פסקי דין על בנק לאומי למשכנתאות בע"מ | פסקי דין על כהן אמיר | פסקי דין על כהן רחל מיטל | פסקי דין על כהן אשר |

73169/04 א     26/07/2006




א 73169/04 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' כהן אמיר, כהן רחל מיטל, כהן אשר




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
073169/04


בפני
:

כב' השופט שינמן יעקב
תאריך:
26/07/2006




בעניין:
בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ישראל בודה




התובע



-
נ
ג
ד
-


1.

כהן
אמיר
2.


כהן רחל מיטל
3.


כהן אשר
ע"י ב"כ עוה"ד אייל גונן




הנתבעים

פסק דין


רקע עובדתי
1.


התובע הינו תאגיד בנקאי כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981, המנהל עסקי בנק בישראל ומספק שירותים לציבור.

2.


הנתבעים חתמו ביום 22.05.00 עם התובע, על חוזה הלוואה, שצורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן: "חוזה ההלוואה"); לנתבעים אושרה מסגרת אשראי עד לסך נומינאלי של 495,000 ₪, ובמסגרת זו נפתחו להם חשבונות אצל התובע, שמספרם: 60-01-7015555-10 ו- 59-02-7015555-10 (להלן: "החשבון") והועמדה להם הלוואה.


באותו מעמד, הנתבעים חתמו גם על נספח לחוזה ההלוואה,


לפיו ישלמו את ההחזרים החודשיים, במסלול גמיש, דהיינו 25% מההחזר החודשי המקורי בשנה הראשונה, 50% בשנה השנייה, 75% בשנה השלישית ומהשנה הרביעית ועד סיום תקופת ההלוואה 115.33% מההחזר המקורי (להלן: "הנספח לחוזה ההלוואה").

3.


בתחילת שנת 2003, לא עמדו הנתבעים בתשלומים השוטפים בהלוואותיהם, כך שביום 30.04.03, עמד חוב הפיגורים ע"ס 9,197 ₪, וזאת על-פי הפירוט כדלקמן: בהלוואה 60-01-7015555-10 חוב פיגורים בסך 2,408 ₪ ובהלוואה 59-02-7015555-10 חוב פיגורים בסך 6,789 ₪ (תדפיסי ההלוואות ליום 30.04.03 צורפו לתיק המוצגים מטעם התובע וסומנו כנספחים ה'1 ו-ה'2 בהתאמה).
4.


התובע נאות, להסדיר עם הנתבעים את חוב הפיגורים האמור, ב-12 תשלומים מחודש מאי 2003 עד חודש אפריל 2004 (הסדר החוב מסומן בתיק המוצגים מטעם התובע כנספח ו') (להלן: "הסדר החוב"); בהתאם לזאת, הוראת הקבע החודשית גדלה בהתאמה, שכן הסדר החוב נעשה במקביל להמשך תשלום החיובים החודשיים השוטפים עפ"י חוזה ההלוואה.

5.
במהלך תקופת הסדר החוב ובהתאם לנספח לחוזה ההלוואה, היה אמור ההחזר החודשי בהלוואות לגדול אף הוא; אך, היות והסדר החוב, גרם לשינוי ידני ויזום של סכום הוראת הקבע, לא בוצעה ע"י התובע (בטעות), הגדלת הוראת הקבע במועד, בהתאם לנספח לחוזה ההלוואה, והיות והנתבעים המשיכו לשלם את הוראת הקבע הקודמת, נוצרה יתרת חוב הנתבעת בתובענה זו.


טענות הצדדים
6.
לטענת התובע

,

בחודש יולי 2003, עם תחילת השנה הרביעית להלוואה, היה אמור התשלום החודשי לגדול באופן משמעותי ולהגיע לערכו הנומינאלי המקסימאלי, כמפורט בנספח לחוזה ההלוואה; אולם, בשל טעות אצל התובע, הוראת הקבע המוגדלת (זו הכוללת בתוכה גם את תשלומי הסדר החוב) לא עודכנה בהתאם; על כן, למרות תשלומים שבוצעו על-פי ההחזר החודשי השוטף הנמוך (75%) בצרוף ההגדלה בהתאם להסדר החוב, לא רק שלא קטן חוב הפיגורים, אלא אף גדל באופן ניכר, וזאת בהתאם לתחשיבים הנומינאליים (ללא ריבית פיגורים) ביחס להלוואות הנ"ל ותחשיב כולל (המצורפים ומסומנים נספחים ז'1 – ז'3 בתיק המוצגים מטעם התובע).


לצורך בחינת התשלום השוטף על-פי ספרי הבנק (התובע) מול התשלומים שבוצעו בפועל וחיובי העמלות, צירף התובע לתיק המוצגים מטעמו, תדפיסי ההלוואות מחודש ינואר 2003 ועד לחודש דצמבר 2004, אשר סומנו כנספחים ח' ו-ט'.

הנתבעים, אשר ידעו, כי באופן סדיר גדל ההחזר החודשי בהלוואתם מדי שנה באחוזים ניכרים, העדיפו "לטמון ראשם בחול" במשך חודשים רבים ולא העמידו את התובע על הטעות, אשר גרמה לכך שהתשלומים שבוצעו לא כיסו את תשלומי ההלוואה הנומינאליים, לאחר ההגדלה בחודש יולי 2003.
זאת ועוד,

הנתבעים הפרו את הסדר החוב, אשר ניתן להם לפנים משורת הדין, באופן הבא: הנתבעים לא שילמו כל תשלום בהלוואתם בחודש 03/04; כמו כן, בחודשים 07/03, 01/04 ו- 04/04 לא כובדה הוראת הקבע;

לפיכך, בתוספת לתשלומים שלא חויבו בהוראת הקבע, כאמור לעיל, הצטברה לנתבעים, יתרת פיגורים נומינאלית, בסך של 10,184 ₪, עד למועד הגשת התביעה (10/04).


לסכום האמור יש לצרף ריבית פיגורים, על-פי תחשיב התובע (נספח יד' לתיק המוצגים מטעם התובע), בהתאם לסולם ריבית הפיגורים (נספח יג' לתיק המוצגים מטעם התובע), כאשר סכום זה הינו בסך 1,246 ₪.


חוב הפיגורים הנומינאלי שנצבר מאפריל 03' ועד אוקטובר 04' (מועד הגשת התביעה) הינו 10,184 ₪, בצרוף ריבית הפיגורים שנצברה לתקופה הנ"ל 2,045 ₪, מסתכמים לחוב פיגורים בסך של 12,229 ₪.

בהתאם לחוזה ההלוואה, הנתבעים התחייבו לשלם לתובע, לפי דרישתו הראשונה, כל סכום שיגיע לתובע, בתוספת ריבית, הפרשי הצמדה, עמלות והוצאות אחרות.
כמו כן, הנתבעים הסכימו בסעיף 24 להסכם ההלוואה, כי ספרי הבנק (התובע) וחשבונותיו, יהוו ראייה לכאורה לנכונותם, לגבי כל הסכומים והפרטים הרשומים בהם, כאשר השגתם הראשונה, אם בכלל, התקבלה רק בשנת 2004, ככל שניתן לראות במכתבי הנתבעים לתובע השגה.

7.
הנתבעים כופרים בחוב וטוענים

,

כי החוב על-פי הסדר החוב שולם לתובע במלואו;
לנתבעים נוצר חוב בעקבות מספר הוראות קבע של תשלומי המשכנתא שלא כובדו, עקב עיקול שהוטל על החשבון, ע"י צד ג', אך מייד משהוסר העיקול, הגיעו הנתבעים להסדר החוב עם התובע, באפריל 2003, לפריסת החוב ל – 12 תשלומים.
הנתבעים עמדו בהסדר החוב ושילמו את כולו; שובר תשלום בסך 3,642 ₪, אשר צורף לתיק כמוצג נ/1, מהווה את יתרת תשלום החוב לתובע, עד ליום 01.01.04 ויש בו משום הודאה של התובע, כי ביום זה, לא נותרה חובה לתשלום לבנק (לתובע).
החוב לו טוען התובע, בעקבות אי עדכון התשלום החודשי השוטף, לאחר שלוש שנים, בהתאם לנספח לחוזה ההלוואה, נוצר בגין טעותו של התובע בלבד; לאחר שהתבררה לתובע טעותו, החליט על דעת עצמו, בניגוד לכל דין, כי התשלומים עבור הפיגור יחושבו רטרואקטיבית לכיסוי טעותו (כיסוי ההפרש בין 75% ל – 100% תשלומים, מתום השנה השלישית ועד למועד גילוי הטעות ע"י התובע).
יוצא אפוא מכך, שהסכום הרשום בספרי הבנק (התובע) כ"יתרת פיגור", הינו סכום שגוי אשר הוכנס לצורך תיקון הטעות של הבנק, על חשבון הנתבעים, בניגוד לכל דין.

התובע נהג כלפי הנתבעים בחוסר תום לב; היו אלה הנתבעים אשר העמידו אותו על טעותו; אך למרות זאת, התובע סירב לביצוע חישוב חוזר, סירב לתת פרטים לנתבעים ו/או לב"כ וזאת למרות פניות רבות מצידם.

התובע לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו, התצהירים שהוגשו, לכאורה כרשומות מוסדיות, מכילות טעויות ואי התאמות בין סעיפי התצהיר עצמו; אשר על כן, על ביהמ"ש לפסול את התצהירים שהגיש התובע ולדחות את התביעה כנגד הנתבעים.

דיון
8.
ניתן לחלק את תביעת התובע לשניים: האחד, יתרת חוב הפיגורים לה הוא טוען והשנייה, ריבית הפיגורים.

יתרת חוב הפיגורים, מורכבת, לטענתו של התובע, הן מאי תשלום החוב על-פי הסדר החוב עד סופו והן מתשלומים שלא חויבו בהוראת הקבע, בטעות.
התובע כופר בטענות הנתבעים ועל כן, נטל ההוכחה, להראות כי קיים חוב של הנתבעים כלפי התובע ולהוכיח את גובהו של אותו חוב, מוטל על כתפיו של התובע.

הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד – "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכל לפי העניין. והשני – "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי"; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות.

כלל המוציא מחברו עליו הראיה הוא – כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו.

כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו – בין טענה חיובית ובין שלילית – עליו הראיה.
(ראה: י.קדמי, על הראיות, עמ' 1508)

כאמור, על התובע – דהיינו על הבנק, מוטל הנטל הבסיס והראשוני, להוכיח את תביעתו.
נטל זה ניתן להרימו באמצעות הצגת ראיות שונות או לפי מאזן ההסתברות, כי גרסת התובע הינה הגרסה העדיפה או כי, הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתו, הינן ראיות עדיפות.

הלכה זו נקבעה בשורה של פסקי דין: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589 מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז):
"נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטלת עד סוף המשפט על התובע".
"נטל השכנוע מוטל על המערער.. היה עליו להוכיח, ע"פ מידת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי – נטייה של מאזן הסבירות לטובתו – כי נתקיימו היסודות המקיימים את זכותו..."
על העקרון והכלל האמור חזר כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 497/85 אשר אשל נ' פיליפ גאררלסט פ"ד מב (1) 89, בעמוד 94.
(ראה פסיקה נוספת בעניין: ע"א 438/69 ביינון ואח' נ' זינגר ואח' פ"ד כד(2) 125, ע"א 6369/98 רות גרינברג נ' אל (אברהם שמעון) פ"ד נד (4) 409, ע"א 1096/97 עטיה אבו גו'בה נ' פימו פ"ד נג (14) 481, ע"א 1880/94 רחל קטן נ' אלי קטן פ"ד מט (1) 215, ע"א 1212/91 קרן לכי נ' פליציה בינשטוק פ"ד מח (3) 705. ע"א 345/87

hugnks aircraft company
נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד מד (4) 45, ע"א 623/85 משה סלהוב נ' גליה חברה קבלנית פ"ד מג (2) 214, ע"א 617/84 לילי וולקוביצקי נ' החברה לפיתוח קיסריה פ"ד מ' (3) 778 , ע"א 244/84 דב רביב נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מ (3) 753).

התובע מתבסס, להוכחת טענותיו, על חוזה ההלוואה, הנספח לחוזה ההלוואה, תצהירי עדות ראשית מטעמו והמוצגים שצורפו להם, בתיק המוצגים מטעמו, ביניהם תדפיסים ותחשיבים של הבנק המהווים רשומה מוסדית, וכן על תחשיב מומחה מטעם הבנק (מר שימל).

ביום 16.11.05, הגיעו הצדדים בתיק דנא להסכמה דיונית, שניתן לה תוקף של החלטה.

על-פי הסכמה דיונית זו, הנתבעים וויתרו על זכותם לחקור חקירה נגדית את עדי התובע והתובע וויתר על זכותו לחקור שנית את המצהיר מטעם הנתבעים, והוסכם כי לאחר שהצדדים יגישו סיכומיהם, ביהמ"ש יפסוק, על-סמך החומר הנמצא בתיק.

בהחלטתי להרשות לנתבעים להתגונן (היות והתביעה הוגשה במקור בסדר דין מקוצר), מיום 01.02.05, ולאחר ששמעתי את חקירתו של הנתבע 1, קבעתי כי אכן עולה, שקיים חוב פיגורים, אך לא ברור מי אשם בחוב זה ואיזה חלק מהסכום הנתבע, הינו בגין חוב הפיגורים עצמו ואיזה חלק מייצג את ריבית הפיגורים שהושתה על סכום חוב הפיגורים.
עוד קבעתי באותה החלטה, כי הבנק הודה במפורש על טעותו, בסדרת התכתבויות ארוכה וענפה, שניהל עם הנתבעים ובין היתר ניתן לראות זאת במכתבים שהוגשו לי וסומנו כמוצגים נ/3, נ/5 ונ/6.

כמו כן קבעתי גם, כי כל שהנתבעים רצו, לפי מכתבים ששלחו לבנק, היה לדעת מהו החוב האמיתי וביקשו לדעת, כיצד חושב חוב זה.

משכך, החלטתי, כי יש ליתן לנתבעים רשות להתגונן ולבנק הזדמנות להוכיח את הנסיבות המיוחדות של מקרה זה, כיצד חושב והורכב הסכום שנתבע והאם אכן יש הצדק לחייב את הנתבעים, בסכום ריבית הפיגורים, שגובהו לא היה ידוע בשלב מתן ההחלטה.

9.
רשומה מוסדית
כאמור, התובע ביקש להרים את נטל השכנוע המוטל עליו, לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, באמצעות תחשיבים, חוות דעת מומחה ותדפיסים אשר הופקו ע"י מחשב התובע, המהווים רשומה מוסדית.

רשומה מוסדית:
בהתאם להגדרה שבסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש] , תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), "רשומה מוסדית" היא: "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך ע"י מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד";
"פלט", על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995, הוא: "נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, המופקים, בכל דרך שהיא, על-ידי מחשב";
"מוסד", על-פי ההגדרה שבסעיף 35 לפקודת הראיות הוא: "המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור".
מכאן אנו למדים, כי התדפיסים ופלטי המחשב שצירף התובע להוכחת תביעתו (להלן: "תחשיבי התובע"), מהווה רשומה מוסדית, אשר בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות, מהווה ראייה להוכחת אמיתות תוכנה, אם נתקיימו מספר תנאים הנקובים במסגרת סעיף זה; חקירת עורך הרשומה, אינה תנאי לקבילותה בתור שכזאת (ראה ת"א (י-ם) 2032/00 אברהם כהן ואח' נ' יהודה יונה ואח', תק-מח 2001(2), 14175).

בענייננו, אכן תחשיבי התובע מדברים בעד עצמם ומהווים ראייה לנכונות תוכנם, דא עקא שאין בתכנים המצויים בתחשיבים אלה, כדי ללמדנו, ממה מורכבת יתרת הפיגורים, נכון למועד מסוים.
לא זו אלא אף זו, פעמים רבות, במהלך בדיקתי את תחשיבי התובע, אל מול תצהירו של העד מטעמו, משה וולך (להלן: "וולך") מצאתי אי אלו התאמות בין המוצהר לבין הכתוב ברשומה המוסדית שהוצגה כראייה להוכחת אמיתות הדברים שנמסרו בתצהיר עדות ראשית;
כך למשל, התובע צירף פלט מחשב אשר בו מודפס ע"י מחשב הבנק, סה"כ פיגורים בהלוואה אחת – 1,246 ₪ ו- 10,909 ₪ - בהלוואה שנייה – כלומר סה"כ 12,155 ₪ (כפי שנתבע בסכום התביעה); לעומת זאת, על-פי סעיף 31 לתצהירו של וולך, הרי שחוב הפיגורים לאותו יום, 31.10.05 עומד על סך 12,229 ₪.
אומנם ההבדל אינו גדול ומשמעותי, אך עצם העובדה שקיים הבדל, מעורר ספקות לגבי האמיתות והאפשרות לסמוך על רשומה שכזו כראיה.
דוגמא נוספת, ניתן למצוא בסעיף 29 לתצהיר וולך, בו קובע העד מטעם התובע, כי יתרת הפיגורים הנומינאלית, עד למועד הגשת התביעה, הינו בסך 10,184 ₪; לעומת זאת, בפרוטוקול מיום 10.03.0.05, הצהיר אותו תובע, כי לאחר שהבנק עשה חישוב של יתרת החוב, ללא ריבית פיגורים, הגיע למסקנה, כי היתרה הייתה צריכה לעמוד ע"ס 9,600 ₪.

המסקנה מבדיקת הראיות המונחות בפני
י היא, כי התובע לא עמד בנטל להראות את קיומו גודלו של חוב הפיגור, באמצעות ודרך הרשומות המוסדיות שצירף.

קיומו של חוב, כנטען ע"י התובע, אף נסתר מתוך סעיפים 28 ו-29 לתצהיר העד מטעם התובע, מר וולך ומנספחים ז'1 וז'2 שצורפו לתיק המוצגים של התובע.
בסעיף 28 לתצהירו, מעיד וולך את הדברים הבאים:
"לפיכך, בהנחה שהתשלומים מבוצעים כסדרם, הסכום הנומינאלי (ללא ריבית פיגורים) שהיה צריך להיות משולם לתקופה 04/03 עד 10/04 (מועד החוב הנתבע) בשתי ההלוואות הינו 65,174 ₪ (החזרים חודשיים בסך 64,312 ₪ בצרוף עמלות וחיובים שונים בסך 862 ₪). בפועל שולם לתקופה הנ"ל 01/03 עד 10/04 סך של 64,192 ₪ בלבד."
ובסעיף 10 לתצהירו, מסקנתו השגויה:
"מכאן, כי יתרת הפיגורים הנומינאלית עד למועד הגשת התביעה הינה בסך 10,184 ₪."
כיצד יתכן, על-פי תצהירו של וולך עצמו, כי סכום ששולם ע"י הנתבעים בפועל, בסך של 64,192 ₪ על חשבון חוב ע"ס 65,174 ₪, מותיר לנתבעים חוב של 10,184 ₪? על-פי שיטות החישוב המתמטיות הנוהגות בכל העולם, אין אפשרות להסביר הצהרתו הנ"ל של העד מטעם התובע; ההיפך הוא הנכון, הצהרתו זו של וולך, ביחד עם מוצגים ז'1 ו-ז'2 הנ"ל, יש בהם כדי לעורר ספק, מה היא גובה יתרת החוב הנכונה, וכיצד וממה יתרה זו מורכבת (קרן לעומת ריבית).

מקום שבו נסתרת טענתו של התובע ע"י הצהרתו ורשומות מוסדיות, המהווים את ראיותיו הוא שלו, אינני יכול עוד להיזקק לכל ראייה קיימת אחרת, מתוך ראיותיו המהווים רשומות מוסדיים, כדי להראות אחרת.

התובע טוען בסיכומי תשובה מטעמו, כי הנתבעים מתעלמים מן העובדה, שפרט לדפי הבנק, הסתמך התובע על תחשיב מומחה מטעמו, משה שימל (להלן: "שימל") אשר תצהיר עדות מטעמו הוגש לביהמ"ש.
אין ממש בטענה זו של התובע, מבדיקתי את תצהירו של שימל, אין בו כדי לענות על שאלת החוב הקיים, ככל שקיים לנתבעים כלפי התובע וגובהו; תצהירו של שימל מתרכז בנושא ריבית הפיגורים, אשר אין לה מקום בדיון שלפניי, כל עוד לא הוכחה, ראשית לכל, יתרת חוב פיגורים.

כאמור, התובע לא עמד בנטל להראות את גודלו של חוב הפיגור וקיומו בכלל, דרך הרשומות המוסדיות שצירף.

בנקודה זו יואר ויוער, ראשית, כי לאחר בדיקתי את מכלול הראיות העומדות בפני
י, התגלתה תמונה, לפיה כל שרצה התובע, הוא להיפרע בגין חוב לכאורה שנוצר לנתבעים כלפיו, בגין טעותו הוא, באי הגדלת הוראת הקבע, כמתבקש מהסכם ההלוואה;

התובע בחר ללכת בדרך פתלתלה, אשר הביאה בסופו של דבר, לקושי שנפל בחלקו, בלהוכיח טענת חוב כלפיו; ואני מכוון בדבריי אלה לכך, שבעובדת אי גילויו של התובע את קיומו של הסדר החוב, בכתב תביעתו ובניסיונו הראשוני, להעמיד בפני
י ביהמ"ש תמונה שגויה, לפיה קיימת לכאורה לנתבעים יתרת חוב פיגורים רגילה, בגין אי עמידתם בתשלומי ההלוואה, תוך הסתרת נושא הסדר החוב והסתרת הטעות באי הגדלת הוראת הקבע, כל אלה, מתיישבים היטב עם חוסר הסדר בראיותיו והבלבול שנוצר בתצהיר של העד מטעמו, וולך, אל מול הרשומות המוסדיות שהציג, עד כדי כך שהיוו מכשלה בפני
ו, להוכחת תביעתו.

10.
המכתבים שהוחלפו בין הצדדים

חלף הרשומות המוסדיות והתצהירים, פניתי לבחינת התכתבויות שנערכו בין הצדדים, מהם ניתן לדלות מספר עובדות ומסקנות, אשר יש בהן, באופן חלקי, לסייע בידי התובע להרים את נטל השכנוע, או לכל הפחות, להעבירו לכתפי הנתבעים, כפי שיוסבר להלן.

כאמור בהחלטתי מיום 01.02.05, שוכנעתי כי התובע הודה במפורש בטעותו, בנוגע לאי הגדלת הוראת הקבע, בהתאם לנספח לחוזה ההלוואה, בסדרת התכתבויות ארוכה שניהל עם הנתבעים (מוצגים נ/3, נ/5 ונ/6).

במכתב התובע לנתבעים, מיום 09.06.04 (נספח יא'1 לתיק המוצגים של התובע),

נוקב הבנק בסך החוב הקיים לנתבעים, נכון למועד המכתב, השווה ל – 11,269 ₪, תוך שהוא מסביר, כי התשלום התקופתי בשיעור 75% על סך 1,752 ₪ גדל לתשלום תקופתי מלא על סך 2,694 ₪, החל מתאריך 07/03 (בהתאם לנספח לחוזה ההלוואה) "ולפיכך הפער בין גובה התשלום ששילמת בפועל לבין גובה התשלום אותו צריך לשלם רק הלך וגדל".
דהיינו, במכתב זה, הבנק מודה, כי גובה החוב שציין, מקורו בטעות שלו, כשלא הגדיל את סכום הוראת הקבע, כמתבקש מהנספח להסכם ההלוואה.

במכתב הנתבעים לתובע, מיום 08.07.04 (מוצג נ/7),

כופרים הנתבעים בחוב בסך 11,269 ₪ הנ"ל, אך מודים, כי קיים להם חוב בסך של 4,441 ₪, עבור חודש אפריל 2004; ומכל מקום, הנתבעים מציינים במכתב זה, כי אם יוכח להם בצורה חד משמעית שהם עדיין חייבים את הכסף הם ישלמו זאת, אך ללא ריבית פיגורים, כי את הפיגורים של התשלום הבנק עשה ולא הם "הטעות היא אצלכם לא אצלי".

במכתב התובע לנתבעים, מיום 12.08.04 (נספח יא'3 לתיק המוצגים של התובע)

, חוזר התובע על טענותיו במכתב מיום 09.06.04 הנ"ל, תוך שהוא דוחה את טענת הנתבעים במכתבם מיום 08.07.04 הנ"ל.

במכתב ב"כ הנתבעים לתובע, מיום 03.10.04 (נספח י'2 לתיק המוצגים מטעם התובע)

, הנתבעים עומדים על כך ששילמו 4,000 ₪ על החשבון ולפיכך, מתוך הסך של 11,692 ₪ להם טוען התובע, הם נותרו חייבים 7,500 ₪.
מכתב זה, מהווה הלכה למעשה, הודאת הנתבעים על חוב שקיים להם אצל התובע, לפחות בסך של 7,500 ₪.

במכתב התובע לנתבעים, מיום 13.10.04 (נספח יא'2 לתיק המוצגים של התובע),

מציין התובע, כי נכון ליום 01.04.04, עמדה יתרת חוב הפיגורים של הנתבעים, על סך 14,692 ₪, והיות והנתבעים הפקידו ביום זה סכום של 3,642 ₪ לחשבון חוב הפיגורים בהלוואה, נותרה, נכון ליום כתיבת מכתב זה, יתרת חוב בסך 11,050 ₪, ולא 7,500 ₪, כפי שכתוב במכתב ב"כ הנתבעים מיום 03.10.04 הנ"ל; כמו כן, מציין התובע במכתב זה, כי יתרת חוב הפיגורים נכון ליום כתיבת מכתב זה, עומדת ע"ס 12,079 ₪.

בשלב זה של הדיון, משחולצה מתוך חלופת המכתבים הנ"ל, כאמור, הודאה של הנתבעים בחוב כלפי התובע, בסך של 7,500 ₪, עובר נטל ההוכחה לנתבעים, להראות כי אינם חייבים בסכום זה.

בעניין העברת נטל הראייה מהתובע לנתבע נאמר בע"פ 28/49 - סעיד חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל . תק-על 50(2), 5 ,עמ' 17, כי:
"הכלל הוא, שבעל הדין שעליו מוטלת החובה מס' 1 ("חובת הראיה"), הוא שצריך לפתוח בפרשת ההוכחות ומחובתו להמציא עדות במידה המספיקה לכאורה (פרימה פציה) כדי ביסוס טענתו. ורק בהגיעו למדרגה זו עוברת החובה מס' 2 ("חובת ההוכחה") למתנגדו, החייב עתה להמציא עדות מצדו. "

הנתבעים טוענים, כי באפריל 2004 העמידו את כל יתרת חוב הפיגורים לפירעון מיידי, וכי מוצג נ/1, המהווה שובר תשלום בסך 3,642 ₪, מהווה הודאה של התובע, כי במועד זה, לא נותרה חובה לנתבעים, לתשלום לבנק (התובע).
בעניין זה, מקובל עליי הסבר התובע לפיו, מוצג נ/1 האמור, אין בו דבר מעבר להיותו אישור על ביצוע תשלום בסכום הנקוב בו, שכן כל אדם יכול, בכל עת, להפקיד כל סכום לזכות חשבון הלוואה ומעצם ההפקדה, לא ניתן ללמוד דבר על גובה החוב בכלל, חוב הפיגורים בפרט. אכן, מדובר במסמך המהווה קבלה על ביצוע תשלום ולא אישור יתרות; מעבר לכך, טענה זו של הנתבעים, אינה מתיישבת עם הודאתם בחוב בסך של 7,500 ₪, כלפי התובע, נכון ליום 03.10.04 ומכל מקום, אין בה כדי להרים נטל הוכחה שההיפך הוא נכון.

לאור האמור, אני קובע, כי הנתבעים כשלו בניסיונם להראות, כי הם אינם חבים בחוב כלשהו כלפי התובע, ובתוך כך, כשלו מלהפריך הודאתם בדבר חובם לתובע, בסך של 7,500 ₪, כפי שעולה ממכתב בא כוחם לתובע, מיום 03.10.04.

יחד עם זאת, התובע כשל מלהראות מה מקור החוב האמור, האם בחוזה ההלוואה או בהסדר החוב, ומשכך נמנע מלקבוע, איזו ריבית יש להצמיד לסכום החוב ולכן, ההצמדה והריבית שיתווספו לחוב, יהיו בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה.

לסיום הדיון, יפים דבריו של כבוד נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר כבוד השופט שמגר בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פד"י מח(2), 573:
"הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן".

סוף דבר
11.
לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה באופן חלקי וקובע, כי הנתבעים ישלמו לתובע סך של 7,500 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 03.10.04 ועד למועד התשלום בפועל.
הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך של 500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ₪ + מע"מ.

סכום פסה"ד והוצאות שכה"ט ישולמו בתום 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.


המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום א' באב, תשס"ו (26 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.


יעקב שינמן, שופט
קלדנית: איריס.ס.







א בית משפט שלום 73169/04 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' כהן אמיר, כהן רחל מיטל, כהן אשר (פורסם ב-ֽ 26/07/2006)