פסקי דין על כהן חנה | פסקי דין על כהן שמואל | פסקי דין על מוניות טבנקין בע"מ

7203/04 תק     20/08/2006




תק 7203/04 כהן חנה, כהן שמואל נ' מוניות טבנקין בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט לתביעות קטנות ת"א
תק 007203/04


בפני
:
כב' השופטת מיכל ברק-נבו
תאריך:
20/08/2006




בעניין:
1 . כהן חנה

2 . כהן שמואל





תובעים


נ
ג
ד



מוניות טבנקין בע"מ






נתבעת





פסק דין


ביום 7.3.05 נתתי

פסק דין
בתיק זה, לאחר שמיעת הוכחות (להלן - פסק דיני הראשון). פסק הדין ניתן כנגד שני נתבעים: אברהם אבי פילוסוף ומוניות טבנקין בע"מ
(להלן - הנתבעים). הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור, בבר"ע 1540/05, שנדונה על ידי כבוד השופטת שטופמן. השופטת שטופמן החליטה ליתן רשות ערעור, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור והיא קיבלה את הערעור. היא קבעה שלא נימקתי את פסק דיני לגבי טענת הנתבעים, כי רק הבעלים של הזכות הציבורית רשאי היה לפעול בזכות זו. לפיכך, הוחזר אלי התיק, תוך ביטול פסק דיני הראשון, ואני נותנת

פסק דין
חדש.

עיינתי בחומר שבתיק ובפסק הדין של כבוד השופטת שטופמן. לאור אלה, מאחר שהערות ערכאת הערעור התייחסו להעדר הנמקה בפסק דיני הראשון, אך לא לדיון או להיקפו, וגם מן הטעם שאני זוכרת היטב את התיק, את הדיון ואת עדויות הצדדים בדיון שנערך בפני
, אני סבורה שאין צורך בהשלמת דיון כלשהיא, ואוכל לנמק את פסק דיני, בהתאם להנחיות ערכאת הערעור.

הערת פתיחה

:

בפתח הדברים אציין, כי כבוד השופטת קלוגמן, אשר החלה את הדיון בתיק, שהתנהל בראשיתו בבית המשפט בנתניה, קבעה ביום 31.5.04, שכתב התביעה יתוקן באופן שהנתבעת בתיק היא מוניות טבנקין בע"מ
. למרות זאת, מאחר שהתביעה הוגשה בתחילה כנגד הנתבע אברהם (אבי) פילוסוף, ומאחר שהדבר לא תוקן במזכירות, נותרה התביעה לכאורה עם שני נתבעים. פסק דיני הראשון ניתן כנגד שני נתבעים, אך לאמיתו של דבר, לאור החלטת כבוד השופטת קלוגמן, מדובר רק בנתבעת אחת, היא מוניות טבנקין בע"מ
. עם זאת, מאחר שמר אברהם (אבי) פילוסוף (להלן - פילוסוף), הוא מנהלה והבעלים שלה, והוא שפעל לכל אורך הדרך בשמה, ומאחר שהתובעים ראו אותו ואת הנתבעת כיישות אחת, אתייחס להלן בפסק דיני למעשים שעשה (או לא עשה) פילוסוף, כמעשי הנתבעת או מחדליה.

עובדות המקרה וטיעוני הצדדים הן כדלקמן

:

התובעת 1 ירשה מבעלה זכות ציבורית להפעלת מונית (להלן - הזכות הציבורית, או הזכות). התובע 2 הינו בנה ומיופה כוחה. הנתבעת, באמצעות פילוסוף, שכרה מהתובעת 1 ומבעלה המנוח, את הזכות הציבורית, לפי הסכם שנכרת בין הצדדים, ושתוקפו לשנה, החל מיום 23.8.95. ההסכם צורף כנספח א לכתב התביעה (להלן - ההסכם). בהסכם סוכם בין הצדדים, כי הנתבעת תשלם לבעלי הזכות 500 דולר לחודש כדמי שכירות בגין הזכות.

לטענת התובעים

, בחודשיים האחרונים לשימוש בזכות (יולי - אוגוסט 1996) הנתבעת לא שילמה כלל בגין השימוש בזכות. בנוסף, סכום דמי השכירות הועלה חודשים ספורים לאחר חתימת ההסכם ל-650 דולר, וזאת - בהסכמה בעל פה (לא נאמר ממתי השתנה הסכום). לטענתם, במשך מספר חודשים שולם ההפרש של 150 דולר, אך החל מחודש פברואר 1996, חדלה הנתבעת לשלם את ההפרש (יצויין כי התובעים טענו שמדובר בשבעה חודשים שבהם לא שולם ההפרש, בנוסף לחודשיים בהם לא שילמה הנתבעת כלל, אך בסעיף 10 לכתב התביעה נכתב שהדבר קרה מחודש פברואר 1996, ומכאן שמדובר בחמישה חודשים, בנוסף לשניים האחרונים). החוזה בין הצדדים פג ביום 23.8.96. לטענת התובעים, פילוסוף לא החזיר את הזכות וגם לא האריך את החוזה. לטענתם, הוא המשיך להשתמש בזכות כשלושה חודשים, לאחר תום ההסכם, מבלי לשלם עבורה. הם התריעו בפני
ו, דרשו שיחזירה, אך דבר לא הועיל. עוד טוענים התובעים, כי היה על הנתבעת לתת הודעה מראש של חודש על כוונתה שלא לחדש את החוזה, והיא לא עשתה כן. (בנוסף, תבעו התובעים 800 ₪ שפילוסוף קיזז מהתשלומים שהגיעו להם, וזאת עבור ה"כובע" של המונית. בדיון קודם, שהיה בבית משפט השלום בנתניה, וויתרו התובעים על טענה אחרונה זו, בשל התיישנותה, ואין צורך שאדון בה).

לטענת הנתבעת

, התובעת 1 היתה צריך ליטול את הזכות הציבורית בתום החוזה, שכן זהו דבר שיכול להיעשות רק על ידי בעל הזכות, והנתבעת לא יכלה "להחזיר" את הזכות. הנתבעת שבה ומעלה את טענת ההתיישנות שהועלתה כבר בפני
בית המשפט בנתניה, בטרם הועבר הדיון לתל אביב, טענה אשר נדחתה בהחלטה מנומקת על ידי כבוד השופטת קלוגמן, ואין צורך שאזקק לה עוד. הנתבעת טוענת, שלא רצתה להאריך את החוזה משום שהיתה בעיה ברכב שלה, הרכב ששימש כמונית, והמנוע היה "מפוצץ", עובדה שהיתה בידיעת התובעים. לטענת הנתבעת, לענין החודשיים האחרונים, מאחר שהתובעים לא פעלו בשקידה ראויה ולמעשה לא פעלו כלל להעברת הזכות הציבורית כמתחייב בחוזה לרכב אחר, לא שילמה הנתבעת לתובעים את דמי השכירות לחודשים יולי אוגוסט, שכן רכב הנתבעת היה מושבת והתובעים ידעו זאת. לטענת הנתבעת, מעולם לא שילמו לתובעים 150 דולר נוספים מעבר ל-500 הדולר שהוסכם עליהם, וטענת התובעים כאילו אשתו של פילוסוף שילמה את הסכום הנוסף עבור חלק מהחודשים, איננה נכונה. בנוסף, טוענת הנתבעת טענת קיזוז המפורטת בכתב הגנתה בסעיף 19, העומדת על סך של כ-120,000 ₪.

ההליכים בתיק

:

התביעה שבפני
עברה מספר גלגולים. התובעים הגישו אותה כנגד פילוסוף בלבד בבית משפט לתביעות קטנות בנתניה. הוא לא הגיש כתב הגנה, אלא הגיש בקשה למחוק את התביעה בשל טענת התיישנות. כאשר נדחתה טענה זו, העלה פילוסוף טענת חוסר יריבות. בית המשפט קיבל את בקשת התובעים לתקן את כתב התביעה, באופן שהנתבעת "מוניות טבנקין בע"מ
" הפכה לנתבעת במקום הנתבע אברהם אבי פילוסוף. אז טען פילוסוף טענת חוסר סמכות מקומית. בית המשפט בנתניה קיבל את הטענה לגופו של ענין, תוך העברת ביקורת משתמעת על כך שהוא טען בכל פעם טענה אחרת. כך כתבה כבוד השופטת קלוגמן בהחלטתה:
"1. בכתב ההגנה נטענה רק טענת סף של התיישנות, שאותה דחיתי בהחלטה קודמת היום.
2. לאחר מכן העלה הנתבע טענת חוסר יריבות, ואז תוקן כתב התביעה....
3. רק לאחר מכן העלה הנתבע טענת סף שלישית: חוסר סמכות מקומית...
....
6. חבל כי הנתבע השהה טענה זו עד כה, אך איני רואה מנוס מלקבל את הטענה, לגופה...".

ואכן, התביעה הועברה לבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב, פילוסוף לא התייצב לדיון, וניתן פס"ד בהעדר הגנה. אז הגיש פילוסוף בקשה לביטול פסק הדין, בהתבסס על מסמך רפואי, שלטענתו מעיד כי לא יכול היה להתייצב לדיון. קיבלתי את בקשתו בכפוף להגשת כתב הגנתו (שלא הוגש עד אותו מועד) עד ליום 29.10.04 ובכפוף להפקדת 515 ₪ וכן 2,500 ₪ לכיסוי הוצאות התובעים שנפסקו על ידי כב' השופטת הניג ביום 22.8.04. פילוסוף פעל על פי החלטתי זו, ולפיכך, התקיים ביום 7.3.05 הדיון לגופו של ענין.

דיון והכרעה

:

לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בחומר שבפני
, והתרשמתי מהעדים ומטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובעים הוכיחו את מרבית תביעתם, ולהלן נימוקי:

לענין טענת התובעים בנוגע להעלאת דמי השכירות החודשיים מ-500 דולר ל-650 דולר

: הטענה הועלתה על ידי התובעים בכל הזדמנות, וכך גם הועלתה על ידי התובע 2 בדיון בפני
כבוד השופטת קלוגמן בנתניה. שם טען התובע 2: "ההפרש 150 $ שולם במזומן מידי פעם ונמסר לי על ידי גב' אתי פילוסוף, אשתו של מר פילוסוף, וגם על ידיו עצמו. אבקש להעיד אותה" (עמוד 7, שורות 5-8 לפרוטוקול שנכתב בכתב יד בדיון מיום 31.5.04). הדיון התקיים בנוכחות פילוסוף, שגם השיב לטענה הנ"ל והכחישה. בדיון ביום 7.3.05 נשאל פילוסוף, מיד בפתח הדיון, אם הביא את הגב' פילוסוף לעדות והשיב: "לא הבאתי את גב' אתי פילוסוף לעדות, שכן איש לא ביקש ממני" (עמוד 2, שורה 5).

בשאלה אם הוסכם על העלאת דמי השכירות, בפני
גרסת התובעים מול גרסת הנתבעת, כאשר באופן כללי התרשמתי לחיוב מעדות התובע 2 ונתתי בה אמון, לעומת התרשמותי מפילוסוף, שעשה לי רושם מתחמק ולא אמין. לאור חילופי הדברים בין הצדדים בדיון מיום 31.5.04, אינני מקבלת את טענתו של פילוסוף, שאיש לא ביקש ממנו לזמן את הגב' פילוסוף לעדות. בנוסף, אפילו לא הבין פילוסוף מדברי התובע שהתובע מבקש שפילוסוף יזמן את אשתו (במועד הרלוונטי לארועים) לעדות, הרי שלאור גרסת הנתבעת - פילוסוף עצמו צריך היה להיות מעונין להביאה לעדות, כדי לשלול גרסת התובע. בענין זה,

ההנחה היא, שכאשר קיימת ראיה רלבנטית, או עדות רלוונטית, וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה. על כן, ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד (ראה: ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (ניתן ביום 24.1.06 בביהמ"ש העליון), בפסקה 7, וכן ע.א. 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון, ניתן בבית המשפט העליון ביום 26.1.05, וכן ראה: ע.א. 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פד מז (2) 605). אם כן - בכך שהנתבעת נמנעה מהבאת הגב' אתי פילוסוף לעדות, יש כדי להטות את הכף בנקודה זו לטובת התובעים.
לא נעלמה מעיני העובדה שטענת התובעים היא טענה בעל פה כנגד ההסכם הכתוב, אך מצאתי תמיכה לגרסת התובעים גם במכתב שכתב התובע 2 לפילוסוף, סמוך לפני סיום ההסכם, ביום 21.8.96, שצורף כנספח ב לכתב התביעה, שגם בו מתייחס התובע לענין העלאת דמי השכירות ל-650 $, ולאי תשלום ההפרש של 150 $ מזה כשבעה חודשים.
יצויין, כי שתי העדויות - הן של התובע 2 והן של פילוסוף - הן עדויות יחיד, אך כאמור לעיל, מצאתי סיוע לגרסת התובעים במכתב נספח ב הנ"ל (לענין סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).
לאור כל מה שציינתי לעיל, אני מגיעה למסקנה, כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובעים, במידה הנחוצה להרמת הנטל במשפט אזרחי, ואני מקבלת את התביעה בגין ראש נזק זה.

לענין טענת התובעים, כי הנתבעת לא שילמה את דמי השכירות עבור החודשיים האחרונים לחוזה (יולי אוגוסט 1996)

: הנתבעת הודתה באי תשלום דמי השכירות, אך טענה שהיה לכך טעם מוצדק, והוא שהרכב היה מושבת, והתובע ידע זאת היטב (סעיף 13 לכתב ההגנה). זוהי טענה מסוג "הודאה והדחה", שכן הנתבעת הודתה בעובדות המהותיות של עילת התביעה בנקודה זו (שלא שילמה את דמי השכירות למרות ההסכם שחייב זאת), אך העלתה טענה אחרת, העשויה להביא לדחיית התביעה בגין ראש נזק זה (שאי התשלום היה מוצדק, בשל מצב הרכב). לפיכך, היה על הנתבעת להרים את נטל השכנוע באשר לטענת ההגנה שלה בנקודה זו, ואם בסופו של יום נשארו כפות המאזניים מעוינות באשר לטענת ההגנה, התובעים זוכים בתביעתם (רע"א 3592/01 עזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע' אהרונוב קבלנות בנין (1988) בע"מ, פ"ד נד(5) 193, 194-195).

התובעים הכחישו את נכונות הטענה, ובענין זה לא הביאה הנתבעת כל ראיה שהיא. יותר מכך - בדיון שבפני
הענין הוזכר רק בשולי הדיון, במשפט האחרון (אחרי דיון ממושך), וגם זאת, לא בקשר לאי תשלום דמי השכירות, אלא כבסיס לטענת פילוסוף, שהוא מבקש להגיש תביעה שכנגד בשל נזקים שנגרמו לו לטענתו (עמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.05, שורה 4): "המונית שלי עמד[ה] 3 חודשים כשהוא ידע שהמנוע מפוצץ. לי נגרמו נזקים". הנושא הוזכר קצת יותר בפירוט, במענה לשאלות בית המשפט, בדיון בפני
כבוד השופטת קלוגמן ביום 31.5.06 (עמוד 1, שורות 13-22), אך גם שם לא צורפו ראיות, למרות שפילוסוף אמר שם כי הודיע לתובע 2 שהמונית לא תקינה ושיקח את הזכות. הטענה נטענה בעלמא. בענין זה, אבקש לציין, כי למרות גלגוליו הרבים של התיק, למרות שני הדיונים שהתקיימו בו במעמד שני הצדדים, למרות כל טענות הביניים שהועלו וכל הבקשות שהוגשו לבית המשפט, לרבות על ידי הנתבעת (בקשה לדחיית דיון, בקשה לביטול

פסק דין
ועיכוב הליכים, בקשה למתן החלטה בעדר תגובה), הנתבעת לא צירפה ולו ראיה אחת לגופו של ענין. המסמך היחיד שצורף הוא מסמך רפואי, שבא לתמוך בטענות פילוסוף על מצבו הרפואי, אשר בגללו לא התייצב לדיון. גם בדיון שהתקיים בפני
ביום 7.3.05 הגיש פילוסוף בשם הנתבעת רק את נ/1, הוא ההסכם נספח א לכתב התביעה. הוא לא טרח להביא כל ראיה או כל עדות מטעם הנתבעת, זולת עדותו שלו עצמו.

למרות שהנתבעת לא הגישה ראיות מטעמה, חיפשתי בכל החומר שקיים בתיק בית המשפט, ולאחר מאמץ מצאתי, כי בבקשה לביטול

פסק דין
ועיכוב הליכים שהגישה הנתבעת ביום 1.9.04, נטען בסעיף 6, כי הטענה בדבר המנוע המושבת וידיעתו של התובע על כך נתמכת בנספח ב לכתב התביעה. עיון בנספח ב לכתב התביעה (אותו מכתב שכתב התובע 2 לפילוסוף ביום 21.8.96, שהוזכר לעיל), תומך לטעמי לפחות באותה מידה בדברי התובעים, האומרים שהטענה אינה נכונה, כמו שהוא תומך בטענת הנתבעת, שהדברים נכונים. במכתב כותב התובע 2 לפילוסוף כך: "אנא ממך, תרד מהסיפור של המנוע המפוצץ, ונסיונותיך להרויח כסף קל, כי כל הסיפור התגלה כלא אמין, ואין לי כל רצון להכנס לאימות ולהביא עדים. אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון" (ההדגשה במקור). מכאן, ברור אמנם, כי פילוסוף טען כבר אז, שהמנוע "מפוצץ" ואינו יכול להשתמש במונית, והתובע 2 הכיר את הטענה, אך אין בכך הוכחה שהטענה לגופה היתה נכונה. מדובר בטענה, שאם היא נכונה - מן הסתם קל, יחסית, להוכיחה במסמכים (למשל - מסמכי תיקון מהמוסך, מסמך המלמד על מכירת הרכב כגרוטאה, או כל מסמך אחר).

לאור כל האמור, טענת ההדחה של הנתבעת בענין זה לא הוכחה והמסמך אליו מפנה הנתבעת, אינו תומך בגרסתה שהרכב אכן היה מושבת. לפיכך, הוכחה התביעה גם בנקודה זו, ואני מקבלת אותה בקשר לראש הנזק של אי תשלום בגין שני חודשי השכירות האחרונים.


לענין השאלה אם התובעים היו צריכים לקחת את הזכות הציבורית מהנתבעים, או שהנתבעת היתה צריכה להחזירה לתובעים

: כפי שהצדדים הסבירו, הזכות הציבורית להפעיל מונית היא זכות נפרדת מהבעלות על הרכב, שמשמש כמונית. הרכב עצמו היה בבעלות הנתבעת (או פילוסוף); הזכות הציבורית - בבעלות התובעים (או מי מהם). בנוסף לעצם הזכות המשפטית, יש גם אלמנטים פיזיים הקשורים בהפעלתה, כגון כרטיס ירוק, מונה ו"כובע" (אותו שלט שמתנוסס על המונית). היכולת לממש את הזכות ולהנות ממנה תלויה, לפי מה שהסבירו הצדדים בכתבי הטענות ובדיון שבפני
, ולפי מה שעולה מההסכם ביניהם (צורף כנספח א לכתב התביעה וכמוצג נ/1 לראיות הנתבעת; להלן - ההסכם), מצירוף של האלמנטים הפיזיים (כולם או חלקם) והמשפטיים. ואכן - בהסכם נקבע מצד אחד, שהתובעים (בעלי הזכות) מתחייבים בתוך תקופת ההסכם להופיע בכל משרד ממשלתי, מוסד עירוני, פרטי וכו', בכל עת שידרשו לכך על ידי הנתבעת (בעלת הרכב ושוכרת הזכות), לשם הפעלת המונית (סעיף 6 להסכם). כן נקבע, שהנתבעת אינה רשאית להעביר את הזכות הציבורית לאדם אחר, ללא רשות התובעים (סעיף 14 להסכם), אך היא רשאית להעבירה למכונית אחרת (סעיף 8). מצד שני, נקבע כי במקרה שהנתבעת לא תחזיר במועד הנכון (בהתאם להסכם) את הרשיון והתעודות המצורפות, יחד עם שלטי המכונית, יהיה עליה לשלם לתובעים סך של ____ (לא מולא בהסכם) לכל יום, כדמי נזקים והוצאות (סעיף 10). כלומר, מכאן ניתן ללמוד - גם אם לא נקבע סכום פיצוי - כי על בעל הרכב, שוכר הזכות, להחזיר את האלמנטים הפיזיים המאפשרים שימוש בזכות למשכיר.

טענת הנתבעת הינה שהתובעים, כבעלי הזכות הציבורית, היו צריכים לפעול במשרד הרישוי כדי לקחת את הזכות בחזרה, להסירה מהנתבעת, ורק הם יכלו לעשות כן, וכי הנתבעת לא יכלה להחזיר את הזכות הציבורית. לדברי פילוסוף: "המונית מורכבת מהרכב עצמו ומהזכות הציבורית של הכובע שנמצא על המונית. הרכב שייך לי, הזכות הציבורית שייכת לתובעים. כשעושים הסכם, הם מרכיבים פיזית את הזכות הציבורית על המונית. כדי לפרק את זה, התובעים אמורים לקחת את הזכות הציבורית מהמונית. לי אסור. ממלאים טופס במשרד הרישוי, לזכות הציבורית יש פלסטיק אתו יש לגשת למשרד הרישוי, ואז יש לשחרר את המספר מהמונית. הם עשו זאת רק אחרי שלושה חודשים. התובעים היו רשאים ויכולים הם ורק הם, כדי לנתק את הזכות הציבורית מהמונית, לא אני" (עמוד 3, שורות 1-6, לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.05). בנוסף, טוענת הנתבעת, כי בסופו של דבר, כך גם עשו התובעים, בלא כל שיתוף פעולה מצד הנתבעת (עמוד 4, שורה 1, לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.05).

התובעים טוענים, כי הם פנו למשרד הרישוי, למכס, לבוררויות, בנסיון לקבל את האלמנטים הפיזיים ("כרטיס פלסטיק קטן") אך "אנו לא יכולים להפעיל מונית אחרת, עד שהוא לא מחזיר את הזכות הפיזית שכוללת גם את הכובע וגם את המונית" (דברי התובע 2 בעמוד 3, שורות 19-20 לדיון מיום 7.3.05). גם בנקודה זו לא הביא פילוסוף כל ראיה הסותרת את עדות התובע, ומאחר שהעדפתי, כאמור, את עדות התובע 2 על פני עדותו של פילוסוף, התוצאה היא שאני מקבלת את גרסת התובעים לגבי ההליכים הנחוצים ולגבי מה שנעשה ולא נעשה על ידי כל צד.

בנוסף לכך, מתוך הדברים ששמעתי בדיון, התרשמתי שאבן הנגף, שמנעה מהתובעים לקבל בחזרה את הזכות הציבורית לשימושם המלא, היתה אי שיתוף הפעולה של פילוסוף בהשבת המרכיבים הפיזיים המאפשרים מימוש הזכות. לכן אינני מקבלת את טענת הנתבעת, כי היה על התובעים לקחת ממנה את הזכות הציבורית. לדברי פילוסוף: "בחוזה כתוב שהמונה שלי. לא נכון שקיבלתי מהם יפוי כח. גם הכובע שלי. להוריד את הזכות הציבורית ממשרד הרישוי". לאור דברים אלה, לפיהם הכובע שייך לנתבעת, לא הבנתי מדוע אמר פילוסוף שהתובע צריך היה להוריד את הכובע מהמונית, מה גם שכלי הרכב עצמו שייך לנתבעת, ושאלתי אותו על כך בדיון. הוא השיב: "הם היו צריכים לפעול במשרד הרישוי להסיר את הזכות" (עמוד 3, שורות 23-26 לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.05). תשובה זו נראית לי כהתחמקות של פילוסוף ממילוי חלקה של הנתבעת בהסכם, ואין לצפות מהתובעים שיטלו בכח את האלמנטים הפיזיים הקשורים ביכולת להפעיל את המונית (כגון הכובע, או הכרטיס). מכאן מסקנתי, שמי שלא מילא את חלקו בביצוע המעשים שצריכים היו להתבצע כדי לאפשר חזרת הזכות הציבורית לידי התובעים, הן משפטית והן מעשית, היא הנתבעת. לפיכך, אני מקבלת את טענת התובעים, כי הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו להם בשל אי השבת הזכות הציבורית בתום החוזה ובמשך 3 חודשים. אציין, כי אף אם בסופו של דבר הצליחו התובעים בקבלת הזכות בחזרה, בלי שיתוף פעולה של הנתבעת, הרי שהדבר ארך מספר חודשים ולכן אני מוצאת את הנתבעת אחראית לנזקי התובעים בכך שלא יכלו להשכיר את המונית באותם חודשים.

לענין טענת התובעים, כי מגיע להם פיצוי מאחר שהנתבעת לא נתנה להם חודש הודעה מראש על סיום ההסכם

: טענה זו נדחית. סעיף 16 להסכם קובע, כי "על המשך ההסכם לתקופה נוספת על הצדדים לבוא להסדר 30 יום לפני תום תקופת ההסכם. אם לא תמסר הודעה מוקדמת מאיזה צד שהוא ייחשב כסיום ההסכם עם תום תקופה שנקבע בתאריך הנקוב" (ההדגשה לא במקור). לפי נוסח הסעיף, ההודעה מראש נדרשת רק להארכת החוזה, וכאן החוזה לא הוארך, ומכאן שלא נדרשה הודעה מראש. מעבר לכך - מאחר שקבעתי שהנתבעת היתה אחראית לנזקי התובעים בכך שלא יכלו להשכיר את המונית באותם חודשים בהם לא הוחזרה הזכות כדבעי, הרי שיפסק ממילא פיצוי נוסף עבור החודשים שלאחר תום החוזה, בהם לא הוחזרה הזכות לתובעים. במהלך חודשים אלה - כבר היה ברור לתובעים שההסכם לא יוארך, כך שבפועל - קיבלו אף יותר מחודש הודעה מראש.

סיכום

:

לאור כל האמור, אני קובעת שהתובעים הוכיחו את מרבית מרכיבי תביעתם.

לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת, מוניות טבנקין בע"מ
, לשלם לתובעים כדלקמן:
1,300 דולר (כערכם בשקלים) בגין החודשיים האחרונים (יולי ואוגוסט 1996) שלא שולמו כלל.
750 דולר (כערכם בשקלים) בגין חמישה חודשים שבהם שילמו הנתבעים 500 דולר במקום 650 דולר (פברואר עד יוני 1996, כולל).
1,950 דולר (כערכם בשקלים) בגין 3 חודשים בהם החזיקו הנתבעים בזכות לאחר תום החוזה (ספטמבר עד נובמבר 1996).

מכאן, שסך כל החיוב הוא בסך 4,000 $ ולפי שער של 4.33 ₪ לדולר, שהיה השער היציג ביום הגשת התביעה בנתניה (17.12.03), אני פוסקת שהנתבעת תשלם לתובעים סך של 17,320 ₪, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה (17.12.03) ועד התשלום המלא בפועל.

לאור התנהגותו של נציג הנתבעת, מר פילוסוף, כמפורט לעיל, הסחבת שגרם בהליכים, שיטת ה"סלאמי" בה נקט בהעלאת טענותיו, וזאת, לטעמי - בניסיון למנוע דיון לגופו של ענין, וגם לאור אי התייצבותו לדיון ביום 22.8.04, מבלי להודיע מראש כי נבצר ממנו לעשות כן מטעמים רפואיים, אני מחייבת את הנתבעת בסכום הוצאות שהוא גבוה יחסית למקובל בתביעות קטנות, בסך 1,500 ₪ לזכות התובעים.

מאחר ש-3,015 ש"ח הופקדו במזכירות ע"י נציג הנתבעת, יהיו התובעים זכאים לקבל סכום זה והוא יקוזז בצורה הבאה: 1,500 מתוך סכום זה הם בגין הוצאות משפט, והיתרה בסך 1,515 ש"ח תרד מסכום התביעה שנפסק לזכותם.

לענין בקשתו של נציג הנתבעת לקבל רשות להגיש תביעה שכנגד, הבקשה נדחית מכל הטעמים העולים מנימוקי בקבלת התביעה העיקרית.

אינני יודעת מה קרה בין הצדדים מבחינה כספית לאחר שנתתי את פסק דיני הראשון, ועד שבוטל פסק הדין בידי ערכאת הערעור. פסק דיני זה יוצא מנקודת הנחה, שלא עברו כספים כלשהם מצד לצד. אם הנחה זו אינה נכונה, ברור שיש לקזז כל סכום ששולם מהסכומים שנפסקו.

ניתן לבקש רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

ניתן היום כ"ו באב, תשס"ו (20 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.


מיכל ברק-נבו
, שופטת







תק בית משפט לתביעות קטנות 7203/04 כהן חנה, כהן שמואל נ' מוניות טבנקין בע"מ (פורסם ב-ֽ 20/08/2006)