פסקי דין על שלוחת הגירה ת"א | פסקי דין על קדרי שרה | פסקי דין על קדרי סטנלי |

4381/04 פ     15/08/2006




פ 4381/04 שלוחת הגירה ת"א נ' קדרי שרה, קדרי סטנלי




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום תל אביב-יפו
פ
004381/04


בפני
:
כב' השופטת דיסקין מרים


15/08/2006




בעניין:
שלוחת הגירה ת"א
המבקשת


באמצעות לשכת תביעות





נ
ג
ד


1 . קדרי שרה

2 . קדרי סטנלי
המשיבים


ע"י ב"כ עו"ד

דנה מגדסי


החלטה

המשיבים הועמדו לדין בכתב האישום המייחס להם עבירות של תקיפת שוטר והכשלת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיפים 273 ו- 275 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977
בהתאמה.
כעולה מעובדותיו, במהלך מרדף שוטר אחר נתין זר (להלן: "קסמייה" או
"הנמלט"), הגיע הנמלט לבניין מגוריהם של המשיבים ונתפס בחדר המדרגות, סמוך לדירתם (להלן:"הדירה"). בעוד השוטר מנסה לכבול את קסמייה, ניסו המשיבים, על פי הנטען, למנוע זאת ממנו בכך, שנקטו נגדו אלימות מילולית ופיסית, והמשיבה אף המשיכה במעשיה גם לאחר שנעצרה, כלפי שוטרים נוספים.

המשיבים כפרו בכל המיוחס להם, נוהלו הוכחות ונסתיימה הבאת הראיות. הדיון קבוע לשמיעת הסיכומים.

עתה מונחת בפני
בקשת התביעה להתיר לה להביא עדות הזמה כנגד עדות עד מומחה מטעם ההגנה המעוגנת בחוות דעתו, מן הטעמים המצוינים בסעיף 165 ו/או סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב 1982 (להלן: "החוק"), וזאת בהתייחס לנקודה עובדתית השנויה במחלוקת בין הצדדים.

להבהרת הדברים ופישוטם תובאנה בתמצית העובדות הרלבנטיות לנשוא דיוננו.

השתלשלות העניינים

בפרשתה
העלתה ההגנה לדוכן העדים עד מומחה, הצלם אילן ספירא, שמשקל מומחיותו תדון בהמשך, על מנת לחוות דעתו בנוגע לשתי תמונות (ת/6 א' ו-ב'), אותן צילם המשיב
במצלמתו במהלך מעצרו של קסמייה על ידי השוטרים, במטרה לתעד את המעשה (להלן:"התמונות"). בתמונה הראשונה (ת/6 א') נראה קסמייה שוכב על רצפת חדר המדרגות בכניסה לדירה, מעליו רכון שוטר שאוזק את ידיו, ושני שוטרים נוספים עומדים לידו - אחד, מול השוטר האוזק, והשני, בסמוך לכפות רגליו. בתמונה השנייה (ת/6 ב') שצולמה סמוך מאוד לצילום הראשונה, נראה קסמייה כשהוא אזוק, נתון עדיין במצב שכיבה בסמוך לדלת הדירה. שניים מהשוטרים שהופיעו בתמונה הראשונה מופיעים גם בשנייה, אחד מהם עדיין רכון מעל קסמייה, ואילו השני, שניצב בתמונה הראשונה בסמוך לכפות רגליו, עומד כעת סמוך לאזור החזה של קסמייה כשהוא נשען על משקוף הכניסה.

ההגנה זימנה לדוכן העדים את מר ספירא. באמצעותו הוגשה לביהמ"ש חוות דעתו (נ/6) המתמקדת במחלוקת עובדתית אחת בלבד - המרחק ממנו צלם הנאשם את התמונות (להלן:"סוגית מרחק הצילום" או "המרחק"). תכלית עדותו נועדה להוכיח את מיקום הימצאו של הנאשם ביחס לשוטרים שעצרו את קסמייה, וממנו לגזור את מידת מעורבותו באירוע. מקור המחלוקת העובדתית – משפטית בין הצדדים נודע מטענת התביעה, ולפיה בעת שצילם את התמונות רכן הנאשם מעל השוטרים, ובכך הכשיל אותם בתפקידם, בעוד טענת ההגנה כי באותם רגעים בהם הנציח במצלמתו את האירוע עמד לכל היותר במרחק של סנטימטרים ספורים מחוץ למפתן דירתו, זאת בלי שניסה למנוע מהם פיזית לבצע את משימתם. זאת מעבר לעובדה, שלגרסת הנאשם, לא רק שלא הרע לשוטרים, אלא הוא זה שהותקף על לא עוול, בכך, שבעודו עומד ומצלם את האלימות המתרחשת לנגד עיניו, אחד השוטרים השליך לעברו כסא שפגע בבטנו, והכול במטרה לחבל בניסיונותיו לתעד את ההתנהגות הברוטאלית כלפי קסמייה.

לעדותו של מר ספירא, צלם עיתונות במקצועו, רכש את מומחיותו במכללת הדסה בירושלים, מכללה שאינה מעניקה תארים אקדמאיים בתחום הצילום, אלא תארי הנדסאות. העד העיד כי כדי לאמוד את המרחק הנתון במחלוקת לא ביצע כל חישובים מדעיים, אלא עשה שימוש במד מדידה וסרגל במקום האירוע, והסתייע גם בסוג עדשת המצלמה. בחקירתו הנגדית נשאל העד אודות היכרותו עם שתי טכנולוגיות המיועדות למדידת מרחקים, והשיב כי הוא מכיר אחת מהן, אם כי לא באופן מעמיק, ומעולם לא עשה בה שימוש. לדבריו, חוות דעתו נעשתה על פי ניסיונו המקצועי. חקירתו הנגדית, יש לומר, עסקה ברובה בכישורי מומחיותו ולא במסקנות חוות הדעת, לרבות בהתייחס לסוגיית מרחק הצילום.

בתום החקירה הנגדית הודיע ב"כ התביעה כי בכוונתו לשקול להגיש עדות הזמה של מומחה מטעמו, ולצורך כך ביקש להעמיד לרשותו את התמונות. אלה נמסרו לידיו ובהחלטה נקבע כי במידה והתביעה תסבור כי יש מקום להגיש חוות דעת מומחה להזמה, עליה להגיש בקשה קונקרטית ומנומקת בעניין. בתאריך 29.5.06, כארבעה חודשים לאחר מתן ההחלטה, ולאחר סיום פרשת ההגנה, הודיע ב"כ התביעה כי בכוונתו לפנות לבית המשפט
בבקשה לעדות הזמה.

ותחילה להלכה

סעיף 165 לחוק העוסק בראיות הזמה קובע את התנאים ליישומן, וזו לשונו:

"בית המשפט רשאי להרשות לתובע להביא ראיות לסתור טענות העולות מראיות ההגנה ואשר התובע לא יכול היה לצפותן מראש..."

הווה אומר, סמכות בית המשפט להתיר לתביעה להביא "ראית הזמה" מותניית בקיומם של אלה: הראיה עולה מטענות ההגנה, והינה מפתיעה במובן זה שעל פי
מבחן אובייקטיבי התובע לא היה יכול לצפותה מראש.
בתפ"ח (תא) 582/84 מדינת ישראל נ' פלוני
פ"מ תשמ"ז(2) 480 הגדיר כב' השופט קדמי את מהותה של "טענה מפתיעה", כטענה המתייחסת למהימנות עדים ולמשקל עדותם, ובלבד שהיא עונה על שני הקריטריונים הבאים: ראשית, היא עולה מראיות ההגנה, ושנית, התובע לא יכול היה לצפותה מראש. בהמשך, מוסיף השופט קדמי וקובע: "נטל ההוכחה המוטל על התביעה, מחייב אותה להביא בפרשתה היא, ב"חבילה אחת", את כל הראיות שברשותה להוכחת אשמתו של הנאשם, לרבות אותן ראיות הדרושות להשמטת הבסיס מתחת לכל "טענת הגנה" העולה מראיות התביעה ואשר ניתן לצפותה באורח סביר...שונים פני הדברים, כאשר מדובר ב"ראיות הזמה". כאן, אין המדובר בראיות שבאמצעותן מבקשת התביעה לצאת ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה, אלא בראיות המיועדות להגיב על "טענה מפתיעה", המכוונת לפגום בראיותיה שלה ואשר לא הייתה לה הזדמנות להתייחס אליה בפרשתה".
לשון אחר, כדי לענות על מבחן ה"טענה המפתיעה" עליה לעמוד בשני תנאים: הטענה הועלתה במסגרת ראיות ההגנה, ועליה לעמוד במבחן האובייקטיבי לפיו התובע לא יכול היה לצפותה מראש (אלמנט ההפתעה).

סעיף 167 לחוק קובע:
"סיימו בעלי הדין הבאת ראיותיהם, רשאי בית המשפט, אם ראה צורך בכך, להורות על הזמנת עד – ואפילו כבר נשמעה עדותו בבית המשפט – ועל הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי הדין ואם מיוזמת בית המשפט".

בפסיקה נקבע (ע"פ 842/85 הרנוי נ' מדינת ישראל פ"ד מב(4) 245 , כב' השופט שמגר), כי סעיף 167 נועד לסייע לבית המשפט בפתרון התלבטויותיו, ולאפשר, לפי יוזמתה של הערכאה השיפוטית, את הבהרתו של הטעון הבהרה. פסיקת בית המשפט העליון נוקטת בגישה המצמצמת את סמכותו של בית המשפט בכל הנוגע להפעלת סעיף זה - בע"פ 21/72 צייגר נ' מדינת ישראל פ"מ כז(1) 505, נתחמה סמכותו (כב' השופט ח' כהן) בכל הנוגע להחזרה או לקריאת עדים, וזאת בעיקר לצורך תיקון שגיאות ומחדלים שלא יהא מן הצדק ומן ההגינות לנצלם, ושניצולם לטובת אחד הצדדים יביא לידי עיוות דין. בין השאר, גם למנוע ניצול לרעה של מחדלים טכניים.
התייחסות נוספת למתחם סמכותו של בית המשפט בנוגע לסעיף 167 ניתן למצוא בהתייחסותו של כב' השופט שטרוזמן בת"פ (תא) 73/84 מדינת ישראל נ' הרנוי פ"ד מה ו' 412 שקבע כי בקשת בעלי הדין לזמן עד שנועדה בעיקרה לצורך ביסוס מסקנתם ולא לתיקון פגמים טכניים, אינה נכנסת בתחום המותר לשימוש בסמכות בית המשפט לפי סעיף 167 לחוק.

מה היו נימוקי הצדדים

כאמור, עתרה התביעה לבית המשפט להתיר לה להגיש עדות הזמה בהתאם לסעיף 165 לחוק ו/או לחלופין לפי סעיף 167 לחוק, בהתבסס על הנימוקים הבאים:
ראשית נטען, כי לא היה ביכולתה לצפות באופן סביר כי בראשית פרשת ההגנה (ביום 12.1.06) תוגש חוות דעת בעניין התמונות, אשר הוגשה לאחר סיום פרשת התביעה, וכי "התמונות לא היו ברשותה והוצגו בשלב מתקדם של המשפט", כך לשון הבקשה. יש לציין, כי באותו מועד ביקשה התביעה לערוך חוות דעת מומחה מטעמה, ובית המשפט התיר זאת ומסר לידיה את התמונות. התביעה מעלה טענה משפטית בהקשר לעדות זו, ולפיה מר ספירא על אף שהוצג כ"עד מומחה" בתחומו אינו עונה על הגדרת מושג משפטי זה בהתאם לדיני הראיות.
לטענת התביעה ברשותה חוות דעת מז"פ, שנערכה על ידי מר שלום בר גבע, מומחה בתחום הצילום, הסותרת באופן מהותי את חוות דעתו של ספירא בנקודה העובדתית השנויה במחלוקת- מיקומו המדויק של המשיב בעת הצילום, וכמו כן, גם
לגבי השימוש, או יותר נכון אי השימוש, בפונקצית הזום במצלמה. במסגרת בקשתה להתיר לה עדותו של עד זה מגובה בחוות דעת על דרך עדות הזמה מפרטת המבקשת גם השתלשלות הדברים בהתייחס לסרט הנגטיב בהתאם למובא להלן: בחודש ינואר התביעה ביקשה לקבל את סרט הנגטיב מההגנה. בתאריך 29.01.06 הורה בית המשפט למשיבים להגיב לבקשה זו. ביום 15.3.06 הודיעה ב"כ המשיבים כי עקב חלוף הזמן הרב סרט הנגטיב אינו מצוי ברשותם והם עורכים מאמצים לאתר את הנגטיב ממנו הופקו התמונות. רק בחודש מאי, לטענת התביעה, התקשרה ב"כ המשיבים והודיעה כי סרט הנגטיב נמצא, והוא אכן נמסר לידי המבקשת. מכאן טענת התביעה, כי לא ייתכן שחוות דעת מומחה בתחום הצילום תוגש ללא התייחסות או הסתמכות על סרט הנגטיב.

התנגדות המשיבים לבקשה נסמכה בעיקרה על שלילת "גורם ההפתעה".
בתגובתם נדחתה בחריפות טענת ב"כ התביעה, הגורסת כי התמונות לא היו ברשותה עד לשלב מתקדם של המשפט, והיא הוגדרה, בלשון המשיבים כ"בלתי מדויקת ומטעה". לטענתם, פני הדברים הפוכים. התמונות היו בידיעת התביעה כבר בשלבים המוקדמים של ההליך הפלילי, למעשה, עובר להקראה. לראיה, הפנתה ב"כ המשיבים לעובדה, ולפיה, עוד במסגרת התנגדותה לבקשה לבטל את כתב האישום מחמת "הגנה מן הצדק", ציינה ב"כ המאשימה דאז, עו"ד איריס רייכפלד, כי התביעה בחנה את הראיות בתיק, לרבות התמונות, ולדעתה הן נתונות לפרשנות. משמע, התמונות היו בידיה של התביעה כבר בשלבי החקירה, ומכאן מתבקשת המסקנה, כי הייתה מודעת לקיומן כמו גם למשמעותן הראייתית. מעבר לכך, נטען, כי התמונות הוגשו לבית המשפט במהלך הדיון הראשון, קרי ביום 15.11.04, ולאחר מכן, סומנו על ידי התביעה ביום 5.5.05, ולכן, וודאי שמשלב זה ואילך ניתן לומר בוודאות שהתביעה ידעה והכירה בתמונות כגורם ראייתי.
לטעמה של הסנגורית אין מדובר ב"טענה מפתיעה" מבחינת התביעה, אלא בטעות בשיקול דעתה עת בחרה להתעלם לכל אורך ההליך המשפטי מעניינן של התמונות ומנפקותן הראייתית- החל מכתב האישום, בו לא צוינו התמונות כחלק מראיות התביעה, עובר לתשובת המשיב לכתב האישום, וכלה בחקירת התביעה את עדיה שלה, כמוסק מעצם העובדה שלא נשאלו אודותן דבר, לרבות על הפרטים והממצאים העולים מהן. כפועל יוצא, לא נעשה כול ניסיון מצד התביעה להפריך את גרסתו הברורה של המשיב, זו

שהוצגה מפורשות במענהו לכתב האישום, ועל בסיסה גם נחקרו החקירה נגדית כול עדי התביעה, ולפיה ברגעי צילום התמונות עמד על מפתן דלתו. משמע, קו ההגנה היה ברור ונהיר על פניו ולכן לא היה כול חידוש בזימון חוות הדעת לתימוכין. מה עוד שבעדות חלק מעדי התביעה נמצא תימוכין לגרסה זו. מכאן, אליבא ההגנה, לטענת ה"הפתעה", זו העומדת במוקד נימוקי הבקשה, אין אפוא על מה לסמוך.
להשקפת ב"כ המשיבים, נוכח קו ההגנה הברור שלא נעשה כול ניסיון להסתירו, שומה היה על התביעה להתמודד עמו מלכתחילה, ולשם כך להצטייד בחוות דעת מטעמה כבר במסגרת חקירת התיק, טרם הגשת כתב האישום. למצער, לאחר הגשתו, קרי, מיד לאחר העלאת הטענה של "הגנה מן הצדק". ולבטח בפרשתה, שהרי כלל הוא כי על התביעה להגיש ראיותיה ב"חבילה אחת", ולא למקוטעין ובהתאם להתפתחות הראיות. במיוחד בשים לב לכך, שהעתק מחוות הדעת הוגש בתאריך 13.9.05, קרי, חמישה חודשים טרם נשמעה עדות ספירא במהלכה הוגשה לבית המשפט חוות הדעת נשוא הבקשה. לאור זאת גורסת הפרקליטה, כי בקשת התביעה בעיתוי הנוכחי, קרי, בשלב כה מאוחר, הינו בפועל בבחינת "מקצה שיפורים" מובהק בניסיון ל"שפץ" ראיותיה.
בהתנגדותה להתרת עדות הזמה נסמכת ההגנה גם על עקרון סופיות הדיון, כנימוק רלבנטי לדחיית הבקשה, בהתבסס על אותם העקרונות המפורטים לעיל.

בהתייחסה להתרת עדות ההזמה על פי סעיף 167 לחוק, מציינת ההגנה, כי הסעיף נועד
למניעת עיוות דין ולא אמצעי לסיוע לצד זה או אחר באיסוף ראיות נוספות. מטרת הסעיף, כך נכתב בבקשה, הוא לאפשר לבית המשפט להיזקק לראיות נוספות, ולא לסייע לתביעה שהעדיפה להתעלם מטענת המשיב, כי מעולם לא חצה את מפתן ביתו. טענה שהועלתה, כאמור,
לאורך כל המשפט.

האם אמנם מדובר בטענה מפתיעה?

מבדיקת העובדות המופיעות הן בבקשה להתרת עדות הזמה, הן בכתב התגובה והן מהעובדות שהובאו במהלך המשפט, עולה כי לא מתקיימים הקריטריונים הנחוצים לצורך הוכחת יסוד ה"טענה המפתיעה", בהתאם לסעיף 165 לחוק.
כבר בבקשת ההגנה לבטל את כתב האישום מחמת "הגנה מן הצדק" מצוינת העובדה כי התמונות מהוות חלק מחומר הראיות, והן אף הוצגו לבית המשפט כחלק מטיעוניה לביטול כתב האישום. הטענה אומנם נדחתה אך התמונות הוו חלק ממסכת הראיות. לא של ההגנה, אלא של התביעה. בפרשתה, ביום 5.5.05, הגישה אותן התביעה בהסכמת ההגנה, והן סומנו ת/6 א',ב'. התמונות הוגשו באמצעות עד תביעה 3, רס"ל יוני ברזילי, הוא השוטר שנראה בתמונה כשהוא רכון מעל קסמייה. איך, אם כן, ניתן לטעון כי התביעה הופתעה מן העובדות הגלומות בתמונות אלה, כגון מיקום עמידתו של המצלם?
לא רק זאת אף זאת. ביום 13.9.05, במהלך חקירת עד תביעה 7, השוטר אורי רובינזון, שנראה בשתי התמונות כשגבו אל המצלמה, הוא נחקר אודותן. סוגיית מיקומו של המשיב בעת הצילום לובנה במהלך חקירת שני השוטרים. בשתי החקירות נשאלו השוטרים על מיקומו של נאשם 2, משמע, כבר מחקירת עדים אלה עולה, כי מיקומו היה עניין שנוי במחלוקת והתמונות סייעו לתביעה בהבהרתו. מהעובדות דלעיל עולה, כי טענת התביעה להצגת התמונות בשלב מאוחר של המשפט איננה נכונה, כך גם לא נכונה הטענה כי התמונות לא היו ברשותה. ובאשר למחלוקת הקונקרטית הנובעת מהן לגבי מיקום הנאשם בעת הצילום, הרי מחקירתם הנגדית של השוטרים בהתייחס לתמונות ניכר באופן ברור לחלוטין כי היא מתמקדת בסוגיה זו, כך שברי היה כי מבחינת ההגנה שאלה זו אינה שולית אלא מהותית ומרכזית.
רוצה לומר, לא מקובלת עלי טענת ב"כ התביעה, כי בנסיבות הללו לא ניתן היה לצפות באופן סביר את המהלך שביצעה ההגנה להוכחת נקודה עובדתית זו. על רקע כול הנתונים דלעיל, גם אם חוות הדעת הוגשה לאחר סיום פרשת התביעה, אין זה אומר כי הדבר נעשה באופן מפתיע, כך שהתובע לא יכול היה לצפותו.
מכלל האמור, ניתן להניח באופן אובייקטיבי, כי התביעה התעלמה מהסוגיה, בחרה לא להתייחס לטענה ספציפית זו בפרשתה ונמנעה מלהתמודד עמה חזית מול חזית. לכן, לא ניתן לאפשר לה בשלב זה של המשפט "לתקן" את "הפגום" לדעתה בדמות עדות הזמה. מה גם, שבשים לב לכך שחוות הדעת על ממצאיה ומסקנותיה הועברה לעיונה מבעוד מועד לרשות התביעה, עמדה בפני
ה האפשרות להיערך מראש באמצעות עד מומחה לחקירתו הנגדית של עורך חוות הדעת, ולקעקע את עדותו. היא אכן עשתה בה שימוש. משקל החקירה ותוצאותיה הראיתיות ידון בהכרעת הדין. זאת מעבר לעובדה שהתביעה גורסת שאין מדובר כלל בעד מומחה, ולכן, לכאורה, אין צורך בעדות עד מומח כדי לשמוט את בסיסה. בהתחשב בכול אלה, ומשלא מצאתי יסוד להפתעת התביעה ואיני סבורה כי לקתה בהבנת קו ההגנה של הנאשם, איני מוצאת להתיר לה להשלים את ראיותיה או לחזקן באמצעות עדות הזמה.

למעלה מן הנדרש, סבורני, כי גם בהיבט של שמירת עקרון סופיות הדיון מן הדין לדחות את הבקשה. בענייננו, נוהל הליך ארוך וממצה מבחינה ראייתית. נשמעו עדים רבים- עדי תביעה והגנה. הסוגיות המשפטיות שעלו לדיון במהלך ההליך הפלילי לובנו באמצעותם, לרבות שאלת מיקומו של הנאשם בעת הצילום. וכפי שנקבע, גורם ה"הפתעה" לגביו נשלל. במצב דברים זה, איני רואה מקום להתיר עדות שכול תכליתה לחזור ולדון בו מחדש.

האם ניתן לעשות שימוש בסעיף 167 לחוק?
בדומה לסעיף 165 לחוק, גם סעיף 167 אינו מתאים למקרה זה. מטרת הסעיף היא תיקון שגיאות ומחדלים שלא יהא מן הצדק ומן ההגינות לנצלם, ושניצולם לטובת אחד הצדדים יביא לידי עיוות דין. לעניינו, אין מדובר בכשל טכני כלשהו ואין באי התרת עדות ההזמה כדי להביא לידי עיוות דין.

האם מדובר בעד מומחה על פי דיני הראיות

באשר לטענה זו, הואיל ומדובר בשאלה הכרוכה בהערכת העדויות ומשקלן איני רואה לדון בה לגופה בשלב זה של הדיון. היא תמצא מקומה בהכרעת הדין.


סוף דבר

מכול הטעמים המפורטים החלטתי לדחות את הבקשה.

כפי שנקבע ישמעו סיכומי הצדדים ביום 18.9.06 שעה 8:30

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים


ניתן היום כ"א באב, תשס"ו (15 באוגוסט 2006) בלשכתי


מ.דיסקין, שופטת









פ בית משפט שלום 4381/04 שלוחת הגירה ת"א נ' קדרי שרה, קדרי סטנלי (פורסם ב-ֽ 15/08/2006)