פסקי דין על נח מן | פסקי דין על משהב"ט-אגף השיקום ק.תגמולים

1119/01 וע     26/09/2006




וע 1119/01 נח מן נ' משהב"ט-אגף השיקום ק.תגמולים




בעניין:
1



בתי המשפט

ועדת הערעורים לפי חוק הנכים
(תגמולים ושיקום) תשי"ט – 1959
בתל-אביב –יפו
וע 001119/01


בפני
:
כב' השופטת עינת רביד
, יו"ר

ד"ר עמנואל כץ – חבר
עו"ד יהודית ארבל – חברה


26/09/2006





בעניין:
נח מן


ע"י ב"כ עו"ד
סמדר בן נתן

מערער

נ
ג
ד


משהב"ט-אגף השיקום –ק.תגמולים


ע"י ב"כ עו"ד
אורנה פורגש

­משיב

החלטה


1.
בתיק זה הוגש ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 3.7.00 ולפיה בהתאם להוראות סעיף 18 (א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "החוק"), התגמולים המגיעים לנכה משולמים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו ארע המקרה שגרם לנכותו, אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו, ובכל מקרה אחר, מיום הגשת התביעה. המערער הגיש תביעה ביום 9.12.99 ואובחן כסובל מהלם קרב מושהה ובעקבות כך הוכר כנכה על פי החוק והחלו להשתלם לו תגמולים מיום התביעה ואילך. קצין התגמולים קבע כי תביעתו של המערער, שהוגשה כ- 25 שנה לאחר שחרורו, לתגמולים רטרואקטיביים לא תענה. בערעור שהגיש המערער על החלטת קצין התגמולים לעניין התגמולים הרטרואקטיביים, ביקש, כי הועדה תפעיל את החריג הקבוע בסעיף 18 (ו) לחוק ותקבע, כי המערער זכאי לתשלום תגמולים החל ממועד שחרורו ולחילופין ביקש המערער כי יום הגשת התביעה יחשב יום פניית המערער לטיפול היחידה לנפגעי תגובות קרב (להלן: "היחידה"). לאחר שמיעת הערעור קיבלה הועדה ביום 19.10.02 את ערעורו של המערער וקבעה כי המערער זכאי לקבל את תגמוליו החל מחודש אפריל 1988, שאז פנה לראשונה ליחידה,
בעקבות הפניית ד"ר פורטנוי וד"ר דיטונה. המשיב לא השלים עם פסיקתנו והגיש ערעור על ההחלטה. לאחר מתן החלטה בוועדה פורסם פסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א 7588/01 פלוני נ' קצין התגמולים, פ"ד נ"ז (1) 45 (להלן: "הלכת פלוני") אשר חידשה בפרשנות לסעיף 18 (ו) לחוק. ביהמ"ש המחוזי לאחר ששמע את הצדדים נתן תוקף ביום 22.4.04 להסכמת הצדדים ולפיה: "החלטת הועדה תבוטל וכי הענין יוחזר לעיון בפני
ה בנקודה אחת בלבד: האם מצבו הנפשי של המערער מנע ממנו הגשת התביעה בשנת 1988 ואילך".
2.
הצדדים שבו והתייצבו בפני
הועדה והתדיינו תחילה בסוגיה של הגשת חוות דעת נוספות בדיון המחודש שבפני
הועדה. בהחלטת ביניים מיום 26.10.04 נקבע, כי התיק הוחזר לוועדה על מנת שתדון בסוגיה הנפשית, לאחר שתשמע עדויות בסוגיה זו, לרבות חוות דעת של המשיב וחוות דעת של המערער. סופו של דבר שב"כ המשיב הגיש חוות דעת של ד"ר דניאל בקר, פסיכיאטר, אשר קבע כי אינו רואה כל בסיס לטענה שהמערער היה מנוע מלהגיש תביעה לקצין התגמולים בשל מצבו הנפשי בתקופה שקדמה להגשת התביעה בפועל. המערער הגיש חוות דעת של ד"ר רוני פיאמנטה, פסיכולוג קליני, אשר כתב: "אין ביכולתי לחוות דעה באופן רטרואקטיבי על מצבו הנפשי של נח מן
משנת 1988 (לדעתי, איש אינו יכול לעשות זאת רטרואקטיבי, ובכלל זה גם ד"ר בקר). אבל נח מן
נבדק ע"י מומחים שונים מטעם היחידה לטיפול בתגובות קרב בזמן אמיתי, והם יכלו לבדוק את שאלת המסוגלות הנפשית להגשת תביעה". עוד כותב ד"ר פיאמנטה כי הפניות החוזרות ונשנות להשתחרר ממילואים שנעשו ע"י המערער, מהיחידה לתגובות קרב, משרתות את המטרה של המנעות מכל הקשור לטראומה ואילו הגשת תביעה אינה משרתת מטרה זו ולכן ניתן לקבל את טענתו כי ביקש להמנע מכך עקב מצבו הנפשי. ד"ר בקר הגיב לחוות דעתו של ד"ר פיאמנטה וכתב, כי אי אפשר לומר שבנקודה מסוימת היה המערער מנוע מלהתייחס לבעיה ובנקודה אחרת לא היה מנוע. באשר לסוגיה של הקביעה הרטרואקטיבית, כתב ד"ר בקר כי המערער מצטייר מבדיקות בזמן אמת כאדם שפוי, כשיר, בעל שיפוט ומסוגלות בכל התחומים.
3.
הועדה בהסכמת הצדדים דנה בתיק בהרכב השונה מן ההרכב שבו דנה בהחלטתה בדיון הראשון. בדיון נחקרו ד"ר רוני פיאמנטה וד"ר דניאל בקר. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בשאלה היחידה העומדת לדיון בפני
נו לאור החלטת ביהמ"ש המחוזי והיא: "האם מצבו הנפשי של המערער מנע ממנו הגשת תביעה בשנת 1988 ואילך".
הלכת פלוני

4.
הלכת פלוני בביהמ"ש העליון מפי כב' השופט שלמה לוין הפכה את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי באותו ענין והכירה בזכותו של המערער באותו מקרה לתגמולים רטרואקטיבים וזאת בהסתמך על סעיף 18 (ו) לחוק. סעיף 18 (ו) קובע

: "
לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור

".
פסק דין
פלוני עסק בפדוי שבי. ביהמ"ש העליון נתן פרוש מרחיב לסעיף 18 (ו) וקבע כי ניתן לכלול בו מקרה, שבו נכה נמנע מלהגיש תביעה במשך כל השנים עקב השפעת נכותו הנפשית. לפיכך קבע, כי בנסיבות המיוחדות של פלוני, המנעותו מהגשת התביעה נבעה אכן ממצבו הנפשי ולכן יש לשלם לו תגמולים באופן רטרואקטיבי.
5.
פלוני היה פדוי שבי, אשר נפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים ואף עבר עינויים קשים בהיותו בשבי. בסוף שנת 1989 הופנה המערער על-ידי אגף השיקום לקבלת הערכה על מצבו הנפשי. לבקשת רעייתו הופנה המערער בשנת 1991 על-ידי אגף השיקום לאבחון ולטיפול נפשי במכון שלם. דו"ח טיפול ראשון הועבר לאגף השיקום ביום 1.8.1991, ובו נרשם כי המערער פגוע נפשית מאז המלחמה והשבי והוא זקוק לטיפול. בדו"ח נאמר עוד כי המערער זקוק לסיוע חיצוני בקבלת הטיפול, שכן עקב מצבו הנפשי נבצר ממנו לפעול בנדון בעצמו. בשנת 1998, פנו אנשי אגף השיקום למערער והציעו לו להיבדק ולפנות לוועדה רפואית לקביעת מצבו הרפואי-נפשי. בפסק הדין מודגש כי כל הפניות והיוזמות לטיפול ולתביעה נעשו ע"י המשיב (ופעם אחת ע"י אשת המערער). יתר על כן, בדו"ח של מכון שלם נכתב, בזמן אמת, כי המערער אינו יכול לפעול ביוזמתו לקבלת טיפול ולכן יש לסייע לו בכך (ר' עמ' 46-47 לפסק הדין).
6.
לטענת ב"כ המערער המקרה שבפני
נו נסיבותיו דומות לנסיבות שהוכחו בענין פלוני ולכן יש לתת למערער תגמולים רטרואקטיביים. ב"כ המשיב סבורה כי הנסיבות בתיק שבפני
נו שונות מאלה של הלכת פלוני וכי המערער היה כשיר נפשית ולא סבל מכל מניעה להגיש תביעה בכל אותן שנים.
דיון והכרעה

7.
ביום 21.5.01 הגיש המערער תצהיר (בסגנון בג"ץ) המאשר את כל העובדות המנויות בכתב הערעור. בהודעת הערעור, נכתב כי בשנת 1988 פנה המערער לקב"ן עקב מצוקה נפשית שחש מזה זמן, ואשר החריפה עם קבלת צו קריאה למילואים. בשנה זו אובחן המערער כסובל מהלם קרב מושהה, והחל להיות מטופל ביחידה, שם היה מטופל ברציפות עד שנת 1996, אז שוחרר משירות מילואים. בהודעת הערעור נכתב, כי לא נאמר למערער במשך כל השנים בהם טופל ע"י גורמי צה"ל ואובחן כסובל מהלם קרב מושהה, כי הוא זכאי לפנות בתביעה להכרה בו כנכה צה"ל. המערער גם לא ידע זאת מידיעתו האישית ולכן לא פנה בתביעה להכרה בנכותו. המערער בהודעת הערעור הפנה לסיכום של מרכז ההערכה ברמת חן, אשר ביצע אבחון של המערער לצורך קביעת דרגת נכותו ונרשם בה כי, "לפי דבריו, הטיפול ביחידה, לא היה מסודר בשל כך שהמערער לא היה מסוגל לקבל את העובדה שהוא חולה נפש וזקוק לטיפול פסיכיאטרי" (המערער מפנה לעמ' 2 לסיכום מרכז ההערכה). עוד הוא מפנה לפגישה במרכז ההערכה בה נרשם כי המערער מסביר שמרגיש לא בנוח במקום פסיכיאטרי, כי הוא מרגיש מושפל (המערער מפנה לעמ' 3).
8.
המערער הגיש תצהיר נוסף מיום 17.12.01 ובו כתב כי נהג לפנות אל היחידה בכל עת שקיבל זימון למילואים והוא היה משתחרר מן השירות בהמלצת פסיכיאטר מן היחידה. עוד הוא כותב כי באותה תקופה התקשה להודות בפני
עצמו כי הוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי ואף לא סיפר לאיש כי הוא נמצא בקשר עם גורמי בריאות הנפש או משתתף בפגישות טיפוליות, גם לא לבני משפחתו. עוד ציין המערער כי פחד מאוד שאנשים יגלו שהוא סובל מבעיה נפשית וחשש מפגיעה בתפקודו המקצועי עד כדי חשש מפיטורין. עוד הוא מציין בתצהיר כי "ביום 6.12.99 בעקבות צפיה בתוכנית טלויזיה שעסקה בנושא זכויות של נפגעי הלם קרב, הגשתי תביעה להכרה כנכה צה"ל. בסמוך מאוד בתחילת שנת 2000, התחלתי בטפול נפשי אצל פסיכולוג". (ר' סעיף 14 לתצהיר).
9.
המערער נחקר ביום 25.3.02 חקירה נגדית ממנה עלה כי המערער הינו בעל השכלה אקדמאית וכי יש לו תואר ראשון במדעי החברה וכן תואר שני. המערער גם העיד כי עבד בשירות המדינה במשרד האוצר. המערער היה עוזר למנהל מינהל הרכב הממשלתי ומנהל מדור החשבונות באותה יחידה. לאחר מכן עבר לניהול הדיור הממשלתי באגף החשב הכללי. המערער החל לעבוד במשרד האוצר בשנת 1977. התפקיד האחרון שהמערער מילא היה מנהל מחוז ת"א ליחידת הדיור הממשלתי העוסקת באיתור משרדים להשכרה עבור משרדי הממשלה. יש לציין כי בינואר 1995 המערער עזב את תפקידו לאחר שהוגשו תלונות כנגדו, בהמשך הוגש כנגדו כתב אישום והתנהל משפט פלילי.
10.
ב"כ המשיב מבקשת כי הועדה תיתן משקל גבוה מאוד לעובדות אובייקטיביות שהוכחו ומהם עולה כי המערער הינו אדם משכיל ומוכשר, אשר תפקד באופן מלא תוך מודעות לנעשה סביבו ובנוסף אף הגיע לתפקיד בכיר בשירות המדינה של אחראי מחוזי על הדיור הממשלתי באגף הכללי במשרד האוצר.
ב"כ המשיב גם טוענת כי המערער הגיש את תביעתו רק בשנת 1999, משום שרק אז לאחר צפייה בתוכנית טלויזיה נודע לו על זכויותיו. מכאן, שאמירתו שלא היה מסוגל להגיש את התביעה קודם לכן בשל מצבו הנפשי, אינה עולה בקנה אחד עם אמירתו כי הגיש את התביעה רק לאחר שנודעו לו זכויותיו.
11.
לענין הלך רוחו של המערער באותן שנים נביא קטעים ממכתב, שכתב במצורף לתביעה להכרה בו כנכה צה"ל ביום 6.12.99. באותו מכתב מתאר המערער כי בשנת 1988 פנה לראשונה לפסיכיאטר פרטי, ד"ר פורטנוי, אשר אבחן תופעה של מחלת הלם קרב מושהה. בסיוע ד"ר פורטנוי הופנה ליחידה ובה היה מטופל בין השנים 1988 ועד 1996, כאשר עיקר הטיפול של היחידה, כפי שאמר המערער עצמו, "התמצה בפעילות לשחרורי מקריאות לשירות מילואים בסופו גם לשחרורי משירות ביטחון". המערער כותב כך: "למרות שבתקופה זו הוצע לי ע"י גורמים שונים ביחידה לטיפול בתגובות קרב/ מקרפ"ר – ברה"נ לקבל פרופיל נמוך עם סעיף של ליקוי נפשי ולהשתחרר סופית משירות ביטחון, שכאמור באותה עת, היה בעיני הטריגר העיקרי לתסמונות הקשות... סרבתי שוב ושוב להצעות אלו מכיוון שהייתי עובד מדינה בכיר בתקופה זו וחששתי כי מהלך שכזה יפגע קשות בעבודתי, בקידומי ואולי יביא גם לפיטורי מעבודתי, במיוחד משום שדיווחים על מצבי בריאות תקופתיים היו נוהג שבשגרה בשירות המדינה, לעובדים מסוגי". ההדגשה הוספה – הועדה (ר' מסמך 7 לת"ר). בהמשך הוא כותב: "יודגש כמובן כי למרות הטיפול המסור ומירב המאמצים שנעשו ביחידה לטיפול בתגובות קרב / מקרפ"ר – ברה"נ לעזור לי להתמודד עם מחלתי מעולם לא הוסברו לי זכויותי לפנות אליכם בתביעה להכיר בי כנכה צה"ל ולבקש תגמולים כחוק ונוכח הנ"ל לא מיציתי עד היום זכויותי במועדם כחוק."
12.
גם הרופא פסיכיאטר, ד"ר קריימן, שבדק את המערער במסגרת בקשתו לשחרור ממילואים בספטמבר 1989 כתב כך: "התרשמתי מאיש חיובי עם מוטיבציה טובה להמשך שירות. באזרחות – אחראי בעבודתו, מתקדם בסולם ההשגים. עקב התפקיד האזרחי פחד לפנות לפסיכיאטר צבאי, מחשש שהתקדמותו המקצועית תפגע. הפגיעה בהתקדמות עלולה להיות גם עם התערבות מצידנו לשינוי פרופיל. אבל אין ספק שהנ"ל זקוק לשיבוץ (במסגרת המילואים) חדש במידת האפשר בתחום הקרוב לעיסוקו האזרחי. אני משוכנע שצה"ל יפיק תועלת מקסימאלית לאחר שיבוצו מחדש" (ר' מסמך 12 לת"ר).

13.
מן המסמכים, בזמן אמת, עולה כי המערער היה מודע היטב למחלתו והיה מסוגל לבקש עזרה בצמתים בהם היה חייב בעזרה. יחד עם זאת, המערער העדיף להשאיר את עובדת מחלתו סמויה מן העין ככל שניתן וללא איזכור רשמי, וזאת על מנת שלא תפגע בקידומו המקצועי ולא בשל חוסר יכולת להתמודד עימה בהיבט של הגשת תביעה. החשש מפני העובדה שמחלתו תיוודע למעסיקיו במשרד האוצר, גרמה לכך שהמערער סירב לקבל פטור מלא משירות מילואים, למרות שמצבו הנפשי לדעת הפסיכיאטרים שבדקו אותו הצדיק זאת. מכאן שגם פנייה לקצין תגמולים לקבלת הכרה כנכה צה"ל היתה חושפת את מחלתו של המערער לעיני מעסיקיו. אולם לא זו אף זו, גם בעדותו בפני
נו העיד המערער בתשובה לשאלה: "האם היה לך קושי לפנות לקצין התגמולים עד למועד שפנית?" כך: "היה לי קושי גם לפנות ליחידה לטפול בתגובות קרב. עד 99 לא ידעתי שישנה אפשרות..." (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 25.3.02). מכאן שאם המערער לא היה מודע לאפשרות זו של פנייה לקצין התגמולים לקבלת הכרה כנכה, כיצד ניתן לטעון כי מחלתו מנעה ממנו פנייה למה שכלל לא ידע כי הוא אפשרי?
14.
מכאן שהועדה דוחה את טענתו של המערער כי מצבו הנפשי מנע ממנו את הפנייה לקצין התגמולים. ראשית, משום שהוא כלל לא ידע על אפשרות זו ולכן לא מצבו הנפשי הוא שמנע ממנו עיסוק בנושא. שנית, לדעת הועדה, גם אם היה יודע, עולה מן הנסיבות, כי סביר יותר להניח כי לא היה פונה באותו שלב לקבלת הכרה כנכה, משום שנמנע מלקבל כל הכרה רשמית, כמו הורדת פרופיל, על מנת שלא יינזק קידומו המקצועי ולא משום שמצבו הנפשי גרם לו להימנעות. יש מקום גם לציין כי רק לאחר שהמערער הושעה מעבודתו בשנת 1995 בשל התלונות כנגדו והגשת כתב האישום הסכים בשנת 1996 כי הפרופיל שלו יורד והוא יקבל פטור משירות מילואים בשל מצבו הנפשי.
15.
גם חוות הדעת אינן מסייעות למערער והועדה מקבלת את חוות דעתו של הפסיכיאטר, ד"ר בקר, ומעדיפה אותה על פני חוות דעתו של הפסיכולוג, ד"ר רוני פיאמנטה. לעניין זה, ראוי לציין כי ד"ר פיאמנטה הסתייג שוב ושוב מיכולתו לקבוע כיום באופן רטרואקטיבי את מצבו הנפשי של המערער בשנים הרלוונטיות לדיון, דהיינו בין שנת 1988 עד שנת 1999. ד"ר פיאמנטה ציין בחוות דעתו המשלימה, שהוא טיפל במערער מאז אפריל 2000 וכי בכל הנוגע לתקופה שקדמה לטיפולו שלו - אין ביכולתו לחוות דעה. לדעתו, גם ד"ר בקר אינו מסוגל לכך. ד"ר פיאמנטה חוזר על דעתו זו גם בדיון בפני
נו ומזהיר אותנו להתייחס בספק גדול לכל מה שייאמר בדיון על מצבו של המערער קודם לשנת 2000 (ר' עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 31.10.05). בכך יש כמובן כדי להעלות ספק של ממש לגבי עמידת המערער בנטל ההוכחה בכל הנוגע למצבו הנפשי קודם להגשת התביעה לקצין התגמולים.
16.
גם אם נתעלם מאמירותיו של המומחה מטעם המערער, המעלה ספק לגבי יכולתו - שלו לתת חוו"ד, בתחום בו התבקש לחוות דעתו, ונבחן את חוות דעתו לגופה, הרי שהיא אינה משכנעת כי המערער סבל ממצב נפשי שחייב הימנעות מהגשת תביעה. על מנת להוכיח את טענתו מציין ד"ר פיאמנטה בחוות דעתו הראשונה (מיום 20.8.01) כי מהות התסמונת היא "הימנעות מכל הקשור לטראומה" ובכלל זה קבלת טיפול והגשת תביעה להכרה כנכה. אולם המערער כאשר פנה לבסוף לקבלת הכרה היה עדיין חולה באותה תסמונת ובכל זאת פנה מיוזמתו שלו לקבלת הכרה ואף הסביר במכתבו הארוך והמצורף לתביעה, שקטעים ממנו הובאו לעיל, כי לא הגיש את התביעה קודם לכן, משום שלא ידע על זכויותיו ועל האפשרות להגיש תביעה זו ולא משום שחש מנוע מהגשת תביעה בשל מצב נפשי. השוואת מצבו של המערער בפני
נו למצבו של פלוני מהלכת פלוני מדגישה את ההבדל המשמעותי והרלוונטי שבנסיבות. פלוני לא פנה מעולם ביוזמתו לקבלת טיפול או לתביעה. במקרה פלוני, קצין התגמולים היה היוזם העקרי וכן אשתו של פלוני. המערער במקרה שבפני
נו פנה מיוזמתו גם ליחידה
וגם לקצין התגמולים תוך צירוף מכתב ארוך חתום בשמו. בנסיבות אלה קשה לקבל את טענת המומחה כי המערער לא פנה כל השנים עקב התסמונת אולם כן הצליח לפנות בתביעה בשנת 1999 כאשר סבל מאותה תסמונת בדיוק.
17.
גם טענתו של ד"ר פיאמנטה כי פנייתו של המערער לשחרור משירות מילואים, אינה מעידה על חוסר המנעות, משום שהיא נועדה כולה לצורך הימנעות משירות, אינה עולה בקנה אחד עם הנסיבות בפסק הדין פלוני, שלא דאג כלל לטיפול או לפניות בנושא, בשל כך שלא היה מסוגל לפנות לכל סיוע או טיפול וכל היוזמה בעניינים אלה באה מאחרים.

18.
ד"ר פיאמנטה גם נשאל ע"י ב"כ המשיב בחקירה הנגדית כיצד יתכן שלמרות שמצבו הנפשי של המערער החמיר מאז שנת 1988 הרי שבכל זאת הצליח בשנת 1999 להגיש את התביעה לא ענה לשאלה זו, משום שכפי שצטטנו לעיל הוא טען כי אינו יכול לתת תשובה אינטליגנטית למה שאירע קודם שהחל בטיפול (עמ' 5-6 לפרוטוקול מיום 31.10.05).
19.
חוות דעתו של ד"ר בקר עולה בקנה אחד עם העובדות שהובאו בפני
נו בדבר היוזמה של המערער לאורך כל הדרך לפנות לעזרה וסיוע בהיבט הנפשי והאדמיניסטרטיבי, בלא שסבל מבעיית הימנעות. נזכיר כי המערער פנה מיוזמתו לטיפול פסיכיאטרי פרטי בשנת 1988. הועדה מקבלת את טענתו של ד"ר בקר, שפנייה שנה אחר שנה ליחידה
לצורך קבלת שחרור ממילואים, אשר בגללה נדרש שנה אחר שנה להיכנס למתקן צבאי ולשוחח שוב ושוב עם הרופאים הצבאיים, כדי לקבל פטור ממילואים וכל זאת במקום הורדת פרופיל חד פעמית, שהוצעה לו - מעידה על כך שהמערער לא חש הימנעות מטיפול בסוגיה זו (ר' עמ' 12 לפרוטוקול מיום 31.10.05). ד"ר בקר תיאר זאת באופן מוחשי כך:
"
אני חושב שאת ממש לא מכירה את המצב של מצוקה של מי שסובל מפי.טי.אס.די. כאילו הפחד הזה שפתאום יגיע הצו ושהוא לא ימצא את הפסיכיאטר ושמישהו לא יהיה במקרפ"ר ויכיר את הטיפול שלו ואז באים מהיחידה ולוקחים אותו. כי אם יש מחר באים עם צו 8, פורצת עוד פעם מלחמת יום כיפור אז באים לקחת בשבע בבוקר בלי ללכת להתייעץ קודם עם הזה, אתה רשום אצלנו, חביבי, בוא תברר את זה אצלנו ביחידה. עכשיו אני מכיר פי.טי.אס.די. שרק לשם הרעיון הזה הם מתחלחלים ולא מוכנים בכלל לחשוב על האפשרות שלא להוריד פרופיל על מנת למנוע מהם את האפשרות. אני ממשיך להתעקש שאם הוא היה מסוגל בצורה מכוונת, מודעת וברורה להגיד לעצמו אני מעדיף לקחת את הסיכון הזה שיהיה כמו מלחמת יום כיפור, שיבואו לגייס אותי מהיום למחר ואני אמצא את עצמי באל עריש עוד לפני שאני אדבר עם הפסיכיאטר, אז תסלחי לי זה מראה על תעצומות נפש שמספיקות גם בשביל להגיש תביעה למשרד הביטחון." (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 31.10.05).
20.
יש לציין , כי בניגוד לאמור בסיכומי ב"כ המערער (סעיף 27 לסיכומים) האמור בחוות דעתו של ד"ר בקר אינו סותר את הלכת פלוני. הלכת פלוני, אם נדייק בה, נסמכת על כך שהיו אלה נסיבות מיוחדות שבהן אכן הנכה לא פנה מעולם ביוזמתו לטיפול בבעייה ולכן חוות דעתו של ד"ר בקר עולה בקנה אחד עם הלכת פלוני ואינה סותרת אותה. עוד נציין, כי ד"ר פיאמנטה אמנם ניסה לענות על הטענה כי פנייה כל שנה לשחרור משירות מילואים עולה בקנה אחד עם הימנעות, משום שלטענתו, מטרת הפנייה לשחרור, הימנעות מכל הקשור לטראומה ואילו הגשת התביעה לא משרתת מטרה זו. אולם הוא לא השיב לטענה של ד"ר בקר כי המערער נמנע במכוון משחרור מלא ממילואים, למרות שהוצע לו, מטעמים הקשורים בקידומו בעבודה, והיו לו די כוחות נפש להתמודד כל שנה עם צו המילואים ואף עם החשש לקבל צו 8, ולכן יכול היה גם להגיש את התביעה לקצין התגמולים. לטענה זו לא היתה תשובה לד"ר פיאמנטה או לב"כ המערער.
21.
בשולי הדברים נעיר כי טענת ב"כ המערער כי למערער נגרם נזק ראייתי בשל העדר התייחסות במסמכי היחידה למסוגלותו להגיש תביעה אין כל בסיס. לא הוכח כי חסרים מסמכים רפואיים בתיק זה ולכן אין מקום לטענת נזק ראייתי. העובדה שאין התייחסות לסוגיית מסוגלות הגשת תביעה בבדיקות שנערכו למערער, דווקא מחזקת את העמדה שלא היתה לו בעייה בסוגייה זו. יתר על כן, לו רצה המערער להוכיח טענותיו באמצעות פנייה למומחים, שבדקו אותו בזמן אמת, כפי שהציע ד"ר פיאמנטה המומחה מטעמו, הרי שיכול היה לפנות ולזמנם להעיד. דווקא העובדה שלא פנה אליהם להביאם לעדות - עומדת לו לרועץ.

22.
אשר לשאלה האם מצבו הנפשי של המערער החמיר בשנים הנדונות אם לאו, הרי ששאלה זו אינה משנה לענייננו. די אם נאמר שמצבו הכללי של המערער: העמדה לדין פלילי, מחלת סוכרת, בעיות בחיי המשפחה כולם ארעו החל משנת 1995 ואילך ובודאי השפיעו גם על מצבו הנפשי.
23.
לסיכום, בשאלה שהועדה נשאלה דהיינו: "האם מצבו הנפשי של המערער מנע ממנו הגשת התביעה בשנת 1988 ואילך", תשובתנו היא כי לא הוכח לנו כי מצבו הנפשי של המערער מנע ממנו הגשת התביעה בשנת 1988 ואילך ולא השתכנענו כי נסיבותיו של המערער דומות לנסיבות המיוחדות שפורטו בהלכת פלוני. לצערנו, החלטתנו זו הופכת את תוצאת ההחלטה הקודמת, שנתנה הועדה, ואשר הסתמכה על אדנים אחרים לחלוטין. אולם על פי השאלה שהציג לנו בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, ולנוכח המסקנה אליה הגענו - אין מנוס מדחיית הערעור.
סוף דבר

הערעור נדחה.
אין צו להוצאות.
התיק הרפואי מוחזר למשיב.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום ד' בתשרי, תשס"ז (26 בספטמבר 2006) בהיעדר הצדדים.



ד"ר עמנואל כץ

חבר



עינת רביד
, שופטת

יו"ר הועדה



עו"ד יהודית ארבל

חברה








וע ועדת הערעורים לפי חוק הנכים 1119/01 נח מן נ' משהב"ט-אגף השיקום ק.תגמולים (פורסם ב-ֽ 26/09/2006)