פסקי דין על פרסום אילנות | פסקי דין על אילן בר נוי | פסקי דין על אופטיקנה האופטיסטור הראשון בע"מ

59876/94 א     24/01/2002




א 59876/94 פרסום אילנות בע"מ ,אילן בר נוי נ' אופטיקנה האופטיסטור הראשון בע"מ




1
בתי המשפט
א 059876/94
א 051953/94
א 22703/95
בית משפט השלום תל אביב-יפו
24/01/2002
תאריך:
כב' השופט אשר גולדין
, סג"נ
בפני
:
1. פרסום אילנות בע"מ

2. אילן בר נוי

בעניין:
התובעים

[הנתבעים בתיק95 / 22703]
ע"י ב"כ עו"ד ש. פורת
נ ג ד
[התובעים בתיק 95 / 22703]
1. אופטיקנה האופטיסטור הראשון בע"מ

2. אופטיקנה פתח-תקוה בע"מ
3. אופטיקנה חיפה [1992] בע"מ
4. אופטיקנה חולון [1989] בע"מ
5. אופטיקנה ראשל"צ [1990] בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד י. סגל
6. ידיעות תקשורת בע"מ
7. רשת שוקן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ת.גליק
8. שידורי פרסומת מאוחדים
ע"י ב"כ עו"ד י. סהר ואח'
9. אילן קניג , עו"ד [התביעה נדחתה]
הנתבעים
פסק-דין

1. מהות התביעה:
א. בפני
נו תביעות כספיות ותביעה שכנגד, הנשענות על מסכת עניינים סבוכה, שעניינה שירותי פרסום שהעניקו התובעים לנתבעת 1-5 [להלן: "אופטיקנה"] הקשורים לפרסומות שהתפרסמו, בין היתר בעיתונים שונים שהנתבעות 6-7 הינן המוציאות לאור שלהן, וכן דרך שירותי פרסומת מאוחדים בע"מ [להלן: "שפ"מ"], שהיא נתבעת 8.

ב. ביום 21.06.95 על פי הסכמת הצדדים, אוחד הדיון בתיקים: 22703/95 ו - 59876/94, וביום 17.03.96, החליטה כב' השופטת ש. גדות לאחד את התיק 51953/94 יחד עם שני התיקים הנוספים דלעיל, באשר מדובר באותה מסכת עניניים ובאותם צדדים. להלן אדון בתביעה ובתביעה שכנגד.

ג. ביום 02.04.97 הוחלט, בהסכמת הצדדים, לדחות התביעה כנגד נתבע מס' 9.

2. עיקרי המסכת העובדתית:

א. התובעת מס' 1 [להלן: "התובעת"], משמשת כסוכנות פרסום. התובע מס' 2 הינו בעל המניות העיקרי של התובעת ומנהלה [להלן: "התובע", או "בר-נוי"). נתבעות 1-5, עוסקות ביבוא, הפצה, ממכר ושיווק מוצרים ושירותים בתחום האופטיקה, באמצעות רשת חנויות. תובע מס' 2 נתן שירותי פרסום לאופטיקנה ולחנויותיה.

ב. נתבעת מס' 6, משמשת כמו"ל של רשת עיתונים מקומיים המופצים ברחבי המדינה. אופטיקנה פרסמו את מודעותיהן בעיתונים של נתבעות 6-7.

נתבעת 8 הינה "חברת שירותים" , כמשמעותה בכללי רשות השידור [תשדירי פרסומת והודעות ברדיו], התשנ"ג- 1993.

נתבעת זו הינה בעלת זיכיון בלעדי לשיווק שירותי הפרסומת ברשתות הרדיו השונות של רשות השידור. אופטיקנה פרסמה עצמה גם באמצעות נתבעת מס' 8.

ג. ביום 07.08.94 הגישה תובעת 1 תובענה בסדר דין מקוצר, בת.א. 51953/94, כנגד חברת אופטיקנה בע"מ. בתביעתה זו, תבעה תובעת 1 מאופטיקנה סך של 507,248₪, בשל חוב של אופטיקנה עבור שרותי פירסום, שזו האחרונה סיפקה להם.

ד. ביום 02.10.94 הגישה תובעת 1 יחד עם תובע 2 תובענה נוספת בת.א. 59876/94 כנגד אופטיקנה וכן כנגד ידיעות תקשורת בע"מ, רשת שוקן בע"מ [להלן: "שוקן"], ושפ"מ, בה תבעה סך של 600,000 ₪ מהנתבעים כפיצוי בגין הפרה יסודית של הסכמים.

ביום 20.02.96 החליט בית המשפט להיעתר לבקשת התובעת 1 ולצרף את תובע 2, כתובע נוסף בתיק 59876/94.

ה. ביום 29.02.95 הגישה אופטיקנה תביעה שכנגד בת.א. 22703/95 בסך של 483,084 ₪ בגין הפרת הסכם מצד התובעים, שגרמה לה לנזקים רבים.

3. הפלוגתאות בין הצדדים:
טיעוני התובעים:

א. בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, שימשה התובעת 1 סוכנות פרסום של אופטיקנה (להלן: "סוכנות הפירסום").

ב. אופטיקנה פרסמה עצמה בכלי התקשורת המנויים כנתבעים 6-8 באמצעות התובעים מזה כ - 9 שנים.

ג. התובעת 1 נוסדה ב - 08.06.93, ומיום זה הועברו כל עסקיו של התובע 2, זכויותיו וחובותיו לתובעת. לכל הגורמים נמסרה הודעה מתאימה והם נהגו על פיה.

ד. בין התובעים ואופטיקנה, המפרסם והפרסומאי, התנהלו יחסים משפטיים שהושתתו על מערכת הסכמות שתחילתה בעל פה והמשכה בכתב. בין אופטיקנה לאמצעי התקשורת, התקיימה מערכת יחסים בלתי ישירה, שעניינה התקשרות למכירה שטח/זמן פרסום כנגד תמורה, המשולמת על ידי אופטיקנה באמצעות התובעים. הקשר בין הצדדים התבצע באמצעות התובעים, אשר שמשו שליחים וסוכנים עבור שניהם.

ה. בשיטת ההתקשרות עם נתבעת 8, חתומים גם המפרסם וגם הפרסומאי על הסכם ההתקשרות והם מחוייבים לפיו יחד ולחוד, הכל לפי כללי רשות השידור, מכוחם פועלת נתבעת מס' 8. על פי שיטה זו אין שינוי בנוהג התשלום, דהינו, סוכנות הפרסום גובה מהלקוח את מלוא החשבון ומקבלת את חלקה מנתבעת 8.

ו. בנוגע לאמצעי התקשורת, שימשו התובעים גם כסוכני מכירות של אמצעי התקשורת השונים. חובתם של התובעים כלפי אופטיקנה, היתה לפרסם אותם באמצעות אמצעי התקשורת המתאימים ביותר. מרגע שבחרו אמצעי לפרסום, שימשה סוכנות הפרסום נציג העיתון או הרדיו לביצוע העיסקה, והיתה אחראית למכירת המודעה או התשדיר בסטנדרטים נאותים, אחראית לגביית התמורה מאופטיקנה והעברתה לעיתון או לרדיו. כנגד זה שילמו אמצעי התקשורת עמלה לסכנות הפרסום.

ז. מערכת יחסים נוספת היתה בין התובעים ואמצעי התקשורת בלבד. מערכת יחסים חוזית שעניינה תשלום עמלה כנגד מתן שירותים מקצועיים שעניינם למכירת שטח/זמן פרסום. שיעור העמלה נקבע באחת מהדרכים הבאות:

1. מו"מ ישיר והסכמה מפורשת.
2. עמלה ששיעורה נקבע מראש על ידי אמצעי התקשורת עבור כל סוכנויות הפרסום.
3. על פי הנוהג המקובל בענף הפרסום, שהוא עמלה בשיעור של 15% מתשלומי המפרסם לאמצעי התקשורת.

ח. החוב (ת.א 51953/94)
עם עליית היקף תקציב הפרסום של אופטיקה, החלה אופטיקנה להעלות דרישות שונות להנחות. דרישות אלה נענו בהסכם דלהלן:

ביום 25.07.93, נערך הסכם בין בר נוי, שייצג את התובעת ובין מנהלי אופטקנה, שרית ומאיר רסין [להלן: "ההסכם"]. ההסכם קובע את שיעור ההנחות שתעניק התובעת לאופטיקנה , ממחיר שטחי הפרסום וזמן הפרסום, שרוכשת התובעת בעבור אופטיקנה מאת אמצעי התקשורת השונים.

ט. עד חודש אפריל 1994. קוים ההסכם. בפירעון חשבון מרץ, הערימה אופטיקנה קשיים שבאו אל פתרונם, עד אשר בחודש מאי 1994, הופר ההסכם באורח חד צדדי ובוטה על ידי אופטיקנה, שסירבה לשלם את חובה לתובעת. 60221

י. הפרת ההסכם היתה חמורה במיוחד, משום שאופטיקנה לא שילמה דבר לתובעת על חשבון פרסומיה, וזאת מתוך ידיעה ברורה כי חלק הארי של הכספים משולם לאמצעי התקשורת בעבור שטח/זמן פרסום, ורק מיעוטו נותר בידי התובעת כעמלה.

כיוון שסוכנות הפרסום היא האחראית לתשלום כלפי אמצעי התקשורת, הפכה התובעת לחייבת סך של מאות אלפי שקלים לאמצעי התקשורת בגין פרסומי אופטיקנה.

סה"כ חובה של אופטיקנה לתובעת הינו בסך 491,751 ₪ הקרן [סך 507,248 ₪ ליום הגשת התביעה], את חוב זה תבעה התובעת מאופטיקנה בסד"מ בת.א. 51953/94.

יא. טענת אופטיקנה כי התובעת קיבלה עמלות גבוהות מאמצעי התקשורת , ועל כן זכאית לקיזוז מסכום החוב הינה מופרזת.

יב. אין זה עניינה של אופטיקנה לדעת מהו שיעור העמלה, שהתובעת זוכה לה. בראשית תקופת יחסי התובעים עם אופטיקנה, כלל לא דרשה אופטיקנה הנחות מאת התובעת וכלל לא התעניינה לדעת מהו שיעור העמלות להן זכו התובעים מאמצעי התקשורת. דיון בין לקוח וסוכנות פרסום שלו אודות עמלותיה היא בגדר "טאבו". זאת ועוד: אופטיקנה ידעה שהתובעת זוכה לקבל עמלות בשיעור העולה על 15%.

יג. עם השנים, הפכה אופטיקנה ללקוח כמעט בלעדי [למעלה מ - 95% מנפח העבודה] של התובעת.

יד. כאמור, ב - 04.1994, אופטיקנה הפרה הפרה יסודית את ההסכם וסירבה לשלם לתובעת את חשבונות הפרסום בהם חוייבה התובעת, בגין פרסומי אופטיקנה אצל הנתבעות 6-8.
סירוב זה גרם לכך שאמצעי התקשורת לא שילמו לתובעת את עמלתה.

ט"ו. ההסכם בין התובעים לאופטיקנה היה שונה מהתקשרות רגילה בין מפרסם לפרסומאי, בין השאר לאור. פרק הזמן הארוך במיוחד, במהלכו קיימו הצדדים יחסי עבודה מחייבם ביניהם קודם לחתימת הסכם זה [כ- 9 שנים]. עקב כך, ההסכם הנ"ל נערך תוך צפיות משותפות של הצדדים להמשך עבודה משותפת לתקופה ממושכת מאוד.

ט"ז. אופטיקנה סיימה את היחסים החוזיים שלה עם התובעת ללא מתן הודעה תוך תקופת זמן סבירה אודות כוונתה לסיים את ההתקשרות.

י"ז. נתבעות מס' 6-7 מסרו מידע לגבי עמלות התובעת, בכך ביצעו הנתבעות הנ"ל, הפרה חמורה של חובותיהן כלפי התובעים, הן גילו את סודותיהם המסחריים של התובעים, מתוך ידיעה ברורה כי הדבר יזיק לתובעת ויגרום לה הפסדים כספיים עצומים.

י"ח. נוהג מחייב הוא בענף הפרסום וכך אף היה מוסכם בין התובעים לבין נתבעות 6-8, כי מרגע שלקוח לא שילם חובותיו לסוכנות הפרסום המשרתת אותו, מסרב העיתון או הרדיו לפרסם את הלקוח בכל דרך, בין באמצעות סוכנות הפרסום ובין אם ישירות. על פי אותו נוהג, פנתה התובעת לנתבעות 6-8 וביקשה מהן שלא לפרסם את אופטיקנה עד שזו תפרע את חובותיה. הנתבעות 6-8 הפרו את התחייבויותיהן ואת הנוהג המחייב והמשיכו לפרסם את אופטיקנה , למרות חובה העצום לתובעת ולהן.

י"ט. נתבעות 6-7, שיתפו פעולה ביניהן בהחלטתן להמשיך ולפרסם את אופטיקנה, תוך שהן מעבירות לאופטיקנה את חלק מעמלתה של התובעת, או את כולה, כהנחה ממחיר הפרסום, ובכך הן ביצעו הסדר כובל.
כ. במעשיהן המתוארים לעיל, ביצעו נתבעות 6-8 גם מעשה עוולה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט והן התעשרו על חשבון התובעת שלא כדין.

כ"א. בנוסף, גרמו הנתבעים 6-8 בזדון, ביודעין וללא כל צידוק כי אופטיקנה תפר את החוזה אשר כרתה עם התובעת, תוך שברורה להם תוצאת מעשיהם.

כ"ב. התובעים סבורים כי הפיצוי הראוי להם לפיכך, בגין מעשי הנתבעות כולן יחד וכל אחד מהן בנפרד, הינו שווי הסכום אותו היתה אמורה התובעת לקבל בשכר שרותיה משך 3 שנים, על פי שכרה מעת שנחתם ההסכם , סכום זה מסתכם לסך של 902,455 ₪, למרות זאת הפחיתו התובעים את סכום תביעתם לסך 600,000 ₪ כדי להיכנס לתחום סמכותו של בית המשפט זה [ת.א 59876/94].

טענות נתבעות 1-5 [אופטיקנה]:
[כפי שעולה מכתבי הטענות כולל ת.א 22703/95]

א. ההתקשרות של הנתבעות היתה בכל הזמנים עם אילן בר נוי
, תובע מס' 2 ולא עם התובעת. התובעת לא שימשה כ"סוכנות פרסום", של אופטיקנה. מנהלי אופטיקנה סמכו על אילן שישיג עבורם את התנאים הטובים ביותר בביצוע הפרסומים באמצעי התקשורת. ברוב המקרים אילן הוא זה שניהל את המו"מ מול אמצעי התקשרות והביא למנהל אופטיקנה את העסקה המוגמרת.

ב. אופטיקנה הגיעה לסיכום מפורש עם אילן, כי עמלות הפרסום שאילן זכאי לגבות ממערכת העיתונים לא תעלה על ה - 15%. הסיכום היה שכל הנחה ו/או עמלה נוספת ו/ או זיכוי שיינתן על ידי מערכות העיתונים יוזילו, בהתאם את העלות הכוללת של חבילת הפרסום של אופטיקנה. במשך כל התקופה, היה ברור לאופטיקנה כי אילן עמד בתנאי ההסכם עם אופטיקנה וגובה עמלות בגובה העמלות המוסכמות בלבד - 15%.

ג. בשלב מסויים, לאור עלייתו של תקציב הפרסום של אופטיקנה, אופטיקנה דרשה מאילן כי החל מגובה פרסום של 100,000 ₪, הוא יוריד את שיעור העמלות שלו למחצית, היינו ל 7.5% בלבד. כאמור, ההסכם המקורי התייחס לגובה עמלות בשיעור של 15%.

ביום 25.07.93, נחתמה תוספת להסכם בכתב ידו של אילן, שבו הסכים לקיזוז עמלותיו במחצית.

ד. במהלך חודש מרץ 1994, הגיע מידע לאופטיקנה, כי אילן מקבל עמלות בשיעור הגבוה בהרבה מאשר סוכם ובכך מועל באמון שניתן בו. בנסיבות אלה, הוציאה אופטיקנה פקס לאילן ודרשה לדעת האם כך הם פני הדברים. אילן נמנע מלהשיב על שאלה זו שהופנתה אליו עשרות פעמים.

לאור זאת, אופטיקנה עכבה את התשלום המגיע לאילן, תוך משלוח הודעת קיזוז מתאימה. לאחר מכן, שילמה אופטיקנה את כל החשבונות ישירות למערכות העיתונים, תוך קבלת מכתב מהם כי אין להם כל דרישות או תביעות בנוגע לפרסומים שבוצעו עבור אופטיקנה.

ה. לאחר קבלת האינפורמציה ממערכות העיתונים, והידיעה הברורה בדבר מעילתו של אילן באמון הרב שנתנו בו, נערכו שיחות ופגישות בין מנהלי אופטיקנה לאילן בפורמים שונים, כדי לסיים את העניין ברוח טובה. יחד עם זאת, אילן התחמק בכל פעם מלדון בעניין באופן רציני. בשלב מסויים אילן הודה באזני מנהלי אופטיקנה, כי הוא אכן גבה עמלה בשיעור 25%.

ו. אופטיקנה שילמה את כל המגיע למערכות העיתונים ואין לה כל חוב בגין ביצוע הפרסומים. ההפך הוא הנכון. אילן ו/או התובעת חייבים להשיב לאופטיקנה את כל העמלות שנגבו על ידם מעבר ל 15% עמלה מוסכמת.

ז. לא היתה כל התחייבות ו/או הסכמה להשתמש בשירותיו של אילן ו/או התובעת למשך כל חיי אופטיקנה. אופטיקנה מנהלת את עסקיה באופן מסחרי כך שהיה ונותן שירותים של אופטיקנה לא נתן לאופטיקנה את השירות הראוי, אופטיקנה אינה עובדת עם אותו נותן שירותים.

ח. אילן הוא זה שהפסיק את הפעילות המסחרית מול אופטיקנה. הוא העביר הודעה חד צדדית ואולטימטיבית למערכות העיתונים לפיה : "בשל בעיות מנהלתיות באופטיקנה... אין לפרסם את המודעות...". תוכן ההודעה לא שיקף את המציאות. עובדה זו גרמה לאופטיקנה נזק תדמיתי רב בעיני מערכות העיתונים, שכן אופטיקנה הינה חברה סולידית, הידועה כמי שפורעת את חובותיה ותשלומיה במועד ובדייקנות. בנוסף, אופטיקנה הקפידה , במשך כל השנים לשמור על רצף פרסומי שוטף, כדי לשמור כל קהל הלקוחות ועל המוניטין שנבנה במשך פרק זמן ארוך. העובדה כי אילן הפסיק את הפרסומים על דעת עצמו וכן הודיע מאוחר יותר למערכות העיתונים, להימנע מלפרסם את פרסומי אופטיקנה, גרמה לאופטיקנה נזקים מרובים.

ט. אילן גבה בפועל ממערכות העיתונים והתקשורת את שיעור העמלות כדלהלן:
ידיעות תקשורת 27.5%; רשת שוקן 20%; המודיע 20%, עיתונים רוסיים 20%. סה"כ העמלות שאילן גבה מעבר לעמלה המוסכמת בשנים 1994 - 1988, מגיעות לסך הכולל של 483,084 ₪ כלפיה , החברה [התובעת] חייבת סכום זה לאופטיקנה ביחד ולחוד עם אילן.

י. אופטיקנה, זכאית להתקשר עם כל גוף לשם קבלת שירותי פרסום מתאימים והדרישה לחייב את אופטיקנה לשלם לתובעת שכר בגין 3 שנים שהתובעת לא מספקת לה שירותים הינה מגוחכת, ומהווה ניסיון להתעשרות שלא כדין על ידי התובעת.

טענות נתבעות 6-7:

א. אין בסיס לתביעה שכל כלי התקשורת בישראל יתייצבו לימין התובעת ויטילו חרם ונידוי תקשורתי נגד מפרסם. תביעה זו מנוגדת לחוק. מפרסם רשאי לבחור בין קשר ישיר עם כלי התקשורת או קשר באמצעות משרד פרסום. בשלב מסויים אופטיקנה החליטה לעבוד ישירות עם כלי התקשורת, וזאת ככל הנראה, לאחר שנתגלה לה שהתובעת לא נהגה בתום לב ובדרך מקובלת בקשר לסכומי עמלותיה.

ב. התובעת עותרת לסעד שמשמעו שנתבעות 6-7 יהפכו צד להסדר כובל על ידי הטלת חרם ונידוי, נגד מפרסם שלתובעת יש עמו מחלוקת מסחרית. סעד זה משמעותו צמצום והפחתה של התחרות בענף התקשורת, דבר המנוגד לעקרונות חוק יסוד חופש העיסוק ולחוק ההגבלים העסקיים.

ג. התובעת מעולם לא היתה "סוכנת" , "שליחה" או "סוכנת מכירות" של נתבעות 6-7.

ד. התובעת נהגה לרכוש מידי פעם שטחי פרסום מאת הנתבעות 6,7, אך בין נתבעות 6-7 לתובעת אין ולא היתה שום "התקשרות" או "יחסים חוזיים", זולת רכישת שטחי פרסום על ידי התובעת והסכמת הנתבעות לפרסת מעת לעת מודעות שנמסרו להן על ידי התובעת כנגד תשלום.

ה. לנתבעות 6-7 אין עניין שהתשלום עבור הפרסום יפרע דווקא על ידי גוף זה או אחר, מכל מקום הלכה למעשה, העמלה למשרד הפרסום משולמת מכספו של הלקוח ולא מקופת העיתון. לנתבעים 6-7 אין שליטה על השאלה כיצד נוהגים מפרסמים ומשרדי הפרסום לחלק את סכום העמלה ביניהם. משלא עלה בידי התובעת לגרום לכך שהלקוח ישלם לנתבעות 6-7 את המחיר המוסכם, ממילא לא היה סכום עודף כלשהו להעברה לתובעת בתור "עמלה".

ו. נתבעות 6-7 לא מסרו שום חומר לאיש, ודאי לא מסרו חומר חסוי כביכול. הן מעולם לא נדרשו להסתיר את סכומי העמלות של התובעת. העמלות של משרדי פרסום אינן סודיות. לא חשיפת העמלות כי אם שיעור העמלות, הוא שגרם לנתק בין התובעת לאופטיקנה.

ז. אין שום נוהג מחייב ואין שום הסכם המחייב כלי תקשורת להטיל "אמברגו" על מפרסם. הדבר נתון לשיקול דעתו הבלעדי של כלי התקשורת. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ואם מוחלט לסייע למשרד הפרסום, הדבר נעשה על בסיס וולונטרי לא מחייב, מצד אמצעי התקשורת באותם מקרים שבהם אכן נפגע משרד הפרסום על לא עוול בכפו מידי נוכלים ורמאים. להבדיל ממחלוקת כספית כנה בין מפרסם למשרד פרסום כמו במקרה דנן.

ח. נתבעות 6-7 לא הפרו שום התחייבות כלפי התובעת ולא קיימות שום התחייבות שכזאת. כמו כן מוכחשת הטענה כאילו שיתפו פעולה ביניהן באופן המנוגד לחוק.

ט. נתבעות 6-7 לא קיבלו שום "טובת הנאה" ולחילופין קיבלוה לפי "זכות שבדין", כמשמעות המונחים ב"חוק עשיית עושר".

טענות נתבעת 8:

א. על פי הסכם ההתקשרות בין הנתבעת 8 לבין התובעת לאופטיקנה, מחויבויות אלו כאחראיות יחד ולחוד כלפי נתבעת 8.

ב. נתבעת 8 מכחישה קיומם של התחייבות מפורשת ו/או של נוהג לפיהם, מרגע שלקוח אינו משלם חובותיו לסוכנות, מפסיק הרדיו לשדר את הפרסומים. הנוהל הנ"ל גם אם קיים, עומד בסתירה לחוק ההגבלים העסקים סעיף 29, בהיותו הסדר כובל על פי חוק.

ג. נתבעת 8 פעלה כדין והמשיכה לשדר בהתאם להסכם ההתקשרות בין הצדדים.

ד. התובעת היא זו שהפרה את הסכם ההתקשרות עם הנתבע, בכך שלא שילמה סך כל החוב.

ה. לא ניתנה לאופטיקנה כל הנחה על חשבון עמלות התובעת. לא התקיים יסוד הגרימה הנדרש לצורך ביסוס עוולת גרם הפרת חוזה.

ו. הסכם ההתקשרות בין נתבעת 8 לבין אופטיקנה והתובעים, נכרת לתקופה מוגבלת וקצובה מראש. היתה זו התקשרות אד-הוק, לצורך פרסום במשך תקופה נתונה ולכן אין התובעת זכאית לפיצוי בגין שכר שירותיה במשך 3 שנים, לחילופין, מוכחשת תקופת 3 שנים כפרק זמן סביר לצורך מתן הודעה מוקדמת בדבר סיום יחסי העבודה המשותפת.

ז. לטענת נתבעת 8 אין היא צד לסכסוך נשוא התובענה, והיא פעלה בתום לב , על פי דין ובהתאם להסכם וללא נקיטת עמדה פוזיטיבית בשאלת הסכסוך בין התובעת לאופטיקנה.

4. המסכת הדיונית:
בתיק נשמעו ראיות:

מטעם התובעים:
עת/1 מר יאיר תדהר.
עת/2 מר יאיר פלדמן.
עת/3 מר דוד מלובני , נחקר על תצהירו ת/1.
התובע, מר אילן בר -נוי, נחקר על תצהירו ת/2.

כמו כן הוגשו :
מכתב לעיתון יחד נאמן, סומן ת/3.
מכתב לעיתון "המודיע", סומן ת/4.
ערבות בנקאית, סומן ת/5.
מכתב לידיעות אחרונות, הנה"חש סומן ת/6.
מכתב בל"ל, סומן ת/7.
16 מסמכי פגישה חתומים על ידי מר רסין, סומן ת/8.
הסכם פרסום שנתי, סומן ת/9.
מסמך מעבדה אופטית, סומן ת/10.
חשבונית ידיעות תקשורת סומנה ת/11.
מכתב שידורי פרסומת מיום 26.7.94, סומן ת/12.
צילום צ'ק שאופטיקנה שילמה לשידורי פרסומת, סומן ת/13.
העתק כרטסת , סומן ת/14.
מכתב שידורי פרסומת מיום 02.06.94, סומן ת/15.

מטעם הנתבעים:
עה/1 מר מאיר רסין, נחקר על תצהיר נ/15.
עה/2 מר שמואל בצלאל, נחקר על תצהירו נ/16.
עה/3 מר יוסי ורשבסקי, נחקר על תצהירו נ/17.
עה/4 מר אברהם חלפי, נחקר על תצהירו נ/18.

כמו כן הוגשו:
השגה לשומות, סומן נ/1.
מכתב התובע לידיעות תקשורת, סומן נ/2.
מכתב למנהל יחד נאמן, סומן נ/3.
מכתב למנהל המודיע, סומן נ/4.
מכתב למוזס, סומן נ/5.
מסמך ביטוח לאומי, סומן נ/6.
מכתב לרשת שוקן סומן נ/7.
מכתב למעריב, סומן נ/8.
מכתב למר שמואל בצלאצל, סומן נ/9.
מכתב למר עופר לישפיץ, סומן נ/10.כתב הגנה בת.א. 73162/94, סומן נ/11.
תמליל שיחת בצלאל מיום 07.06.94, סומן נ/12.
תמליל מיום 19.06.94 , סומן נ/13.
הזמנות לשידורי פרסומת, סומן נ/14.
כללי רשות השידור, סומן נ/19.

בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב.

5. מסקירת כלל הראיות , ניתן לקבוע מספר ממצאים עובדתיים:

א. במקרה דנן, מדובר על 3 צדדים המעורבים במתן שירותי פרסום לאופטיקנה. אמצעי התקשורת מצד אחד, אופטיקנה מצד שני ובתווך הפרסומאי. ב"משולש" זה היו באופן עקרוני 2 התקשרויות נפרדות.

ב. מערכת יחסים אחת, היתה מערכת יחסים חוזית בין אופטיקנה לתובעים. ביניהם נכרת הסכם, שהשתרע בפועל על פני 6 שנים, למתן שירותי פרסום. תחילת ההתקשרות היתה בהסכם בע"פ בין התובע, בר-נוי למר רסין מנהל אופטיקנה, מאוחר יותר נערכו הסכמים בכתב ב - 1988 וב - 1993.
ג. מערכת יחסים חוזית שניה היתה בין התובעים לאמצעי התקשורת, כאשר התובעים רכשו [עבור אופטיקנה] שטחי פרסום וזמן אויר מאמצעי התקשורת ובתמורה , קיבלו עמלה.

ד. להדגיש: על פי העולה מחומר הראיות, אמצעי התקשורת הם ששילמו עמלה לתובעים [ת/74, ת/9]. שעור העמלה הוסכם בין אמצעי התקשורת לתובעים בד"כ בנפרד וללא ידיעת המפרסם אופטיקנה.

ה. ישנם הסכמים שנערכו בנוחות 3 הצדדים קרי, אמצעי התקשורת, אופטיקנה והתובעים.

ו. ישנם הסכמים בהם ננקב שיעור העמלה שתשולם לפרסומאי התובע.

ז. שיטת ההתקשרות בין שלושת הצדדים המעורבים היתה כלדהלן:

התובעים התקשרו עם אמצעי התקשורת לרכישת שטח וזמן פרסום עבור פרסומי אופטיקנה. שיטת התשלום היתה, שנתבעות 6-8 העבירו חשבונות חיוב מלאות לידי התובעים. התובעים העבירו חשבוניות חיוב זהות לאופטיקנה. אופטיקנה שילמה את הסכום המלא לידי התובעים, והתובעים העבירו את הכסף לנתבעות 6-8 בקיזוז עמלתם.

ח. ביום 25.07.93 נחתם הסכם בין אופטיקנה לבר-נוי, התובע, הקובע שיעור של הנחה , שיעניק בר נוי לאופטיקנה . משמע, מעל גובה תקציב חודשי מסויים, יזכה בר נוי את אופטיקנה בשיעור הנחה מסויים. שעור זה יבוא על חשבון רווחיו, דהיינו: עמלתו.

ט. אופטיקנה לא שילמה לתובעים חשבוניות לחודשים אפריל, מאי ויוני 1994, עבור פרסומיה בכלי התקשורת.

6. השאלות הדורשות הכרעה במקרה שלפנינו:
במסגרת התביעה לתשלום החוב כנגד אופטיקנה:

א. האם אופטיקנה הפרה את ההסכם עם התובעים באי תשלום החשבוניות ותשלום ישיר לאמצעי התקשורת.

ב. האם נכונה טענת הקיזוז מטעם אופטיקנה , דהיינו - האם הוסכם עם התובעים על שיעור עמלה של 15%.
במסגרת התביעה לאובדן הכנסות כנגד אופטיקנה ואמצעי התקשורת:

א. האם אופטיקנה הפרה את ההסכם עם התובעים בביטול ההסכם ללא מתן הודעה מראש.

לגבי נתבעות 6-8:

ב. האם הפרו חובות סודיות.
ג. האם היה נוהג סגירה.
ד. האם הה הסדר כובל.
ה. האם גרמו להפרת חוזה בין אופטיקנה לתובעת.
ו. האם התעשרו שלא כדין, על חשבון התובעת.
ז. האם הפרו התחייבות בקבלת התשלום ישירות מאופטיקנה.

ח. גובה הפיצויים.

במסגרת התביעה בתיק 22703/95 :
האם נגרם נזק לאופטיקנה ודין התביעה להתקבל.

7. דיון והכרעה:
לאחר שקראתי את כתבי הטענות בתביעה ובתביעה שכנגד, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים והתגובות לסיכומים, החלטתי לקבל את התביעה בת.א. 59876/94 וכן בת.א. 51953/94 באופן חלקי ולדחות את התביעה בת.א. 22703/95.

להלן נימוקיי למסקנות אלה:

8. התביעה כנגד אופטיקנה לתשלום חובותיה [ת.א. 51953/94]
א. הפרת ההסכם על ידי אופטיקנה:
אין חולק כי בין אופטיקנה לבין התובעים היתה מערכת יחסים חוזית. בשנת 1988 התנהלה פגישה בה סוכמו פרטי ההתקשרות בע"פ, בין מר רסין, מנהל אופטיקנה ומר בר נוי, התובע. כמו כן נערכו הסכמים בכתב, הסכם משנת 1988, שלא הובא לבית המשפט והסכם מיולי 1993. ההתקשרות היתה עם התובע, כאשר סוכם שיתן שרותי פירסום באמצעות משרד הפירסום שלו, הוא התובעת.

כך הצהיר בר נוי:

"לאחר שהודעתי למר רסין כי בחרתי לעבוד עימו, הוזמנתי לביתו והוא החתימני על הסכם בלעדיות הדדי שנוסח בכתב ידו...".
[תצהיר ת/2 עמ' 5].

וכך העיד:

"ביני לבין אופטיקנה היה הסכם אחד בכתב מיולי 1993 והיה עוד אחד שעוד לא קראו להם אופיטקנה, שהזכרתי בתצהיר על בלעדיות הדדית והודעה על הפסקת עבודה משנת 1988".
[עמ' 92 לפרוטוקול].

כך הצהיר מר רסין, מנהל אופטיקנה:

"בר נוי שימש כפרסומאי וכנותן שירותים חיצוני של העסק שקדם להקמתה של אופטיקנה והוא הציע לי ולרעייתי את שירותיו כפרסומאי בעסק החדש שהקמנו.
לפני תחילת ההתקשרות בניינו, נקבעה פגשה מקדמית בביתנו לסיכום פרטי התתקשרות העסקית ... סוכם כי בר נוי באמצעות משרד הפירסום שלו שנשא את השם המסחרי "פרסום אילנות", יתן שרותי פירסום עצמאיים לאופטיקנה".

[תצהיר נ/15 סעיפים 5,6, הדגשות שלי א.ג.].
ב. לגבי שיטת התשלום:
עולה שסוכם בין אופטיקנה לבר נוי, וכך גם נהגו הלכה למעשה במשך השנים, כי שיטת התשלום עבור פרסום אופטיקנה באמצעי התקשורת היתה שבר נוי העביר חשבונות תשלום לאופטיקנה והיא שילמה לבר נוי את סכום החשבוניות. לא היה תשלום ישיר בין אופטיקנה לאמצעי התקשורת.

כך העיד מר רסין, מנהל אופטיקנה:

" חשבונית הוציא מר בר נוי. אני נתתי שיק והוא עתיד היה לקבל קבלה ויש להניח שהתקבלה קבלה. הקבלה היתה של אילן לא מהעיתון".

[עמ' 116 לפרוטוקול].
כעולה מן המקובץ, הוסכם בין אופטיקנה לתובעים שהתובעים יתנו לאופטקנה שירותי פרסום, וידאגו לפרסומם באמצעי התקשורת השונים ושיטת התשלום שהוסכמה היתה תשלום הסכומים הנקובים בחשבונית מאת אופיטקנה לידי התובעים.

ההפרה:
ברם, כנגד המוסכם, אין מחלוקת כי בחודש אפריל 1994 סירבה אופטיקנה לשלם לתובעים את חשבונות הפרסום, ובפועל לא שילמה את חשבונות חודשי אפריל - יוני 1994.

במקום לשלם לתובעים, כפי שהיה נהוג במשך השנים, שילמה אופטיקנה את החוב ישירות לאמצעי התקשורת תוך שהיא "מדלגת" על התובעים ומקזזת את העמלה המגיעה להם.

1. כך כתב מר רסין, מנהל אופטיקנה בסיכומים:

"למרות שהכספים שהיו ברשותי ושהיו אמורים להיות משולמים לבר נוי קוזזו ... שילמתי למערכת העיתונים את כל -ומלוא המגיע להם".

[עמ' 16 סעיף 62].

2. "אופטיקנה תמיד שילמה את כל ומלוא חשבונות הפרסום שלה, עד למועד שבו התברר לנו כי רומינו... או אז שילמתי את הכספים ישירות לעיתונים".
3. וכך העיד:

"ש. למה התנדבת לשלם לעיתונים את הכסף [לא היה מכתב דרישה ולא היתה חשבונית, ובכל זאת שילמת]?
ת. לא התנדבתי לשלם. פניתי למערכות העיתונים. הודעתי שנקלעתי עם אילן בר-נוי לסכסוך... והצעתי לשלם את חלקם למעט עמלה שלו של משרד הפרסום ושילמתי כך לכל מי שיכולתי לאתר כבעל חוב".
[פרוטוקול עמ' 128, הדגשות שלי א.ג.].
4. כך העיד מר בצלאל מטעם ידיעות תקשורת [נתבעת 6]:

"אופטיקנה לא היו צריכים לשלם. חשבונית שהראת לי קודם, מי שחייב בה זה פרסום אילנות ואלה היו צריכים לשלם...".
[פרוטוקול עמ' 154].
"ש. שאופטיקנה שילמה להם את המחיר בניכוי עמלת הפרסומאי זה נכון?
ת. כן".
[פרוטוקול עמ' 155 - הדגשות שלי א.ג.]

לסיכום:
הוכחה ברורה להפרת הסכם ההתקשרות ניתן למצוא בטיוטות הסכמי הפשרה [נספח ט' לתצהיר נ/15], ובהן נכתב כי התובעת שימשה כפרסומאית של אופטיקנה וסיפקה לה שירותי פרסום על פי הסכם התקשרות, שהתקיים בינהן. על פי ההסכם התחייבה אופטיקנה לשלם לאילנות - התובעת. כמו כן נכתב כי אופטיקנה לא שילמה לאילנות את החשבונות עבור מודעות שפורסמו באמצעי התקשורת בחודשים אפריל ומאי 1994 וכן ביום 03.06.94.

היוצא מכל האמור לעיל, כי אופטיקנה הפרה את ההסכם עם התובעים באי תשלום סכומי החשבוניות עבור הפרסום באמצעי התקשורת ובתשלום ישירות לאמצעי התקשורת תוך קיזוז עמלתם. כמו כן בפעולותיה כנ"ל נהגה אופטיקנה שלא בתום לב, לגבי חובת תום הלב אפרט להלן.
ג. טענת הקיזוז של אופטיקנה - האם הוסכם על עמלה בשיעור 15%?
כפי שיפורט להלן, לא הוכח לי כי הוסכם עם בר נוי שיהיה זכאי לגבות ממערכות העיתונים עמלה בשיעור של 15% בלבד.

1. לטענת מר רסין בתצהירו, בפגישה שנערכה בביתו בה סוכמו תנאי ההתקשרות עם בר נוי, סוכם מפורשות בכתב. כי בר נוי יהיה זכאי לקבל עמלה בשיעור של 15% בלבד ממערכות העיתונים. ברם, לטענתו מסמך זה אבד והוא לא הוצג בפני
בית המשפט.

כמו כן, הגם שלטענת מר רסין המחיר הנקוב בחשבונית שהוגשו לו , היה אמור לכלול עמלה של 15%, לא הובאה הוכחה לכך, ולא נכתב בחשבוניות שהן כוללות עמלה כנ"ל.

כך העיד מר רסין:

"ת. עבדתי לכל אורך הדרך עם אילן בר נוי
לפי השיטה שבה העמלה שלו היתה 15%.
ש. אתה שילמת את מחיר הפרסום הגלובלי והוא הפחית לעצמו את מחיר העמלה?
ת. הוגשו חשבוניות במשך עשרות שנים. הוא הגיש חשבוניות למחיר שידעתי. המחיר היה אמור לכלול עמלה בת 15% נטו... וחשבון זה שולם.
ש. אתה יכול להראות לי חשבונית אחת שבה נרשם : המחיר כולל עמלה בשיעור?
ת. לא נכתב בחשבונית שהם כוללים 15% עמלה לבר נוי.
ש. האם אתה יכול להראות לי חשבונית שבה כתוב שהיא כוללת עמלה?
ת. לא

ש. האם אתה יכול להראות לי חשבונית אחת שאתה שילמת עמלה לאילן בר נוי
אפילו פעם אחת?
ת. לא. החשבונית היא שלו. קיבלתי חשבונית שנשאה את שמו של בר נוי היא הועברה אלי ואותה שילמתי".

[פרוטוקול עמ' 115 - הדגשות שלי א.ג.]

[אגב, מכאן גם שהעמלה לא שולמה על ידי מר רסין אלא על ידי אמצעי התקשורת, ולכן אינה מאוזכרת בחשבוניות שהופנו למר רסין].
בנוסף, הגם שלפי טענת מר רסין, כאמור, היה מסמך בכתב לגבי גובה העמלה. בעדותו אמר ששיעור העמלה היה ידוע לו, ולא אימת זאת במסמכים.

"על פי הידוע לי ולא על פי מה שאימתתי במסמכים, ידעתי שעמלתו של אילן היא 15%. מדובר בידע ובנושא שחזר ועלה מספר רב של פעמים...".
2. לעומת גירסתו הנ"ל של מר רסין,טוען בר נוי, כי באותה פגישה שנזכרה לעיל, לא עלה כלל נושא העמלה ושיעורה , לא בשיחה ולא בהסכם שחתם עליו באותו מעמד.
כמו כן טוען בר נוי שנושא העמלה סוכם עם אמצעי התקשורת ואינה מעניינו של המפרסם, ולכן ברוב ההסכמים שעליהם חתומים אופטיקנה, התובעים ואמצעי התקשורת, לא מוזכרת העמלה. בנוסף, בני הזוג רסין מעולם לא התעניינו בעמלה, ולא שאלו מה שיעורה.

על דברים אלה, חזר התובע בתצהירו ובעדותו וכן בשיחות שהוקלטו. גירסה זו מתיישבת גם עם השכל הישר ומצאתיה אמינה.

כך כתב בר נוי בתצהירו:

"יודגש, כי לא עלה כלל נושא עמלתי ושיעורה בשיחה ובהסכם שחתמתי עליו"
[עמ' 5 לתצהיר].

ושוב:
"בני הזוג רסין לא התעניינו בעמלתי, ולא שאלו אותי עליה ועל שיעורה ולא סיכמו איתי דבר, לגביה".
[עמ' 6 לתצהיר].

וכך העיד:
"למיטב זכרוני לא עלה כלל עניין עמלתי של 15%, למעט אותה שיחה ארוכה במשרדו של עו"ד קניג. אף פעם לא דיברנו על העמלות המקובלות בשוק זה לא היה עניינו והוא לא שאל אותי".
[פרוטוקול עמ' 86].
"מאיר לא ידע את שיעור העמלות שלי. שנים לא דיברנו על שיעור עמלותיי".
[פרוטוקול עמ' 77].
"לא שמרתי את שיעור העמלות בסוד. הוא לא שאל ואני לא אמרתי...".
[פרוטוקול עמ' 65].
בתמליל השיחה שנערכה בין בר נוי לגב' רסין:
"שרית: ... ההסכם היה שאתה מקבל 15% עמלה.
אילן: אין הסכם כזה".
[נספח 50 לתצהיר ת/2].
ובתמליל השיחה שנערכה עם עו"ד קניג:
"קינג: אבל סוכם על 15 אחוז.
אילן: לא סוכם לא היה שום הסכם כזה...".
[נספח 53 לתצהיר ת/2 - הדגשות שלי א.ג.].
3. ישנם הסכמים בחתימת אופטיקנה, ובהם נקוב שיעור עמלה הגבוה מ - 15% , משמע לא סוכם על שיעור העמלה ומנהל אופטיקנה ידע על שיעור עמלה הגבוה מ - 15%.

א. בהסכם מתוך מסמכי ת/8 מתאריך 30.03.89, בין אופטיקנה, התובעים ועיתון לאשה נכתב בכתב יד:

"הוסכם על 25% עמלה החל מתחילת הסכם זה עבור מודעות אופטקנה".
ב. בהסכם עם רשות השידור מיום 19.11.91 בחתימת אופטיקנה נכתב:

"מיד לאחר קבלת מלוא תשלום זה, תשלום הרשות ל"פרסומאי" עמלה בשיעור של 16% מסכום זה.".

וכך העיד מר בר נוי לגבי הסכם זה:
"אני אמרתי שבפעם הראשונה שנודע לאופטקנה על שיעור עמלה מעל 15% היא כשוחתם החוזה עם הטלוויזיה על שידורי חסות בשנת 91 או 92".
[פרוטוקול עמ' 65].
4. מנהלי אמצעי התקשורת העידו כי שיעור העמלה נקבע במו"מ ישיר בין הפרסומאי ואמצעי התקשורת והמפרסם, קרי אופטיקנה , לא היה מעורב בשיעור העמלה:

כך העיד מר בצלאל [משנה למנכ"ל נתבעת 6]:

"ש. איך אילנות יודעת כמה עמלה להשאיר בידה,יחסית למחיר הנטו?
ת. זה מצויין בחשבוניות.
ש. בכל פעם שיש פרסום אתה שולח למשרד הפרסום חשבונות, כמה עמלה מגיע לו?
ת. או בכל פעם או בכל חודש.
ש. ובכל פעם זה סכום שונה?
ת. האחוז הוא קבוע בד"כ וזה נקבע בד"כ במו"מ בין העיתון לבין משרד הפירסום
...

ש. אתה אומר לי שיש שני מו"מ, אחד לגבי שיעור העמלה ואחד לגבי המודעה?
ת. אין קשר בין הדברים".

[פרוטוקול עמ' 152 - 151 - הדגשות שלי א.ג.].

בחשבונית ת/11 שהומצאה מידיעות תקשורת לאילנות, אכן מופיע שיעור העמלה שסוכם בינהם בגובה 27.5%.
כך העיד מר ורשבסקי [ מנכ"ל רשת שוקן]:

"ש. האם היו הסכמים לטווח ארוך לגבי מחיר המודעות?
ת. אנו עושים הסכמים לשנה.
ש. היו הסכמים לשנה לגבי שיעור העמלות?
ת. כן".

[פרוטוקול עמ' 161].
5. כפי שעולה מן הדברים לעיל, שעור העמלה נקבע במו"מ פנימי בין אמצעי התקשורת לתובעים , הפרסומאי, ללא התערבות המפרסם. אם כך, אין זה מן ההגיון שאופטיקנה, מראש , הגבילה את התובעים לשיעור העמלה. מדובר ב - 2 מערכות יחסים נפרדות --- כאמור.

בנסיבות המקרה, לא ייתכן שצד א' [אופטיקנה] יכתיב מראש ל- ב' [הפרסומאי] את תנאי ההתקשרות שלו עם ג' [אמצעי התקשורת], בכך שיגביל את שיעור העמלה.

6. ההסכם מיום 25.07.93:
בהסכם , שנערך בין גב' רסין לבר נוי נכתב:

"תוענק הנחה של 5% על יתרת תקציב חודשי עד 50,000 ₪ מעל 100,000 ₪ לפני מע"מ - ו - 7.5 על יתרת תקציב חודשי מעל ה 150,000" [לפני מע"מ]".
[מסמך 43 לתצהיר ת/2]

לטענת אופטיקנה, הסכם זה תיקן את גובה העמלות כך שהנתבע יפחית מהעמלה המוסכמת [ לטענתה - 15%].

מאידך, התובע, הציג גרסה, לפיה , מטרת ההסכם היתה להציב מדרגות כך שיינתנו הנחות כספיות מרווחיו.
מתוך מכלול חומר הראיות, הגעתי למסקנה כי מהותו של ההסכם, הוא זיכוי שיעניק הפרסומאי מתקציב פירסום בגובה מסויים, כך שיקזז מעמלתו. ברם, אין בכך כל הוכחה שהיתה עמלה מוסכמת כלשהי, ובפרט עמלה בשיעור של 15%.

9. לסיכום:
מאחר והוכח לי כי אופטיקנה [נתבעות 1-5], הפרה את ההסכם עם התובעים, באי תשלום החשבוניות לתובעים ובתשלום ישיר לאמצעי התקשורת בקיזוז עמלת התובעים, ומאחר ולא מצאתי אמת בטענת אופטיקנה שהוסכם על שעור עמלה של 15% , הרי שעל אופטיקנה להחזיר את חובם לתובעים, בחישוב סכום החוב אדון בהמשך.

10. התביעה לאובדן הכנסות כנגד אופטיקנה ואמצעי התקשורת [ת.א. 59876/94]:
לטענת התובעים, אופטיקנה ואמצעי התקשורת הפרו את התחייבותן כלפיהן בעילות שונות, ועל כן יש לפצותם. התובעים סבורים כי הפיצוי הראוי הינו שווי הסכום אותה היתה אמורה התובעת לקבל עבור שרותיה במשך 3 שנים.

א. התביעה נגד אופטיקנה:
לטענת התובעים הפרה אופטיקנה הפרה יסודית את ההסכם ביניהם, בכך שסירבה לשלם את החשבוניות כפי שפורט לעיל, וכמו כן הפסיקה את ההתקשרות ביניהם ללא הודעה תוך תקופת זמן סבירה.

כאמור לעיל , הגעתי למסקנה כי אכן אופטיקנה הפרה את ההסכם עם התובעים הפרה יסודית, בכך שלא שילמה את החשבוניות ישירות לאמצעי התקשורת. לפיכך נותר לדון בהפסקת ההתקשרות.

הפסקת ההתקשרות:
מתוך עיון בחומר הראיות, עולה, כי השתלשלות העניינים עד לניתוק היחסים בין אופטיקנה והתובעים היתה כדלהלן:

1. בסוף חודש אפריל 1994 שלחה גב' רסין פקס לידי בר נוי ובו נשאל האם מקבל עמלה מעל 15% מהעיתונים.

2. ב - 12.05.94 נערכה פגישה בין מר רסין לבר נוי, בו נחקר בר נוי על גובה עמלותיו.

3. ב - 16.05.94 נשלח מכתב לזוג רסין על ידי ברנוי שתוכנו שינוי שיטת התקשרות לשיטת הריטיינר ובו נכתב:

"אם לא נראית לך שיטת הריטיינר , נכון יהיה לדעתי לסיים מיד את ההתקשות ביננו...".
[נספח ה' לתצהיר נ/15].

4. ב - 18.05.94 נערכה פגישה בין ברנוי לגב' רסין, במהלכה נמסרה המחאה שעוכבה והוסברה שיטת הרייטנר.

5. ב - 22.05.94, בעקבות אותה פגישה, נשלחה הצעת טיוטא להסכם רייטנר על ידי בר נוי. הצעה זו לא נענתה. בסוף החודש נמסר לבר נוי על ידי מנהל חשבונות של אופטיקנה , כי ההמחאות בגין אפריל לא נחתמו על ידי גב' רסין.

6. נעשו ניסיונות פשרה בנוכחות מנהלי אופטיקנה, בר נוי ועו"ד קינג ואף גובשו טיוטות של הסכמי פשרה.

7. לאורך הפגישה האחרונה מיום 04.06.94, דרשו מנהלי אופטיקנה קיזוז מחובותיה כלפי בר נוי בגין עמלות יתר, ולא נמסרו לו ההמחאות בגין חשבוניות החוב.

8. ביום 07.06.94 נשלחה על ידי ברנוי הצעה פשרה סופית, בה נכתב סכום החוב שחבים אופטיקנה לתובעים בגין חודשים אפריל, מאי, יוני וכן נכתב:

"מכאן אני מבקש ממך לא ליצור קשר עימי או עם מייצגי בנושא מו"מ על פשרה זו היות והצעה זו הינה סופית ומוחלטת. היות שלפי הבנתי ממך אתה עובד עם פרסומאי אחר אני מאחל לך הצלחה רבה והמשך שגשוג ...".
[נספח י' לתצהיר נ/15, הדגשות שלי א.ג].

9. בחודש יולי 1994 שילם מר רסין ישירות לאמצעי התקשורת בקיזוז עמלה של בר נוי.

מהאמור לעיל עולה, כי מי שהפסיק את ההתקשרות היה התובע, בר נוי, בעקבות ההפרה היסודית של ההסכם מצד אופטיקנה. אע"פ שמדובר בהפרה יסודית, באי תשלום חשבוניות התשלום, בר נוי רצה בהמשך ההתקשרות ואף נתן לאופטיקנה ארכה לפנים משורת הדין. כיוון שכך הם פני הדברים, וההתקשרות הופסקה בעקבות הפרת אופטיקנה, ברי כי אין הגיון במתן הודעה מראש מצדם, ההסכם בין הצדדים הסתיים בעצם ההפרה היסודית איתו. התובע ניזוק מהפרת ההסכם ויש לפצותו על כך.

ב. התביעה כנגד נתבעות 6-8:
גילוי סודות מסחריים:

לטענת התובעים, נתבעות 6-7 מסרו מידע לגבי עמלות התובעת, ובכך גילו סוד מסחרי כמוס.

לאחר עיון בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, ולא הוכיחו כי שיעור עמלותיהם היה בבחינת סוד, בנסיבות המקרה דנן, וכן לא הוכח כי נתבעות 6-7 מסרו מידע לגבי עמלות התובעים.

1. כאמור בנספח 1 לת/8 וכן בהסכם עם רשות השידור - מסמך 6 לת/8, ננקב שעור העמלה. הסכמים אלה נעשו בהסכמת אופטיקנה והתובעים ובחתימתם. אם כך, הרי ששיעור העמלה לא היה בגדר סוד והוא הובא לידיעת אופטיקנה.

2. התובע בעצמו נקט בעמדה לפיה אופטיקנה ידעה כל העת שהתובעת זוכה לקבל עמלות בשיעור העולה על 15%. אם כך, הכיצד יכול לטעון בו זמנית ששיעור העמלה היה בגדר סוד.

כך נכתב בכתב התביעה סעיף 34:
"... אופטיקנה, בניגוד לטענותיה, כאילו לא ידעה שהתובעת זוכה לקבל עמלות בשיעור העולה על 15%, ידעה אודות עובדה זו ...".
[הדגשות שלי א.ג.].

כך העיד התובע:
"לא שמרתי את שיעור העמלות בסוד...".
[פרוטוקול עמ' 65].

3. עד התביעה מר יאיר תדהר, מנכ"ל האיגוד הישראלי לפרסום, העיד כי לא ידוע לו על סודיות העמלות.

כך העיד:

"ש. האם למיטב ידיעתך העמלות שהחברים בארגון שלך מקבלים מהמדיה, הם גלויות וידועות במסמכים?
ת. אין לי מושג על כך.
ש. אתה לא יודע דבר על העמלות?
ת. אין לי מושג על כך. אני לא יודע אם היו סודיות או לא".
[פרוטוקול עמ' 39, הדגשות שלי א.ג.].

4. מעבר לכך, לא הובאה כל ראייה שאנשי נתבעות 6 ו - 7 גילו לאופטיקנה את שיעורי עמלתו של הפרסומאי:

"ש. לטענתך, הנתבעות 6,7 הפרו חובת גילוי בכך שחשפו את שיעור עמלותיך. אני מבקש שתאמר לבית המשפט האם יש לך ידיעה להבדיל מסברות מה שמות האנשים שחשפו את שיעור עמלותיך?
ת. עופר ליפשיץ, לגביו יש לי ראייה. לא שמעתי את עופר ליפשיץ אומר דבר כזה במו אוזניו... אני טוען שהמידע הראשוני הגיע מנתבעות 6,7 ... לגבי עופר ליפשיץ יש לי ראייה. לגבי האחרים יש לי רק סברות. הראיה נמצאת בכתובים".
[פרוטוקול עמ' 99 , הדגשות שלי א.ג.].

5. אם התובע טוען שהמידע הגיע מנתבעות 6,7 , אין לו מה להלין על נתבעת 8, ותמוה מדוע נטענה טענה זו נגדה.

לסיכום:
לא הוכח כי , באופן כללי ובפרט במערכת הנסיבות במקרה דנן, שיעור עמלות הפרסומאי היה בגדר סוד. אם כך - יש לדחות את הטענה הנ"ל כלפי הנתבעות 6-8.

הפרת נוהג מחייב - נוהג סגירה:
לטענת התובעים, נתבעות 6- 8 הפרו נוהג מחייב בכך שלא שעו לדרישת התובעים להפסיק לפרסם את אופטיקנה , עד אשר זו תפרע את חובותיה לידי התובעים. נוהג זה נקרא לטענתם "נוהג סגירה".
לא הוכח לי כי היה קיים נוהג סגירה, בנסיבות כגון המקרה הנ"ל, וכי הנתבעות היו מחויבות לסגור את הפרסום, וממילא בהתנהגותן לא הפרו נוהג זה.

להלן נימוקיי:

א. מטעם התובעים הובאו 2 עדים מעולם הפירסום להוכחת נוהג הסגירה. ברם, שניהם לא הכירו את המונח "נוהג סגירה".

עת/1 מר יאיר תדהר, מנכ"ל האיגוד הישראלי לפרסום, העיד:

"ש. מה ידוע לך על נוהג הסגירה?
ת. אינני יודע מה זה סגירה".
[עמ' 39 לפרוטוקול].

עת/2 מר יאיר פדלמן, מנכ"ל איגוד המפרסמים בישראל, העיד:

"את המונח נוהל הסגירה למדתי אותו מתוך הניירת שקיבלתי לידי אבל לפני כן אני לא יודע מה זה.
[עמ' 42 לפרוטוקול - הדגשות שלי א.ג.].

ב. עדותו של , מר דוד מלובני, לגבי קיום נוהל סגירה אינה יכולה לשמש הוכחה לנוהג כנ"ל. בשונה מאנשי הפרסום שהעידו כאמור לעיל, ואינם מעורבים במחלוקת או מקורבים למי מהצדדים, הרי שמר מלובני הינו חברו של התובע וכן התנהלה תביעה בינו לבין ידיעות אחרונות, כפי שהעיד, והוא אכן הודה שיש לו "אינטרס מורלי בתביעה זו " [עמ' 47 לפרוטוקול].

לפיכך, עדותו אינה אמינה עלי, כמו כן עיסוקו בענף הפרסום והידע שלו בנושא הסתיים בשנת 1991 כפי שהעיד:

"זה ידע שהתחיל לפני 15 ונגמר לפני כ - 6 שנים".
[עמ' 44 לפרוטוקול].

ג. כך העיד מר בצלאל, משנה למנכ"ל ידיעות אחרונות בע"מ [נתבעת 6]:

""סגירת פרסום" הינו צעד קיצוני, שרק נסיבות נדירות וחריגות מצדיקות קיומו. המקרים בהם השתמשו בו בעבר היה רק כאשר הוכח שהמפרסם פעל במרמה ובנוכלות. להבדיל ממחלוקת מסחרית רגילה".
[סעיף 8[א] לתצהיר נ/18].

וכך אמר בשיחה עם בר נוי:

"זהו נוהג שנועד למצבים מאוד ספציפיים, למצב שבו יש בן אדם שהוא לא ישר ולכן הוא לא משלם".
[עמ' 2 לנ/12].
מר ורשבסקי, מנכ"ל רשת שוקן [נתבעת 7] העיד:

"אם אנו חושדים כי הלקוח מנוול שבא לעשות "עוקץ", אנו מנסים לעזור ולסגור. ברוב המקרים מדובר על סכסוכים עסקיים שאנו לא מתערבים בהם".
[פרוטוקול עמ' 175].
ד. בהחלטה שניתנה על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים מיום 15.03.93, נקבע בין היתר, שהכלל לגבי עצירת פרסום, הינו בבחינת הסדר כובל [נספח לתצהיר נ/17], לפיכך עצירת הפרסום היתה אסורה.

כמו כן לא נכונה טענתו של התובע כי החלטה זו ניתנה הרבה אחרי פרוץ הסכסוך [פרוטוקול עמ' 106], שכן היא ניתנה, כאמור בשנת 93, כשנה לפני פרוץ הסכסוך ולפני דרישתו של בר נוי לעצירת הפרסום.

לסיכום:
לא הוכח שהיה קיים נוהג בקרב אמצעי התקשורת לעצירת פרסום , בנסיבות כגון המקרה דנן ושהנתבעות התחייבו לקיים צעד שכזה. שוכנעתי שצעד כזה מתבצע רק בנסיבות קיצוניות של מירמה שלא כבמקרה דנן, ומעבר לכך זהו צעד שהוא בבחינת הסדר כובל בלתי חוקי.

לפיכך, יש לדחות את הטענה על הפרת נוהג מצד נתבעות 6-8.

הסדר כובל - תיאום בין העיתונים:
לטענת התובעים ביצעו נתבעות 6-7 הסדר כובל בכך ששיתפו פעולה בהחלטתן להמשיך ולפרסם את אופטיקנה. לא הוכחה לי טענה זו.

אלה הדברים שנאמרו בשיחה בין בר נוי למר בצלאל, מנכ"ל נתבעת 6:

"אילן: אתם הרי באיזה שהוא מצב בתיאום עם עופר מהעיר.
שמואל: לא. תעזוב אותי. עופר מהעיר לא מעניין אותי בכלל "
[עמ' 2 לתמליל נ/12].

"שבוע תסגור אותו ויש לי את כל החוזק המוסרי המשפטי והקוליגיאלי ומה שאתה לא רוצה... ואתה היחיד שנותן לי "פייט" כזה, תאמין לי מכל העיתונים אף אחד לא עושה את זה ".
[עמ' 5 לתמליל נ/12 - הדגשות שלי א.ג.].

מדברים אלה ניתן ללמוד שלא היה תיאום בין העיתונים. להיפך, מי שניסה לתאם היה התובע בעצמו, כפי שעולה מדבריו באותה שיחה:

"תדע שאתה ראש הפירמידה . כל האחרים הסכימו אבל יראו שידיעות נותן. שידיעות נחשב תמיד להכי "סטרייט" עם הפירסומאים...".
[עמ' 13 לתמליל נ/12].
לפיכך, יש לדחות טענה זו.

גרם הפרת חוזה
סעיף 62[א] לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע לאמור:

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין, בינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי...".

לטענת התובעים. גרמו נתבעים 6-8 ביודעין, ללא כל צידוק כי אופטיקנה תפר את החוזה אשר כרתה עם התובעת . המעשים המיוחסים להן, שגרמו להפרת החוזה, הן בין השאר גילוי סודות מסחריים, סירוב להפסיק פרסומים, ומתן הנחות לאופטיקנה על חשבון עמלת התובעת.

מבחינה כרונולוגית, קדם הסכסוך בין אופטיקנה לתובעים להתערבותם הנטענת, של אמצעי התקשורת. קודם הופר ההסכם בין אופטיקנה לתובעים, באי תשלום החשבוניות ואחר כך פנה בר נוי לאמצעי התקשורת להפסקת הפרסום. ולכן נתבעות 6-8 לא "גרמו", להפרת ההסכם, שהופר עוד קודם לכן, ולא הוכח יסוד הגרימה, לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין.

עשיית עושר ולא במשפט:
לטענת התובעים, כל הנתבעים - אמצעי התקשורת ואופטיקנה התעשרו על חשבון התובעת שלא כדין. נטען שאמצעי התקשורת המשכו את פרסומי אופטיקנה והפיקו רווחים ניכרים מכך, על חשבון רווחיה של התובעת שנמנעו ממנה.
מאחר וקבעתי כי אופטיקנה הפרה את ההסכם עם התובעים (לעיל), וכן נתבעות 6-8 [כפי שיפורט להלן], וכי עליהן לשאת יחד בפיצוי התובעים ומאחר והפיצוי מגלם בתוכו את השבת עמלת התובעים, הרי שמתייתר הדיון בעילה זו.

הפרת הסכם ע"י נתבעות 6-8:

נראה, כי נתבעות 6-8 הפרו את התחיבותן כלפי התובעים והתנהגותן עולה כדי חוסר תום לב בביצוע חוזה [סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973)(הדברים הבאים לגבי חובת תום הלב אמורים גם בנוגע לאופטיקנה)

באשר לחובה לנהוג בדרך מקובלת ותום לב בשלב שלאחר כריתתו של חוזה נאמר:

"משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר ובהגינות על פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזה מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה...על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם ותוך עקביות בהגשמת צפייתם המשותפת הסבירה."
[בג"ץ 59/70 שירותי תחבורה ציבורית באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 834, הדגשות שלי א.ג.]

וכך אמר פרופ' מאוטנר בספרו "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" (תשנ"ג), בעמ' 58-59 :

"ביסוד פעולתו של סעיף 39 עומדת ההנחה, כי היחס המשפטי שבין שני בני אדם נשלט על ידי נורמה מסוימת - חוזית או אחרת- היוצרת חיוב וזכות בין הצדדים. סעיף 39 חל על נורמה זו, בהגדילו את היקף החיוב המוטל על החייב...החובה המוטלת בסעיף היא איפוא אלטרואיסטית...צד המוכפף לחובת תום הלב חייב איפוא לנקוט התנהגות אלטרואיסטית, היינו, לפעול להגנת אינטרס של הצד האחר מעבר למה שקבוע בנורמה המסדירה את יחסו עם אותו צד". [הדגשות שלי א.ג]

כאמור, בין נתבעות 6-8 לתובעים, היתה התקשרות חוזית. הן היו מחויבות לשלם לתובעים את עמלתם. התשלום עבור פירסומי אופטיקנה שולם באמצעות התובעים ולא ע"י אופטיקנה, כך היה נהוג בין הצדדים. מכאן, שבקבלת התשלום ישירות מאופטיקנה, תוך "דילוג" על התובעים ואי תשלום עמלתם, נהגו הנתבעות בחוסר תום לב והפרו את המוסכם עם התובעים.

טוענת נתבעת 8, כי בהיות אופטיקנה והתובעים חתומים על ההסכם איתה ביחד ולחוד, היתה היא רשאית לקבל את כספה מאופטיקנה.
נכון, שבעצם קבלת הכספים מאופטיקנה, במקרה של נתבעת 8 לא היה פסול, אלא שבכל מקרה לא היתה פטורה מלהעביר לתובעים את עמלתם.

כפי שהעיד מר פרחי, מנכ"ל שפ"מ:
" שיטת ההתחשבנות שלנו עם אופטיקנה ואילנות היתה כזו: אנחנו הוצאנו חשבון על שידורים, נניח 100 ₪ - כאשר מזה, הוצאנו חשבוניות לפרסומאי- שהוא משלם לנו את החשבונות של 85 ₪ בלבד...ה15% או ₪, היה העמלה שנשארה בידי הפרסומאי..."
[פרוטוקול, עמ' 181, הדגשות שלי א.ג]

אם אופטיקנה שילמה לנתבעת 8 ישירות, לא יכל הפרסומאי "להשאיר בידו" כל עמלה, לפיכך נתבעת 8 התנהגה גם היא שלא בתום לב, בקיזוז עמלת התובעים והפרה את התחייבותה כלפיהם.

לסיכום
הוכח לי כי ב"משולש" היחסים במקרה דנן, פעלו אמצעי התקשורת ואופטיקנה שלא עפ"י המוסכם ובהעדר תום לב, ולא היו עקביים בהגשמת הציפיה הסבירה של כל הצדדים. ההפרה המשותפת של אופטיקנה ואמצעי התקשורת היתה בתשלום ישירות לאמצעי התקשורת ואי תשלום העמלה לתובעים. לפיכך על אופטיקנה ואמצעי התקשורת לפצותם את התובעים על אובדן הכנסה כלפי העתיד בגין הפרת החוזה, כפי שיפורט להלן.

11. התביעה בגין נזקי אופטיקנה [ ת.א. 22703/95]:
אע"פ שנטענו טענות רבות כנגד אופטיקנה, מצאתי לנכון להתייחס לטענה העיקרית שהיא סלע המחלוקת. כאמור, אופטיקנה תבעה בתביעה שכנגד החזר כספים בגין עמלות יתר שגבו ממנה התובעים. ברם, כפי שצוין לעיל, לא הוכחה לי טענת אופטיקנה, כי הוסכם בין מנהל אופטיקנה, מר רסין לתובע, שהאחרון יהיה זכאי לגבות עמלה בשיעור של 15% בלבד.

מעבר לכך לא הוכחו נזקיה האחרים של אופטיקנה וההודעה על הפסקת הפירסומים ששלח התובע, היתה פועל יוצא מהפרת ההסכם ע"י אופטיקנה.
מכאן, שדין התביעה להחזר כספים כנ"ל דינה להידחות.

12. 12. גובה הפיצויים:
א. א. התביעה לתשלום החוב
על אופטיקנה לשלם לתובעים את החשבונות שלא שולמו עבור חודשים אפריל, מאי ויוני 1994. מסכום זה יש להפחית את הסכומים ששילמה אופטיקנה בפועל ישירות לאמצעי התקשורת השונים לפי הפירוט הבא:

1. 1. סה"כ חוב אופטיקנה כלפי התובעים בגין חשבונות חודשים אפריל, מאי,יוני הינו 491,751 ₪ (קרן), כעולה מנספחים ו',ח',ט' לכתב התביעה בת.א 51953/94 ובתוספת הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה הנ"ל, סך של 507,248 ₪.
2. 2. סה"כ הסכום ששולם ע"י אופטיקנה ישירות לאמצעי התקשורת, ואין חולק עליו, הינו 385,039 ₪.
3. 3. מכאן, שסה"כ החוב של אופטיקנה לתובעים בגין אי תשלום החשבוניות, שהוא למעשה העמלה המגיעה לתובעים, הינו סך של 129,192 ₪ (הסכום שוערך ליום הגשת התביעה - 7/8/94).

ב. ב. התביעה לאובדן הכנסות כנגד אופטיקנה ואמצעי התקשורת:

אופטיקנה [נתבעות 5-1] ואמצעי התקשורת [נתבעות 8-6], הפרו את ההסכם עם התובעים, בכך שלא שולמו חשבוניות החוב לידי התובעים אלא ישירות לאמצעי התקשורת ולא הועברו לתובעים עמלותיהם כמוסכם.
סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע:
"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה וכתוצאה מסתברת של ההפרה".

וכן נפסק:
" כידוע, הפיצויים נועדו להעמיד את הנפגעים באותו מצב שבו היו אילו קוים החוזה. זאת, בין שהנזק מתבטא בהפסד ישיר ובין שהוא מתבטא בהפסד רווח...מפרי חוזה מחויבים בתשלום פיצויים אך בגין נזק שצפו כתוצאה מסתברת של ההפרה או שהיה עליהם לצפותו"...
[ע"א 1229/97 איי. אמ.אי - שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נג(4)657].

לטענת התובעים, הפיצוי המגיע להם הוא בגין 3 שנים של אובדן רווחים, על פי צפייתם להמשך עבודה לפרק זמן ארוך, וזכותם כי תינתן להם הודעה על הפסקת התקשרות 3 שנים מראש. לא אוכל לקבל טענה זו וזאת מהנימוק הבא:

במסמך 12 ל- ת/8, הזמנה וכתב התחייבות לשפ"מ, חתומים ביחד ולחוד התובעים ואופטיקנה. עפ"י מסמך זה שוכנעתי, כי לולא הפרת החוזה ע"י אופטיקנה ואמצעי התקשורת, ההתקשרות בין התובעים לאופטיקנה היתה נמשכת לפחות עוד 8 חודשים, קרי עד ל- 31/12/94.
כמו כן, מתוך עדותו של מר ורשבסקי מנכ"ל שוקן, עולה כי גם ההסכמים איתם היו לפרק זמן קצוב של שנה (פרוטוקול עמ' 161).
לפיכך, ומשלא הוכח אחרת, הרי שהעמדת התובעים באותו מצב שבו היו אילו היו מקוימים ההסכמים עם אמצעי התקשורת ואופטיקנה, הוא תשלום השכר שהיו מרוויחים התובעים במשך 8 חודשים ממועד הפרת ההסכם.
לטענת התובעים, הסכום המגיע להם בגין 3 שנות עבודה הינו 902,454 ₪, דהיינו כ-300,000 ₪ לשנה. כראיה, הציגו התובעים דו"ח הכנסות התובעת לתקופה של 1 חודשים מ-1/7/93 ועד 31/5/94. ממסמך זה עולה כי הכנסות החברה, בקיזוז הוצאותיה, היו בסך כולל של 275,750 ₪ (לא כולל מע"מ). משמע, רווחי התובע היו בממוצע 25,000 ₪ בחודש. יש לציין שהתובע לא נחקר כלל בנוגע לגובה השתכרותו.

לאור זאת, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין 8 חודשי עבודה עס' של 200,000₪. בסכום זה יש לחייב את כל הנתבעים.

אשר על כן:
הסכום שעל אופטיקנה לשלם לתובעים הוא החזרת החוב בסך 129,192 ש"ח, בתוספת 50,000 ש"ח, שהוא חלקה באובדן הכנסות, סך כל הסכום הינו 179,192ש"ח.

הסכום שעל נתבעות 6-8 לשלם בגין אובדן הכנסות, הינו 150,000 ש"ח. בסכום זה עליהן לשאת ביחד ולחוד.
13. 13. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן:

א. א. אני מחייב את נתבעות 1-5 לשלם במאוחד ובנפרד לתובעים סך של 129,192 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה (7/8/94) ועד ליום התשלום המלא בפועל, ובנוסף עליהן לשלם במאוחד ובנפרד לתובעים סך של 50,000 ₪, סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה [2/10/94] ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. ב. אני מחייב את נתבעות 6-8 לשלם במאוחד ובנפרד לתובעים סך של 150,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה [2/10/94] ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ג. ג. אני דוחה את התביעה בתיק 22703/95.

ד. ד. אני מחייב את נתבעות 1-5 לשלם במאוחד ובנפרד לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 27,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ה. ה. אני מחייב את נתבעות 6-8 לשלם במאוחד ובנפרד לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 22,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ניתן היום י"א בשבט, תשס"ב (24 בינואר 2002) בהעדר הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
מותר לפרסום מיום 25/1/2002
אשר גולדין
, שופט סג"נ
059876/94א 120 אשר גולדין








א בית משפט שלום 59876/94 פרסום אילנות בע"מ ,אילן בר נוי נ' אופטיקנה האופטיסטור הראשון בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/01/2002)