פסקי דין על מאיר יעקב | פסקי דין על משה אחיעם | פסקי דין על יוסף אזולאי ואח' |

3102/07 פ     01/02/2009




פ 3102/07 מדינת ישראל נ' מאיר יעקב, משה אחיעם, יוסף אזולאי ואח'




בעניין:

836



בתי המשפט


בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"פ 3102/07


לפני:
כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי


01/02/2009




בעניין
:
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי)


ע"י ב"כ עו"ד עדי דמתי
המאשימה


נ ג ד



1. מאיר יעקב
, ת.ז. 057165839
ע"י ב"כ עו"ד קובי קמר

2. משה אחיעם
, ת.ז. 057790081
באמצעות הסניגוריה הציבורית
ע"י ב"כ עו"ד טליה רם

3. יוסף אזולאי, ת.ז. 056353642
באמצעות הסניגוריה הציבורית
ע"י ב"כ עו"ד עופר אשכנזי

4. יחזקאל בן אבו, ת.ז. 56428808
באמצעות הסניגוריה הציבורית
ע"י ב"כ עו"ד חנן רובינשטיין






הנאשמים






החלטה
בענין הנאשם 1

1.
הנאשם 1 (להלן: הנאשם) מואשם יחד עם אחרים במסגרת כתב אישום הכולל 22 אישומים, אשר ניתן לחלקם, באופן כללי, לשני סוגים: הסוג הראשון הוא שורה של אישומים בהם מואשם הנאשם בעבירות של סחיטה באיומים ובכוח וכן בתקיפה, בין השנים 2003 עד 2007, כאשר מושא האישומים הוא אדם בשם רותם אינדיק (להלן: אינדיק), שהיה בעליהן של שתי חברות הסעות. על-פי האמור בכתב האישום, נהג הנאשם לאיים על אינדיק ודרש ממנו שישלם לו כספים, במזומן ובשיקים, עבורו ועבור אחרים שנשו באינדיק. עוד דרש הנאשם מאינדיק שיתן לו תלושי דלק, מכשיר מירס, וחשבוניות של חברות ההסעות אשר שימשו את הנאשם בעת שעבד כנהג הסעות במסגרת חברת מיצויוסי. לעיתים היו מלווים האיומים במעשי תקיפה. כתוצאה מן האיומים, נאלץ אינדיק לתת לנאשם כל שביקש. הסוג השני הוא עבירות שנטען כי בוצעו כלפי שוטרים בעת שהנאשם היה נתון במעצר בגין עבירות הסחיטה (אישומים 19 ו-20, בהם מיוחסות לנאשם עבירות של איומים, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו).

עתה תמה פרשת התביעה. לפני טענת הנאשם, כי יש לזכותו כבר בשלב זה ואין לחייב אותו להשיב לאשמה (לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). במסגרת פרשת התביעה העידו אינדיק, אשר נחקר ארוכות, על פני מספר ישיבות, הן על-ידי המאשימה והן על-ידי כל הסניגורים, וכן עדים נוספים, עדי "מעטפת", אשר היו עדים למקצת האירועים האמורים בכתב האישום.

2.
על-פי האמור בסעיף 158 הנ"ל, כאשר נוכח בית המשפט בתום פרשת התביעה, כי "לא הוכחה האשמה אף לכאורה" יזכה את הנאשם. הצירוף "ראיות לכאורה" בהקשר של הטענה כי אין להשיב לאשמה בואר בפסק דינו של כב' השופט שמגר (כתוארו אז) בפרשת ע"פ 732/76 מדינת ישראל
נ' כחלון, פ"ד לב(1) 170, בעמ' 179-180 (1977). בתי המשפט שבו והפנו להלכה שנפסקה בענין כחלון, והלכה למעשה נוהגים לפי אמות המידה שנקבעו בה מאז ניתנה. באותו עניין נקבע, כי "בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49, הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור: כך נקבע בשעתו, באנגליה, בגדר כלל של פרקטיקה (
practice note
), כי את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד משניים אלה: א.כאשר לא הובאה עדות כלשהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, או ב. כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על-ידי התביעה הן כה בלתי אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא היתה מסתמכת עליהן... אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית-המשפט בשלב של תום פרשת-התביעה לענין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות. אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד מישני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום (ראה ע"פ 48/42, הנ"ל)
" (וראה גם: ע"פ 405/80 מדינת ישראל
נ' שדמי, פ"ד לה(2) 757, 762 (1981); ע"פ 141/84 מדינת ישראל
נ' טובול, פ"ד לט(3) 596, 606-607 (1985)).

ה"ראיות לכאורה" שבסעיף 158 הנ"ל הן "...ראיות דלות ובסיסיות", "משקלן אינו רלבנטי", והן "אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או סותרות אותן" (בש"פ 153/95 רחאל נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(2) 221, 225 (1995), מפי כב' השופטת דורנר). ובמקום אחר: "ראיות לכאורה על פי סעיף 158 לחוק הן ראיות התביעה בלבד, ומשקלן, כל עוד שאינו מופרך, אינו רלוואנטי ..." (בש"פ 4192/97 חסין נ' מדינת ישראל
, מיום 27.7.97, מפי כב' השופטת דורנר). עוד נקבע, כי בית המשפט אינו מתחשב בשלב זה בראיות לטובתו של הנאשם העולות מפרשת התביעה (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני א, מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009, בעמ' 1449). המדובר, אפוא, במבחן חיצוני של ראיות התביעה על פניהן, מבלי לתת את הדעת לשיקולי מהימנות ומשקל, "פרט למקרים נדירים, שבהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתוך שכזאת" (הדגשים במקור) (בש"פ 825/98 מדינת ישראל
נ' דחלה, פ"ד נב(1) 625, 629
(1998), מפי כב' השופט קדמי).

סיכומה של ההלכה מובא בספרו הנ"ל של קדמי, כדלהלן: "בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי. הטענה, ש'אין להשיב לאשמה', נבחנת בהנחה שהראיות שבאו לחובת הנאשם – ואפילו המדובר ב'חלקים' או ב'שברים' של עדות או בראיות העומדות בסתירה לראיות אחרות – תזכינה במלוא האמון והמשקל הראייתי" (הדגשים במקור) (בעמ' 1450).

מכאן לענייננו.

3.
טענתו המרכזית של ב"כ הנאשם היא, כי עדותו של אינדיק, המהווה הנדבך המרכזי בהוכחת האישומים שעניינם סחיטה באיומים ובכוח, מופרכת על פניה, בלתי סבירה ובלתי הגיונית, בדרגה כזו המצדיקה זיכוי הנאשם בשלב זה על-פי החריג שנקבע בהלכה הפסוקה, לפיו ניתן לזכות נאשם בתום פרשת התביעה כאשר לא הובאה עדות כלשהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה. במקרה זה, כך על פי הטענה, העד המרכזי שהתביעה מבקשת לסמוך עליו הוא בלתי מהימן בעליל. בהקשר זה נטען, כי עדותו של אינדיק היא עדות כבושה; המדובר במי שביקש מן הנאשם לסייע לו לפתור את בעיותיו הכספיות ולמעשה השתמש בשירותיו כגובה חובות וכבעל מהלכים בקרב חייבים; אשר לחשבוניות שניתנו עבור הנאשם לחברת מיצויוסי, המדובר בתוכנית פלילית בין אינדיק לבין יוסי זר, בעליה של חברת מיצויוסי, לצרכיהם, מבלי שלנאשם היה עניין בכך; אין מקום להאמין ולו למילה אחת של אינדיק, אשר הצטייר גם מעדויותיהם של עדי התביעה האחרים כאדם שאינו הגון ונמנע מלשלם את חובותיו. לנוכח האמור, צמחה לאינדיק אך טובה כאשר הנאשם היה לחברו; עיתוי תלונתו של אינדיק במשטרה מתיישב עם חקירה פלילית שחשש שתיפתח נגדו בנושא מסירת חשבוניות פיקטיביות. כדי להיחלץ מחקירה זו בדה אינדיק את סיפור החשבוניות שנתן למיצויוסי עבור הנאשם, ובמסגרת בדיה זו בדה גם את מתן מכשיר המירס, סכומי הכסף, תלושי דלק ועוד, תחת איומים; חקירת המשטרה מתאפיינת במחדלים (במיוחד בכל הנוגע לאיסוף ראיות בשאלת מתן חשבוניות פיקטיביות על ידי אינדיק) ויש בה משום הנחת התוצאה לפני הבדיקה, כך שנעשו ניסיונות לאשש את גרסת אינדיק אך לא להגיע לחקר האמת.

4.
המאשימה מתנגדת לטענת ה-

no case
, וטוענת כי השלב הנוכחי איננו השלב הנכון לשקול שיקולי מהימנות ולהעריך את משקלן של מכלול הראיות. המדובר בתמונה ראייתית מורכבת, כאשר עדותו של אינדיק היא אכן הראיה המרכזית להוכחת האמור בכתב האישום. בעדותו של אינדיק ניתן למצוא תימוכין לכל האמור בכתב האישום, אינדיק עמד על דעתו גם בחקירה נגדית מתישה של כל ב"כ הנאשמים, ובסופה נותרה עדותו איתנה. עדות זו נתמכת בעדי "המעטפת" אשר יש בהם כדי לתמוך בחלקים ממנה. אך מובן, כי מקום שמדובר באישומים מסוג אלה שלפנינו, לא קיימים עדי ראיה רבים, ואף אלה הקיימים חוששים להעיד. ב"כ המאשימה הסכימה, כי עדותו של אינדיק מעוררת שאלות של משקל ומהימנות שיהיה מקום לדון בהן, אך אין המדובר בעדות כה מופרכת עד שניתן לומר עליה, בשלב הדיוני הנוכחי, כי אין כל אפשרות לבסס עליה הרשעה. ב"כ המאשימה הטעימה, כי עד כה לא נשמעה גרסת הנאשם לאירועים המתוארים בכתב האישום. הנאשם נמנע מלמסור הודעות במשטרה ושמר על שתיקה. תשובתו לכתב האישום היתה, כי בין הנאשם לבין אינדיק היו יחסים טובים, במסגרתם התבקש לעזור לנושיו של אינדיק לגבות את חובותיהם ממנו, מחד גיסא, ולאינדיק לגבות כספים שהיו אחרים חייבים לו, מאידך גיסא. "אינדיק הסכים לכך והוא נעזר בשירותיו של הנאשם 1 לגבות כספים שהגיעו לאינדיק מאחרים והסידור היה נוח לו, עשו קיזוזים והעברות. זה היה הנוהג שלהם במשך שנים. זה ברנז'ה של נהגים ומסיעים ומובילים שכולם מכירים אחד את השני" (עמ' 13 לפרוטוקול). בתשובתו המפורטת לכתב האישום לא הכחיש הנאשם קבלת טובות הנאה מאינדיק, בדמות כספים, תלושי דלק, מכשיר מירס, שיקים, חשבוניות וכו', והכל במסגרת יחסיהם החבריים והעסקיים.

עד כאן טענות הצדדים.

5.
נתתי דעתי ברוב קשב לטענתו של הסניגור, כי ניתן לפטור את הנאשם מלהשיב לאשמה. אני סבורה, כי על-פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, כמובא לעיל, לא נופל עניינו של הנאשם לגדר אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם ניתן לומר כבר בשלב זה כי זיכויו של הנאשם הוא התוצאה היחידה האפשרית. במה דברים אמורים.

כאמור, אין מחלוקת אמיתית על כך שהנאשם קיבל מאינדיק כספים, במזומן ובשיקים, תלושי דלק, מכשיר מירס וחשבוניות ששימשו אותו במקום עבודתו בחברת מיצויוסי (במקום תלושי משכורת מחברת מיצויוסי), על פני שנים. המדובר במתת רב פנים ומתמשך. אין חולק גם, כי בין אינדיק לבין הנאשם אין קשרי משפחה או קשרים אישיים אחרים אשר יסבירו מתת זה. כמו כן, אין המדובר במי שהיו ביניהם יחסים של עובד ומעביד. אינדיק העסיק נהגים במסגרת חברות ההסעות שניהל, אך הנאשם מעולם לא עבד כנהג בחברות אלה. כאמור, בחלק מן התקופה עבד הנאשם כנהג בחברת מיצויוסי, במתכונת של מתן שירותי הסעות של חברת מיצויוסי לאינדיק, כביכול. ההסבר שהביאה המאשימה למערכת היחסים שתוארה, שעיקרה קבלת דבר מאת אינדיק על-ידי הנאשם, הוא הסברו של אינדיק, על פיו המדובר בפרי של סחיטה באיומים ובכוח במשך תקופה ארוכה. הנאשם טוען, כי המדובר בהסבר כה מופרך ובלתי מתקבל על הדעת, שיש לפסול אותו כבר עתה. איני שותפה לסברה זו. המדובר בהסבר שאינדיק עומד עליו, יש לו תמיכה מסויימת בראיות נוספות שהביאה המאשימה (עדויותיהם של משה אברהמי, יוסי זר, רוזט אלהרר, משה זריהן ושמעון תורג'מן), ולא הוצג בשלב זה הסבר טוב אחר תחתיו. אין באמור לעיל כדי לומר, כי עדותו של אינדיק מהימנה וכי די בה כדי להרשיע את הנאשם. אכן, המדובר בעדות כבושה, על פי הרושם החלקי המצטייר בשלב זה, ובמי שככל הנראה אינו בגדר "טלית שכולה תכלת". ואולם, כל שנאמר הוא, כי שלב הערכת התמונה הראייתית הכוללת טרם הגיע, וכי לא ניתן לומר בשלב זה כי המדובר בראיה כה מופרכת שאין להשיב לאשמה העולה ממנה.

בהקשר זה יש להזכיר, כאמור, כי הנושא המרכזי השנוי במחלוקת בתיק זה אינו עצם המתת מאינדיק לנאשם, אלא העילה לו והנסיבות שבהן ניתן. אשר לכך, כאמור, לא נמסרה גרסה מפי הנאשם בחקירתו, ואילו תשובתו לכתב האישום, מפי בא כוחו, אינה מתיישבת באורח מלא עם הטענות שנשמעו במסגרת טענת ה-

no case
.
כך, למשל, הטענה בדבר קנוניה בין אינדיק לבין יוסי זר – עניין שעלה עתה לראשונה והעד יוסי זר לא נחקר לגביו כלל. עוד יש להפנות לחקירתו של אינדיק, בה אמר ב"כ הנאשם לא אחת לאינדיק כי "השתמש" בנאשם ובשירותיו, ולאחר מכן הפנה לו עורף (למשל בעמ' 296 ו- 301 לפרוטוקול), או לדבריו של הסניגור כי יש בידי ההגנה ראיות לכך שהנאשם ביצע עבור אינדיק הסעות וקיבל ממנו תמורה על כך (בעמ' 298). דברים אלה שנשמעו מפי ב"כ הנאשם אינם מוצאים תימוכין בראיות התביעה האחרות שנשמעו, לעומת גרסת הסחיטה באיומים שיש לה, כאמור, אחיזה מסוימת בראיות.

עוד יש לציין, כי טענת ה-

no case
ביחס לאישומים שעניינם עבירות כלפי שוטרים נשמעה בשפה רפה, לנוכח עדויות השוטרים שנשמעו במסגרת פרשת התביעה.

6.
סיכומם של דברים. ב"כ הנאשם הצביע על קשיים בקבלת עדותו של אינדיק וביכולת לסמוך עליה ממצאים לחובת הנאשם. לא ניתן לבטל טענות אלה, ועל המאשימה יהיה להתמודד עימן בשלב הסיכומים. ואולם, כאמור, בשים לב ליריעת המחלוקת העיקרית בתיק, לא ניתן לומר בשלב זה כי המדובר בעדות שאין כל סבירות שתשמש להרשעת הנאשם.

על יסוד כל האמור לעיל אני מחליטה לדחות את טענת הנאשם ולחייב אותו להשיב לאשמה. התיק קבוע לתחילת פרשת ההגנה ליום 10.3.09. על ב"כ הנאשם להודיע לבית המשפט עד ליום 18.2.09 האם בדעת הנאשם להעיד במשפטו ואילו עדי הגנה נוספים בדעתו להשמיע. היה והנאשם יבחר להעיד, כי אז ייוחד הדיון הקבוע ליום 10.3.09 לשמיעת עדותו ועדות עדיו, ככל שיהיו כאלה. על הנאשם 2 להיות מוכן להעיד במועד זה, ככל שייוותר זמן לכך; אם הנאשם יבחר שלא להביא ראיות, בין בעדותו ובין באמצעות עדים אחרים, כי אז ייוחד הדיון לשמיעת עדויותיהם של הנאשם 2 ועדיו. על הנאשם 3 להיות מוכן להעיד במועד זה, ככל שייוותר זמן לכך.


ניתנה היום, ז' בשבט תשס"ט (1 בפברואר 2009), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ כל הצדדים.


אורית אפעל-גבאי
, שופטת







פ בית משפט מחוזי 3102/07 מדינת ישראל נ' מאיר יעקב, משה אחיעם, יוסף אזולאי ואח' (פורסם ב-ֽ 01/02/2009)