פסקי דין על דוד לב טוב | פסקי דין על חברת עוף מהודר

5008/06 תק     26/08/2007




תק 5008/06 דוד לב טוב נ' חברת עוף מהודר




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט לתביעות קטנות ירושלים
תק 005008/06


לפני:
כב' השופטת בר-אשר צבן תמר
תאריך:
26/08/2007




בעניין
:
דוד לב טוב





התובע

נ
ג
ד


חברת עוף מהודר





הנתבע



פסק דין

התובע ביסס את חובות הנתבעת כלפיו על רישומי יומן שנסמכו על שלושה גורמים (עובדיו, גורם אובייקטיבי והנתבעת). הנתבעת מצדה, לא הביאה כל ראיה לסתור זאת, מהנימוק ש"המוציא מחבירו עליו הראיה". השאלה היא, אם עמד התובע בנטל הבאת הראיות ובנטל השכנוע המוטל עליו. לשם כך יש להשיב לשאלות הבאות: האם יומנו של התובע בא בגדרה של "רשומה מוסדית", הקבילה כראייה בהתאם להוראות סעיפים 35 ו-36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. שאלה נוספת היא, אם ניתן בנסיבות העניין להחיל על הנתבעת את הכלל שלפיו הימנעותה מהבאת ראייה רלוונטית פועלת לחובתה (ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736).

א.
העובדות, הראיות וטענות הצדדים

2.
התובע, בעל עסק להובלת מוצרי בשר בקירור הוביל את מוצריה של הנתבעת, חברה לממכר עופות קפואים, שמנהלה הוא מר משה רוזנטלר. לטענת התובע, עד היום לא שולם לו שכרו עבור ההובלות האחרונות שביצע עבור הנתבעת בחודשים אוגוסט וספטמבר בשנת 2004, כפי שפורטו בנספח א' לכתב התביעה. פרטי ההובלות המופיעים בנספח זה כוללים את הפרטים הבאים: תאריכי ההובלות, היום בשבוע, שמו של נהג משאית ההובלה, מספר הרישוי של המשאית, שעת התחלת העבודה, שעת סיומה וסך כל שעות העבודה, וכן עלות ההובלה היומית בשקלים (להלן – נספח א').
לטענת נציג הנתבעת, מר משה רוזנטלר, התובע לא המציא לו חשבונית או אסמכתא בעניין הובלות אלו, ולכן הנתבעת לא שלמה עבורן. חשוב להדגיש שבכתב ההגנה, כמו גם לאורן כל הדיון בתביעה (שהיה ארוך יחסית לתביעות קטנות), לא טענו הנתבעת או מי מטעמה, שההובלות כלל לא בוצעו. כל שנטען היה שלא הוצגה "אסמכתא" לביצוע ההובלות. מכאן שהשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא אפוא, אם יש בידי התובע ראיה המוכיחה שאותן הובלות אכן בוצעו.

מלכתחילה כלל התובע בכתב התביעה גם פירוט הובלות שבוצעו בחודשים יוני ויולי. אך בהגינות רבה ציין, כי אם תוכיח הנתבעת ששילמה לתובע את שכרו עבור הובלות אלו, הוא יחזור בו מן התביעה ביחס אליהן. הנתבעת אמנם צירפה לכתב ההגנה מסמכים המוכיחים זאת, ולפיכך הוסכם
שהתביעה, כאמור לעיל, מתייחסת רק להובלות שבוצעו בחודשים אוגוסט וספטמבר.

3.
בעדותו, פירט התובע את נהלי עבודתו ואת דרכי רישום ההובלות שביצע, ובייחוד את נהלי עבודתו עם התובעת במועדים הרלוונטיים בפרט. על נהלים אלו ועל אופן הרישום, חזר גם מר יהודה לוי, העובד עם התובע. מר לוי אחראי על הנהגים, הוא מנהל את יומן העבודה, והוא גם נהג. מעדויות אלו עולה כי נוהל העבודה ואופן הרישום היה כלהלן:

מר לוי העיד שהוא נוהג לרשום בעצמו את פרטי ההובלות ביומן יומי, וכי ברשותו יומנים מאז שנת 2001. לבית המשפט הוגש היומן של שנת התשס"ד (2003 – 2004) (ת/1), ומעיון בו עולה כי הפרטים המופיעים בנספח א', אכן מופיעים ביומן. עוד עולה שכל רישומי היומן נכתבו באותו כתב-יד, וכי הרישומים הרלוונטיים לתביעה, משולבים בין שאר רישומי היומן, וניכר שלא הוספו במועד מאוחר יותר. על-פי עדותו של מר לוי, הרישום נערך בכל יום ויום, ואין מדובר ברישום שנערך בדיעבד, והוא מבוסס על שלושה גורמים. האחד מטעם התובע, השני אובייקטיבי ואילו השלישי מטעם הנתבעת:

א.
הנהג (עובד של התובע) – בתום עבודת הנהג, נוצר קשר טלפוני בין מר לוי לבין הנהג שמוסר את פרטי ההובלה.

ב.
מכשיר "איתורן" (גורם אובייקטיבי) – משאיות ההובלה מחוברות למכשיר "איתורן", המציג במחשב שעמו עובד מר לוי, היכן בדיוק מצויה המשאית, לאן נסעה והיכן עבדה. איתור זה נעשה בזמן אמת, ולכן לא ניתן היה להציג במהלך המשפט את רישומי ה"איתורן" משנת 2004.

ג.
חתימת נציג הנתבעת – הנהג החזיק ברשותו דף שכלל את פרטי ההובלות, ושעליו חתם מר משה רוזנטלר, או אחיו יהודה (יודי), בתום כל הובלה כדי לאשר שבוצעה.

4.
הגורם השלישי שעליו מבוססים הרישומים ביומן – חתימת נציג הנתבעת – שנוי במחלוקת בין הצדדים. הצדדים לא חלקו על כך שעל רקע מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים בעבר, אמנם נעשה רישום כאמור, שעליו חתם אחד מנציגי הנתבעת. במקביל, נהג מר משה רוזנטלר להחתים את הנהגים בתום כל הובלה. מר משה רוזנטלר אף הגיש את דף חתימות הנהגים, המתייחס להובלות שבוצעו בחודש יולי, ושהתביעה לגביהם, כאמור בפתח הדברים, בוטלה (נ/2). הצדדים גם הסכימו, שבעבר הוסכם בינם, ששני דפי החתימות, זה הנושא את חתימות הנהגים וזה הנושא את חתימת נציג הנתבעת, יהוו את הבסיס להוצאת החשבוניות על-ידי התובע, ולתשלום כנגד החשבונית מצד הנתבעת עבור ההובלות.

ביחס להובלות השנויות במחלוקת לא הוצגו דפי החתימות, ומכאן המחלוקת בין הצדדים, אם בהיעדר "אסמכתא" זו זכאי התובע לתשלום עבור אותן הובלות. לטענת מנהלה של הנתבעת, מר משה רוזנטלר, הוא נהג לשמור את הנייר הנושא את החתימות רק עד להתחשבנות בין הצדדים ולהוצאת חשבונית על-ידי התובע. במקרה זה, כך לטענתו, אין ברשותו את נייר החתימות, ואף לא כל מסמך אחר המאשר את ביצוע ההובלות, ולכן לא שולם עבורן.

מנגד טען התובע, וכך גם העיד מר יהודה לוי, כי שני דפי החתימות היו ברשותו של מר משה רוזנטלר, לצורך עריכת חשבונותיו, אך הוא לא השיב להם את דפי החתימות, ולכן הם אינם ברשות התובע. מסיבה זו, כך טענו, גם לא הוצאו חשבוניות עבור ההובלות השנויות במחלוקת. התובע הוסיף כי אילו הוציא חשבונית, היה עליו לשלם מע"מ מבלי שקיבל את התשלום מהנתבעת.

בעניין חתימות הנתבעת, העיד גם מר יהודה רוזנטלר, שאישר את הנוהל, והוסיף שמאז הסתיימה העבודה עם התובע, הם לא קיבלו כל דרישת תשלום. חשוב להדגיש, שגם הוא לא טען שלא בוצעו הובלות בחודשים אוגוסט וספטמבר, אלא רק שלא נדרש תשלום עבורן. עדות זו איננה רלוונטית, משני טעמים. הטעם האחד הוא, שלא הייתה מחלוקת שמר משה רוזנטלר, הוא שהיה אחראי לנושא התשלומים, ולא אחיו יהודה. הטעם השני הוא, שמר יהודה רוזנטלר כלל לא זכר מתי הופסקה העבודה עם התובע, וממילא שלא זכר את מועדי ההובלות האחרונות שביצע התובע.

5.
התובע ביקש לחזק את טענותיו גם באמצעות רישומים של חברת "גלאט עוף", ששחטה את העופות עבור הנתבעת, ובאמצעות רישומי הווטרינר שאישר מטעמה את כל אחת מההובלות. אולם חברה זו סירבה למסור לידיו את הרישומים ללא צו של בית המשפט.

ראייה נוספת שעליה ביקש התובע לבסס את טענותיו כי ההובלות השנויות במחלוקת אכן בוצעו, היא פירוט שיחות טלפון נכנסות שקיבל מחברת סלקום, הכולל רישום של השיחות שנכנסו למכשיר הטלפון הסלולארי שלו במועדים הרלוונטיים (ת/3). מפירוט זה, כך טען (נבדקו מספר רישומים מדגמיים), ניתן לראות שבמרבית המקרים, נהגו נציגי הנתבעת להתקשר אל התובע סמוך לביצוע ההובלות, כדי לוודא שאין תקלות או עיכובים. לדבריו, אילו אמנם נותק הקשר בין הנתבעת לבינו, ואילו לא היה מבצע את ההובלות באותה עת, לא הייתה תדירות כזו של שיחות טלפון בינם. על אחת כמה וכמה ששיחות אלו לא היו מתקיימות סמוך למועדים שלטענתו אמנם בוצעו הובלות בפועל (כמפורט בנספח א').

6.
מתוך שש-עשרה הובלות שביחס אליהן הוגשה התביעה, נרשם שתשע בוצעו על-ידי "איציק". בעניין זה העיד אח של התובע, מר יצחק בן-ג'ון, שהוא אחד הנהגים. מר בן-ג'ון חזר בקצרה על נהלי העבודה שעליהם העידו התובע ומר לוי, והעיד שעבד בהתאם לנהלים אלה, ושאכן ביצע את כל ההובלות שביחס אליהם רשום שבוצעו על-ידי "איציק". עוד הוסיף ש"יהודה" שביצע ארבע הובלות הוא העד מר יהודה לוי, "משה" שביצע שתי הובלות, הוא נהג שעבד עמם בעבר, ובמועד המשפט לא היה בארץ, ו"דוד", שביצע הובלה אחת, הוא התובע.

ב.
ניתוח הראיות – הפן המשפטי

7.
רישומי היומן שאותם הציג התובע (ת/2) באים בגדרה של "רשומה מוסדית", כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בהתאם להגדרה זו, "רשומה מוסדית" היא "מסמך, לרבות פלט אשר נערך על-ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". הגדרתו של "מוסד" לעניין זה, היא "המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור", ואילו הגדרת "עסק" היא, "לרבות משלח יד". מכאן אפוא, שרישומי היומן שניהל מר לוי עבור התובע, ושהוגש והוצג לבית המשפט הם בגדר רשומה מוסדית, בהיותו מסמך, אשר נערך על-ידי עובד של התובע, במהלך הפעילות הרגילה של העסק.

מכיוון שכך, הרי שבהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות, תהיה הרשומה המוסדית ראייה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בהליך משפטי, אם נתקיימו שני אלה:
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותה.
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה, יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה.
(התנאי השלישי הדרוש, עניינו בפלט מחשב, ולפיכך אינו רלוונטי לענייננו).
מעדותם של התובע ומר לוי עולה, שאכן עריכת היומן נעשית כחלק מההתנהלות הרגילה של עסקו של התובע. כן הוכח שהרישום ביומן נעשה סמוך למועד ההתרחשות נושא הרישום, והוא מבוסס על שלושה גורמים, אפילו ביחס לאחד מהם (חתימות הנתבעת) הצדדים חלוקים. מאחר שהרישום ביומן משמש כלי מרכזי להתנהלות עסקו של התובע, הרי שיש בכך כדי להעיד על אמיתות התוכן. על יסוד רישום זה נערכת התחשבנותו של התובע, ומוצאות חשבוניות. מכאן שמתקיים התנאי השני שלפיו, כאמור, יש ברשומה כדי להעיד על אמיתות התוכן (דברים דומים אמרתי גם בת"ק (י-ם) 2678/07 בן דוד נירה נ' עמרי ימין).

8.
לא זו בלבד, אלא שאל מול מכלול הראיות שהציג התובע, לא הציג מר משה רוזנטלר, מנהלה של הנתבעת כל ראיה, שעשויה הייתה, אולי, להפריך את טענותיו של התובע. הנתבעת היא חברה מסודרת, שענייניה הכספיים מנוהלים בידי רואה-חשבון, וכך גם עלה ממסמכים שונים שאותם בחר מר משה רוזנטלר להציג (למשל, נספחי כתב ההגנה). חזקה על הנתבעת שיש ברשותה רישומים המתעדים את פעולותיה במועדים הרלוונטיים. כך למשל, יומני עבודה או מסמכים דומים, שמהם ניתן היה ללמוד על עבודותיה באותם מועדים, ועל הספקים או הגורמים שעמם עבדה. הנתבעת גם לא טענה שאין ברשותה מסמכים מסוג זה, אלא שתקה בעניין זה, ולא הציגה דבר.

לפיכך, ובהתאם להלכה בעניין זה, רשאי בית המשפט להסיק מהימנעות הנתבעת מהצגת ראיה, שקרוב לוודאי שהיא מצויה בידה, מסקנה הפועלת לחובתה.

כך קבע בעניין זה כבוד השופט (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1), 736 , 762-763:

"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"

ראו עוד: על"ע 5160/04 אילן אשד, עו"ד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, פ"ד נט(6) 223 , 231-232; משה קיס (אריק- בר) נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 453, 477-478;
ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2)85, 97; ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 369, 386).

נכון, כי הנחה זו, ככל הנחה, ניתנת לסתירה (ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לח(2) 737, 743). אולם המקרה הנדון נופל גם בגדר אמת המידה שקבע כבוד השופט (כתוארו אז) א' גולדברג, בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651, להחלת ההנחה בהקשר של הליכים אזרחיים. קרי "כי אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על-ידיו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (שם, 659).

מכאן אפוא, שמשלא הביאה הנתבעת ראיות לסתור את הרשומה המוסדית שעליה ביסס התובע את עדותו, ואף נמנעה מהבאת ראייה, שחזקה על הנתבעת כי יש ברשותה ראייה שכזו, פועל הדבר לחובתה. מדובר בראייה אשר "הציפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה" היא, שהנתבעת תביא את אותה ראיה, "לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן".

9.
נכונה טענת נציג הנתבעת כי בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראייה" (טענה שעליה חזר במהליך הדיון, אף כי הדבר לא תועד בפרוטוקול), רובץ נטל הבאת הראיות על התובע. אולם משהובאו ראיות על-ידי התובע שיש בהן כדי "להוציא מחברו", כי אז עובר נטל הבאת הראיות אל שכמי הנתבעת, כדי להפריכן. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. מכאן, ומאחר שהראיות שהמציא התובע הן ראיות מהימנות, הרי שעמד הן בנטל הבאת הראיות הן בנטל השכנוע.

ג.
סיכום

10.
על יסוד מכלול הראיות שהציג התובע, ובשים לב לאלו שהנתבעת נמנעה מלהציג, שוכנעתי שעלה בידי התובע להוכיח שההובלות שבגינן הוא תובע את שכרו אכן בוצעו, ולפיכך הוא זכאי לתשלום מהנתבעת עבורן.

הראיות המרכזיות שאותן הציג התובע הן רישומי היומן, כשאליהם מצטרף פירוט שיחות הטלפון,
ועדויות העדים מטעמו.


שלושת העדים שהעידו מטעם התובע היו מהימנים. הם הרשימו אותי בהגינותם, ונראה היה שכל השלושה התאמצו לדייק בפרטים שאותם מסרו. לא רק שלא ניתן היה לומר שהם מנסים חלילה להסתיר דבר או להטעות את בית המשפט, אלא שהתרשמתי שהם משתדלים שלא להוציא מפיהם, חלילה, עובדה שאיננה נכונה. בייחוד התרשמתי מהתנהגות התובע, ומתחושת העלבון הקשה שחש מהתנהגותו של מר משה רוזנטלר כלפיו, שהטיח בו דברים קשים.

לעומת התובע והעדים מטעמו, נהג מר משה רוזנטלר ביהירות כלפיהם, וניכר היה שהוא מצפה שיתאמצו כדי לקבל את שכרם. הוא אף חזר מספר פעמים על משפטים דוגמת זה המופיע בסוף הדיון, שאם התובע יראה שביצע את העבודה, יקבל את שכרו. במילים אחרות, וכפי שכבר נאמר, האחים רוזנטלר לא חלקו על כך שהעבודות בוצעו, אלא חזרו על כך שלא קיבלו "אסמכתא" לביצוע העבודה, וכאילו דרשו מהתובע להתאמץ עוד ועוד כדי לקבל את שכרו.

10.
לאור האמור, התביעה מתקבלת.

אקדים ואומר כי בעת ששקלתי את הפיצוי לתובע עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו ועבור הוצאות המשפט, לקחתי בחשבון גם את העובדה שלתביעה זו קדמה תביעה נוספת שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (ת"ק 2288/06 – כתב ההגנה, הפרוטוקול ופסק הדין הוגשו במסגרת תיק זה – ת/1 ו-נ/1). התביעה הייתה זהה לתביעה הנדונה, אלא שהנתבע היה מר משה רוזנטלר. בית המשפט קיבל את טענתו של מר משה רוזנטלר, כי בעלת דינו של התובע צריכה להיות הנתבעת, ולא מנהלה מר משה רוזנטלר, ולפיכך התביעה נדחתה. פורמאלית טענה זו אכן הייתה נכונה, ולכן היה מקום לדחיית התביעה.

דומני שראוי היה, ובייחוד במסגרת בית משפט לתביעות קטנות, שמר רוזנטלר יסכים לשינוי זהות "הנתבע" באותו הליך, ולא יגרור את התובע להתדיינות נוספת. התנהלות זו מצדו של מר משה רוזנטלר, אף היא מתיישבת עם אופן ניהול ההליך הנדון, שבו כאמור, העביר לתובע מסר שעליו "להתאמץ" כדי לזכות בשכרו.


לאור התוצאה שאליה הגעתי, תשלם הנתבעת לתובע את שכר ההובלות שביצע עבורה במהלך חודשים אוגוסט וספטמבר 2004, כפי שפורט בנספח א' לכתב התביעה. סך הכל: 12,768.4 ₪ (הסכום כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה מיום 20.9.2004 (מועד ההובלה האחרונה).

נוסף על כך תשלם הנתבעת לתובע 1,500 ₪ עבור עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו ועבור הוצאות ההליכים שבהם נאלץ לנקוט.

הנתבעת תשלם סכומים אלו תוך 30 יום, ואם לא ישולמו במועד, תתווסף אליהם ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.



ניתן היום י"ב באלול, תשס"ז (26 באוגוסט 2007) בהיעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לצדדים.


תמר בר-אשר צבן, שופטת



005008/06תק 330 תמר בר אשר צבן






תק בית משפט לתביעות קטנות 5008/06 דוד לב טוב נ' חברת עוף מהודר (פורסם ב-ֽ 26/08/2007)