פסקי דין על עאדל אבו ג'ודה |

760/09 רעב     27/01/2009




רעב 760/09 עאדל אבו ג'ודה נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק רע"ב 760/09
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }





בבית המשפט העליון



רע"ב 760/09




בפני
:

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה


המבקש:
עאדל אבו ג'ודה



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בעע"א 3492/08 מיום 7.1.09 שניתן על ידי כבוד השופטים א' שהם, י' שבח וא' אורנשטיין


בשם המבקש:
עו"ד גלעדי ז'ולסון



החלטה


לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, במסגרתו דחה בית המשפט עתירה שהגיש המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים שלא להורות על שחרורו המוקדם, לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001.

1.
המבקש הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט ר' ברקאי) בביצוע 2 עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
החוק
); עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק; ועבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 382(א) לחוק בצירוף סעיף 380 לחוק. על-פי הממצאים שנקבעו במסגרת הכרעת הדין, באחד הימים בחודש דצמבר 2005, בעת נסיעה באוטובוס של חברת "אגד" לכיוון ים המלח, פנה המבקש אל נהג האוטובוס (להלן:
הנהג
) וביקש ממנו לעצור את האוטובוס על מנת שיוכל לרדת. הנהג סירב לעצור והסביר למבקש כי העצירה במקום המבוקש אסורה ומסוכנת, ובתגובה, לחץ המבקש על כפתור ההילוכים של האוטובוס, החליף את ההילוך מהילוך רביעי להילוך ראשון, ואיים על הנהג כי ייגע בהגה במידה ולא יעצור. בהמשך אף תפס המבקש את ההגה, משך אותו, ואיים על הנהג שיהפוך את האוטובוס. הנהג ונוסע נוסף שנחלץ לעזרתו (להלן:
הנוסע הנוסף
) ביקשו מהמבקש להפסיק את מעשיו כיוון שהוא מסכן את חיי יתר הנוסעים, ובתגובה צעק המבקש על הנוסע הנוסף שלא יתערב, וכן קילל אותו ואיים שיפגע בו ובמשפחתו. לאחר מכן קירב המבקש את ידו לפניו של הנהג ואיים כי יכה גם אותו. לאחר שהנוסע הנוסף משך את המבקש וזה מצידו דחף את הנוסע הנוסף, הצטרף אחיו של המבקש לאירוע, ושניהם יחד החלו להכות את הנוסע הנוסף. בין היתר, אחז המבקש ברגליו של הנוסע הנוסף, משך אותו לכיוון דלת היציאה, ואיים להשליך אותו מהאוטובוס. גם לאחר שהנוסע הנוסף נפל ונחבל בגופו כתוצאה מהמכות, המבקש המשיך לאיים עליו ועל הנהג כי יפגע במשפחותיהם.

2.
נוכח הרשעתו, נדון המבקש לעונש של שמונה חודשי מאסר בפועל; שנים- עשר חודשי מאסר על-תנאי, כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע תוך 3 שנים מיום שחרורו; וכן פיצוי כספי לנהג ולנוסע הנוסף.

3.
משהתקרב מועד סיומם של שני-שלישים מתקופת המאסר שהוטלה עליו, פנה המבקש לועדת השחרורים לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, בבקשה לשחרור מוקדם ממאסרו.

4.
ועדת השחרורים (יו"ר הוועדה השופט צ' הרטל, החברים נ' שפירא וע' ברמן ונציגת שירות בתי הסוהר, ר' זר) דחתה את הבקשה. בהחלטתה, ציינה הוועדה כי אף שמדובר במאסרו הראשון של המבקש, לאור חומרת העבירות שבהן הורשע ובשים לב לעובדה כי הוא לא לקח אחריות על המעשים שבגינם נשפט ולהתנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה לשחרורו המוקדם- יש לדחות את בקשתו לשחרור על-תנאי. הוועדה הוסיפה וציינה כי היא סבורה שהמבקש מתחרט כיום על המעשים, אך כי נוכח תקופת המאסר הקצרה שהושתה עליו למרות חומרת המעשים, יש לדחות את הבקשה.

5.
עתירה שהגיש המבקש כנגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים נדחתה גם כן, תוך שבית המשפט קבע כי הוועדה שקלה את השיקולים הדרושים לעניין וכי לא נמצא שההחלטה לוקה בחוסר סבירות באופן המצדיק את התערבותו.


בפסק דינו, ציין בית המשפט (כב' השופטים א' שהם, י' שבח וא' אורנשטיין) כי נכון עשתה הוועדה בהביאה כנדבך חשוב בין שיקוליה את חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש, והזכיר בהקשר זה את הסכנה הממשית שיצר המבקש במעשיו לחיי נוסעי האוטובוס ואת התנהגותו האלימה כלפי הנוסע הנוסף.

לדברי בית המשפט, נתונים אלו בדבר חומרת מעשיו של המבקש מבססים כנדרש את החלטת הוועדה, ולמעשה, די בכך כדי לדחות את העתירה. עוד ציין בית המשפט, כי לא מצא שהוועדה התעלמה מהשיקולים האחרים הדרושים לעניין, תוך שהזכיר בהקשר זה כי כפי שעולה מהחלטת הוועדה, השתיתה היא את הכרעתה גם על כך שהמבקש מתקשה לקחת אחריות על מעשיו, והוסיף כי הוועדה נתנה דעתה גם לחרטת המבקש על מעשיו ולהיות עונש המאסר שאותו הוא מרצה מאסרו הראשון – נתונים השומטים את הקרקע תחת טענתו כי הוועדה לא בחנה שיקולים נוספים מלבד השיקול שעניינו חומרת העבירות. בית המשפט הוסיף כי אף תוכנית העבודה של המבקש וההמלצה בדו"ח הסוציאלי הונחו לפני הוועדה, וכי גם אם אין בהחלטתה התייחסות מפורשת לכל אחד מאלה, כמו גם לטענות אחרות, אין בכך משום טעם מספק להתערבות. אשר להצעת העבודה שהוצעה על-ידי המבקש, ציין בית המשפט כי לא ראה שיש בה כדי להוות תחליף ל"תכנית שיקום", שכן אין היא אלא המשך עיסוקו הקודם של המבקש, ומטעם זה גם לא נדרשה הוועדה לראות בה טעם לקבלת הבקשה לשחרור מוקדם.


עוד ציין בית המשפט, כי מקובלת עליו גם הנמקת המדינה לפיה תקופת המאסר הקצרה יחסית שאותה מרצה המבקש אינה יכולה להוות מדד מספק לבחינת התנהגותו, שכן לצורך גיבוש עמדה בעניין יש לבחון את התנהגותו של האסיר לאורך זמן ובמשך תקופת מאסר ארוכה יותר מכפי שהמבקש מרצה. לבסוף, קבע בית המשפט כי, מבלי להקל ראש בהתנהגותו הטובה של המבקש במאסר, כמו גם בהיותו משוחרר בתנאים בעת ניהול ההליך המשפטי נגדו, מבלי שעלתה טענה בדבר הפרת התנאים, אין בטעמים אלו כדי להצדיק שינוי ההחלטה. לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי הוועדה בחנה את השיקולים הדרושים, וכי החלטתה מבוססת ואין מקום להתערב בה.

6.
על כך הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה סבירה ואינה מאזנת כראוי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין. המבקש מזכיר כי זהו מאסרו הראשון, וכי התנהגותו היתה עד עתה חיובית, וטוען כי ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי שגו שניהם כשהביאו כשיקול מרכזי בהחלטותיהם את חומרת העבירות שבהן הורשע, בעוד שנתנו משקל זניח, או לא נתנו משקל כלל, לנתונים רלוונטיים אחרים כדוגמת העובדה כי טרם הרשעתו היה משוחרר במשך תקופה של יותר משנתיים, וכי הציג תוכנית עבודה. כן טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין בכך שהוועדה ובית המשפט קמא התייחסו אליו כאילו מצויה בעברו הרשעה בעבירה של החזקת נשק, הגם שהוא כלל לא הורשע בעבירה זו. לבסוף, טוען המבקש כי עניינו "מעלה שאלות כלליות וראויות של מדיניות משפטית, וראוי שבית משפט נכבד זה ייתן למבקש את יומו למרות יתרת המאסר הקצרה".

7.
דין הבקשה להידחות על הסף. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות בעתירות אסירים אינה ניתנת כדבר שבשגרה וכי היא מוגבלת למקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או מתעורר נושא בעל אופי עקרוני-ציבורי שיש בו חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (
רע"ב 7/86
וייל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.6.1986)). כאמור, המבקש טוען אמנם כי עניינו מעלה שאלות כלליות של מדיניות משפטית, ואולם טענה זו נטענה על-ידו בעלמא, ללא כל הסבר או נימוק, והיא נעדרת כל אחיזה ממשית בנתוני העניין. הלכה למעשה, טענותיו של המבקש מופנות כנגד שיקול-הדעת שהפעילה ועדת השחרורים בהחליטה שלא להורות על שחרורו המוקדם, וכנגד שיקול-הדעת שהפעיל בית המשפט המחוזי בהחליטו כי אין עילה להתערב בהחלטתה של הוועדה. בקשתו נוגעת, אפוא, לנסיבות הספציפיות והקונקרטיות של המקרה, וככזו, אין היא עומדת באמות-המידה שנקבעו לענין מתן רשות ערעור.

8.
למעלה מן הנדרש אוסיף, כי גם לגוף העניין אין לבקשה זו על מה שתסמוך. כידוע, אין לאדם המרצה עונש מאסר זכות מוקנית לכך שעונשו יקוצר. הדבר נתון לשיקול-דעתה הרחב של ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, אשר עליה להשתכנע כי האסיר אכן ראוי לשחרור, וכי אין בשחרורו המוקדם כדי לסכן את שלום הציבור (סעיף 3 לחוק). זאת ועוד; בית המשפט המחוזי, הדן כערכאת ביקורת שיפוטית על החלטת ועדת השחרורים, לא יטה להחליף את שיקול-דעתה של הוועדה בשיקול-דעתו שלו, והוא יתערב בהחלטת הוועדה רק במקרים חריגים בהם ישתכנע כי בהחלטה נפל פגם בשל אחת מן העילות המוכרות במשפט הציבורי (למשל -
רע"ב 1948/96
היועץ המשפטי לממשלה נ' אלבה
, פסקה 2 (לא פורסמה, 17.3.1996); רע"ב 1942/05
אבו צעלוק נ' מדינת ישראל

, פסקה 8 (לא פורסם, 16.6.2005); רע"ב 205/08
עסילה נ' שירות בתי הסוהר
, פסקה 10 (לא פורסמה, 24.6.2008)).


בענייננו, שתי הערכאות הקודמות שקלו מגוון של שיקולים, אשר נדרשים כולם לעניין, ובכלל זה נתנו דעתן לחומרת העבירות שבהן הורשע המבקש ולנסיבות החמורות שבמסגרתן הן בוצעו; למידת האחריות שהמבקש לקח על מעשיו; לעובדה כי זהו מאסרו הראשון; לעמדת הגורמים הסוציאליים בעניינו; ולהתנהגותו החיובית של המבקש בכלא במהלך ריצוי עונשו. לא מצאתי כי מי מן הרשויות המחליטות חרגה משיקול-הדעת המסור בידיה או כי קם טעם כלשהו אחר להתערב בהחלטותיהן.


לאור האמור, הבקשה נדחית.


ניתנה היום, ב' בשבט תשס"ט (27.1.09).



ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

09007600_r01.doc

יט

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעב בית המשפט העליון 760/09 עאדל אבו ג'ודה נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 27/01/2009)