פסקי דין על גיורא הירש | פסקי דין על רוני לאופר | פסקי דין על עדן מותגים | פסקי דין על פול בר אחזקות |

46706/03 א     04/06/2006




א 46706/03 גיורא הירש נ' רוני לאופר, עדן מותגים בע"מ, פול בר אחזקות בע"מ




בעניין:

15



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
046706/03


בפני
:
כב' השופטת רביד עינת


05/06/2006





בעניין:
גיורא הירש



ע"י ב"כ עו"ד
יואב רומן

תובע

נ
ג
ד


1.
רוני לאופר
2.
עדן מותגים בע"מ

3.
פול בר אחזקות בע"מ




ע"י ב"כ עו"ד
אלדד פסי

נתבעים


פסק דין

1.
התובע טוען כי בינו לבין הנתבע נכרת הסכם שותפות, על מנת להפעיל במשותף בר
ברחוב מנדלי 7 בתל אביב (להלן: "הבר"). אין מחלוקת, כי למרות שהוחלפו בין הצדדים 8 טיוטות להסכם שותפות, הרי שהסכם בכתב לא נחתם בין הצדדים. יחד עם זאת, התובע טוען, כי הנתבע אישר בפני
ו בעל פה, כי עקרונות הסכם השותפות מקובלים עליו וכי "העסק סגור", לכן, לטענת התובע השקיע בעסק כספים רבים כמו גם משאבי זמן, מחשבה ותקווה. התובע עותר לאכוף את הסכם השותפות, להצהיר על זכותו במחצית הבר ולאחר מכן לחייב את הנתבע לשלם לו מחצית משווי הבר (150,000 ₪) ולחילופין לקבוע את החלק לו זכאי התובע בגין חלקו בשותפות.
2.
הנתבעים טוענים לעומת זאת, כי בין הצדדים לא נכרת כל הסכם שותפות וכי התביעה כולה הינה קנטרנית וטורדנית. לטענתם, הנתבע הקים את עסק הבר לבדו, מתפעל אותו לבד ואין כל מקום לשתף את התובע בעסקו.
3.
התובע טען עוד, כי בין הצדדים נכרת הסכם פשרה, אשר הנתבע הפר ולכן לחילופין הוא מבקש כי הסכם הפשרה יאכף על הנתבע. הנתבע מצידו טען, כי גם בנושא זה נוהל מו"מ, אשר לא הבשיל לכלל הסכם מחייב.
4.
הנתבעות 2 ו-3 הינן חברות בשליטת הנתבע.
5.
במסגרת ההוכחות הגישו תצהירים ונחקרו, מטעם התובע: התובע, רו"ח יניב ברזילי ומר אריאל ברקו ומטעם הנתבע: הנתבע ומר רועי מטי.
עיקרי העובדות
6.
התובע הינו גרפיקאי ומוסיקאי בהכשרתו. הנתבע ניהל את קפה "כסית" ועל פי עדותו היה בעל נסיון בתחום המסעדנות, כאשר סייע למשפחתו בהקמה וניהול של חמש מסעדות.
7.
על פי הסכם שכירות, שצורף לתצהיר הנתבע, הנתבע שכר מקום בשטח של 146 מ"ר בקומת קרקע בבניין ברח' בן יהודה 57 ת"א וזאת ביום 26.8.02. מטרת השכירות היתה להפוך את המקום לבר.

על הסכם השכירות חתום הנתבע בלבד וכך גם הערבות שניתנה למשכיר, ניתנה ע"י הנתבע בלבד (נספח "א" לתצהיר הנתבע). הערבות כללה 20,000 ₪ פקדון מזומן ו- 20,000 ₪ צ'יק בטחון. המו"מ נוהל בשם הנתבע בלבד. במהלך המו"מ ייצגו את הנתבע עורכי דינו והם פנו למשכיר בשם "מרשנו, רוני לאופר
" בלבד (ר' נספח "ב" לתצהיר הנתבע). על פי הסכם השכירות המקום הועבר לחזקת הנתבע ב- 1.12.02, כאשר השכירות לתקופה של 4 שנים.
8.
על פי מכתב, שכתב התובע לנתבע ביום 20.12.02 הוא מתאר שבחדש אוקטובר 2002 פנה לראשונה לעו"ד רומן, על מנת שיכין הסכם שותפות לצדדים. ב- 3.11.02 נשלחה מהתובע לנתבע טיוטת הסכם ראשונה, אשר נוסחה ע"י עו"ד רומן ואשר לא נחתמה ולאחריה נשלחו עוד שמונה טיוטות נוספות, אשר לא נחתמו וכולן הועברו מהתובע לנתבע. טיוטה שלישית נשלחה ביום 4.12.02. טיוטה רביעית נשלחה ביום 10.12.02, טיוטה חמישית נמסרה ביום 16.12.02, טיוטה שישית נמסרה ביום 23.12.02, ביום 1.1.03 הועברה טיוטה שביעית וביום 13.1.03 הועברה טיוטה שמינית.
9.
שני הצדדים מסכימים כי בשלב מסויים לא נמשך עוד המו"מ. התובע מאריך את תקופת המו"מ עד לסוף ינואר 2003 בעוד שהנתבע שם את נקודת הסיום עוד בחדש דצמבר 2002. ביום 20.12.02, לאחר הטיוטה החמישית, שלח התובע לנתבע מכתב בו הוא מכריז על הפסקת השקעה בפרוייקט משום שאין הסדר למעמדו וביום 17.1.03 שלח מכתב נוסף בו הוא מציין כי המו"מ התפוצץ באשמת הנתבע. ביום 29.1.03 שלח הנתבע מכתב לתובע ובו הודיע לו, כי הוא סבור שכל אותם מכתבים הם נסיונות לבנות לו "תיק", כי אין אמון ביניהם ועדיף לו לפעול לבד, במיוחד כאשר במהלך החודש וחצי האחרונים התובע אינו מסייע כלל לעסק.
10.
אין מחלוקת, כי התובע ביצע שתי העברות כספים: האחת, לחשבון עדן מותגים, הנתבעת 2, ביום 9.12.02 על סך 5,000 ₪ והשניה לחשבון נחמה לאופר, אימו של הנתבע, ביום 11.12.02 על סך 5,000 ₪. הצדדים חלוקים לגבי משמעות הסכומים הללו. התובע טוען כי ההעברות אלה היו השתתפות בשיעור מחצית בפיקדון, שנתן הנתבע למשכיר וכי הן הוכנסו לטיוטת ההסכם בסעיף 22 לטיוטה החמישית, ואילו הנתבע טוען, כי מדובר בהלוואה אישית שנתן לו התובע, ללא קשר לבר.
11.
בחדשים הבאים עבד הנתבע על פתיחת העסק ללא שיתוף התובע, אשר פרש מסיוע מעשי לעסק עוד בדצמבר 2002, לאחר שהכריז על כך במכתב שכתב לנתבע. הנתבע בסיוע אנשי מקצוע שונים, עמל כל אותם חודשים, על מנת להקים את הבר ולפתוח את העסק. במאי 2003 פתח הנתבע את הבר לפעילות בעצמו ללא שיתוף הנתבע. במהלך החדשים פברואר עד אפריל 2003 ניהלו הצדדים ועורכי דינם מו"מ לפשרה. ביולי 2003 הוגשה התביעה.
האם נכרת בין הצדדים הסכם שותפות מחייב
12.
הצדדים כמובן חלוקים בשאלה זו לחלוטין. התובע טוען כי נכרת הסכם שותפות, על פיו פעל התובע והשקיע מזמנו, מרצו והונו בבר, ואילו הנתבע טוען, כי לא נכרת כל הסכם בין הצדדים, משום שהם היו חלוקים לאורך כל המו"מ בנוגע לפרטים מרכזיים ובסופו של דבר לא נחתם הסכם בין הצדדים.

13.
שני פסקי הדין המנתחים סוגיה זו, דהיינו מתי הופכת מערכת יחסים בין צדדים לשותפות הם: ע"א 727/88 מנשה שוורץ נ' ישראל רנן פ"ד מו(5) 851 (להלן: "פסק הדין שוורץ") וע"א 609/78 קן תור נ' גלבוע, פ"ד לד (1) 239 (להלן: "פסק הדין קן תור"). כך נאמר בפסק הדין קן תור בעמ' 248:

"מתוך ההגדרות הכלולות בסעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה-1975

נובע ששותפות היא חבר בני אדם שהתקשרו בקשר שותפות, היינו - שמנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים. התקשרות לצורך זה משמע הסכם לנהל ביחד עסק מסויים, ועל גלבוע היה להוכיח קיומו של הסכם כזה ביחס לסוכנות פז, שהרי טען כי שותפות כזאת קיימת בינו לקן תור. במלים אחרות - גלבוע חייב היה להוכיח שבינו לבין קן תור נקשר הסכם, מפורש או מכללא כי סוכנות פז תנוהל על ידי שניהם ביחד במטרה להפיק ממנה רווחים".
ובפסק הדין שוורץ

, בעמ' 853, נאמר:
"השאלה, מתי המימצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות, היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות, באשר לקיומה של שותפות שאלה של עובדה היא (ראה
:

נ
,rochester and san francisco
d. 2a am. jur 350 1987
וע"א 167/89)

"
.


14.
בפסק הדין שוורץ
מתואר מה הם הקווים המנחים ואימתי יש להסיק כי מערכת קשרים כלשהי הגיעה למורכבות מספיקה על מנת להיקרא שותפות, כאשר בית המשפט העליון מפרט חלק מסימני ההיכר של שותפות:

·
ראשית, כוונת הצדדים להיות שותפים.
בנקודה זו מפרט ז. יהודאי בספרו "דיני שותפות בישראל", הוצ' תמר, תשמ"ט, בעמ'
32
:ו
"

על חוזה שותפות יש להחיל את דין החוזים הכללי, וכמו בכל חוזה, כך גם בחוזה שותפות, יש לראות בכוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים תנאי לקיום החוזה, ותנאי זה בא לידי ביטוי במונח גמירת הדעת. המבחן לקיום גמירת הדעת יהיה, בדרך כלל, מבחן


אוביקטיבי, היינו, השאלה תהיה אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר למד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים.
"

·
שנית, הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים
.


·
שלישית, השתתפות הצדדים ברווחי העסק
.


·
רביעית, משכם של היחסים בין הצדדים. לעניין זה ראוי לציין שב

פסק דין
שוורץ הצדדים פעלו במשותף משנת
1973

ועד 1980 עד ניסיון עריכת הסכם השותפות, שנכשל.

15.
בפסק הדין שוורץ
הסיק בית המשפט קיומו של הסכם מכללא, שנוצר מנסיבות והתנהגות שני הצדדים, שקדמו לניסיון, שהיה ב
1980

לכרות חוזה מפורש. הצדדים פעלו שבע שנים (!) יחדיו לקידום פרוייקט של תחנת שירות וסיכה לרכב ומסעדה. כל צד הזרים כספים רבים; שני הצדדים היו שותפים להסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל, כאשר הצד שחתם היה בעל זכות להסב את ההסכם לצד הנוסף; נשלח מכתב מצד אחד למשנהו שבו דנים "בהמשך השותפות"; והיו פגישות משותפות מול הרשויות. ההסכם לא נחתם רק בשל ויכוח על זכות ההכרעה ושיוך המניות.

16.
גם בפסק הדין ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי (לא פורסם) חוזר כב' השופט דב לוין על הכללים להכרה במערכת יחסים כשותפות, באומרו:

"עמדנו על כך לא אחת בפסיקתנו והתגבשו קווים מנחים לבחינת הנושא. כך אצלנו וכך גם בהלכה המקובלת בדין


האנגלי והאמריקאי. כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה
:

ו

הכוונה של הצדדים להיות שותפים.
הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים.
השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק.


הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק
.


הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה


בעניני העסק.
השתתפות הצדדים ברווחי העסק
.

מישכם של היחסים בין הצדדים
.

על השופט לשקול, בעזרת מבחנים אלה ואחרים, האם נקשר הסכם בין בעלי הדין לנהל יחד


עסק במטרה להפיק ממנו רווחים"
.

17.
פסק דין
נוסף לעניין מערכת יחסים שבין שותפים היא ע"א 705/88 אנקומר נ' צוקר (לא פורסם). באותו

פסק דין
שני הצדדים הודו, ששיתפו פעולה ביניהם להקמת עסק משותף, אשר ישמש כנציג בישראל של חברות זרות. צוקר היה בעל הקשרים והוא יצר את הקשר עם החברות הזרות בעבור העסק, אולם בשל היותו עובד במשרה ציבורית לא יכול היה להתייצב בחברה בשמו ולכן פעל הצד השני, כאשר לימים צריך היה צוקר לפרוש מעבודתו ולקבל מחצית. הצדדים יצאו לתערוכות עסקיות ביחד ואף חתמו הסכם ביניהם להקמת חברה משותפת, אשר מנייה אחת שלה הוחזקה ע"י עו"ד בנאמנות בעבור צוקר. בנסיבות אלה של פעילות במשך שנה, כאשר צוקר הוא שנביא לעסק את מירב התשתית העסקית (קשרים עם חברות בחו"ל) וכאשר ההסכם לא נחתם, רק משום שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה בשאלה תוך כמה זמן יתפטר צוקר מעבודתו ויצטרף לחברה- קבע בית המשפט כי בין הצדדים נכרת הסכם שותפות. אגב, הצד השני באותו תיק היה מוכן לשלם לצוקר "שכר ראוי והשבת הוצאותיו".
18.
עוד ראוי לציין כי בפסקי הדין חוזרים על הקביעה, כי הטוען לקיומה של השותפות עליו נטל ההוכחה.

19.
עוד אזכיר כי, חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 קובע, כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול וכי קיבול יעשה: "בהודעת הניצע שנמסרה למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה."
20.
לאחר סקירת המצב המשפטי אפנה לבחון את המקרה שלפני על פי הנחיות הפסיקה.
21.
ראשית, יש להזכיר, כי במקרה זה לא היה מעולם קיבול של ההצעה וכל הטיוטות, ששלח התובע לנתבע ונוסחו ע"י עורך דינו של התובע ולא נחתמו - מעידות על כך. המחלוקת בין הצדדים רק החריפה עם חלוף הזמן ובמהלך החלפת הטיוטות (מהצעת הטיוטה הראשונה ב- 3.11.02 דרך כתיבת המכתב של התובע ב- 20.12.02 בו הוא מכריז על הפסקת השקעה ועד לטיוטה האחרונה בינואר 2003). המחלוקות בין הצדדים לא נפתרו ומהלך המו"מ גרם לחוסר אמון ולמישקעים בין הצדדים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם במכתבו של הנתבע מיום 29.1.03, בו הוא מעלה את תחושתו כי הנתבע "תופר" לו תיק, ביטוי שמעיד על חוסר אמון מובהק בין הצדדים.

22.
איני מקבלת את טענת התובע, כי לקח חלק כבר בשלב מציאת המקום והחתימה על חוזה השכירות. לו אכן כך היה, כי אז כשותף מלא היה מצופה ממנו להשתתף במו"מ, בחתימה ובודאי בערבויות. אולם בחקירה הנגדית מאשר התובע, כי לא השתתף כלל במו"מ לחוזה השכירות (עמ' 6 שורות 13-17) וכי כל המסמכים בעניין זה, מתייחסים לנתבע בלבד. ההסכם נכרת עם הנתבע בלבד. הנתבע הוא שנתן את פיקדון המזומן על סך 20,000 ₪ וכן צ'ק בטחון בסכום זה. המו"מ נוהל בשמו של הנתבע בלבד (ר' מכתב עורך דינו לעו"ד המשכיר) ע"י עורך דינו של הנתבע בלבד ואפילו בטיוטות הסכם השותפות נרשם במפורש כי "צד א' (הנתבע) שכר אתר להקמת עסק בעל אופי וייעוד" (והואיל הראשון). לפיכך, איני מקבלת את האמור בסעיף 6 לתצהירו של התובע המתאר פעילות וסיוע מצידו בהליך השכירות, אשר אין להם בסיס והוספו רק כדי להאדיר את פעילותו של התובע במקום.
23.
מן המסמכים והעדויות עולה, כי במחצית אוקטובר החל המו"מ בין הצדדים. גם התובע מציין בסעיף 7 לתצהירו כי באוקטובר 2002 פנו הצדדים לעורך דין.
24.
טיוטות ההסכם לא הבשילו לכלל חוזה מחייב. בין הצדדים נותרו מחלוקות מרובות בעניינים מהותיים, אשר עליהם לא הצליחו לגשר. כל מה שהסכימו עליו, בזמן שהחלו לנסח את הסכם השותפות היה "חלוקת התפקידים" ביניהם (ר' עמ' 8 שורה 14). חלוקת התפקידים היתה "הוא (הנתבע) היה אמור להוביל ואני (התובע) הייתי צריך להתעסק עם הספקים. הוא היה צריך לעבוד בשעות הלילה ואני הייתי אמור לעבוד ביום מול הספקים." (עמ' 8 שורות 27-28). לבד מכך לא הייתה ביניהם הסכמה בנושאים מהותיים.
25.
אחד הנושאים המהותיים, עליו לא הצליחו הצדדים לגשר, היה, מה יהא חלקו של כל אחד בהכנסות השותפות. ר' עדותו של התובע בעמ' 8 שורה 29 עד עמ' 9 שורה 7, לגבי המחלוקת בעניין זה. גם לא הייתה הסכמה מצד התובע לדרישתו של הנתבע, שהאשראי ספקים, שהוא משיג, יקבל ביטוי כהלוואת בעלים (מדובר בסכום של 50,000 ₪, ר' סעיף 12 לטיוטה) ("אני לא הסכמתי זה מגוחך לגמרי", עדות התובע עמ' 9 שורה 9). דהינו שגם נושא סכומי ההשקעה של כל אחד בעסק, עדיין לא היה מוסכם. נושא נוסף שנוי במחלוקת היה, מי יעמוד מול הגורמים המוסדיים (מס הכנסה, ביטוח לאומי, עירייה, בנק). הנתבע רצה, שהתובע הוא שיחתום מול הגורמים הללו ואילו התובע סירב לכך. לאחר הטיוטה השמינית נשלח מכתב מיום 17.1.03 של התובע ובו הוא מציין את המחלוקות לעניין אשראי הספקים, זהות העומד מול הגורמים המוסדיים, רישום בעלי מניות וחלוקת המניות. באותו מכתב גם פתח התובע מחדש, נושא, שהיה מוסכם מלכתחילה, בדבר דרך ניהול העסק, והוא מבקש באותו מכתב, כי ניהול הבר יעשה ע"י צד שלישי תוך קבלת אחוזים מן הרווח. כמו כן באותו מכתב נדרש הנתבע להחליף את רוה"ח.
26.
לדעתי, כל הנושאים, שנותרו עדיין שנויים במחלוקת מספיקים בהחלט כדי לקבוע שהתובע והנתבע רחוקים היו מהסכמה על הסכם שותפות ביניהם בנוגע להפעלת הבר. למעשה, למעט השאלה של חלוקת התפקידים ביניהם לא היתה ביניהם הסכמה של ממש באשר לפעילות המשותפת. אם אין הסכמה על סכומי ההשקעה של כל שותף ועל חלוקת הרווחים, די בכך כדי לקבוע כי הסכם שותפות לא היה בין הצדדים.
27.
כעת יש לבחון האם ללא קשר לשלב החלפת הטיוטות הגיעו הצדדים להסכם שותפות על פי התנהגותם במהלך כחודש וחצי-חודשיים (מאוקטובר ועד דצמבר 2002), שאז הכריז התובע כי אינו משקיע עוד בשותפות. במילים אחרות יש לבחון גם על פי הכללים שנקבעו בפסקי הדין הנ"ל האם נוצרה שותפות בין הצדדים.
28.
המבחן הראשון: כוונת הצדדים. את כוונת הצדדים יש ללמוד מהתנהגותם. אין ספק שהתובע רצה להיות שותף ואילו הנתבע רק בחן את האפשרות, כפי שהעיד על כך מר רעי מטי, הנדסאי, חבר של הנתבע, שסייע לנתבע בהשגת רישיון העסק ובתכנון העסק. על פי עדותו, התובע הוצג בפני
ו כ"שותף פוטנציאלי" בלבד ולא כ"שותף". לעניין זה אני נותנת אמון בעדותו של רעי מטי. העובדה שעל הסכם השכירות חתם רק הנתבע ואין כל אפשרות להסב את החוזה לאחר, מלמדת על הכוונה של הנתבע בשלב השכירות, דהיינו באוגוסט 2002. וזאת בהשוואה למשל לחוזה שתואר ב

פסק דין
שוורץ, ששני הצדדים היו שותפים לו גם ברמה הפורמלית.
29.
המבחן השני: הצגת הצדדים כשותפים לציבור- על פי עדותו של רעי מטי, כאמור, הצדדים לא הציגו עצמם כשותפים אלא כשותפים פוטנציאלים, דהיינו בשלב הבדיקה.
30.
המבחן השלישי: השתתפות הצדדים בנכסים ובהחזקה של הנכס. אין ספק שלתובע לא היה כל קשר משפטי לנכס, משום שחוזה השכירות, שהוא ארוך טווח מאד (ארבע שנים עם שתי אופציות לארבע שנים נוספות)
נחתם בלעדיו וללא אפשרות להסבה של ההסכם לאחר. כך גם הערבויות שניתנו בגין הנכס, ניתנו ע"י הנתבע בלבד. אשר להחזקת הנכס- התובע, שעליו נטל ההוכחה, לא הציג, ולו קבלה אחת על תשלום בגין החזקת הנכס- ארנונה, מים, חשמל וכו'.
31.
המבחן הרביעי: הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק. בנושא זה ודאי שלא היתה הסכמה בין הצדדים ולמעשה ברור כי המוביל העיקרי היה הנתבע, שהיה בעל הנסיון בתחום, והצדדים, כזכור, לא הסכימו ונחלקו בשאלה של חלוקת השליטה ביניהם.
32.
המבחן החמישי: הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה

בענייני העסק. לא מצאתי זכות כזו של הצדדים בעניין זה.
33.
המבחן החמישי: השתתפות הצדדים ברווחי העסק
.
בשלב שבו עלו היחסים על שרטון טרם היו רווחים לעסק, באשר הוא טרם נפתח, ולכן לא היתה השתתפות שכזו. לא זו אף זו, שעל כך גם כן נחלקו הצדדים.
34.
המבחן השישי:
מישכם של היחסים בין הצדדים. משך היחסים כה קצר עד כי אינו מעיד על קשר של שותפות לעסק. חדשיים של ניהול מו"מ ובמקביל פעילות, אשר בעיקרה נעשתה ע"י הנתבע - אינה יוצרת יחסי שותפות. מה עוד שכל אותה תקופה היתה זו רק תחילתה של הדרך לפתיחת העסק. משלב סיום היחסים בסוף ינואר 2003 ועד פתיחת העסק במאי 2003 השקיע הנתבע עוד שלושה חודשי עבודה מרובה ואינטנסיבית, על מנת להביא לפתיחת העסק וכל זאת כאשר התובע הפסיק לסייע, על פי הכרזתו שלו, בכתב, עוד בדצמבר 2002.
35.
לאחר שבוחנים את היחסים בין הצדדים על פי מבחני הפסיקה ברור שלא נוצרה כל שותפות בין הצדדים ודווקא הנסיון שלא צלח לחתום על הסכם שותפות מיד עם תחילת מערכת היחסים בין הצדדים - מעיד על כך. העובדה שהתובע ביקר במקום מספר פעמים והשקיע מספר שעות עבודה אינה הופכת אותו לשותף מלא לנתבע והדברים ברורים. לעניין זה אני מקבלת את עדותו של הנתבע, כי התובע השקיע מספר שעות בודדות בלבד. יש לציין, כי התובע העיד, כי המשיך לעבוד במשרה מלאה כל התקופה הרלוונטית.
36.
התובע טוען בסיכומיו כי השקיע 31,750 ₪ אותם הוציא לטובת העסק (ר' סעיף 30 וטבלה 1). חלק מן התשלומים הם תשלומים לעו"ד רומן, אשר הנתבע טוען כי ייצג רק את התובע, טענה שיש לקבלה בהתחשב בכך, שאותו עו"ד גם ייצג את התובע כנגד הנתבע בתיק זה. לכן אין מקום לחייב את הנתבע בתשלום שכר טרחת עו"ד מטעם התובע, שניהל בעבור התובע מו"מ לשותפות שלא צלח.
37.
התובע אמנם צרף לתצהירו מסמכים שונים, אולם בחינתם בעיון מעלה כי אינם מוכיחים על עבודה מרובה מצידו ואף לא כי הוא זה שיצר את הקשרים עם הגורמים המצויינים במסמכים. למשל, הצעה לשולחנות (

e
5) אשר הטלפון המצויין במסמך הינו של הנתבע; הצעה לתקרת גבס שאינה נושאת תאריך (
e
2) ויש לציין כי התובע העיד, כי ניסה להמשיך ולעסוק בתחום זה גם לאחר הכשלון עם הנתבע; הצעה למזגנים, שאינה מציינת כלל את שמו של התובע ושוב נכתב ששמו של איש הקשר הוא הנתבע (
e
3). יתר על כן, השתכנעתי כי התובע ניסה להאדיר את עבודתו בעבור הבר כמו למשל, נסיונו להראות כי היה לו קשר גם לשכירת המקום, בלא כל פעילות ממשית בשטח, כאשר את מירב העבודה השקיע הנתבע. גם מסמכים שהנתבע צירף כמסמכים שהוא ביצע התברר בחקירה הנגדית כי התובע הוא שהכינם. נספח
d
1 שהוא תכנון הבר או
d
3 (ר' עמ' 11 שורות 20-25).
38.
התובע גם מצרף מספר קבלות לתצהירו. כל הקבלות האלה מצויינות באות

f
ולגביהם אומר הנתבע בתצהירו, כי הן מלמדות, שהשקיע כספים רבים, רכש אביזרים, כלים וחומרים שהיו דרושים להקמה וכן שילם כספים ליועצים, לקבלנים ועובדים. לשם הוכחה צירף אותן קבלות, בלא שפירט לגבי כל אחת מהן את הקשר בינה לבין הבר. לאחר שעיינתי בכל הקבלות המסקנה היא, שאת רובן הגדול אי אפשר לקשר לבר. המוצרים שנקנו בהם אינם קשורים לבר. למשל, קבלה מיום 11.12.02 ובה מצויין: "משקפי מגן"; קבלה מיום 9.1.03 של "אופיס דיפו" עם מוצרים שאינם קשורים לבר; קבלה מיום 10.12.02 של "וינברג הירש" על סך של 195 ₪ בגין: "תיקון פטיש בוש, פחמים, כבל, כפתור, חריטת קולקטור ועבודה". כל הקבלות האלה אינן קשורות לעבודה בבר. חלק מן הקבלות חוזרות
פעמיים ודווקא קבלות בסכומים נכבדים יחסית (ג'קי חומרי בניין- גם
f
1וגם
f
4 ואבי פוקס מופיע גם ב
f5

וגם ב
f
6). והעיקר כל החשבוניות שלאחר 20.12.02 אינן יכולות להתקבל, לנוכח הצהרת התובע עצמו במכתב, כי הוא מפסיק להשקיע עד אשר יוסדר מעמדו. מכאן שאין בכל אותן קבלות, כדי להעיד על השקעה של התובע בבר.
39.
מכל האמור לעיל עולה, כי לא הוכח כי בין התובע לנתבע נכרת הסכם שותפות ולכן לא מגיע לתובע חלק בשותפות ובודאי לא סכום השווה למחצית העסק ואפילו לא חלק קטן יותר. לא השתכנעתי כי התובע תרם תרומה ממשית לעסק ולכן לא מגיע לו כל חלק בעסק.
חוסר תום לב בניהול משא ומתן
40.
איני מקבלת גם את הטענה, כי הנתבע ניהל מו"מ לעניין הסכם השותפות בחוסר תום לב. הצדדים ניהלו מו"מ לשותפות, אשר לא צלח ולא הגיע לכלל הסכם. בין הצדדים נותרו פערים באשר לנושאים מרכזיים והמו"מ אף הביא למערכת יחסים עכורה וחוסר אמון בין הצדדים, אשר אינו מתאים לשותפים המבקשים לנהל עסקם יחדיו. דווקא הנתבע הוא זה שבמהלך המו"מ גילה כי התובע אינו יכול להיות לו שותף בהתחשב בתכונותיו השונות (ר' סעיף 36 לתצהיר) ולכן זכאי ורשאי היה שלא לחתום הסכם שותפות עימו. יש לציין לעניין זה כי דווקא התובע הוא זה שפנה להשקעה בעסק ממניעים שלא כולם עסקיים, כאשר במקביל הוסיף לעבוד במשרה מלאה בתחום מקצועו, דבר שמעיד על רצינות הדברים מבחינתו. כפי שהעיד על עצמו: "אני בתור בליין אוהב את התחום,... ורציתי להכנס אליו. זה גם תחום בעל פוטנציאל עסקי וזה נראה לי כף. כאשר ניהלתי מועדון לא היתה לי בעיה של הכרויות" (עמ' 6 שורות 11-12)).
תשלום 10,000 ₪
41.
התובע טען בתצהירו, כי הועבר סך של 10,000 ₪ לשני חשבונות פרטיים הקשורים לנתבע. האחד של הנתבעת 2 והשני של אימו של הנתבע. הנתבע טען, כי אין כל קשר בין הסכום הזה לבין ההשקעה בבר וכי מדובר בהלוואה פרטית שנתן לו התובע, אשר הוא מוכן להחזירה בכל עת. התובע טוען כי היתה זו דרכו להשתתף בסכום הפקדון המזומן, שניתן למשכיר ע"י הנתבע. לראיה הוא מציין, שבטיוטה החמישית הוסף לראשונה סעיף הקובע, כי התובע ישתתף בסכום של 10,000 ₪ בפקדון וכי חתימת הצדדים על הטיוטה תהווה אישור לקבלת 10,000 ש"ח.
42.
אין בידי התובע כל מסמך המאשר בגין מה הועבר הסכום הנ"ל. הרישום בטיוטה החמישית אינו מוכיח דבר באשר היא לא נחתמה. להעברת הסכום לא נלווה מכתב מסודר, כפי שמן הראוי היה שיקרה במצב זה, לו היה הסכום המועבר סכום מוסכם לצורך השתתפות התובע בפיקדון. יש להזכיר כי התובע היה מיוצג לאורך כל הדרך ולו היתה נעשית השקעה שכזו בהסכמה וכחלק מן השותפות, הרי חזקה על עורך הדין שהיה יודע על כך ודורש קודם להעברה, כי הצדדים יחתמו על מסמך מסודר.
43.
יתר על כן ההקשר לטיוטה החמישית אינו ברור, שהרי מחצית הסכום הועברה כבר ביום 5.12.05 ובכל זאת בטיוטה הרביעית מיום 10.12.02 לא מצויין על כך.
44.
לפיכך, אני קובעת כי התובע לא הוכיח כי הסכום של 10,000 ₪ ניתן במסגרת הסכם השותפות.
הסכם הפשרה
45.
לחילופין, מבקש התובע כי אאכוף על הנתבע לשלם לו סך של 50,500 ₪ שהוא סכום, אשר, לטענתו, הצדדים הסכימו עליו במסגרת הסכם פשרה. לטענת התובע בסעיף 67 לתצהירו, הצדדים נפגשו במשרדי עורך דין עציוני ושם הוסכם כי הנתבע ישלם לתובע את הסכום הנ"ל כנגד ויתור על חלקו הנטען של התובע בעסק המשותף. גם כאן, אין בידי התובע הסכם חתום, אלא שוב טענה כי נכרת הסכם בעל פה.
46.
הנתבע מכחיש הסכם שכזה. לגירסתו, לאחר שהתובע הטריד אותו ואיים עליו ביקש לשים קץ לפרשה והסכים לפגישה. לטענתו, הסכים להחזיר לתובע את ההלוואה בסך 10,000 ₪ וכן הוצאות שיוכחו ע"י קבלות, הוצאות שמעולם לא הוכחו.
47.
לאחר הפגישה אצל עו"ד עציוני נכנסו הצדדים למו"מ ארוך בדרך של חילופי מכתבים וטיוטות, כאשר אין מחלוקת כי הטיוטה האחורנה, למרות שהיתה מוסכמת על הצדדים לפי מכתבי עורכי הדין – לא נחתמה. אומר מיד, שהמסמכים שהוחלפו בין הצדדים לעניין טיוטות המו"מ לפשרה (שלא כמו המו"מ לשותפות) מוכיחות על הגעה להסדר וסיכום כל פרטי ההסכם בין הצדדים עד שלא נותרה כל מחלוקת ורק נשאר לבצע את מעמד החתימה.
48.
בתחילה בסמוך לאחר מועד הפגישה ב"כ התובע הוא שהודיע לב"כ הנתבע, כי מרשו אינו מקבל את הצעת הפשרה שהוצעה, משום שהמועד שניתן לתשלום אינו נראה לו וכן משום שהוא דורש בטחונות להסכם (ר' מכתבו של עו"ד רומן מיום 4.2.03). גם ממכתבו של ב"כ הנתבע מיום 11.2.03 עולה כי שום סכום לא סוכם, אלא לצורך פשרה נכון היה הנתבע להשיב לתובע את השקעותיו, בתוספת סכום נוסף, אשר ישקף את מידת העבודה, ככל שהושקעה כזו וכן ריבית בגין דחיית התשלום למועד מאוחר יותר.
49.
לאחר מכן החל שוב המו"מ, כאשר הוסכם על סכום של 50,500 ₪, אשר הוזכר בטיוטת הסכם הפשרה, כסכום שישולם ע"י הנתבע לתובע לסיום הסכסוך. בין הצדדים הוחלפו מכתבים ותיקונים להסכם הפשרה עד ליום 6.4.03. ממועד זה ואילך נוצר נתק בתכתובת בין הצדדים ולאחריו בחדש יוני 2003 שוב החלה חליפת מכתבים בין הצדדים.
50.
אשר לנסיבות הנתק באפריל 2003, חלוקים הצדדים. התובע טוען כי הנתבע שכנע אותו כי אין צורך שיחתמו על הסכם הפשרה, "יבזבזו את זמנם של עורכי הדין", כדבריו, והוא הבטיח לו חגיגית ב"מילת כבוד", שגם ללא חתימה יעמוד בדיבורו. הנתבע טוען כי לא הבטיח לתובע דבר וכי לא חתם על ההסכם כי לא הסכים לאמור בו (עמ' 23 שורות 13-15).
51.
בעניין הסכם זה התנהלות הצדדים אינה ברורה. מתנהל לו מו"מ בין עורכי הדין המגיע לכלל סיכום מלא, כאשר ביום 6.4.03 שולח ב"כ התובע מכתב לפיו התקבלו כל תיקוני הנתבע להסכם הפשרה, ובכל זאת הצדדים אינם מתייצבים לחתום ולא נשלח כל מכתב של ב"כ התובע לב"כ הנתבע לזרזו לפעול בעניין. בנסיבות אלה אני נותנת אמון בגרסתו של התובע, כי הסיבה היתה, שנתן אמון בהבטחה שנתן הנתבע בעל פה לקיום הסדר הפשרה.
52.
לפיכך, אני קובעת כי יש לאכוף את הסדר הפשרה, כפי שנוסח ביום 18.3.03 (לרבות התיקון במכתבו של עו"ד רומן מיום 6.4.03), כאשר תאריכי התשלומים יתואמו כך שהתשלום הראשון יהיה 30 יום לאחר המצאת פסק הדין למשרדי ב"כ הנתבע. יש להדגיש כי סכום הפשרה כולל את סכום ההלוואה שנתן הנתבע לתובע.
53.
הואיל והנתבעות 2 ו- 3 אינן קשורות להסכם הפשרה איני מוצאת לנכון לחייב אותן בסכום כלשהו.
לסיכום
הנתבע ישלם לתובע סך של 50,500, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.3.03 ועד למועד התשלום בפועל. הסכום ישולם בשבעה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מ- 30 יום לאחר המצאת פסק הדין למשרדי ב"כ הנתבע.
הנתבע ישלם לתובע הוצאות. ההוצאות תהינה מופחתות מן הקבוע בתקנות, משום שניתן היה לנהל את התביעה על הסכם הפשרה בלבד דבר שהיה מקטין בהרבה את העלויות. לפיכך אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע סך של 1,000 ₪ הוצאות משפט וכן 3,000 ₪ שכ"ט עורך דין בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום ח' בסיון, תשס"ו (4 ביוני 2006) בהעדר הצדדים.


רביד עינת
, שופטת








א בית משפט שלום 46706/03 גיורא הירש נ' רוני לאופר, עדן מותגים בע"מ, פול בר אחזקות בע"מ (פורסם ב-ֽ 04/06/2006)