נוספים אותם יש לשקול ובהם מידת מיומנותו של העובד; קבלת הנחיות מתאימות מצד המעסיק; קצב העבודה והשאלה האם הרמת המשאות הייתה חלק מתפקידו של העובד (השווה ע"א 11227/03
עמי אגודה לשיפור ולפיתוח ילדים מוגבלים נ' גל (פורסם במאגרים, 2005); ת.א. (ב"ש 3322/97 גל נ' עמי אגודה לשיפור ולפיתוח ילדים מוגבלים ומפגרים (פורסם במאגרים (2003)).

41.
במקרה שבפני
מדובר במשקל שנשיאתו על ידי העובד, כשלעצמה, אינה מצביעה על הצבת תנאי עבודה רשלניים או בלתי סבירים או על חובה המוטלת על המעביד לצייד את העובד באמצעי הרמה. מכאן, יש לבחון האם תנאי העבודה הכוללים שנקבעו על ידי הנתבעת היו כאלה שהשילוב שלהם עם הצורך בנשיאת משקל, גם אם אינו כבד, היה בלתי סביר ורשלני.
כמפורט לעיל, לא שוכנעתי כי תנאי העבודה או קצב העבודה אותו נדרש התובע למלא היה כזה שיש לראות את המעסיק כמי שהתרשל כאשר קבע סדרי עבודה כאלה. מדובר בהפעלת שתי מכונות, מערבל ושוקלת ובמעבר בצק במשקל לא רב במיוחד בקצב מהיר אך לא בלתי סביר מאחת אל השנייה.

42.
לפיכך, מצאתי כי הנתבעת לא התרשלה כלפי התובע ולא מוטלת עליה אחריות.

43.
למעלה מן הצורך אתייחס גם לשאלת האשם התורם והנזק.


אשם תורם

44.
הנתבעות טענו כי יש להטיל על התובע אשם תורם. עמדתן היא כי בהינתן כי התובע היה האחראי על סדרי העבודה במקום והיה אמון על קביעת קצב העבודה ככל שנפלה תקלה באופן שבה בוצעה העברת גושי הבצק הייתה קביעת קצב העבודה וסדריה במתחם אחריותו של התובע. התובע מבקש שלא להטיל אשם תורם.

45.
קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים:


"האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ "ל, בע' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..."
(ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי'
פ"ד נח (1), 1 ,עמ' 21-22 (2003)).

46.
הטלת אשם תורם על עובד, נעשית במקרים שבהם ניתן לייחס לעובד את יצירת הסיכון בעצמו:

"מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך, שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסוים, בעל כישורים מסוימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד.

העובד מצידו פועל מתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.

רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן

שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון

שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק."
(ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524 (1987)– ההדגשה שלי – א.ד.).


47.
ככל שהיה נמצא כי מוטלת על הנתבעת אחריות, במקרה שלפנינו היה התובע בעל חלק ביצירת הסיכון הנובע מהעבודה המאומצת שכללה הרמת גושי בצק בהיקף רב מדי ובמשקל גבוה מדי. מטעם זה, שעניינו כי קביעת קצב העבודה הייתה גם באחריותו של התובע, אני סבור כי אם הייתה התביעה מתקבלת היה מקום להטיל על התובע אשם תורם אותו אני מעריך בשיעור של 15%.


הנזק
חוות הדעת הרפואית

48.
מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר רון ארבל שקבע לו נכות בשיעור של 28%.
ד"ר מיכאל לבני שבדק את התובע מטעם הנתבעות קבע נכות של 10%. נוכח הפער בין הקביעות מונה פרופ' מאיר ליברגל מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

49.
המומחה מציין את ממצאי הבדיקה הקלינית שערך ואת ממצאי בדיקות העזר. הוא מסביר כי התובע נפגע במספר תאונות עבודה שהיו כרוכות בהרמת משקל כבד ועומד לא פיזיולוגי על הגב התחתון. כתוצאה מכך נוצרה תחלואה דיסקלית שהובילה לניתוח שגרם לשיפור במצבו של התובע אך הוא נותר עם מגבלת תנועה ופגיעה עצבית. הנכות שקבע המומחה הייתה של 19%: 10% בשל ההגבלה בתנועת הגב התחתון ו- 10% בשל הפגיעה העצבית המתבטאת בחולשה ודלדול שרירים. המומחה הוסיף בסיום חוות דעתו כי 'להערכתי נכות זו מבטאת את נכותו התפקודית ומשקללת את השפעת הפגיעה על תפקודות ואין מקום להפעיל מעבר לכך את תקנה 15'.

50.
הצדדים הסכימו על הגשת חוות הדעת ללא חקירה נגדית ובסיכומיהם התייחסו לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בלבד.

הפסדי ההשתכרות –כללי

51.
עובר לאירועים עבד התובע כאמור במאפייה. לאחר האירוע הראשון הוא נעדר מעבודתו למשך שבועיים. התובע המשך לעבוד לאחר האירוע השני למרות הכאבים וזאת בשל עומס העבודה. לאחר האירוע השלישי התובע נותח ולא עבד במשך 13 חודשים. מתוך תקופה זו עלה כי התובע שכב בבית משך חצי שנה ובאשר ליתרת התקופה כ- 5.5 חודשים הוא לא חזר לעבודה מאחר ופוטר. בתקופה זו קיבל התובע דמי אבטלה (עמ' 26, ש' 30-31).

52.
שכרו של התובע עובר לאירוע הראשון עמד על 8,470 ₪ ועל סך של 8,957 ₪ עובר לאירוע השלישי.

53.
לאחר תום תקופת אי הכושר בעקבות האירוע השלישי פוטר התובע מעבודתו אצל הנתבעת ועבר לעבוד במאפיית פולנסקי. החל מחודש אוגוסט 2005
הוא עבד במאפייה אחרת - מאפיית העיר, שם מלא תפקיד של אחראי משמרת (עמ' 21, ש'
4-5).
כעת עובד התובע שוב במאפיית פולנסקי וזאת לאחר שנשכר חזרה לעבודה שם וקודם לתפקיד מנהל (עמ' 20, ש' 11-12). שכרו הנוכחי של התובע גבוה משכרו עובר לאירועים השונים ועומד על 10,000 ₪ (עמ' 20, ש' 22).

54.
מתוך דו"ח הרציפות של המוסד לביטוח לאומי
(נ/1) עולה כי התובע הפסיק לעבוד אצל הנתבעת בחודש אוקטובר 2001 ולאחר מכן קיבל דמי פגיעה למשך שלושה חודשים בחודשים ינואר – מרץ 2002. בהמשך היה התובע מובטל ולאחר מכן עבד אצל הנתבעת משך חודש אחד – ספטמבר 2002. בחודש נובמבר 2002 החל התובע לעבוד במאפיית פולנסקי ומאז למעט הפסקה אחת הוא עובד שם.

ההפסד לעבר

55.
התובע מבקש שיפסק לו פיצוי עבור תקופות העדרותו מהעבודה:


עבור התקופה לאחר האירוע הראשון הוא מבקש כי יפסק לו פיצוי עבור 15 ימי העדרות ועבור התקופה שלאחר האירוע השלישי הוא מבקש פיצוי לתקופה של 13 חודשים. עוד מבוקש פיצוי עבור אירוע החמרה נוסף במסגרתו נעדר מהעבודה בחודש מאי 2005-
43 ימים. בתקופות ההעדרות השונות, למעט זו שלפני ואחרי הניתוח, שולם לתובע שכר על חשבון ימי חופשה ומחלה.

56.
הנתבעות טוענות כי אין כל קביעה על קיום נכויות זמניות ואין אינדיקציה רפואית המצדיקה להכיר בתקופת העדרות של 13 חודשים לאחר הניתוח.
לחילופין טוענות הנתבעות כי ככל שתוכר כל התקופה יש לנכות את דמי האבטלה ששולמו במהלך תקופה זו.

57.
בהתחשב בנתוני המוסד לביטוח לאומי עולה כי התובע זכאי לפיצוי עבור תקופה קצרה יחסית. באשר לאירוע הראשון מדובר בהעדרות למשך כשבועיים בגינה קיבל התובע שכר מלא. משלא הוכח כי התובע היה זכאי לפדות את ימי המחלה שלו ובהינתן כי אינו עובד עוד אצל הנתבעת אין מקום לפיצוי עבור תקופה זו. באשר לתקופה הנוספת שעניינה 13 חודשים שבהם לא עבד התובע החל מיום 1.10.01 ועד ליום 1.11.02, מועד חזרתו לעבודה, עולה כי רק בחלק מהתקופה היה התובע שרוי באי כושר לעבודה, גם אם נאמץ את הערכות אי הכושר שקבע המוסד לביטוח לאומי בהיעדר קביעת אי כושר על ידי המומחים הרפואיים.

58.
לפיכך אני מעריך את הנזק ברכיב זה ככולל פיצוי עבור תקופה זו – 7 חודשים – בהתאם לשכרו עובר לאירועים, כ- 9,000 ₪, ובסה"כ 63,000 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה – 15.3.02. הסכום המתקבל הוא במעוגל סכום של 95,000 ₪. עוד אציין כי מאחר והתובע קיבל דמי אבטלה בתקופה הנוספת לאחר תום אי הכושר אין לנכות את דמי האבטלה משלא ניתן פיצוי עבור תקופה זו.

הגריעה מכושר ההשתכרות

59.
התובע מבקש לפסוק לו פיצוי על בסיס תחשיב אריטמטי מלא לפי הנכות ולפי שכר של 10,000 ₪ עד הגיעו לגיל 67.
הנתבעות מעריכות את ההפסד ברכיב זה בסכום של 20,000 ₪.

60.
אני מעריך את הנזק שנגרם לתובע בסכום של 180,000 ₪ בשל הגריעה מכושר השתכרותו וזאת בהתחשב בשיקולים הבאים:

א.
לתובע נכות של 19% שהמומחה העריך אותה כבעלת היבטים תפקודיים. מדובר באדם
העובד בעבודת כפיים.

ב.
למרות הנכות, הצליח התובע למצוא עבודה אחרת, הוא קודם לתפקיד מנהל ושכרו השביח במהלך השנים.

ג.
תחשיב המבוסס על נכות של 19%, שכר של כ- 10,000 ₪ , עד הגיע התובע לגיל 67 (מקדם 160) – מגיע לסכום של 304,000 ₪.


עזרה וסיעוד

61.
התובע טען בתצהירו כי הפך תלוי בזולת בתחומים רבים וכי החלק הארי של נטל אחזקת הבית נופל על כתפי אשתו. אשתו של התובע, רעיה אוקסנגנדלר, טענה בתצהירה טענות דומות. היא מספרת כי היא נדרשת לבצע את עבודות הבית. בחקירתה הנגדית הוסיפה והרחיבה העדה לגבי תפקוד התובע עובר לתאונה במשך הבית תוך שתמונת המצב שהוצגה הייתה מוגזמת. כך תיארה העדה כי התובע אינו מסוגל אף לשבת אלא שוכב
(עמ' 3); נזקק לעזרה במקלחת (עמ' 4) ועוד.

62.
התובע מבקש שיפסק לו פיצויע עבור הסיוע שקיבל מאשתו ומבני המשפחה האחרים. הוא מעריך את סכום הפיצוי לעבר ב- 60,000 ₪ ואת הפיצוי העתידי בסכום של כ- 180,000 ₪.

63.
רבות מהתלונות שהועלו על ידי התובע ואשתו אינן יכולות להתקבל בהינתן הנכות שנקבעה לו. בהתחשב בתקופת אי הכושר הממושכת בה שהה התובע לאחר האירועים ובנכות שנקבעה אני מעריך את הנזק בסכום של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.


הוצאות רפואיות

64.
בתחשיב הנזק אותו אמץ התובע לצורך סיכומיו הוא ביקש פיצוי עבור טיפולים רפואיים בסכום של 25,000 ₪ ובסכום של כ- 50,000 ₪ לעתיד.
עוד נתבקש פיצוי בסכום של 50,000 ₪ עבור ניידות.
הנתבעות סבורות כי אין לפסוק כל פיצוי.

65.
בהתחשב בקיום הוצאות מסוימות אך בהיעדר קבלות אני מעריך את הנזק בסכום של 5,000 ₪. לא מצאתי כי
יש מקום לפסיקת פיצוי עבור ניידות או הוצאות עתידיות.

נזק לא ממוני

66.
התובע מבקש להעריך את הנזק הלא ממונים בסכום של 400,000 ₪. הנתבעות מציעות להעריכו בסכום של 20,000 ₪. בהתחשב בנכות שנקבעה (19%); הניתוח שעבר התובע ותקופת ההחלמה הממושכת אני מעמיד את גובה הנזק הלא ממוני בסכום של 80,000 ₪. סכום זה כולל גם את הריבית מאז האירועים השונים.

ניכויים

67.
יש לנכות את הסכומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שבו קיבל אותם התובע. סכומים אלה רוכזו על ידי הנתבעות בטבלה שהוגשה לאחר הסיכומים. נוכח האמור לעיל לעניין הפסדי העבר אין לנכות את דמי האבטלה ששולמו. סכום הניכוי הוא אפוא במעוגל 300,000 ₪ (סכום הניכוי הכולל -
337,362 ₪ לאחר הפחתת דמי האבטלה – 36,382 ₪). בהקשר זה אעיר כי אין מקום לטענת התובע שאין להוסיף ריבית לסכומים אלה.

גובה הנזק

68.
כמפורט לעיל אני מעריך את נזקו של התובע
לפי הפירוט שלהלן:

הפסד השתכרות בעבר -

95,000

₪
גריעה מכושר ההשתכרות -

180,000

₪
עזרה
וסיעוד -

20,000

₪
הוצאות -

5,000

₪
נזק לא ממוני -

80,000

₪
סה"כ
380,000

₪

ניכוי אשם תורם – 15%

57,000

₪
סה"כ

323,000

₪
ניכויי מל"ל -

300,000

₪
סה"כ

23,000
₪


סיכום

69.
התביעה נדחית.

70.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ג בטבת, תשס"ט (19 בינואר 2009) בהיעדר הצדדים.
המזכירות תעביר את פסק הדין
לבאי כוח הצדדים.





א' דראל
, שופט









א בית משפט שלום 2730/05 מיכאל אוקסנגנדלר נ' מאפיית הרמן בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/01/2009)