פסקי דין על אבו ערר מוחמד | פסקי דין על עו"ד סורני אליאב

1788/99 א     29/01/2009




א 1788/99 אבו ערר מוחמד נ' עו"ד סורני אליאב




בעניין:

109



בתי המשפט


בית משפט השלום אשדוד
א
001788/99


בפני
:
כב' השופט חדש חיים
-סגן נשיא
תאריך:
29/01/2009




בעניין
:

אבו ערר מוחמד

התובע


ע"י ב"כ עו"ד
חגאג אריה




נ
ג
ד


עו"ד סורני אליאב

הנתבע


ע"י ב"כ עו"ד
ח' שטיינר ואח'




פסק דין

א.

רקע עובדתי

1.

בפני
תובענה על סך 1,000,000 ₪ (להלן גם: "התובענה שבפני
י"), שעניינה דרישה לפיצוי כספי מאת עורך דינו של התובע בגין טענה להתרשלות מקצועית בניהול תובענה משולבת, נזיקין וביטוח, בת.א. 5442/94 בבימ"ש השלום בבאר שבע (להלן גם: "התובענה בבית המשפט בבאר-שבע"), תביעה שהסתימה בדחייה ובניהול הערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שנדחה אף הוא.

2.
התובענה בבית המשפט השלום בבאר-שבע הייתה תובענה כספית לקבלת פיצוי בעבור טרקטור, שנטען שהיה בבעלות התובע ולטענתו נגנב באיזור כיסופים שבנגב.

3.
בכתב התביעה בבית משפט השלום נטען, כי הטרקטור הושכר לחברת חופרי ערוער בע"מ וזו השכירה אותו לאסיא חברה קבלנית בע"מ, לצורך ביצוע עבודות עפר במסגרת הקמת מחנה צבאי עבור מדינת ישראל.

4.
על פי הטענה, נגנב הטרקטור, לאחר תום אחד מימי העבודה, בעת שחנה בסמוך למגדל שמירה של צה"ל.

5.
התובענה בבית משפט השלום בבאר-שבע הוגשה כנגד המגן חב' לביטוח בע"מ, כמי שביטחה את הטרקטור בפוליסה לביטוח ציוד מכני הנדסי; כנגד מדינת ישראל, שעבורה בוצעו העבודות וכנגד חופרי ערוער בע"מ – שעפ"י הנטען הושכר לה הטרקטור.

5.1
אסיא חברה קבלנית בע"מ, שעפ"י הנטען שכרה את הטרקטור מחופרי ערוער בע"מ, צורפה כצד שלישי.

6.
בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת שרה דברת), דחה את התובענה בשל העובדה שאירוע הגניבה, שהוא יסוד מרכזי בעילתו של התובע, לא הוכח.

6.1
אמנם, התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, בו הצהיר על הגניבה, אולם תצהיר זה "נמשך" על ידי בא כוחו והוא לא התייצב לחקירה נגדית בבית המשפט.

6.2
כב' השופטת דברת בדקה ומצאה, כי עובדת הגניבה לא הוכחה גם באמצעות תצהיריהם של עדים אחרים במשפט והגיעה למסקנה, כי כל שהוכח הוא, שהטרקטור הוחנה במקום ביום שישי ולא נמצא שם ביום ראשון שלאחריו.

7.
ערעורו של התובע על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע נדחה, תוך שכב' בית המשפט המחוזי מאמץ את קביעת כב' בית משפט השלום בבאר-שבע, שלא הוכחה עובדת הגניבה.

7.1
עם זאת, הוסיף כב' בית המשפט המחוזי, כי התובע לא הוכיח אף את בעלותו בטרקטור וגם לא את גובה הנזק שנגרם לו.

8.
התובע הגיש בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי – לכב' בית המשפט העליון, אך זו נדחתה בעיקר בשל ההלכה, כי רשות לערעור שני ניתנה רק במקרים בהם מתעוררות שאלות משמעותיות בעלות חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגות אל מעבר לעניין של הצדדים הספציפיים וכב' בית המשפט העליון קבע, כי אין זה המצב בבקשת מתן רשות ערעור זו.

8.1
בנוסף, ציין כב' בית המשפט העליון, כי השאלות שביקש התובע לעורר, נוגעות בעיקר לדרך היישום בה נקט בית המשפט ולקביעותיו העובדתיות.

8.2
לעניין הקביעות העובדתיות – ערכאת הערעור איננה מתערבת במימצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה ולעניין הטענות בדבר אופן יישום ההלכה ודרך הסקת המסקנות – הן אינן בעלות חשיבות החורגת מעבר לעניינו הספציפי של התובע.

9.
במקור הוגשה התובענה שבפני
גם כנגד עו"ד עמוס שיאון, שהיה הנתבע מס' 2, כמי שצורף, בשלב הערעור לבית המשפט המחוזי, כדי לסייע לנתבע.

9.1
במהלך המשפט, נפטר עו"ד שיאון והתובענה כנגדו נמחקה.


ב.

תמצית טענות הצדדים


1.
לטענת התובע, פסק הדין נדחה עקב התנהלות הנתבע אשר התרשל
כדלהלן:


1.1
לא צרף חוו"ד שמאי להוכחת שווי הטרקטור אשר נגנב;
1.2
משך, מחומר הראיות, את תצהירו של התובע מוחמד אבו ערר, אשר אמור היה להעיד, כביכול, על עצם גניבת הטרקטור;
1.3
לא הביא בפני
בית המשפט, ראיות הולמות;
1.4
לא הגיש, במסגרת הערעור, בקשה להבאת ראיות נוספות;
1.5
לא פעל כעו"ד סביר; ניהל את המשפט בצורה רשלנית, כושלת, בלתי מקצועית,
פזיזה וחסרת אחריות; לא קיים חובתו לייצגו כראוי ובאופן מקצועי; לא דאג להגשת ראיות הולמות; פעל בחוסר סבירות והפר חובות חקוקות.

פרטי הרשלנות מפורטים בעיקר בס' 17, 20, 21, 22, 23 ו- 25 לכתב התביעה.
ב




2.
הנתבע כופר בטענות אלה וטוען, כי כדי לזכות בתביעה, על התובע לשכנע את בית המשפט היום ואין מדובר בחכמה שבדיעבד.

3.
הנתבע טוען, בין היתר, כי לא היה צורך בהגשת חוות דעת שמאי להוכחת שווי הטרקטור; כי משך את תצהירו של התובע מתוך שיקול מעמיק; כי מלכתחילה לא היה צורך בעדותו של התובע, שכן לא היה הבעלים של הטרקטור וגם לא היה מודע לנסיבות הגניבה הנטענת; וכי הביא בפני
בית המשפט את כל הראיות ההולמות.

4.
לעניין הערעור, טוען הנתבע, כי התובע יוצג בו ע"י עו"ד שיאון ז"ל, באופן בלעדי – ולו, לנתבע, לא היה כל חלק בערעור.

5.
לטעמו של הנתבע, הוא פעל בסבירות, בשקידה, לאחר שיקול דעת ובאופן מקצועי.

ג.
האם הורחבה החזית?
1.
בסיכומיו התובע ביקש להרחיב טענותיו לשני עניינים נוספים:

א.
טענה לפיה, הנתבע לא הוכיח שידו של התובע לא היתה במעל.
ו
ב.
הנתבע לא הגיש את התובענה מלכתחילה כנגד חברת אסיא בע"מ.

2.
ב"כ הנתבע התנגד לטענות חדשות אלו בטענה של הרחבת חזית. אכן, טענות אלו לא פורטו בכתב התביעה כפרטי הרשלנות הנטענת, אלא
שהתובע טען, בסעיף נוסף בכתב התביעה, באופן כללי, כי הנתבעים "התרשלו במילוי תפקידם כעורכי דין שאמורים היו לייצג את התובע במשפט, ולא פעלו במקצועיות ...", מעין סעיף סל. לא נתבקשו פרטים נוספים לסעיף זה. לפיכך, אתייחס גם לטענות אלה
בפסק הדין.

3.
עשיתי זאת גם מן הטעם, שגם הנתבע העלה בסיכומיו טיעונים, שלא בא זכרם בכתב הגנתו, כגון הטענה שלא היה צורך בהגשת חוו"ד שמאי להוכחת שווי הטרקטור, עקב קיומה של קבלה על התשלום בגין רכישת הטרקטור 19 יום בלבד לפני גניבתו וכי זו הראיה הטובה ביותר.

ד.
הראיות

1.
מטעם התובע העידו: התובע עצמו ואביו מר אבו ערר נאיף. התובע העיד גם את המומחה
מטעמו, מר אקרמן משה – אשר העריך את שווי ערך הטרקטור.

2.
הנתבע העיד בעצמו וכן העיד השמאי המומחה מטעמו – מר כגן צבי.

3.
לאחר ששמעתי את העדויות, העדפתי את עדות הנתבע על עדויות התובע ואביו, בכל הנוגע ל"משיכת" התצהיר, לרבות הטענה, כי "המשיכה" נעשתה בעצה אחת ובהסכמת התובע ואביו.

3.1
אמנם, גם בעדותו של הנתבע היו תמיהות ולא תמיד היתה התאמה מוחלטת לאמור בתצהיר העדות הראשית – אולם, כל אלה לא ירדו לשרשו של עניין "משיכת" תצהיר העדות הראשית של התובע ואי זימונו לחקירה נגדית.

3.2
כמפורט להלן, לא קיבלתי את טענת הנתבע, כי יצא כליל מתמונת הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי.

ה.
דיון

1.
יוער כבר עתה, כי לא מצאתי הצדקה לדון ביחסים הכספיים שבין התובע לחברת הביטוח מפאת כלל סופיות הדיון, המהווה כלל על. יחסים אלו נדונו בערכאות קודמות, קרי, בבית משפט השלום בבאר שבע, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע
ובבית המשפט העליון.

1.1
השאלה בתובענה שבפני
הינה, האם היתה התרשלות מקצועית של עורך הדין – הנתבע, אשר ניהל ההליך - שם, אם לאו.

2.
בבחינה בדיעבד של אופן ניהול המשפט, יש להתריע ולסייג: שאלת הרשלנות צריכה להיבדק ולהיחתך לפי העובדות במעמד ניהול המשפט שם. אין לבדוק את שאלת הרשלנות על בסיס פסק הדין שניתן, המפרט את אופן החשיבה של בית המשפט, וקובע איזה עובדות חסרו לו ומה הביא אותו להסיק את מסקנותיו. שהרי אלו אינם ידועים לצדדים במהלך ניהול המשפט, אלא רק לאחר כתיבת פסק הדין. קרי, את טענות הרשלנות השונות צריך לבחון במועד עריכת ההכנות למשפט ובמהלך ניהולו.

3.
עוד חשוב לציין, כי מבחן הרשלנות המקצועית איננו מבחן התוצאה: העובדה
שבית המשפט
לא קבל את עמדת התובע בפסק דינו, איננה מלמדת, בהכרח, על קיומה של רשלנות מטעם בא כוחו במהלך המשפט.

האם התרשל הנתבע

4.
כאמור, עיקר טענת התובע היא, כי הנתבע התרשל בכך שלא הוכיח את העובדה הבסיסית, את עצם גניבת הטרקטור, וכי משך את תצהירו הראשי של התובע, בו צוין כי הטרקטור נגנב.

4.1
ראה פיסקה 1 לסיכומי התובע, כדלקמן:

"... עקב רשלנותו המקצועית של הנתבע שהביאה לכך כי התביעה שהגיש התובע ... נדחתה ע"י בימ"ש... עקב אי הוכחת העובדה הבסיסית ביותר: עצם גניבת הטרקטור. זאת מאחר והנתבע משך בשלב ההוכחות את תצהיר עדותו הראשית של התובע בו צויין כי הטרקטור נגנב ולא השכיל להוכיח בצורה אחרת עובדה בסיסית זו".

4.2
ובפיסקה 38 לסיכומי התובע: "עיון בפסק דינה של כב' השופטת דוברת (ת/14) מלמד ללא ספק, כי תביעתו של התובע נדחתה מסיבה אחת ויחידה ואין בילתה: משיכת תצהיר עדותו הראשית של התובע בשלב שמיעת הראיות ואי העדתו של התובע... התובע אמנם הגיש תצהיר אך ב"כ הצהיר שהוא אינו מעיד אותו וביקש מבית המשפט להתעלם מתצהירו...".

5.
ואכן, עיון בפסק דינה של כב' השופטת דברת, מגלה את הבסיס לדחיית התובענה, בסעיף האחרון לפסק הדין:
"6. יסוד מיסודות התביעה היא העובדה שאירעה גניבה ומאחר וביסודות הגניבה יש להוכיח 'ללא הסכמת הבעלים', ולכן כל הנדרש שהבעלים יעיד שאירעה גניבה ושהגניבה אירעה ללא הסכמתו, או שיובאו ראיות אחרות שאכן אירעה הגניבה, ללא הסכמת הבעלים. התובע בחר שלא להעיד וכבר נאמר לא אחת שצד הבוחר שלא להעיד עדים שניתן לזמנם, פועל הדבר כנגדו, לא כל שכן כשמדובר בבעל הדין העיקרי שהוא התובע, שלא טרח להעיד ולומר שידו אינה בגניבה. מכל האמור לעיל, ומשלא הוכחה הגניבה, אין לי אלא לדחות התביעה ובנסיבות אלה פטורה אני מלהתייחס לטענות האחרות של הצדדים".

6.
גם כב' הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק ציין, בהחלטתו בבקשת הרשות לערער שהגיש התובע על פסק דינו של כב' בית משפט המחוזי (רע"א 988/98 ציין במפורש, כי "העניין הנדון כאן הוכרע בבית משפט השלום רק על סמך הקביעה שלא הוכחה עובדת הגניבה" (סעיף 5 להחלטה).

7.
לטענת התובע, הוא שם מבטחו בנתבע; סמך עליו בעיניים עצומות ולא פקפק לרגע אחר שיקול דעתו והוראותיו.

8.
מנגד, טוען הנתבע, כי במקרה דנן, הופעל שיקול דעת נכון, לפיו נמשך תצהיר עדותו של התובע. לטעמו, ההחלטה התגבשה והייתה מחויבת המציאות, לאחר, שבמהלך המשפט בפני
כב' השופטת דברת, התברר לנתבע, כי התובע הוא עד לא מהימן, בלשון המעטה.

9.
הנתבע מפנה לעדותו של התובע, במהלך הליך ביניים, בפני
בית משפט השלום בבאר-שבע, במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה מטעמו, שם, בעת שהתובע העיד ונחקר על תצהירו, הוא טען שאין הוא יודע על מה מדובר, והותיר רושם - כך נטען - לפיו אין הוא יודע שבכלל הגיש את התובענה.

10.
הנתבע מצביע, בין היתר, על השיקולים, אשר הביאו להחלטה למשוך את תצהיר הנתבע:

10.1
רק בעת חקירת התובע על התצהיר התומך בבקשה לתיקון כתב התביעה, הסתבר כי התובע אינו הבעלים האמיתי של הטרקטור וכי הבעלים האמיתי של הטרקטור הינו אביו של התובע.

10.1.1
לטענת הנתבע, התובע אינו הבעלים האמיתי של הטרקטור וכי רישום הטרקטור על שמו היה רק בגלל נסיעתו של אביו למכה.


10.2.1
מוסיף הנתבע וטוען, כי בעדות בפני
בית המשפט בבאר שבע, העיד אביו של התובע כי הוא הבעלים האמיתיים של הטרקטור ולא בנו: "אני שילמתי עבור הטרקטור שקניתי אותו" (ראה לת/13 עמ' 21 לפרוטוקול דיון מיום 20.11.96 ש' 24).

10.3.1
משכך - טוען הנתבע - לא היה מקום להעיד את התובע.

10.2
הסתבר, כי התובע לא היה זה שעבד על הטרקטור עובר לגניבה הנטענת, וממילא
לא יכול היה - כך נטען - להעיד על הגניבה עצמה.

10.2.1
לטענת הנתבע, משמעות הדברים הינה, כי בנוסף לעובדה שהתובע אינו הבעלים האמיתי של הטרקטור, הוא גם אינו יכול להעיד על מה שבאמת אירע. כל עדות שהיה מעיד התובע בעניינים אלו, היתה בגדר עדות שמיעה, אשר אינה קבילה בבית משפט.

10.2.2
על כן, גם מטעם זה - כך טוען הנתבע - לא היה טעם בהעדת התובע.

10.3
התובע התגלה כעד שאינו אמין. לטענת הנתבע, התובע התגלה במהלך המשפט כעד שלא ניתן להעידו.

10.3.1
לטענת הנתבע, הוא הוטעה לאורך כל הדרך, ע"י התובע, לחשוב, כי הוא מעיד לאחר שחתם על תצהיר ובו עובדות הידועות לו, לכאורה, מידיעה אישית; עובדות שהתובע עצמו היה כביכול מעורב בהן, אלא שבדיעבד טען כי מה שהעיד בתצהיר איננו אמיתי ומדויק, וכי אחיו היה זה שהפעיל את הטרקטור עובר לגניבה הנטענת.

10.3.2
לטענת הנתבע, לאחר חקירת התובע על תצהיר התמיכה שנתן במסגרת הבקשה לתיקון התביעה, היה ברור לכל בר-דעת, כי, במצב דברים זה, אין להעלות עד זה לחקירה נגדית על תצהירו, שכן הוא היה מתמוטט על דוכן העדים.

10.3.3
הנתבע עוד טוען, כי גם בעדותו היום, הופעתו של התובע הייתה עגומה לא פחות מהופעתו בפני
כב' השופטת דברת.

10.3.4
לטענת הנתבע, התובע התגלה כעד, המוכן לחתום על תצהיר ולפרט בו פרטים ברורים ונחרצים, אלא שאין הוא מסוגל לעמוד מאחורי דבריו בעת שנשאל על כך שאלות בבית משפט. לטענת הנתבע, עד כזה טוב שלא יועד.

11.
עולה מן המקובץ, כי התובע לא הצליח להוכיח את יסוד ההתרשלות עצמה. קרי, בחינת התנהגות הנתבע, ככל שהיא עולה מחומר הראיות בתיק, מביאה למסקנה, כי הנתבע לא התרשל באופן בו ייצג את התובע, לרבות בכך שמשך את תצהיר התובע ולא צירף חוות דעת שמאי לכתב התביעה.

12.
מקובלת עלי עמדת הנתבע לפיה, ההחלטה למשוך את תצהיר התובע התגבשה במהלך המשפט ובמיוחד לאחר חקירת התובע, במהלך הליך ביניים ומן הטעמים שפורטו לעיל.

12.1
תימוכין לאופי עדותו של התובע, קיבלתי, אף בעדותו בהליך שבפני
. לפיכך, מובן חשש הנתבע כי העמדתו של הנתבע על דוכן העדים עלולה הייתה לפגוע בקו התביעה של התובע.

12.1.1
בין היתר, גם כשברור היום, כי התובע לא הפעיל את הטרקטור ולא החנה אותו, עובר להיעלמותו; לא היה זה שגילה את דבר היעלמות ביום ראשון ולפחות קיים ספק ניכר דבר בעלותו על הטרקטור, עדיין העיד, כי הטרקטור שלו נגנב וכי "עד יום שישי הוא עבד והחניתי אותו וחזרתי ביום ראשון והוא כבר לא היה" (עמ' 67 לפרוט', ש': 10 – 13).

12.2
הנתבע הוכיח, כי בחן את השיקולים השונים המצוינים לעיל, ובין היתר, את הכדאיות במשיכת תצהירו של התובע מהתובענה; את הסיכוי לפיו בעקבות משיכת התצהיר, יינתן

פסק דין
ללא עדותו של התובע, ומאידך, את הסיכון שבעקבות אי משיכת התצהיר ייחשף התובע לחקירת נגדית, אשר עלולה להוביל לקריסת התובענה כולה.

12.3
ומכל מקום החלטה זו נעשתה תוך שקילת השלכותיה, ועל כן מדובר בהחלטה סבירה, בהינתן אופיין וטיבן של הטענות כלפי התובע, וכן הסיכויים והסיכונים הכרוכים בחקירתו הנגדית של התובע.

13.
יוער, כי גם אם טעה הנתבע בהחלטתו, למשוך את תצהיר הנתבע, הרי שמדובר בטעות בשיקול דעת ולא בהתרשלות.

14.
אמנם, לעניין ההתייחסות לשיקול הדעת הנדרש מעורך דין סביר, בע"א 41660/00 שמעון שטרית נ' עו"ד שלמה ובר, פד"י נ"ה (4) 958, 960 נקבע, כי: "אכן רמת ההתנהגות הנדרשת מעורך-דין אינה עולה על רמת ההתנהגות הנדרשת לפי הנסיבות – מעו"ד סביר... לקוח הפונה לעורך דין ומבקש ממנו... לעמוד על משמר זכויותיו ולשמר את זכויותיו לתבוע נזקיו כאשר יתגבשו – אמור לסמוך על פרקליטו שיעשה את כל הדרוש מבחינה מקצועית כדי שהמטרה הזו תושג".

וכן נקבע בע"א 3966/05 אבי גולדבלט נ' ברכה שבת (מאגר נבו), כי: "משעה שבוחר עורך דין 'טקטיקה', עליו להודיע ללקוחו על משמעותה המלאה ועל הסיכונים הגלומים בה..." (סעיף 6).

15.
יחד עם זאת, יפים לעניין זה הדברים שנפסקו בע"א 4707/90 אלברט מיורקס ואח' נ' חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ ואח', פ"ד מז (1) 17 (מאגר נבו) והאסמכתאות המצוטטות שם, כדלקמן (בעמ' 25):

"יתר-על-כן: עורך-דין – כמוהו כרופא – עשוי לשגות, אך לא כל טעות בשיקול-דעת
תחייבו ברשלנות. ובלשונו של השופט ח' כהן בע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת ואח, בעמ' 80: 'גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא כל שכן. החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו: החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו".

וכן דבריו של כב' השופט ד' לוין בע"א 37/86 לוי ואח' נ' י' שרמן ואח'; המאירי נ' מ' לוי ואח', פ"ד מ"ד (4) 446
בעמ' 464-465:

"אמור מעתה – עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כישלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול דעת. טעות כזו אין בה לחייב עורך-דין ברשלנות. גם אם שגה שגיב בשיקול-דעתו – ורחוקים אנו מאמור כן – גם אז לא התרשל במעשיו".

16.
וראה גם רע"א 417/05 מרים אברהם נ' מרצל קדם, עו"ד (מאגר נבו) ע"מ 4:

"אכן, הערכת עבודתו המקצועית של בעל מקצוע וקביעת רשלנותו אינה משימה קלה;
יתכן שקשה היא במיוחד כשהמדובר בעורך דין, אלא אם כן הרשלנות וחוסר המקצועיות זועקים. הלא בשאלה אם לנקוט בצעד פלוני בטיפול בתיק, כגון הגשת ראיות או בחירת עדים, תיתכן החלטה אחת ותיתכן החלטה אחרת, וטעות בשיקול דעת אינה בהכרח רשלנות. "

17.
במאמרם של י' שנהב ור' לויתן, אחריותו המקצועית של עורך דין ניהול סיכונים וביטוח חבות, הפרקליט לב 177 עמ' 184 נמצא:

"טעות בשיקול דעתו בין אם זו טעות שבחוק או טעות שבשיקול דעת, אין בה לחייב את עוה"ד ברשלנות. במקרה שעורך הדין פעל מתוך תום לב ובאמונה שלמה כי פעולתו הינה לטובת לקוח, לא יהיה אחראי בנזיקין בשל נזק שנגרם כתוצאה מפעולתו זו. שחרור מאחריות בשל טעות בשיקול דעת נובעת מתוך ההנחה, כי אין עורך הדין מבטח של התביעה או היעוץ אותו הוא נותן"
(שם, בעמ' 184). [הדגשה איננה במקור]

18.
הובעה גם הדעה, כי טעות בשיקול דעת יכולה להיחשב רשלנות. הדבר תלוי במהותה של הטעות. בהקשר זה יפים דברים שהובאו במאמרו של השופט ע. אזר רשלנות מקצועית של עורך דין הפרקליט מה 279:

"עורך דין, בדומה לרופא, אינו מבטיח הצלחה, כשם שהרופא אינו מבטיח ריפוי. אך שניהם אינם רשאים לטפל בצורה בלתי-סבירה, תוך חריגה מהידוע והאפשרי במקצוע ברמתו הטובה. שיקול הדעת הוא לבחור בין אפשרויות ודרכי פעולה סבירות ומקצועיות... המסקנה העדיפה הינה, כי טעות בשיקול דעת לא תיחשב בהכרח לרשלנות, כאשר התנהגות עורך הדין מבוססת על ידע משפטי סביר ונעשית ברמה מקצועית טובה"
(שם, בעמ' 286).

19.
מהפסיקה והספרות לעיל עולה, כי הגישה שאומצה שם, ובקרב דעות מלומדים, היא כי יש להקנות שיקול דעת רחב לעורך הדין בהחלטות אותן הוא מקבל במהלך הייצוג המשפטי, על מנת ליתן לו מרחב תמרון וחופש פעולה בייצוג הלקוח. כל עוד הופעל שיקול דעת סביר על-ידי
עורך הדין בהחלטות השונות שהתקבלו על ידו בניהול התיק, מעשיו לא ייחשבו כרשלניים, אף אם בדיעבד יתברר כי שגה.

20.
לא מצאתי, כי הנתבע התרשל או כי נהג באופן שאינו עולה כדי התנהגות של עורך דין סביר. התובע לא הוכיח, כי הנתבע התרשל בעניינו, ומכל מקום לא הוכח כי אילו היה התובע נחקר בחקירה נגדית, היה הדבר מוביל לתוצאה אחרת ממה שנתקבל בפסה"ד של כב' השופטת דברת.

21.
כאמור לעיל, לא קיבלתי את טענת הנתבע, כי יצא לחלוטין מתמונת הערעור שהוגש לכב' בית המשפט המחוזי והותיר זאת לטיפולו הבלעדי של עו"ד שיאון ז"ל.

21.1
בבקשת הרשות לערער (ת/ו) ובעיקרי הטיעון (נ/5) מצויין, כי עורכי הדין המיצגים הם הנתבע ועו"ד שיאון.

21.2
מדברי הנתבע בבית המשפט עולה, כי כתובת המייצגים בנ/5 היא כתובת משרדו;

21.3
מפרוטוקול הדיון בערעור, מיום 15/1/98, עולה, כי התייצבו הן הנתבע והן עו"ד שיאון (אם כי, מי שנשא דברים בשם המערער, היה עו"ד שיאון).

21.4
הנתבע עצמו הצהיר, בסעיף 20 לתצהיר עדותו הראשית (נ/4), כי הוא הגיש את הערעור לבית המשפט המחוזי.

22.
יחד עם זאת, גם אם היה הנתבע עותר להגשת ראיות נוספות בערעור – ולענייננו את תצהיר העדות הראשית של הנתבע – קבע כב' בית המשפט המחוזי במפורש, במסגרת פסק דינו (ת/15), כי בית המשפט מרשה הבאת ראיות נוספות בערעור רק כשמדובר בראיות שלא יכלו להיות בידי המערער בעת שמיעת המשפט נשוא הערעור ובלשון כב' בית המשפט המחוזי בפסק דינו: "מה עוד שלא הועלתה בפני
נו טענה כי מדובר בראיות שלא יכלו להיות בידי המערער בעת שמיעת המשפט, שכן רק במקרה כזה מרשה ביהמ"ש הבאת ראיות נוספות בערעור".

22.1
אין חולק על כך, כי תצהיר העדות הראשית של התובע היה בידי התובע במהלך המשפט הראשון.

23.
אשר לנימוקיו האחרים של כב' בית המשפט המחוזי לעניין הכשל בהוכחת בעלותו של התובע בטרקטור וגובה הנזק שנגרם לתובע – קבע כב' בית המשפט העליון, כי נימוקיו של כב' בית המשפט המחוזי ניתנו "למעלה מן הצורך".

23.1
משאימץ כב' בית המשפט המחוזי את קביעת כב' בית משפט השלום, לפיה לא הוכחה הגניבה, אין עוד כל נפקות לטיעונים המתייחסים לנימוקיו הנוספים של כב' בית המשפט המחוזי. התוצאה לא הייתה משתנה.

23.
מסיבה זו, אין גם מקום להידרש לטענות הנוספות שהעלה התובע בסיכומיו, כגון הטענה שלא הוכח שידו של התובע לא הייתה במעל, שכן אין בפסק דינה של כב' השופטת דברת קביעה שהתובע היה שותף לגניבה; או אי הגשת התביעה מלכתחילה גם כנגד אסיא חב' קבלנית בע"מ – שכן גם כלפיה אמור היה התובע להוכיח את עצם קרות הגניבה.

24.
אשר לטענות, כי הנתבע לא פעל כעו"ד סביר, ניהל את המשפט בצורה רשלנית, בלתי מקצועית, פזיזה וחסרת אחריות; לא קיים חובתו לייצגו כראוי וכדומה – המדובר בטענות כלליות, בלתי מסוימות ולאור ההלכות שצויינו לעיל, בדבר חובת זהירות עו"ד, התרשלות, הפעלת מיומנות וכיו"ב – ומן הטעמים שצויינו לעיל – לא מצאתי כי הטענות מוצדקות.

ו.
סוף דבר

1.
לאור כל האמור לעיל, משלא הוכח כי הנתבע התרשל בטיפולו בתובע ולא הוכח הקשר הסיבתי בין המחדלים, גם אם היו מוכחים, לבין הנזק שנגרם לתובע – נדחות גם הטענות ביחס לרכיבים הנוספים שבכתב התביעה.

2.
התביעה נדחית, איפוא.

3.
בנסיבותיו המיוחדות של התובע – לא עשיתי צו להוצאות, לפנים משורת הדין.

4.
זכות ערעור – בתוך 45 יום – לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

ניתן ביום 29/1/09, בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

חדש חיים
- שופט
סגן נשיא

001788/99א
139 איילה







א בית משפט שלום 1788/99 אבו ערר מוחמד נ' עו"ד סורני אליאב (פורסם ב-ֽ 29/01/2009)