פסקי דין על רותי שוורץ | פסקי דין על משה שיטרית

23802/05 א     21/09/2006




א 23802/05 רותי שוורץ נ' משה שיטרית




בעניין:

10



בתי המשפט



בית משפט השלום תל אביב-יפו
ת.א.
023802/05
בש"א
173072/06


בפני
:
שופט: סובל משה
, ת"א

21/09/2006





בעניין:
רותי שוורץ





התובעת


נ
ג
ד


משה שיטרית






הנתבע

החלטה
1.
עילת תביעתה של התובעת כנגד הנתבע מבוססת על הסכם מיום
25.5.99 ונספח להסכם שנחתם כחודשיים לאחר מכן ולפיו התחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של
250,000 ₪ עד ליום
31.12.04.

ההסכם הינו הסדר אליו הגיעו הצדדים לכיסוי ההפסדים שנוצרו בעת היותם שותפים במיזם לקיום ארועים ומסיבות.

לכתב התביעה צורף ההסכם והנספח וכן מכתבו של הנתבע מיום
4.10.02.

2.
מתצהירו של הנתבע עולה כי במועד הרלוונטי היו הצדדים בני זוג ובסוף שנת
1997 הקימו מיזם משותף לארגון מקום לבילוי לפנויים ופנויות בסופי שבוע, וזאת ביוזמתה של התובעת.





בתאריך 12.12.97 חתמו הצדדים על הסכם שכירות עם עומר מוקטרן לפיו שכרו ממנו קרקע לצורך המיזם האמור והנתבע טוען כי השקיע מכספו להקמת המבנים במושכר 278,500 ₪ ובשלב מאוחר יותר הוציא סכום נוסף של
57,780 ₪.
בשל התנכלויות של המשכיר פינו הצדדים את השטח וביום
20.8.98 הגישה התובעת לביהמ"ש המחוזי בת"א כתב תביעה כנגד מוקטרן עומר על סך של
2,000,000 ₪.
מוקטרן הגיש כנגד שני הצדדים תביעה שכנגד על סך של 1,500,000 ₪.

3.
הנתבע טוען כי התובעת חששה מהתביעה שכנגד וביקשה ממנו להצטרף כתובע נוסף והוא הסכים ובקשה בנדון הוגשה לביהמ"ש המחוזי ביום
22.3.99.

בבסיס הגנתו טוען הנתבע כי במקביל להצטרפותו לתביעה הודיעה לו התובעת כי החוב הכולל של השותפות הינו 1,000,000 ₪ וכי
השקעותיה בשותפות עלו על השקעותיו, ולכן במקרה שיזכו בתביעה יחלקו את הסכום באופן שהתובעת תקבל
70% והנתבע 30% ועל
בסיס מצג זה הסכים לחתום על ההסכם מיום
25.5.99. (ראה סעיף
19 לתצהיר).






לשיטתו של הנתבע ההסכם אמור לחלק את הנטל בין הצדדים אם תביעתו של מוקטרן תתקבל ויחויבו לשלם לו כספים.

המועד של 31.12.04, אשר נקבע בנספח להסכם הינו המועד שבו ציפו הצדדים לסיום המשפט כנגד מוקטרן ולכן נקבע מועד זה כמועד בו ישלם לתובעת אם תתקבל תביעתו של מוקטרן.

הנתבע טוען כי השקעתו בנכס הייתה זהה לזו של התובעת, ולכן לא ייתכן כי יהיה עליו לשלם 30% מהסכום של 1,000,000 ₪ אותו טוענת התובעת כי השקיעה בנכס כאשר בכתב התביעה אשר הגישה כנגד מוקטרן טענה להשקעות של
550,000 ₪ בלבד.


עוד יצוין כי ביום 6.3.06, קיבל ביהמ"ש המחוזי את תביעתם של הצדדים כנגד מוקטרן ודחה את תביעתו הנגדית וחייבו לשלם לצדדים סך של
700,000 ש"ח.

פסק הדין הוגש לבצוע בלשכת ההוצל"פ ואולם לא נגבו כספים כלשהם.

4.
הלכה פסוקה היא כי די למבקש רשות להתגונן שיציג הגנה אפשרית ולו בדוחק על מנת שתינתן לו הרשות להתגונן, ואולם טרם מתן רשות להתגונן על ביהמ"ש לבחון את הגיון הטענות וסבירותם בנסיבות העניין
וכיצד טענות אלו מתיישבות עם מסמכים בכתב שכן אין ליתן רשות להתגונן רק משום שנטענה טענה בעלמא שאחרת אין כל טעם וצורך לקיים את הליך המתן רשות להתגונן.



בעניין זה ראה בע.א. 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי פד"י מה
(1) עמ' 70.

ב

פסק דין
זה חוזר ביהמ"ש על ההלכה לפיה הרשות להתגונן לא תינתן כדבר המובן מאליו
וכדי שלא יהפך ההליך לחוכא ואיטלולא לא ייתן ביהמ"ש רשות להתגונן "כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה או שהיא הגנת בדים".

על פי אמות מידות אלו יש לבחון את העובדות שבתיק זה.

5.
בתצהירו הרחיב הנתבע ופירט את הרקע להקמת המיזם המשותף וכן את ההשקעות אשר לטענתו השקיע בשותפות, סכומים שאינם מתיישבים עם מה נקבע בהסכם שבין הצדדים, נספח א' לכתב התביעה שם הצהיר הנתבע כי השקעתו בעסק המשותף היה בסך כולל של 50,000 ₪ ועוד אישר באותו מסמך כי החובות שנותרו בגין העסק היו כ- 1,000,000 ₪ אשר שולמו על ידי התובעת.


באופן עקרוני ניתן לתת רשות להתגונן בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, ואולם הרשות להגן במקרה כזה לא תינתן בכל מקרה ויש לבדוק את הטענה על בסיס מכלול הנסיבות והשתלשלות העניינים בתיק הקונקרטי.






בהתייחס לטענתו של הנתבע לפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בקשר להוצאות בסך של
500,000 ₪ שלכאורה סותרות את הסכום של 1,000,000 ₪ יצויין כי פסק הדין מדבר בהוצאות והשקעות להקמה ולפירוק של המתקנים ולרכישת ציוד, ואילו סכום של
1,000,000 ₪ שצוין בהסכם מדבר על סך כולל של החובות שנותרו בגין העסק ולאו דווקא בגין המתקנים והציוד.

6.
תוך שאני ער להלכה לפיה גם הגנה קלושה ולו גם בדוחק, יש ליתן בגינה רשות להתגונן בחנתי את גרסתו של הנתבע מול המסמכים
והגיון הדברים והגעתי למסקנה כי הגנתו של הנתבע הינה
הגנת בדים,
וטענותיו אינן יכולות להתקבל גם לא בשלב הרשות להתגונן
אל מול המסמכים שתוכנם מדבר בעד עצמם.

מסתבר כי ההסכם מיום
25.5.99 וייתכן שאף הנספח לא נערכו על ידי עו"ד מטעמו של הנתבע, עו"ד אלמוגית שטרית גסתו בעוד שמעדותו בביהמ"ש ניתן היה להבין כי את המסמך ערך עו"ד של התובעת, אולם הנתבע חזר והבהיר עניין זה.

הנתבע אף לא טען כי ההסכם והנספח נכפו עליו
או כי לא הבין תוכנם של המסמכים או לא הסכים להם, ההיפך הוא הנכון, בהסתמך על מסמכים אלו מבקש הנתבע לתת פרשנות שונה מזו של התובעת, ולאנוס את המסמכים לפרשנותו.




ככל שקראתי את המסמכים ושבתי וקראתי אותם,
לא ניתן לקבל את גרסתו של הנתבע שכן המסמכים אומרים בדיוק את ההיפך.

7.
בהסכם הצהיר הנתבע כי השקעתו בנכס הייתה
50,000 ₪ בלבד ובאותו הסכם אף ציינו הצדדים, כבר באותו מועד, כי נקטו בהליכים כנגד צדדים שלישיים ומכאן כי כבר בשלב זה ידע על ההליכים המשפטיים הננקטים כנגד מוקטרן.


עוד מוסבר בהסכם כי הוא נערך כדי לעלות על הכתב את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים "בנוגע לחלוקת החובות בגין העסק", ללא שום קשר לתביעה המשפטית או לתביעה שכנגד בקשר למוקטרן.


בסעיף
3.1 להסכם נקבע מפורשות השיעור בו ישא כל אחד מהצדדים בתשלום חובות העסק, ומחלקו של הנתבע אף נוכה הסכום של
50,000 ₪, השקעתו בעסק.

אם טוען הנתבע כי התובעת הטעתה אותו לגבי היקף השקעותיה, הרי שבוודאי לא הטעתה אותו לגבי היקף השקעותיו שלו, ואם אכן השקיע כ- 300,000 ₪ מכספו הפרטי, לרבות עלות עבודה ותשלום לפועלים, חזקה עליו
שלא היה מצהיר כי סך כל השקעותיו הינן 50,000 ₪ בלבד.




טענתו של הנתבע לגבי היקף השקעתו
אף אינה מתיישבת עם סעיף
4 להסכם בו הצהיר שמקורותיו הכספיים אינם מספיקים לכיסוי חלקו בנזקים, ומכל מקום נקבע כי ישלם את חלקו לאחר שימכור את דירתו בהוד השרון
בין אם יתקבלו תקבולים מצדדים שלישיים, הכוונה היא בין היתר לזכייה בתביעה נגד מוקטרן.


הסכם זה נוסחו בהיר וברור שהינו עוסק בחובות העסק ואיננו מתייחס כלל ועיקר לתביעתו של מוקטרן, כטענתו של הנתבע, אשר באותו שלב עדיין לא הוכרעה.

יתר על כן, אם טוען הנתבע
כי השקיע בעסק סכום דומה למה שהשקיעה התובעת אזי ניתן היה להניח כי יקבעו שאם תתקבל תביעתו של מוקטרן ישאו בה הצדדים בחלקים
שווים כפי שנקבעו חלקים שווים לאחר כיסוי ההוצאות למקרה ויזכו בתביעתם, ואולם הנתבע טוען לחלוקה של 70% לתובעת ו- 30% לו תשלום למוקטרן.

טענתו של הנתבע בסעיף 19 לתצהירו
לפיו במקרה של זכייה בתביעה יתחלק הסכום באופן שהוא יקבל
30% והתובעת 70% איננה מתיישבת עם מה שנקבע בסעיף
3.2 להסכם ואף לא מתיישבת עם מה שטען בפני
י היום בעמ' 2 שורות
14-16 שאם יזכו בתביעה יתחלקו ביתרה לאחר תשלום ההוצאות בחלקים שווים.




8.
הנספח להסכם אשר נקבע בו כי הינו חלק בלתי נפרד מההסכם מיום
25.5.99 נועד כדי להבהיר את סעיף
4 להסכם אשר התייחס למועד בו יהיה על הנתבע לשלם לתובעת את חלקו בנזקים.

הנספח קובע כי על הנתבע יהיה לשלם את החוב עד תאריך 31.12.04.
בהמשך קובע הנספח כי הצדדים ישאו בחלקים שווים במחצית החיובים באשר לתביעתו של מוקטרן,
ומכאן שלו הייתה מתקבלת תביעתו של מוקטרן היה על הנתבע לשאת ב- 50% מסכום פסק הדין לרבות כל ההוצאות שצוינו בנספח ולא רק
ב- 30%, כפי שהוא טוען.


בנוסף, שלח הנתבע לתובעת בתאריך
4.10.02, מכתב הכולל הודאה בחוב
וכך כתב בסעיף
2:"בעניין החוב לא שכחתי את החוב אי לכך ברצוני להציע לך מספר אופציות".

להזכיר כי באותו מועד כבר היה הנתבע חלק מהתביעה כנגד מוקטרן וידע את תוכן התביעה וכמובן שבאותו שלב עדיין לא ניתן

פסק דין
ולמרות זאת מציין כי הוא מכיר בחוב ומציע
דרכים לתשלומו.


החוב בו מכיר הנתבע לא יכול להיות החוב למוקטרן שכן חוב זה עדיין לא בא לעולם באותה עת, ולמעשה נדחתה תביעתו של מוקטרן ועל כן המסקנה היחידה ההגיונית המתבקשת היא כי החוב הינו חוב העסק, בהתאם להסכם עליו חתמו הצדדים
למעלה משלוש שנים קודם לכן.




באותו מכתב לא מציין הנתבע בעיה כלשהי עם ההסכם או הנספח, לרבות כי
הוטעה, כביכול, על ידי התובעת לגבי גובה החוב ואף לא מציין
כי השקעותיו עלו על 50,000 ₪ כפי שטוען היום.
לא ניתן לקבל את ההנחה כי הנתבע לא העלה את הסתייגויותיו באותו מכתב בשל יחסיו הקרובים עם התובעת שכן יחסים אלו הסתיימו שנים רבות קודם לכן, ואם אכן גילה כי התובעת הציגה בפני
ו מצגים לא נכונים אשר על בסיסם הסכים לחתום על ההסכם, סביר להניח כי היה מעלה אותם באותו מכתב ולא עובר על כך לסדר היום, ובוודאי שלא היה מגיש הצעה מפורטת לתשלום החוב על פי אופציה של מכירת ביתו בהוד השרון או מכירת בית בזכרון יעקב.

המכתב מסתיים בהצהרה ובהתחייבות של הנתבע כי עם סיום המשפט
וזכייה בו יקזז מחלקו בזכייה את חובו לתובעת.
הצהרה זו אינה מתיישבת עם גרסתו של
הנתבע
היום
לפיה אין לו חוב שכן השקעתו זהה להשקעתה של התובעת וכן שגם אם לא ניתן יהיה לגבות את פסק הדין ממוקטרן הוא לא צריך לשלם.
(עמ' 4 שורה
9 לפרוטוקול).

9.
מכל הטעמים שציינתי לעיל לא מצאתי כי הבקשה מגלה הגנה כלשהי בגינה יש ליתן רשות להתגונן ועל כן אני דוחה את הבקשה.





אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ.

10.
משנדחתה הבקשה למתן רשות להתגונן מתקבלת התביעה ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של
294,535 ₪ בתוספת כל העתירות המפורטות בסעיף
13 לכתב התביעה.



ב"כ התובעת יגיש פסיקתא מתאימה לחתימה.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתנה היום כ"ח באלול, תשס"ו (21 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.

סובל משה
, שופט







א בית משפט שלום 23802/05 רותי שוורץ נ' משה שיטרית (פורסם ב-ֽ 21/09/2006)