פסקי דין על דור שלום דניאל

6374/05 פ     12/09/2006




פ 6374/05 מדינת ישראל נ' דור שלום דניאל




בעניין:

66



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
פ
006374/05


בפני
:
כב' השופטת רביד גיליה
תאריך:
12/09/2006





מדינת ישראל
בעניין:

המאשימה





נ
ג
ד



דור שלום דניאל



הנאשם









הכרעת דין


א.
כללי

1.
כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של
מסירת ידיעה כוזבת בניגוד לסעיף 243 לחוק העונשין בטענה, שבתאריך 22.6.00, במפלג הונאה בתל-אביב, הוא מסר ביודעין ידיעה כוזבת לפיה ארבעה שיקים שמשך מחשבונו ומסר לאמיר זליצקי (להלן: "אמיר") שונו וזויפו ללא ידיעתו.

2.
אין חולק, כי בין הנאשם, סוכן ביטוח במקצועו, לבין אמיר שררו יחסי ידידות שבמסגרתם נאות הנאשם מפעם לפעם למשוך לטובתו של אמיר שיקים בסכומים שונים מחשבון סוכנות הביטוח שלו תמורת שיקים נגדיים שקיבל מאמיר, וזאת, על מנת לסייע לאמיר כלכלית.

אין גם חולק, כי כחלק מאותו הסדר, בתאריכים בלתי ידועים בסוף שנת 1999, מסר הנאשם לאמיר את ארבעת השקים נשוא כתב האישום לפי הפרוט הבא (להלן: "השקים"):

א.
שיק מס' 153 על סך 18,000 ₪ נושא תאריך 10.1.00 (ראה ת/2 א').
ב.
שיק מס' 154 על סך 15,000 ₪ נושא תאריך 15.1.00 (ראה ת/2 ב').
ג.
שיק מס' 088 על סך 15,000 ₪ נושא תאריך 10.12.99 (ראה ת/2 ג').
ד.
שיק מס' 108 על סך 10,000 ₪ נושא תאריך 17.12.99 (ראה ת/2 ד').

3.
מן הראיות שאינן שנויות במחלוקת עולה, כי בשלב כלשהו לאחר משיכתם, הוסבו השקים הנ"ל על ידי אמיר והועברו לאחרים, באופן שהשקים ת/2 א' ו- ת/2 ב' נמסרו לאוריאל ראכלין (להלן: "ראכלין")
ואילו השקים ת/2 ג' ו- ת/2 ד' נמסרו לרונן יצחקי (להלן: "יצחקי").
אמיר נקלע באותה תקופה למשבר כלכלי והתקשה לפרוע את חובותיו, לרבות את השקים הנגדיים שמסר לנאשם תמורת ארבעת השקים הנ"ל.

4.
עוד עולה, כי בשלב כלשהו לאחר שהשקים הנ"ל הועברו לצדדי ג', הנאשם הורה על ביטולם בבנק ואלה הוחזרו על ידי הבנק בלא שנפרעו. על כך נתבע הנאשם בהליכי הוצל"פ על ידי אוחזי השקים ראכלין ויצחקי.

לדברי הנאשם בעדותו, ביטול השקים על ידו נעשה בגלל זיופם, לאחר שנודעה לו עובדה זו. לטענת התביעה לעומת זאת, הנאשם ביטל את השקים על רקע הסתבכותו הכלכלית של אמיר, כאשר ראה, שהוא אינו מצליח לגבות את השקים הנגדיים שמסר לו אמיר.

5.
אין מחלוקת, כי הנאשם מסר תלונה במשטרה ביום 22.6.00
(ראה ת/4) ובה גרס, כי השקים הנ"ל נמשכו על ידו לטובת אמיר בלבד, כאשר סחרותם הוגבלה על ידי הכיתוב "למוטב בלבד" שהיה מודפס על השקים. שיקים אלה, לטענתו של הנאשם, זויפו בשלב כלשהו ללא ידיעתו על ידי כך שהוספה המילה "לפקודת" בצמוד לשמו של אמיר, נמחק הכיתוב "למוטב בלבד" ולצד השינויים נחתמו חתימות מזויפות הנחזות להיות חתימותיו.
כתוצאה
משינויים אלה, לטענת הנאשם, ניתן היה לסחר את השקים, כפי שגם נעשה על ידי אמיר ללא ידיעתו.

6.
המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה, האם השינויים שבוצעו בשקים ת/2 - שינויים שעל עצם ביצועם אין חולק- נעשו ללא ידיעת הנאשם בשלב שלאחר משיכת השקים כטענת הנאשם, או שמא הם נעשו ידי הנאשם (או בהסכמתו) במעמד מסירתם לאמיר, במצב שבו הנאשם הסכים להפיכת השקים לסחירים והיה מודע להיותם ניתנים להסבה על ידי אמיר, כטענת התביעה.

לטענת התביעה, התלונה ת/4 שהוגשה על ידי הנאשם הייתה תלונה כוזבת ביודעין שנועדה לסייע לו בהליכים האזרחיים שהוגשו נגדו על ידי אוחזי השקים, או לחלופין, נועדו ללחוץ על אמיר לפרוע את חובו.

7.
בבקשתה לקבוע כי הנאשם מסר ידיעה כוזבת, נסמכת התביעה בראש ובראשונה על עדותו של אמיר. ב"כ התביעה עותרת לתת אמון בדברי אמיר לפיהם השינויים בשקים ת/2 א-ג בוצעו על ידי הנאשם במעמד בו מסרם לידיו. באשר לשיק ת/2 ד', אמיר אישר כי המילה "לפקודת" וכן שאר פרטי השיק נרשמו בכתב ידו בגוף השיק, אך לטענתו, היה זה על דעתו של הנאשם ועל פי הוראתו.
תימוכין לדבריו של אמיר מבקשת התביעה למצוא בשתי חוות דעת מז"פ (ראה ת/13 ו- ת/15). על פי חוות דעתו של אברהם אבולעפיה (ת/15) הוספת המילה "לפקודת" בשקים ת/2 א-ג לא נעשתה ידי אמיר, באשר לא נמצאה התאמה בין תכונות הכתיבה שלו לבין רישומי אותה מילה על גבי השקים. מאידך, על פי חוות דעתה של אירית ינאי
(ת/13), סביר מאוד להניח שהרישום "לפקודת" באותם שקים נרשמו על ידי הנאשם. עוד קבעה המומחית, כי אין להוציא מכלל אפשרות, כי שש החתימות בצד השינויים שנעשו על גבי אותם שקים נעשו על ידי הנאשם.
עוד נסמכת התביעה על עדותו של יצחקי, לפיה הוא שוחח עם הנאשם טרם שקיבל את השקים לידיו מאמיר והלה אישר בפני
ו כי השקים "הם בסדר" וכי כביכול, ניתנו על ידו לאמיר בעד עבודה שזה עשה עבורו. באותו מעמד הנאשם
לא אמר דבר לגבי אי סחירותם של השקים. כמו כן, לדברי העד, הוא שוחח
עם הנאשם לאחר שהשקים לא כובדו על ידי הבנק וגם בשלב זה, הוא לא שמע ממנו כל טענה על אפשרות שהשקים זויפו. דברים אחרונים אלה עולים גם מהודעתו של ראכלין שהוגשה בהסכמה (ראה הודעה ת/12).
התביעה מבקשת למצוא תימוכין לדברי אמיר גם בגרסאותיו הלא עקביות של הנאשם וכן בהתנהגותו עובר להגשת התלונה במשטרה ואחריה, כפי שעוד יפורט בהמשך.

ב.
דיון ומסקנות:

1.
ראשית ייאמר, כי יש לאמץ את מסקנות מומחי מז"פ
אורית ינאי ואברהם אבולעפיה כמשתקף בחוות הדעת ת/13 ו- ת/15 ואין
סיבה לפקפק בהן.
שני המומחים שהעידו בפני
הם אנשים מיומנים, בעלי שם וותק, אשר מסרו בפני
עדויות ברורות, סדורות ומנומקות. דבריהם לא נסתרו בחקירה נגדית וגם לא הונחה בפני
חוות דעת נוגדת, שבגללה יש סיבה להטיל ספק במסקנותיהם.

2.
ביודענו, שרק הנאשם ואמיר החזיקו בשקים בפרק הזמן שמרגע משיכתם ועד להסבתם לראכלין וליצחקי, מתחייבת המסקנה, שהשינויים שבוצעו בהם יכלו להיעשות רק בידי אחד משניהם, או על ידי מישהו מטעמם. או שהנאשם הוא שביצע את השינויים (בין בעצמו ובין על ידי אחר) בעת שמשך את השקים ובטרם העבירם לאמיר, או שאמיר עשה זאת טרם העברתם ליצחקי וראכלין (בין בעצמו ובין באמצעות אחר).

3.
נבחן תחילה את האפשרות שידו של אמיר הייתה במעשה:
בפני
נו חוות הדעת ת/15 שבה גלומה מסקנה חד משמעית לפיה אמיר לא ביצע פיזית, בכתב ידו, את השינויים על גבי השקים ת/2 א-ג. גם אם אליבא חוות הדעת האמורה, לא נמצא בדוגמאות כתב היד של אמיר די נתונים כדי שיהוו בסיס להשוואה עם החתימות שעל השקים ת/2 א-ג, ברור מחוות הדעת ומעדותו של המומחה אברהם אבולעפיה, כי נדחתה באופן קטגורי האפשרות שאמיר הוא מי שרשם בכתב ידו על גבי השקים ת/2 א-ג
את המילה "לפקודת".

מכאן - שאם נקבל את טענת הנאשם באומרו שהשקים שונו וזויפו ללא ידיעתו והסכמתו - המסקנה המתבקשת היא, שאמיר השתמש באדם אחר לצורך ביצוע הזיוף.

דא עקא, שקבלת האפשרות שאמיר נתן לאחר לרשום על השקים ת/2 א-ג את המילה "לפקודת" יוצרת קושי לוגי. אחרי הכל, ביודענו שאמיר רשם בכתב ידו את המילה "לפקודת" על גבי השיק ת/2 ד' (וגם מילא את שאר הפרטים בו פרט לחתימה), נשאלת השאלה, מדוע דווקא לגבי שלושת השקים האחרים הוא החליט להשתמש בשרותיו של אדם אחר כדי לזייפם? קשה למצוא הגיון לכך שאמיר לא חשש לכאורה לזייף בכתב ידו את אחד השקים שקיבל מהנאשם ואילו את שלושת השקים האחרים שקיבל באותו מעמד, הוא מסר לאחר לצורך זיופם.


האפשרות לקבוע, כי אמיר (או מי מטעמו) זייף את השקים יוצרת קושי נוסף: אומנם לאמיר היה בהחלט אינטרס לבטל את הגבלת הסחרות של השקים על מנת שיוכל להסב אותם לאחרים, ועם זאת, כאדם סביר, הוא בוודאי הבין שהוא לא יוכל להסתיר את דבר הזיוף לאורך זמן מידיעת הנאשם. לא רק שהיה קיים סיכוי סביר שמקבל השקים יתקשר לנאשם טרם קבלתם כדי לוודא שאינו מניח כספו על קרן הצבי
(כפי שגם נעשה בפועל),
אלא שברי, שלא ניתן יהיה בסופו של יום להסתיר מהנאשם את העובדה שהשקים הוסבו ולא הופקדו בחשבונו של אמיר. האם הגיוני שאמיר יסתכן בקלקול יחסיו עם הנאשם, מי שהיה חברו הטוב ומקור לעזרה כלכלית?

על כל אלה יש להוסיף את העובדה שאליבא עדותו של אמיר- עדות משכנעת כשלעצמה שלא נסתרה - הטובה שעשה לו הנאשם בכך שנתן לו שקים דחויים כנגד שקים שלו, נועדה במהותה לסייע לו כלכלית על ידי העברתם הלאה. לדבריו, הוא נהג להעביר את השקים לאחרים, לקבל את תמורתם במזומן ולהפקיד את הכספים בבנק כדי להגדיל את תזרים המזומנים שלו (ראה עמ' 4 ש' 12 ואילך). אמיר הוסיף והשיב בחקירה נגדית, שמרגע שהנאשם משך לטובתו שקים דחויים היה
ברור לו שהם עתידיים להיות מוסבים, שאחרת הם לא יכלו לסייע לו (עמ' 9 ש' 18). לדברי אמיר, היו 3-2 אנשים שלהם הוא נהג להעביר את השקים הדחויים שקיבל מהנאשם לצורך ניכיונם, ולדבריו, הנאשם ידע על כך (עמ' 10 ש' 4-3).
אמיר אומנם אישר, כי קרה לא אחת שהפקיד ישירות בחשבונו שקים שקיבל מהנאשם, אך לא זכר לומר אם היו אלה שקים דחויים ( עמ' 9 ש' 21-19).

תימוכין לדברי אמיר ניתן למצוא בדברי הנאשם עצמו בהודעתו מיום 29.8.00 (ת/6 עמ' 1 ש' 6) עת אמר במשטרה, כי הסיבה שהשקים ניתנו על ידו לאמיר הייתה "כטובה, לגלגול שקים", כהתבטאותו. מהדרך שבה הנאשם עצמו בחר לתאר את מהות ההסדר בינו לבין אמיר, באומרו "גלגול שקים", אפשר להסיק, שהשקים היו עתידים להיות מועברים הלאה.
באופן תמוה שאומר דרשני, התנער אחר כך הנאשם מביטוי זה באומרו בהודעה מיום 30.4.01 ( ת/7 עמ' 3 ש' 17 ואילך) כי לא ידע
שאמיר מתעסק ב"גלגול" שקים.

תימוכין נוספים לדברי אמיר בנקודה זו, ניתן למצוא בעצם העובדה, שמבין מספר שקים שנלקחו באופן אקראי מחשבון הבנק של הנאשם לצורך השוואת כתב ידו (ראה ת/10) נמצא שיק נוסף שנמשך לטובת אמיר ואשר גם בו בוטל הכיתוב "למוטב בלבד" ונחתמה ליד המחיקה חתימה הנחזית להיות חתימת הנאשם (ראה ת/10 ו' - שיק מס' 115 מיום 10.9.99). אין מחלוקת, כי לגבי שיק זה לא קיימת טענה שהוא זויף, והנאשם אישר שהשינוי הנ"ל נעשה על ידו.
בהקשר זה יודגש, כי הסבריו של הנאשם לגבי נסיבות השינוי שבוצע בשיק 115 הנ"ל היו תמוהים ובלתי משכנעים (ראה עמ' 49 ש' 1 ואילך). טענת הנאשם, כי, הדרישה לבטל את הכיתוב "למוטב בלבד" הייתה דרישת הבנק של אמיר, על מנת שבדרך זו יוכל הבנק
להפוך אותו חייב ישירות כלפי הבנק, אינה מובנת ואינה עולה לכאורה בקנה אחד עם הכללים המקובלים בדיני השטרות. קשה גם להבין את דברי הנאשם באומרו, שאת השינוי הוא עשה בהמשך לשיחת טלפון שקיבל מהבנק של אמיר. אם השיק היה כבר ברשות הבנק, כיצד יכול היה הנאשם לבצע פיזית את השינוי בו?

עיון בשיק 115 הנ"ל מלמד עוד, כי האופן שבו בוטלה הגבלת הסחרות, דהיינו ציור סימן
x
על המילים המודפסות "למוטב בלבד" בצירוף חתימה מעל למחיקה, זהה לאופן שבו נעשה השינוי בשקים ת/2 א-ג. נדמה שהדבר לא יכול להיות מקרי והוא מוסיף נדבך נוסף לטובת האפשרות שהנאשם עשה את השינוי.



4.
כעת נבחן את האפשרות החלופית לפיה הנאשם הוא שביצע את השינויים בשקים:

כעולה מחוות דעתה של אורית ינאי (ת/13)

יש בהחלט בסיס ראייתי לכך שכתב ידו של הנאשם הוא שמתנוסס על השקים ת/2 א-ג. אומנם אורית ינאי לא יכלה לקבוע כאמור ברמת וודאות גבוהה מרמת וודאות 3 (ראה נוסחים של חוות דעת מומחה – ת/13 ד'), אך משמעות קביעתה היא, כי היא מצאה התאמה בתכונות הכתיבה של הנאשם לבין הכתב שבטיעון (דהיינו, המילה "לפקודת" על גבי השקים) באופן שאומנם סביר מאוד שהכתוב נכתב על ידו, אך נקודות הזהות והקשר בתכונות אינן באיכות או בכמות שיהוו בסיס לקביעת זהות החלטית יותר.
אורית ינאי הוסיפה והסבירה בהקשר זה, כי היכולת לזייף את תכונות הכתיבה המיוחדות של הנאשם (או כל אחד אחר) אינם מעשה קל ופשוט. הדבר מחייב מיומנות
גבוהה שכן המזייף צריך להיות מסוגל לא רק
לזהות את תכונות הכתיבה של האדם שאת כתיבתו הוא מבקש לזייף ולדעת לחקותן, אלא גם להתגבר, תוך כדי כך, על תכונות הכתיבה העצמיות שלו.

בענייננו, במצב שבו הוברר על פי הראיות שאמיר לא רשם במו ידיו את המילה
"לפקודת" על גבי השקים, הרי שאותו "מזייף" פוטנציאלי מטעמו, היה צריך להכיר את דרך כתיבתו של הנאשם ולדעת לחקותה. אין בפני
כל אינדיקציה שמצב היפותטי כזה היה גם ריאלי, מהבחינה, שהיה קיים אדם אחר שידע והכיר את כתב ידו של הנאשם ו/או את האופן שבה הוא כותב את המילה "לפקודת". לא הוברר גם, שהייתה בנמצא דוגמה (למשל, על גבי שיק אחר שמשך הנאשם)
שממנה יכול היה אותו אחר לחקות את הדרך שבה כותב הנאשם את המילה "לפקודת".

ככל שהדבר מתייחס לחתימות האישור שעל גבי השקים, המומחית
יכלה להגיע רק לרמת וודאות 4, שמשמעותה, שנמצאו נקודות זהות וקשר בתכונות הכתיבה בין הכתב שבטיעון לבין כתב ידו של הנאשם במידה פחותה מאשר 3, במצב שבו אין לשלול את האפשרות שהנאשם חתם חתימות אלה.
אורית ינאי הסבירה בהקשר זה, כי לאור צורת החתימה של הנאשם שאינה מוגדרת (אלא סוג של קשקוש) המגלמת בחובה גם שונות רבה,
לא ניתן היה להגיע לרמת וודאות גבוהה יותר.

יהא אשר יהא, העובדה שלגבי החתימות לא ניתן היה להגיע לרמת זיהוי גבוהה יותר נעדרת משמעות ראייתית קרדינאלית. הדבר אינו גורע ממסקנות חוות הדעת בנוגע לכתיבת המילה "לפקודת" על גבי השקים, אלא רק מוסיף להם נדבך ראייתי נוסף.

5.
מראש, כדי לקבוע שהנאשם מסר ידיעה כוזבת ביודעין באומרו שהשקים שלו זויפו, אין חובה להוכיח שהשינויים על גבי השקים נעשו בכתב ידו. בעקרון, הנאשם יכול לבקש מאדם אחר לבצע עבורו שינויים על גבי השקים, וכל עוד ששינויים אלה נעשים בידיעתו ובהרשאתו –אין עסקינן בשקים מזויפים.
כך לדוגמה, למרות שאין חולק ששיק 108 (ת/2 ד') לא מולא בידי הנאשם (אלא בידי אמיר), הנאשם לא טען מעולם כי השיק לא נמשך על ידו, בבחינת שהוא שיק גנוב או מזויף מיסודו. הנאשם ציין בחקירה שאינו זוכר מי מילא את השיק (ראה ת/7 עמ' 1 ש' 20) אך לא התכחש למשיכתו, ומכאן, שעצם העובדה שהוא מולא בידי אחר לא נראתה לו בלתי אפשרית.

לצורך הוכחת העבירה המיוחסת לנאשם, די להראות שהנאשם, בעת הגשת התלונה במשטרה, ידע שהשקים אינם מזויפים ותלונתו מבחינה זו הייתה כוזבת.
מכאן, שגם אם לא ניתן היה כלל לזהות את כתב ידו של הנאשם על גבי השקים, הדבר לא היה שולל את האפשרות המשפטית למצוא אותו אשם בעבירה שיוחסה לו.


תימוכין לטענה, שהנאשם לא באמת חשב והאמין שהשקים ת/2 הם מזויפים, ניתן למצוא בראש ובראשונה בעדותו של רונן יצחקי.

רונן יצחקי מסר עדות ברורה שלא נסתרה ובה הוא סיפר, כי טרם שקיבל את השקים מאמיר, הוא התקשר לנאשם כדי לברר שהוא אינו מסתכן בקבלת שיק פגום.

בין אם נקבל את דבריו של יצחקי (שיש להם בהחלט הגיוון מסחרי) לפיהם הוא שאל ספציפית אם השיק ניתן בעד תמורה, ובין אם נקבל את דברי הנאשם, שהדובר עמו רק ברר אם לשיק יש כיסוי בבנק, ברור שהנאשם יכול היה וצריך היה להבין מן השיחה, שצד ג' אוחז בשקים שנתן לאמיר. אילו טענתו של הנאשם לפיה השקים ת/2 ניתנו למוטב בלבד היא נכונה, הרי לנוכח המציאות שבה שיקים שהוא מסר לאמיר מצויים לפתע בידי צד ג'- היה עליו להזדעק כבר בשלב זה. בפועל, לא רק שהנאשם שוחח עם יצחקי בנימוס, מסר לו את האינפורמציה הדרושה ולא אמר לו שהשקים מזויפים, הרי שלא פנה לאמיר בטענה שהשקים זויפו ולא עשה דבר בקשר לאותם שקים.


תשובת הנאשם בניסיון לתרץ את סימני השאלה העולים מהתנהגותו זו, היא תמוהה עוד יותר (ראה עמ' 54 ש' 16 ואילך וכן ש' 24 ואילך). לדבריו, הוא לא הבין משיחתו עם יצחקי שהלה אוחז בשקים אלא חשב
שהוא פקיד הבנק של אמיר המברר לגבי מצבם של השקים.
לא רק שיצחקי העיד מפורשות, כי הציג את עצמו בפני
הנאשם- מה שנשמע הגיוני ומקובל- הרי

שאדם מן היישוב, במיוחד איש עסקים, נוהג לוודא עם מי הוא משוחח ולגלות ערנות לגבי זהות בן שיחו, במיוחד כאשר עסקינן בענייני כספים.
טעויות מסוג זה אינן קורות בדרך כלל. לא זו אף זו, האפשרות שפקיד הבנק של אמיר יחליט לברר אצל הנאשם (ולא אצל הבנק שממנו נמשך השיק) האם לשיק של הנאשם יש כיסוי, נראית תמוהה על פניה, ולכן האפשרות שאדם יטעה לחשוב כאמור, כטענת הנאשם, אינה מתיישבת עם ההיגיון הסביר.

עובדה נוספת התומכת בטענה שהנאשם ידע היטב שמדובר בשקים סחירים, היא התנהגותו בהמשך המגעים עם יצחקי וראכלין (ראה גם הודעת ראכלין- ת/12).
ניתן לראות, אליבא יצחקי וראכלין, כי כאשר פנו לנאשם, כל אחד בתורו, לאחר שהוברר שהשקים בוטלו על ידו, הסביר להם הנאשם את ביטול השקים בבעיות הכספיות שבינו לבין אמיר ולא אמר דבר לגבי אפשרות שהשקים היו מזויפים.
הנאשם, מתוך שביקש כנראה להימנע מהצורך להסביר את התנהלותו מול ראכלין בחר להתכחש להכרות עמו ובעת שנחקר במשטרה (ראה הודעה ת/4)
טען כי אינו מכיר אדם כזה. תשובתו בנושא זה
בחקירה נגדית הייתה תמוהה לא פחות באומרו שהשם ראכלין אינו נפוץ
ולכן לא זכר אותו (עמ' 56 ש' -17). נדמה, שככל ששם הוא נפוץ פחות כך קל יותר לזכור אותו.

כאמור, לאורך כל הדרך, התנהגותו של הנאשם לא הלמה התנהגות של מי אשר נחרד לגלות ששקים שלו זויפו והוסבו, הדבר מצא ביטוי גם בכך
שלא הזדרז בהגשת תלונה במשטרה.
כידוע, הנאשם הגיש את תלונתו כחצי שנה לאחר מועד פירעונם של השקים, זמן רב לאחר שנודע לו הסבתם ליצחקי ולראכלין. גם אם נקבל את דברי הנאשם שהוא קיווה שאמיר יפעל להסדרת חובו, עדיין, המתנה של חצי שנה בנסיבות העניין, אינה מובנת.

תמוהה לא פחות העובדה, שלאחר שכבר החליט הנאשם לבחור באופציה של הגשת תלונה במשטרה נגד אמיר, הוא לא דבק בתלונתו וביקש לבטלה (ראה ת/9). עיננו הרואות, כי בתאריך 13.7.01, לאחר שהנאשם נחקר באזהרה בחשד להגשת הודעה כוזבת, הוא פנה בכתב למשטרה וביקש לחדול מן החקירה.
ניסיון החיים מלמד, שמי שמאמין בתלונתו, במיוחד במצב שבו הוא יכול להפיק תועלת מבירורה- אינו מוותר עליה. הסברי הנאשם על הסיבות שבגללן החליט לבטל את תלונתו אינן משכנעות לטעמי. גם אם אניח לטובת הנאשם שהוא קיבל את הרושם מהחוקרת אורה שפיר שהחקירה נמצאת במבוי סתום, לאור העובדה שמדובר בגרסה מול גרסה (טענה שלא קיבלה אישור מאורה שפיר וגם אינה עולה בקנה אחד עם המצב הראייתי בתיק), איזה אינטרס היה לו ליזום את סגירת התיק? האם הנאשם חס על עבודת המשטרה, או על האפשרות שהמשטרה תגנוז את התיק מיוזמתה מחוסר ראיות מספיקות?
אין זאת אלא, שהנאשם לא האמין בתלונתו וחשש שבירורה עלול דווקא לסבך אותו, כפי שגם קרה בהמשך.

6.
ככל שהדבר מתייחס למהימנותו של הנאשם נקל לראות, כי גרסתו- כמשתקף בשלוש ההודעות שמסר במשטרה וכן בעדותו בבית המשפט - לא הייתה עקבית.
הנאשם סתר עצמו לא אחת לגבי נקודות מהותיות, התקשה לתת הסברים ברורים וחד משמעיים והתקשה להתמודד בהצלחה עם הראיות האובייקטיביות.

כך למשל, בהתייחס לשאלה באילו נסיבות ביטל את השקים, מסר הנאשם מספר וריאציות
שונות: בהודעתו הראשונה מיום 22.6.00 (ראה ת/4 ש' 7-5). טען הנאשם, כי התקשרו אליו מהבנק כחלק מהרוטינה המקובלת בכל אימת שהוא מושך שיק מעל 5,000 ₪ ואז הוברר לו שהשיק שבגללו התקשרו זויף והחליט לבטלו.
בהודעה השנייה (ת/6 עמ' 1 ש' 10 ואילך) טען הנאשם, כי השקים בוטלו
על ידי הבנק בגלל אי התאמה בחתימת ההיסב.
בשיחת טלפון עם פקד אורה שפיר (ראה ת/8) מסר הנאשם וריאציה אחרת לאותו נושא,
בטענה שהבנק החזיר את השיקים בגלל שהחתימה עליהם לא הייתה תואמת את דוגמת החתימה שלו.
בעדותו בבית המשפט, לעומת זאת, העיד הנאשם כי הבנק התקשר אליו מעצם העובדה שהשקים הוסבו בניגוד לנוהג המקובל בעסקו למשוך שיקים ל"מוטב בלבד". בחקירה נגדית הוא סיפק תירוץ נוסף ולפיו הבנק נוהג לא אחת להתקשר אליו מחמת שכתב
ידו אינו קריא (עמ' 52 ש' 27).

לסיבה שבגללה ביטל הנאשם את השקים קיימת בהחלט משמעות ראייתית בענייננו. בעוד שהנאשם מבקש ליצור את הרושם כי השקים בוטלו בגלל זיופם, הרי שלטענת התביעה הם בוטלו בגלל העובדה שאמיר נקלע למשבר כלכלי והתקשה לפרוע את השקים הנגדיים שמסר לנאשם, כאשר טענת הזיוף היא טענה כוזבת שנועדה להתגבר
על זכויות צדדי ג' באותם שקים.
במצב שבו הנאשם מתקשה לדבוק בגרסה אחת, ברורה הגיונית ואחידה- הדבר בהחלט פוגם ביכולת לתת אמון בדבריו ולהתייחס אליהם ברצינות.
לא זו אף זו, הנאשם לא עשה ניסיון להמציא אסמכתא מן הבנק לגבי נסיבות ביטול השקים, תיעוד שלבטח קיים בבנק ויכול היה להוות ראיה חיצונית ואובייקטיבית כתימוכין אפשריים לדבריו. בכל מקרה לא שמענו על ניסיון שלא צלח למצוא ראיה מסוג זה.

יש גם לתמוה על דברי הנאשם לפיהם, בעת שביטל את השקים, הוא לא ידע בכלל שהם שקים שניתנו לאמיר. זאת טען הנאשם כדי להסביר את השיהוי בהגשת התלונה במשטרה ואת אי הפנייה לאמיר ברגע הראשון שנודע לו כביכול על הזיוף.
אם נקבל את הסבריו של הנאשם הרושם שעשוי להתקבל הוא, של אדם בלתי אחראי ובלתי מחושב, שאינו יודע אם מי הוא מדבר בטלפון (האם יצחקי או פקיד הבנק) וגם אינו טורח לבדוק איזה שקים הוא מורה לבטל בהינף שיחת טלפון. הדבר אינו מתקבל על הדעת וקשה להאמין לו.

הנאשם התקשה להסביר בחקירה נגדית את דבריו
כאילו אמיר ניגש למשרדי ההוצל"פ ברחובות- שם הוגש נגד הנאשם הליך לגביית השקים- והגיע להסדר פריסת תשלומים. הנאשם מסר גרסה זו כדי להסביר מדוע השתהה הגשת התלונה. כאשר נשאל הנאשם כיצד אפשר שאדם אחר (אמיר) יגיע להסדר תשלומים בתיק שלו תרץ הנאשם שאינו מכיר את הפרוצדורה בבית המשפט.

ככל שהדבר מתייחס למהימנותו של הנאשם ולשאלה עד כמה רחוק הוא נכון היה ללכת כדי לפתור את בעייתו הכספית בהקשר לשקים, יש בהחלט חשיבות לעובדה שנשלחו אל אמיר שלושה גברתנים בני משפחת אבו סייף כדי לאיים עליו. אין חולק בדבר התרחשותה של פגישה בין הנאשם לאמיר בבית קפה שאליה הגיעו לפתע אותם שלושה גובי חוב.
הנאשם הסביר, כי פנה אל אדם שעוסק בניכיון שקים מבלי לדעת שהלה ישלח את אותם אנשים. לדבריו, בעת שהוא עצמו ראה אותם הוא נמלא חשש ועזב את המקום. הסבריו של הנאשם תמוהים ולא משכנעים. הנאשם לא זכר לומר מי הוא אותו אדם שאליו פנה לניכיון שיקים, מי הפנה אותו אל אותו אדם9 וכמה היה עתיד לשלם על השירות. הוא לא ידע למסור כל
נתון אחד או פרט לגבי הנסיבות שאפפו מקרה זה- מה שבהחלט אומר דרשני.
נדמה, שעצם העובדה שהנאשם היה נכון לבחור בפתרון מפוקפק מסוג זה היא ראיה רלוונטית, כאשר על המדוכה עומדת השאלה האם אפשרי שהנאשם לא נרתע מהגשת ידיעה כוזבת במשטרה.


7.
סיכומו של דבר, לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, המסקנה היא שהתביעה הרימה את הנטל להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר ואני מרשיעה אותו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.



ניתנה היום י"ט באלול, תשס"ו (12 בספטמבר 2006) במעמד הצדדים.



רביד גיליה
, שופטת











פ בית משפט שלום 6374/05 מדינת ישראל נ' דור שלום דניאל (פורסם ב-ֽ 12/09/2006)