פסקי דין על שלוחת הגירה ת"א | פסקי דין על קדרי שרה | פסקי דין על קדרי סטנלי |

4381/04 פ     15/11/2006




פ 4381/04 שלוחת הגירה ת"א נ' קדרי שרה, קדרי סטנלי




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום תל אביב-יפו
פ
004381/04


בפני
:
כב' השופטת דיסקין מרים


15/11/2006





’בעניין:
שלוחת הגירה ת"א
המאשימה








נ
ג
ד


1 . קדרי שרה

2 . קדרי סטנלי

הנאשמים


ע"י ב"כ עו"ד

מגדסי דנה


הכרעת דין
פתיח

בפתח הכרעת הדין הנני מודיעה כי התוצאה אליה הגעתי היא שיש לזכות את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

פרטי האשמה שבכתב האישום

הנאשמים הועמדו לדין בכתב אישום המייחס להם עבירות תקיפת שוטר והכשלת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיפים 273 ו- 275 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, בהתאמה, בגין מעורבותם באירוע שהתרחש בשעת בוקר מוקדמת של יום 14.12.03, בחדר מדרגות בניין בו הם מתגוררים ברח' ראשית חכמה בתל אביב.
כעולה מהעובדות, בעיצומה של פעילות של משטרת ההגירה לאיתור נתינים זרים השוהים בארץ שלא כדין, הפריעה הנאשמת, על פי הנטען, לשוטרים יוני ברזילי (יוני) ואורי רובינזון (אורי) (להלן:"השוטרים") בכך, שצעקה לעבר עובד זר (להלן:"קסמייר" או "הנתין בזר") וקראה לו להתנגד למעצרו ולא לאפשר כבילתו. באותן הנסיבות, לגרסת התביעה, העליבה את השוטרים באומרה להם: "בני זונות, אנטישמים, תעזבו אותו".
בהמשך, לאחר מעצרה, במהלך הנסיעה בניידת למנהלת ההגירה בחולון לשם חקירתה, שוחחה הנאשמת, על פי הנטען, במכשיר טלפון סוללארי וסירבה לחדול מכך, ולמרות שנדרשה המשיכה בשיחה. ובהמשך, בתגובה לכך שהשוטר אלכס גונדרוב (להלן:"השוטר אלכס") לקח ממנה את מכשיר הטלפון הנייד, החלה הנאשמת להשתולל ותקפה את השוטר אלכס ואת השוטרת ורוניקה קגנוב, שנהגה בניידת (הלן:"השוטרת ורוניקה"). כתוצאה מכך, סטה הרכב ממסלולו, אך הנאשמת, לא חדלה מתוקפנותה כלפי השוטרים גם כאשר ניסו לכבול את ידיה.
וחלקו של הנאשם בסדר הדברים. באותן נסיבות, במהלך פעילות השוטרים, דחף הנאשם, לגרסת התביעה, את השוטר אורי במטרה למנוע כבילת קסמייר, וכשבקש לכבול אותו תקף אותו שוב בכך שדחף אותו לאחור. כמו כן, על פי הנטען, לאחר מעצרו עלב הנאשם בשוטרים בעת הנסיעה בניידת לעבר מנהלת ההגירה.

תגובת הנאשמים לכתב האישום הייתה בבחינת כפירה מוחלטת באשמה, ואגב כך, תיאור עובדתי שונה ובעל הדגשים הפוכים של השתלשלות הדברים.
וברמה הקונקרטית. הנאשמת הכחישה כי קראה לקסמייר להתנגד למעצר, וטענה כי כול שביקשה מהשוטרים היה לחדול מהכותו. כמו כן, דחתה את הטענה, ולפיה באותו מעמד קיללה והעליבה אותם. ובנוגע לאירוע בתוך ניידת המשטרה הייתה טענתה, כי לא נאמר לה שהיא עצורה אלא מעוכבת בלבד, ולכן סברה שהיא רשאית להשתמש בטלפון הנייד ככול אזרח, במיוחד, בשים לב לכך, שעמה בניידת היו אותה שעה מספר עובדים זרים ששוחחו בטלפון ולא נדרשו להפסיק. לדבריה, השוטר אלכס לא לקח מידיה את הטלפון, ולכן, לא הייתה לה כול סיבה להתעמת עמו. כמו כן, שללה את הטענה כי התנהגותה הייתה הגורם העקיף לסטיית הרכב, אלא האשם נעוץ ברשלנותה של הנהגת – השוטרת ורוניקה, שבמהלך הנסיעה הושיטה את ידה לעברה כדי ממנה לקחת את הטלפון, ותוך כדי כך הפנתה את ראשה לאחור הרכב, וכתוצאה מכך איבדה לרגע את השליטה על הרכב.
ובאשר לטענה כי תקפה את השוטרים תוך כדי נסיעה. גם לעניין נמצא הסבר. לגרסתה, באותה עת הייתה בחודשי הריונה הראשונים. הואיל והיה מדובר בהריון ברמת סיכון גבוהה חששה לשלום עוברה, ולכן, כדי למנוע פגיעה אפשרית מכיוון השוטרת הרימה את רגליה מעלה והצמידה אותם כלפי בטנה, ללא שום כוונה להרע או לפגוע בה. תנועה זו, תורגמה, או פורשה על ידי השוטרים בטעות כניסיון או כאקט מכוון של תקיפה.
בדומה הייתה גם כפירת הנאשם. שלילתו את תקיפת השוטר אורי נסמכה על הגרסה, ולפיה מאחר ובמהלך כול האירוע לא חצה כלל מפתח דירתו, ברי, כי גם לא יכול היה לדחוף אותו. כמו כן, שלל מכול וכול הפעלת אלימות כלשהי כלפי השוטר בעת שביקש לכבול את ידיו. עם זאת, הנאשם הודה שעלב בשוטר אלי צמח, אך טען להגנתו כי הדברים נאמרו בתגובה ספונטאנית לכך שהלה זרק עליו כסא שפגע בידו וגרם לו חבלה.
לא זאת אף זאת, לטענת הנאשמים לא רק שלא הרימו יד על השוטרים ולא נהגו בתוקפנות, אלא שהם עצמם היו קורבן לתוקפות מופגנת, נעדרת כול סיבה מצד השוטרים. לטענתם, הללו הפעילו כלפיהם וכלפי קסמייר אלימות חסרת פרופורציה. מעצרו של קסמייר, אליבא קו הגנה זה, בוצע תוך כדי שימוש בכוח רב שלא לצורך, ולא פסקה גם כשהיה חסר אונים לאחר שנכבל והושכב על הרצפה כשהוא פצוע ושותת דם. במצב דברים זה, כל שעשו הנאשמים, אליבא גרסתם, היה לסייע לאדם במצוקה, וזאת בלי להפריע למהלך עבודתם התקין של השוטרים. הנאשמת הוסיפה וציינה, כי במהלך הנסיעה בניידת על אף שהביאה לידיעת השוטרים כי היא בהריון, הם התעלמו לחלוטין ממצבה, ושניים מתוכם, אלכס וורוניקה, אף תקפו אותה, וגרמו לה חבלות בצווארה.

עובדות הרקע וזיקתן לפרשה המתוארת בכתב האישום

במוקד התשתית הראיתית של התביעה, ניצבות, כדבר מובן מאליו, עדויותיהם של חמשת השוטרים שנכחו ופעלו במקום. מטבע הדברים, אמינות גרסתם עומדת במרכז הדיון, וכלפי מהימנותם הופנו מירב חיצי ההגנה.
כאחד הנתונים הרלבנטיים לבחינת סוגיה זו הפנתה הסנגורית את בית המשפט לעובדה, שכנגד שלושה מהשוטרים: אורי, אלי ויוני, נפתח תיק מח"ש בעקבות תלונת הנאשמים על נקיטתם באלימות קשה נגד הנתין הזר. ברם, התיק זה נסגר בנימוק של חוסר יכולת להכריע בין הגרסאות ברמת הוודאות הנדרשת לשם המשכו של ההליך הפלילי. הדברים שמסרו עדים אלה בחקירת מח"ש לגבי עובדות האירוע הועמדו לבחינת בית המשפט על ידי ההגנה בהשוואה להודעותיהם במשטרה ועדותם מעל דוכן העדים, והוו חלק מערעור התשתית של ראיות התביעה.
יש גם לציין בהקשר הנדון, כי טרם השיבם לכתב האישום, העלתה ב"כ הנאשמים טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק", שנדחתה על ידי בית המשפט לאחר שלא נמצא בנימוקיה הצדקה לביטול כתב האישום באותו שלב. בסיכומיה חזרה על הנימוקים, שלטעמה, הינם ברי נפקות להכרעתו של בית המשפט גם בשלב הכרעת הדין, ובמרכזם מחדלי חקירה מהותיים שגרמו לפגיעה ביכולתם של הנאשמים להתגונן וחבלו בהגנתם, ובכלל זה אי חקירת עדים רלבנטיים ומהותיים שניתן היה להשיגם בקלות.

עסקינן באירוע המורכב משני חלקים עיקרים ובתוכם נשזרו מספר אפיזודות

כדי להבין את ההתרחשות סביבה נסב כתב האישום יש להקדים ולהבהיר, כי למעשה אנו עוסקים בשני אירועים נפרדים שהשתלבו ונטמעו יחדיו לאירוע אחד. במרכזו של
הראשון סיפורו של קסמייר. נתין זר, ללא אישורי שהייה כדין, שנתפס לאחר מרדף בתוך הבניין, והשוטרים השיגוהו בקומה בה נמצאת דירת הנאשמים. השוטרים השתמשו בכוח לשם מעצרו וכבילתו, ולשמע הצעקות וקולות ההתכתשות יצאו הנאשמים מדירתם, וכך נקלעו לעצומו של אירוע שעד לאותו שלב לא נגע להם אישית. כתב האישום משקף את גרסת התביעה למעורבותם באותה פרשה, שכללה, על פי גרסתה, הפרעה לשוטרים ותקיפתם, באופן המתואר בו. יש להדגיש, כי מלכתחילה נכלל קוסמייר כנאשם השלישי בכתב האישום, וגם לו יוחסו עבירות של הכשלת שוטר ונקיטת אלימות. אלא שבינתיים גורש מהארץ, ובטרם הוחל בהליך הפלילי הוגש כתב אישום מתוקן ממנו נמחק קוסמייר.
בהעדרו, גרסתו, שסביר כי היה בכוחה לשפוך אור על העובדות ולהציגן מנקודת מבטו, חסרה מתוך פסיפס הראיות שהונח בפני
בית המשפט, וכבר בכך יש משום מחדל ראייתי.

וראשית לגבולות המחלוקת העובדתית

יריעת המחלוקת בין הצדדים רחבה ומשתרעת כמעט על כול עובדות האירוע, והן תעמודנה, מטבע הדברים,
במוקד ניתוח העדויות. אך תחילה לעובדות המוסכמות:
אין חולק, שבעת הרלבנטית היו הנאשמים, ועודם, נשואים, וכי הכירו את קסמייר היכרות מוקדמת, והנאשמת הייתה מודעת לכך שהינו שוהה בלתי חוקי.
לית מאן דפליג, כי הנאשמת פתחה את דלת דירתה וראתה את שני שוטרי משטרת הגירה ואת קסמייר.
אין מחלוקת, כי במהלך האירוע נטל הנאשם מצלמה ותעד את השתלטות השוטרים על הנתין הזר. שש התמונות שצלם הוגשו לבית המשפט כמוצגים מטעם התביעה (ת/6).
ובאשר לגדרי המחלוקת:
בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפני
בית המשפט מעלה, כי עיקרה של המחלוקת בין הצדדים עובדתית, ובסופו של יום נסבה סביב השאלה, האם עלה בידי התביעה להוכיח את המעשים הקונקרטיים המתוארים בכתב האישום ומיוחסים לנאשמים במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, או שמא מדובר באשמת שווא רצופת סתירות, שמאחוריה, כטענת ההגנה, ניסיון לצייר את הנאשמים, שהיו בעצמם קורבנות לנסיבות האירוע, כפורעי חוק, כאשר למעשה כול חטאם בכך שניסו לסייע בדרך עקיפה לנתין זר שהיה קורבן לאלימות קשה מצד השוטרים, והכול במטרה לטשטש ולעוות התנהגות זו.

הסנגורית הצביעה על חולשת מערך ראיות התביעה להוות בסיס להרשעת הנאשם מחמת הצטברות שורה של פגמים בדמות שינויים, סתירות ופריכות מהותיות בין גרסאות השוטרים, שלא היה בכוחם להתמודד עם התמונה שהצטיירה מעדותם של הנאשמים ביחס לאלימות הקשה שהופנתה כלפי הנתין הזר, אלימות שנפלה גם בחלקם. בהצטברותם בנוסף על מחדלי חקירה חמורים, יש, לטעמה, כדי להקים יותר מספק סביר שמכוחו מן הדין לזכות את הנאשמים מכול אשמה.
ואקדים ואומר עתה ומיד. עדויות עדי התביעה אכן לוקות בסתירות ושינויים שפגמו בחוסנה של התשתית הראייתית באופן שלא תצלח לשמש מסד להרשעה, אך לא מצאתי כי מדובר בעלילת שווא מתוכננת ומתוזמנת על ידי השוטרים במטרה להפיל בפח את הנאשמים, אלא תולדה של התרחשות רבת משתתפים. רוצה לומר. במקום נוצרה דינאמיקה סוערת של מהומה רבתי, טעונה ורווית רגשות ואמוציות, שגרמה לבלבול רב והוציאה את הדברים מפרופורציה. תוצאתה בהצגה מופרזת ומוגזמת של העובדות על ידי שני הצדדים - שוטרים כנאשמים , כול אחד בהתאם לנקודת מבטו הסובייקטיבית.

התשתית הראייתית

ראיות התביעה
בבואה להוכיח העובדות הנטענות על ידה בכתב האישום העלתה התביעה לדוכן העדים את חמשת השוטרים שנכחו בזירת העבירה במהלך האירועים בעדותם בבית המשפט שחזרו את התנהגותם ומעשיהם של הנאשמים באותו מעמד. על יסוד עדותם מבקשת התביעה לבסס את הרשעת הנאשמים, בסוברה כי אמינותם של עדיה אינה מוטלת בספק ומן הראוי ליתן להם את מלוא האמון והמשקל הראייתי.

בשלוש הזדמנויות שונות מסרו עדי התביעה- השוטרים את גרסתם אודות קורות האירוע. הראשונה מבחינת הסדר הכרונולוגי הייתה בדו"ח הפעולה שרשמו סמוך לאחר התרחשותו, בשנייה, כחודש לאחר מכן, במסגרת עדויות שנגבו במהלך חקירת מח"ש, ובשלישית, בעדותם בבית המשפט.
כתב האישום נחלק למספר אפיזודות או קטעים המתארים רצף של התרחשויות ויוצרים את תמונת האירוע במלואה. דא עקא, שלא כול השוטרים היו נוכחים בו מתחילתו ועד סופו, ולכן, מבחינה ראייתית המדובר בעדויות שאמורות היו להצטרף ולגבש פסיפס שלם. בהיבט של נוכחותם של השוטרים בכול אחד מפרקי הפרשה, ניתן בקווים גסים לתאר זאת באופן הבא: ראשיתה של הפרשה במרדף של שלושה שוטרים: יוני, אורי ואלי צמח (להלן:" השוטר אלי"), אחרי קסמייר, מחמת חשדם כי הינו נטול אישורי שהייה כדין, חשד שהתגבר בשל הימלטותו. לא כול השלושה הצליחו להדביקו, כך שלא כולם היו נוכחים ברגעים הראשונים של תפיסתו והניסיונות לכבול אותו בכוח באזיקים. פעולה זו נעשתה מול פתח דירתם של הנאשמים. בתחילת הפרק הבא של הפרשה דהיינו, בשלב בו הנאשמים פתחו את דלת דירתם, נכחו במקום השוטרים יוני ואורי בלבד, ואילו אלי הגיע בשלב מתקדם יותר של האירוע והיה עד לסיומו. לקראת הפרק השלישי, בו הובלו הנאשמים והנתין הזר לניידת לשם הסעתם לחקירה, הגיעה תגבורת נוספת של שוטרים, בראשה עמד השוטר ארז, ואליו התלווה צוותה של השוטרת ורוניקה. הפרק הרביעי בסדר הדברים התרחש בתוך הניידת שהובילה את הנאשמת לחקירתה במנהלת ההגירה. בשלב זה נכחו השוטרת ורוניקה שנהגה ברכב והשוטר אלכס שישב לצידה של הנאשמת.

להלן תבחנה עדויות עדי התביעה- השוטרים בהתאם לסדר הכרונולוגי של התרחשות העניינים. כל עדות תבחן לגופה ובהשוואה לדברים שמסר העד במשטרה, וכן בהשוואה לגרסאות העדים האחרים, ותועמדנה אחת מול רעותה וכנגד גרסת הנאשמים. הואיל ומדובר באירוע מתגלגל ודינאמי, המחולק לפרקים קצרים, שמעורבים בו מספר רב של אנשים, תידון כול אפיזודה בנפרד לאורן של עדויות השוטרים.
ויאמר עתה ומיד. בין גרסאות השוטרים, כול שוטר לעצמו ובינו לבין חבריו, קיימים שינויים, סתירות והבדלים בהתייחס לעובדות שוליות ומהותיות כאחת. כול אחד מהם, לו עמד בבדידותו, ייתכן, שאפילו חלקם, לא היה בו כדי לטלטל את התשתית הראייתית של התביעה ולפעור בה סדקים עמוקים המאיימים למוטטה על יושביה. אך בהצטברותם זה על גבי זה לכדי מסה כבדת משקל, יש להביא לתוצאה זו. להמחשת הדברים לא ראיתי לעמוד על כול בדל הבדל, שוני וסתירה, אלא על העיקריים והבולטים שבהם, אשר בסופו של יום, גרמו לכך שהתמונה העובדתית שהתגבשה מעדויות עדי התביעה, כולם שוטרים מנוסים, הינה סתורה, רעועה ומבולבלת, ולא ניתן לבור מתוכה את האמת שמן התבן.



עדותו של יוני לכשעצמה ובהשוואה לעדותו של
אורי

תחילת האירוע במעצרו של קסמייר

ונפתח בעדותו של יוני. בבית המשפט ספר

העד, כי בתחילת האירוע נכחו במקום הוא והשוטר אורי. הוא זה שדלק אחרי קסמייר בחדר מדרגות של הבניין עד שהשיגו ממש בפתח דירת הנאשמים. הלה הספיק לצלצל בפעמון של הדלת הימנית, עד שנתפס על ידו בסיועו של
אורי שהגיע מיד אחריו. לגרסתו, קסמייר התנגד בכוח למעצרו, השתולל וסירב להיאזק. מפאת גודלו הפיסי וכוחו הרב לא הצליחו להרכיב על ידיו את האזיקים כשהוא עומד, וכדי להתגבר עליו נאלצו להשכיבו על הרצפה ובעודו משתולל המשיכו להיאבק בו. בשלב זה, עוד בטרם עלה בידיו לאזקו, יצאה הנאשמת מדירתה והחלה צועקת באנגלית לעברו של הנתין הזר ומעודדת אותו להתנגד לשוטרים ולא לאפשר להם לכבול אותו. דבריה עודדו אותו להגביר את התנגדותו. לדברי העד, הנאשמת לא הסתפקה בכך והוסיפה וצעקה את המשפט הבא:
"מה אתם עושים פה, בני זונות, נאצים"
(עמ' 14 ש' 9-10). כאן המקום להעיר, שלמרות שעובדות אלה מגבשות, לכאורה, עבירה של העלבת שוטר נמנעה התביעה מלייחס לנאשמת גם עבירה זו.

בחקירתו הנגדית לא הצליח יוני ליישב את הסתירה בין הדברים שרשם בדו"ח הפעולה לבין עדותו בבית המשפט. העד אישר שציין בדו"ח כי ברגע שהגיע לרום גרם המדרגות דחף אותו הנתין הזר, והוא בתגובה השכיב וריתק אותו הרצפה. ברם, כמעט בנשימה אחת דקות ספורות אחר כך, למרות דבריו הקודמים, חזר וטען כי עשה זאת בצוותא עם
אורי.
בהתייחס לשאלת הסנגורית, האם ייתכן שהנאשמת צעקה לקסמייר לא לזוז כדי שהאזיקים לא ייסגרו בחוזקה על ידו, הכחיש זאת העד בתוקף בנימוק שהנתין לא היה אזוק כלל בזמן שהנאשמת קראה לעברו. כאן הוא נדרש להתייחס להבנתו את תוכן הדברים בשים לב לכך שנאמרו בשפה האנגלית. העד אישר כי התמצאותו בשפה האנגלית בסיסית בלבד, ולא מן הנמנע שלא הבין את המילים הקשות. ברם, בה בעת עמד על דעתו כי הנאשמת לא אמרה את המשפט כפי שצוטט על ידי באת כוחה.
בהערת אגב אציין, כי מתוך חקירת העד והצגת משפטים באנגלית לתרגומו, להתרשמותי ידיעתו באנגלית אכן בסיסית ביותר, וקם סימן שאלה, אם אכן הבין על בוריים את כול חילופי הדברים שנאמרו בשפה זו.
בהמשך עימתה אותו הסנגורית עם טענת הנאשמת, ולפיה לא קיללה את השוטרים, אלא צעקה לעברם כי ירפו מהנתין ויעזבוהו לנפשו. העד הסכים שייתכן והנאשמת לא הייתה מודעת כלל למרדף שקדם לתפיסתו, ונקלעה לסיטואציה שנראתה אלימה, לכאורה, בה נתגלה לה קוסמייר שרוע על הרצפה והשוטרים כובלים אותו בכוח, והיא הסיקה מסקנות על פי מראה עיניה בלבד.
הבדלים ואי דיוקים אלה הפכו משמעותיים וברי משקל עוד יותר בתהליך החלשת אמינותה של גרסת התביעה לאחר השוואת גרסתו של יוני לגרסתו של אורי. תחת לחזק איש את גרסת חברו נמצאו הם סותרים זה את זה.
וביתר פירוט. בעדותו הראשית של אורי, השוטר שכזכור סייע לשוטר יוני לכבול את הנתין הזר, הוצגו הדברים בדרך מעט שונה מזו שעלתה מעדותו של יוני. לדבריו, הוא ויוני הגיעו לקומה האחרונה בבניין יחדיו, ולא בזה אחר זה, ותפסו את קסמייר שהתנגד להם ונאבק פיסית ומילולית. תוך כדי ניסיון כבילתו באזיקים יצאה הנאשמת מהדירה והחלה לצעוק: "תעזבו אותו נאצים, תתנגד להם, תרביץ להם, אלה לא שוטרים, אתה יכול להרביץ להם...אל תיתן להם לקחת אותך" (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 19-20). הוא הזהיר את הנאשמת כי אם תמשיך להפריע ייאלץ לעכבה בחשד להכשלת שוטר. דא עקא, שבחקירתו הנגדית אישר אורי את שתועד על ידו בדו"ח הפעולה (נ/2), כשעה לאחר האירוע, שם ציין כי השוטר יוני הגיע ראשון לנתין. משהודיע לו כי הוא עצור החל להיאבק בו, ותוך כדי כך החלו מתכתשים ונפלו אפיים ארצה. משמע, בניגוד לעדותו של השוטר יוני, ובסתירה לעדותו שלו עצמו, על פי גרסתו
הראשונה הוא לא סייע ליוני לרתק את הנתין לקרקע, אלא הגיע למקום לאחר שהשניים כבר היו מתגוללים על הרצפה. ברם, לא בהבדל אחד מתמצה השוני בין הגרסאות: בדומה לעדותו של יוני טען אורי כי הנאשמת צעקה לנתין להתנגד בטרם הושמו האזיקים על ידיו. ברם, בדו"ח הפעולה שלו (נ/2) רשם אחרת: כי בזמן שהנתין נכבל באזיקים יצאה הנאשמת מפתח דירתה. הווה אומר, על פי גרסתו הראשונית של אורי, כשהנאשמת ראתה אותו לראשונה הנתין כבר היה
כבול באזיקים. אך גם בכך לא תמה שרשרת ההבדלים. בעניין נוסף, מהותי, יש לומר, ניכר שוני בין הגרסאות: בהמשך הדו"ח שרשם אורי (נ/2) הוא ציין עובדה המשווה חומרה מיוחדת לדבריה של הנאשמת. בהם נטען כי הנאשמת לא רק צעקה לעבר הנתין שיתנגד לשוטרים, אלא אף הוסיפה ואמרה לו כי יהרוג אותם. אין ספק, שמדובר באמירה קשה וקיצונית לכל הדעות, שלו נאמרה סביר היה שהשוטר אורי יחזור עליה גם בעדותו במח"ש (נ/3). אלא שלא כך הוא. בחקירתו במח"ש נשמט עניין זה לחלוטין מהודעתו ולא אוזכר, ולו ברמז. לטעמי, אין מדובר בעניין מינורי, שניתן לעבור עליו לסדר היום. במכלול האמירות שיוחסו לנאשמת, הוא דווקא הבולט והחמור שבהן. סביר להניח שאם אכן הייתה הנאשמת קוראת לקסמייר להרוג את השוטרים, היה העד זוכר זאת היטב, והשמטתו בשתי הזדמנויות-בחקירת מח"ש ובבית המשפט, אומרת דרשני, למצער לגבי מידת הדיוק הקיימת ברישום הדו"ח. והכול עוד בשים לב לכך, שיוני לא העיד כלל על אמירה כזו או אפילו בעלת אופי זהה.

הגרסה לפיה הנאשם דחף את השוטרים יוני ואורי ומנע את כבילת קסמייר
בהמשך עדותו מתייחס השוטר יוני לאירוע הדחיפה המתואר בכתב האישום, שם נטען, כי הנאשם דחף את השוטר אורי כדי למנוע ממנו לכבול את קסמייר. גם קטע זה בעדותו לוקה באותם פגמים של חוסר עקביות, אי בהירות והבדלים בין גרסה לגרסה.
כך למשל, בבית המשפט העיד יוני כי הנאשם יצא מדלת הדירה, כשאת גופו עוטפת מגבת בלבד, שניות לאחר שהנאשמת החלה מקימה מהומה. (ויוער, לבושו של הנאשם יכול להצביע על המהירות בה נזעק החוצה לשמע צעקות אשתו או קולות מהומה). לדברי יוני, באותו רגע הוא הבחין בשוטר אורי כשהוא נדחף לעברו בעוצמה, בלשונו "עף" לכיוונו. העד, יש לציין, לא זכר היטב את האפיזודה עצמה, אך נדמה היה לו שהשוטר אורי פנה לנאשם ושאל אותו לפשר מעשיו. בחקירתו הנגדית, עמד על הגרסה, ולפיה לא ראה את הדחיפה עצמה, אך הרגיש את השוטר אורי עף לכיוונו. מן הסתם, כוונתו הייתה שלא ראה את הדחיפה בהתהוותה אלא רק את תוצאתה, ממנה הסיק כי אורי אכן נדחף. מכול מקום, בתיאוריו מעל הדוכן העדים השתמש במונחים לא מוחלטים כגון, חשבתי, הרגשתי, ונדמה לי. דא עקא, שמנקודה זו ואילך כבר לא נשמע מהוסס אלא החלטי. בניגוד לגרסתו בעדותו הראשית עתה טען בבטחה כי שמע את השוטר אורי פונה לנאשם, ומתעניין בשלומו. אלא שאליה וקוץ בה. עיון בדו"ח הפעולה בו תעד את האירוע, מעלה כי שם רשם שראה במו עיניו את הנאשם דוחף את השוטר אורי. משנדרש לסתירה הניכרת על פניה בין שתי הגרסאות, שינה טעמו והודה כי לא ראה את הדחיפה אך הבין שהנאשם דחף את אורי. בהמשך, תירץ העד את השינוי בכשל לשוני , דהיינו, ניסוח לא מדויק. מעבר לעובדה שאין בתשובות אלה כדי ליישב את הסתירה, יש בהן כדי להדגים את פיתולי הגרסה וליקוייה. לא בכדי עמדתי בהרחבה על הכשלים בנקודה זו. לעניין הדחיפה חשיבות מעבר לערעור אמינות העד, שהרי היא מציבה סימן שאלה מעל הטענה המרכזית, הגורסת כי הנאשם תקף את השוטר.
אך בכך לא סגי. פיתולי גרסת הדחיפה העמיקו בעקבות עדותו של אורי משנתברר שהוא עצמו תאר את המעשה באופן שונה מזה של השוטר יוני, כשהפערים בין שתי הגרסאות בהיבט של אופי התקיפה ועוצמתה ניכרים ובולטים. רוצה לומר, למרות ששני השוטרים עמדו בסמיכות זה לזה, אין הדחיפה הבודדת שראה יוני זהה או דומה למסכת הדחיפות שספג חברו על פי תיאורו שלו, כפי שיבואר: לגרסת אורי, בזמן האירוע עמד כשגבו מופנה לדלת דירתם של הנאשמים. לשמע המהומה שהקימה הנאשמת יצא הנאשם מהדירה ודחף אותו לכיוון הנתין. תחילה, הזהירו כי אם לא יחדל יאלץ לעצרו, אך ללא הואיל. הנאשם המשיך בדחיפותיו ובתוקפנותו. בניגוד לגרסתו של יוני, אורי הציג אירוע אלים בו נדחף שוב ושוב על ידי הנאשם, תוך שהוא מתריע בו באופן ברור ומפורש כי ייעצר אם ימשיך במעשיו. השוטר יוני, לעומת זאת, לא ראה כלל את הדחיפה. ועל כול פנים, ממה שהתרשם או הסיק הייתה זו דחיפה בודדת ולא התנפלות ממש, ובנוסף, לא היה בטוח כלל כי שמע את אורי פונה לעבר
לנאשם, ובוודאי לא שמע
אותו מזהירו מפני מעצרו. שוני זה כקודמיו מצטרף לשורת הסתירות ההולכת ונערמת על גבי גרסת עדי התביעה.

השלכת הכסא לעבר של הנאשם בראי עדויות השוטרים
הסתירות בין עדויות השוטרים שהיו מעורבים או נוכחים באירוע בלטו במיוחד לגבי תקרית השלכת הכסא לעבר הנאשם על ידי השוטר אלי, זה שהגיע לזירה אחרי השוטרים יוני ואורי. יש להקדים ולהדגיש, כי עצם זריקת הכסא מוסכמת על הזורק- השוטר אלי. המחלוקת בינו לבין הנאשם נסבה בשאלה אחרת, האם פגע בנאשם או החטיאו. ברם, למרבה הפליאה יתר השוטרים שנכחו במקום, וניתן היה לצפות כי יבחינו באקט קיצוני זה, היו חלוקים כמעט בכול עובדה ועובדה לגביו: כך לדוגמא, איש מהם לא ראה את תנועת הזריקה וגם לא במעופו כלפי מעלה. רק אחד מהם נזכר כי הבחין בגלגולו במורד המדרגות, אבל זאת רק בשלב מאוחר של עדותו בבית המשפט, וכך הלאה והלאה.
יקשה לסכם את מגוון השינויים שבין גרסאות השוטרים בהתייחס לעובדה זו לבדה. דומה, כי כמספר השוטרים כך מנין הגרסאות, ולא נותר אלא לפרטן אחת לאחת.
בעדותו בבית המשפט בחר השוטר יוני להשמיט כל עדות לעימות כלשהו בין הנאשם לבין השוטר אלי. לגרסתו, בזמן שהוא והשוטר אורי ניסו לכבול את הנתין המשתולל, תוך שהנאשמים מנסים לסכל את מעשיהם, הבחין בשוטר אלי עולה במדרגות לכיוונם. לגרסתו, רק כאשר הלה הגיע בסמוך אליהם עלה בידם להשתלט על הנתין. על פי גרסה זו, הנאשם הופיע בפתח דירתו רק לאחר שאלי הגיע למקום ואז החל מצלם אותם מכיוון דירתו כלפי חוץ. ובאשר להשלכת הכסא לעברו של הנאשם, עובדה, שכאמור, המשליך עצמו הודה בה, היא נעלמה לחלוטין מעיניו של יוני עד לרגע שעומת במפורש עם גרסתו של אלי, באופן הבא: בחקירתו הנגדית חזר יוני על הגרסה שרשם בדו"ח הפעולה, ולפיה לא ראה את אלי אוחז כיסא בידו או זורק אותו לכיוונו של
הנאשם. הסנגורית בקשה להבין, כיצד ייתכן שלמרות שנכח במקום לא שמע ולא ראה דבר, במיוחד בשים לב להסברו של השוטר אלי כי בקש בדרך זו להקים רעש ולעורר הלם. רק אז שינה העד טעמו והוסיף כי אכן ראה את הכסא מתגלגל במורד המדרגות. לשאלה המתבקשת, מדוע
לא ציין עובדה זו בחקירתו במח"ש השיב, כי לא נשאל על כך, אף כי ידוע לו שהיה עליו לציין כל אירוע חריג. הסבר, שלטעמי, אינו מספק מענה ראוי, במיוחד כשמדובר בשוטר מנוסה.

בעדותו של אורי נמצאו אותם ליקויים עצמם
.
בעומדו על דוכן העדים לא הזכיר השוטר אורי השלכת כסא על ידי אלי לעברו של הנאשם או בכיוון כללי למרום גרם המדרגות. עניין זה נעלם לחלוטין מעיניו, למרות שאין חולק, שמעשה כזה אכן נעשה. גם אופן הגעתו של השוטר אלי לזירה תואר על ידו בצורה שונה מזו של השוטר יוני. אך בכך אין כדי למצות את שורת הסתירות הקיימות גם בדבריו שלו עצמו בין חקירה לחקירה. כך למשל, בעדותו בבית המשפט נשמט מגרסתו פרט משמעותי המופיע בדו"ח הפעולה שערך סמוך לאחר האירוע (נ/2). שם ציין, כי כאשר השוטר אלי הבחין שהנאשם תוקף אותו, הוא רץ לכיוונם ודחף את הנאשם מעליו. עניין זה של שימוש בכוח על ידי אלי כלפי הנאשם לא אוזכר כלל בעדותו של אורי בבית המשפט, וגם לא בהודעתו במח"ש (נ/3). מה שנרשם מפיו בהודעה זו היה כללי ביותר והסתכם בציון העובדה שהלה התערב בהמולה, ותו לא, כמתבקש מתשובותיו לשאלות במפורשות של החוקר:"ש. האם אלי צמח זרק משהו במהלך האירוע? ת. לא ראיתי. כי הייתי עסוק בניסיון כבילה. ש. האם שמעת משהו כזה. ת. לא" (ש' 90-87). לא מן הנמנע, שהשוטר אורי העדיף להשמיט פרט זה בעדותו בית המשפט, ובחקירת מח"ש לתת לו גוון מתון ולא מחייב, וזאת מפאת החשש שהדבר עלול לסבך או להזיק לחברו. למותר לציין, שאגב כך גם הכחיש שראה את אלי זורק דבר מה לעברו של הנאשם. בחקירתו הנגדית בבית המשפט לא יכול היה להסביר כיצד החמיץ פרט משמעותי ובולט כל כך בהתרחשות. ובדומה לשוטר יוני, טען כי שום קול חבטה לא הגיע לאוזניו, זאת למרות שטבעי כי פגיעתו של הכסא בכוח ברצפה לוותה ברעש כלשהו. הדבר תמוה ביותר, שהרי בלתי סביר, גם בהתחשב במהומה, שעניין כה בולט ייעלם לחלוטין מעיניו, ואפילו רחש קל לא יגיע עדיו.

וכיצד מתיישבת עדותו של אלי בנקודה זו עם עדות חבריו ?
בעדותו בבית המשפט סיפר אלי כי היה חלק מצוות האיתור יחד עם השוטרים יוני ואורי,
ובזמן שנכנס לבניין שמע "צרחות" של שוטרים מגיעות מהחלק העליון של המדרגות, מתוכן זיהה את קולותיהם של יוני ואורי, במיוחד של יוני הצועק:"הרגל הרגל" המשיך להתקדם במעלה המדרגות לאחר שאורי צעק לו לעלות. בהגיעו למדרגות המובילות לקומה העליונה, הבחין בתמונה הבאה: השוטר יוני נאבק על הרצפה עם הנתין הזר בעוד השוטר אורי נאבק באדם שפלג גופו העליון חשוף- הוא הנאשם המנסה למנוע את מעצרו של הנתין, ותוך כדי כך גם דוחף אותו בפראות. בהתייחס להתנהגותו של הנאשם באותו מעמד תאר אלי תקיפה ברוטאלית של אורי על ידי הנאשם, באומרו, "כול דחיפה שלו היה נראה שאורי מתפרק לגורמים". כדי להמחיש את עוצמתה הוסיף כי הנאשם היה נתון בהשתוללות ואיבוד חושים ממש, בלשונו:"...הוא היה חמום מוח, עצבני ביותר, בשפת רחוב אפשר לומר שהוא היה באטרף ולא קלט מה קורה סביבו" (עמ' 12 ש' 20-19).


אלא שאליה וקוץ בה, בשים לב לכך, שגרסה זו אינה מתיישבת עם עדותו של "קורבן התקיפה" עצמו- השוטר אורי, שלדבריו, נדחף על ידי הנאשם בזמן שניסה לכבול את הנתין, ובוודאי בסתירה לדברי יוני שכלל לא ראה את הנאשם דוחף את אורי.
ולתגובתו בהמשך: באותו רגע, סיפר אלי, הוא נטל כסא פלסטיק שמצא בחדר מדרגות, צעק לעבר הנאשם שיחדל והורה לו להתרחק מהשוטר, אך הנאשם התעלם מקריאתו, ולא הגיב. בלית ברירה, כך לדידו, נאלץ לזרוק את הכסא לעבר רגליו של הנאשם, והחטיאו.
לדבריו, רק בהגיעו למעלה כדי לסייע במעצר הנתין הבחין לראשונה בנאשמת. תיאור מעורבותה באירוע, על פי גרסתו, שונה מעדות האחרים, במיוחד בהתייחס לתוכן הדברים שהטיחה בשוטרים. כך, לאוזני של אלי לא הגיעו משפטי הגידופים והעלבונות, אלא צעקות ואיומים, כדבריו:"היו צעקות ואיומים לעברנו" (עמ' 21 ש' 24). ואין מדובר באמירה כללית ובלתי מחייבת, אלא בציטוט מפורט של דברי הנאשמת השונה מהותית מן הדברים שציטטו האחרים. בניגוד לחבריו הייתה גרסתו, כי לא רק שהתרתה בהם כי אם לא יעזבו את קסמייר לנפשו הנאשם יתקוף אותו, אלא עודדה אותו מפורשות לעשות זאת: "היא אמרה שאם נעז לעצור את בעלה את הנאשם הוא יתקוף אותנו, ואף אמרה לו ישירות לתקוף אותנו" (עמ' 22 ש' 2-1). פן זה של איומים מפורשים של הנאשמת אינו מופיע כלל בעדויות השוטרים האחרים, וגם לו בכתב האישום.

ודוק: ההבדלים בין הגרסאות הם לעיתים כה ניכרים עד כי הנך תוהה האם שלושת השוטרים נכחו באותו אירוע. כך למשל, השוטר אלי מעיד במפורש שזרק את הכסא לעבר הנאשם, ואף על פי כן, שני השוטרים שהיו בקרבתו לא הבחינו בכך, הייתכן? מעבר לכך, הוא תאר את הנאשם נאבק עם השוטר אורי תאור שונה לחלוטין מזה של שני השוטרים שהיו בזירה. השוטר אורי עצמו לא ציין כלל כי היה מדובר במאבק. לא רק זאת, בדו"ח הפעולה ציין, כי אלי דחף את הנאשם- פרט שהושמט מעדותם של השוטרים אלי ויוני. בנוסף, העיד השוטר אלי שהנאשם לא תקף רק את השוטר אורי, אלא גם אותו- שוב מידע שכלל לא הוזכר בעדויותיהם של אורי ויוני. ובאשר לנאשמת. נוכחותה במקום אינה שנויה במחלוקת, ובעדויות השוטרים יוני ואורי היא צוינה כדמות מרכזית ודומיננטית כמעט למן הרגע הראשון. כיצד, אפוא, לא הבחין בה אלי שעה שעלה במדרגות, למרות שהצליח להבחין בכל שאר הנוכחים, לרבות הנתין שהיה שכוב על הרצפה. בחקירתו הנגדית לא עלה בידו ליישב את הסתירה שבין גרסתו על זעקותיו לעזרה של יוני בעוד הוא עצמו לא ציין עובדה זו בעדותו. לא רק זאת אף זאת. אלי חזר וטען כי גם במהלך העלייה במדרגות המשיך לשמוע את יוני צועק. בהמשך עדותו, הכחיש נמרצות כי השליך את הכסא לכיוונו של הנאשם במטרה לפגוע בו, וכן, שלל את גרסת האחרון, ולפיה הכסא פגע בו. לדבריו, כל שרצה היה ליצור אפקט של רעש שיסיח את דעתו של הנאשם מהשוטר אורי.
עינינו הרואות. אפילו בעניין לא מסובך זה של עובדת זריקת הכסא הוצגו בפני
בית המשפט שלוש גרסאות שונות לחלוטין. כיצד ניתן לבור מהן את האמת לאשורה? שהרי לא ניתן לבודד מתוך בליל העדויות מי מהעדים מתאר נאמנה אפיזודה זו, ואימתי נשזרו בתוכה עובדות פרי המצאה לצורך ושלא לצורך.

בסיכום ביניים יש לומר. ליקויים אלה על סימני השאלה והתמיהות הנלווים אליהם, מעוררים ספק לגבי אמיתות גרסת עדי התביעה, או למצער, מעידות על דפוס של חוסר איזון בהצגת העובדות. מחד, הגזמה וניפוח בהתייחס להתנהגות הנאשמים, ומאידך, מיתון והתעלמות מהתנהגות השוטרים, שתכליתו לשוות להתנהגותם של האשמים חומרה יתרה, ובה בעת להצדיק את תגובת המשטרה.

ברם, גם אם נתעלם לרגע מהיבט זה והשלכותיו, סבורני, כי האקט של השלכת הכסא כשהוא לעצמו מצביע על עוצמת המהומה שהתחוללה במקום, ובעיקר מלמד על אוזלת ידם של השוטרים להשתלט עליה ולייצבה, זולת באמצעים חריגים הנגועים באלימות. רוצה לומר. השלכת כסא לכיוונו של אדם, אפילו הוא חשוד בעבירה, הוא מעשה בריוני שאינו עולה בקנה אחד עם התנהגות לגיטימית של שוטרים אוכפי חוק. ובהיבט הקונקרטי, לטעמי, במעשה שכזה יש כדי לשפוך אור על אופייה התוקפני של התנהגות השוטרים באותו מעמד ככלל, וגישתם כלפי החשודים בפרט. מה גם שמבחינה הגיונית הוא מתיישב עם כוונה למנוע מהנאשם באחת לצלם את האירוע, עניין שעוד ילובן.

הנאשם ממשיך לתקוף את השוטר אורי בעת ניסיון כבילתו
הנאשם מואשם, בין השאר, בתקיפת השוטר אורי בכך, שדחף אותו לאחור בעת שניסה לכבול את ידיו. מה הייתה גרסת השוטרים בהתייחס לנקודה עובדתית זו שכתב האישום. השוטר יוני לא יכול היה לספק מידע אודותיו, שכן, לדבריו, לא היה נוכח בזירה באותם רגעים הואיל ועזב את הבניין בהגיע התגבורת, ובראשה השוטר ארז שנטל את הפיקוד. מכאן, שבעדותו לא נמצאה ראייה לטענה לגבי סירוב הנאשם להאזק, או נקיטת אלימות
על ידו כדי למנוע כבילתו. למרבה בתמיהה גם בעדותו של השוטר אורי עצמו בבית המשפט לא היה כדי להוכיח עובדה זו. (כזכור, גרסתו לגבי הקטע הראשון של דחיפת אורי מאחור על ידי הנאשם ברגע יצא מהדירה כבר נדון, ולא בו עסקינן, אלא בשלב מאוחר יותר של כבילתו את הנאשם). בעניין זה, הייתה גרסתו לא עקבית. מן הדוכן סיפר, כי מחמת גודלו הפיזי לא מיהר לכבול את הנאשם וביכר להמתין להגעת צוות נוסף מחשש שיסרב להיאזק. ואכן, למקום הגיעו שני צוותים. כמות השוטרים הרתיעה, לדבריו, את הנאשם, שהסכים להיכבל באזיקים ולהתלוות ללא כול התנגדות לניידת, ולכן, לא היה כול צורך בשימוש בכוח נגדו:"...ניסינו לכבול אותו אך מפאת גודלו של העצור העדפנו להמתין לסיוע של צוות נוסף לפחות, מכיוון שהעצור באמת גדול והסתמן שלא נוכל לאזוק אותו תוך כדי שהוא מתנגד.הגיעו למקום שני צוותים למעשה, וכמו שזכור לי כאשר הנאשם ראה שיש הרבה שוטרים בבנין הוא הסכים להאזק ללא שימוש בכוח ולהתלוות לניידת" (עמ' 31 ש' 13-9). משמע, בעדותו בבית המשפט ניקה השוטר המותקף, אליבא כתב האישום, את הנאשם מתקיפתו ברגע הכבילה. דא עקא, שבדו"ח הפעולה שלו (נ/2) תואר קטע זה של האירוע אחרת: לא רק שרשם כי נזקק לשימוש בכוח לכבילת הנאשם, אלא שהוסיף כי הלה התנגד לכבילתו ותקף אותו, כמתבקש מהדברים הבאים: "ניסינו לכבול אותו, הנ"ל דחף אותי אחורה והתנגד גם הוא לכבילה".
הפער בין שתי גרסאות אלה ניכר על פניו, והוא מקבל משנה תוקף כשמתברר, כי בהודעתו במח"ש (נ/3) סיפר השוטר אורי שבשלב המאוחר של כבילתו לא הפגין הנאשם שום אלימות "והסכים להתלוות ללא צורך באלימות", בלשון הדו"ח. שוב, לא ברור כיצד התקיפה במעמד הכבילה המתוארת בדו"ח השתנתה מן הקצה אל הקצה והפכה בהודעה במח"ש ובעדות בבית המשפט כלא הייתה, ועוד להיפך- התנהגות רגועה נעדרת כול סממן תוקפני. לסתירה זו, יש להדגיש, לא נמצא הסבר או מענה ראוי. אין הדעת נותנת, ששוטר שנכח בזירה יציין בדו"ח הפעולה שנכתב בסמוך לזמן האירוע דברים שונים כל כך במהותם, כאשר ברי, כי באחת ההזדמנויות לא תאר את העובדות לאשורן.

ומה הייתה גרסת השוטר אלי לאותו קטע
של האירוע?
השוטר אלי שגם הוא נכח בזמן הגעת התגבורת בעדותו בבית המשפט תאר את האירוע מנקודת ראייה שונה לחלוטין מזו של השוטר אורי. לגרסתו, יוני וארז הורידו את הנתין לניידת. (עובדה תמוהה ובעייתית כשלעצמה בשים לב לעדותו של יוני, ולפיה עזב את המקום מיד לאחר בואו של ארז וכשניהול האירוע הועבר לידיו).
אך בכל לא סגי. העד סיפר כי ראה במו עיניו את הנאשם תוקף את השוטר אורי. גרסה זו אף תמוהה מהקודמת, בהתחשב בעדותו של אורי עצמו שלא ייחס אלימות זו לנאשם. ובאשר להמשך. אלי העיד שהנאשם הורד למטה בכוח תוך ניסיון כושל להכניסו לניידת, ורק בסופו של דבר ובסיועם של מספר שוטרים הצליח להשתלט עליו ולכבול אותו. לדבריו, הנאשם לא פסק מלהתנגד, וגם לאחר שנכבל לא הפסיק לדחוף ולתקוף תוך שהוא מאיים על השוטרים. לא אחזור על השינויים שבין גרסה זו לגרסת האחרים, אך שוב לא נותר אלא לקבוע
כי ההבדלים נוגעים כמעט בכול פרט ועובדה המרכיבים את האירוע.

מעצר או מעכב
דומה, כי די היה במה שהובא עד כה כדי להדגים את תמונת הפגמים בה לוקה התשתית הראייתית של התביעה. למעלה מן הנדרש אתייחס לנושא נוסף, בעל חשיבות בשורת השאלות השנויות במחלוקת, ונמצא תחת הכותרת: "עיכוב או מעצר". עניינו בשאלה, מה היה הסטאטוס של הנאשמים בזמן שהובלו בניידת לחקירה לתחנת המשטרה? שאלה זו היא בראש וראשונה עובדתית, אך ממנה נגזרות מסקנות משפטיות בעלת השלכות ברורות לעניין חוקיות התנהגותם ובהתאם תגובת השוטרים. גם בעניין זה בדומה לקודמיו גרסאותיהם של שלושת השוטרים לא תאמו איש את חברו, וסתירות והבדלים מהותיים ביניהם ניקבו בגרסת התביעה חורים ככברה. כך, בסופו של יום, לא נתנה תשובה חד משמעית לשאלה זו והיא נותרה לא פתורה:
בעדותו הראשית טען השוטר יוני כי לאחר שהנתין הזר נכבל, הוזעקו למקום שני צוותים: הצוות של ארז סמיה שהיה הבכיר במקום, והצוות של ורוניקה. לדבריו, אגב מסירת פרטי האירוע לארז, דווח לו כי אחד הנאשמים תקף שוטר, ולכן יש לעצרם לחקירה. למען הדיוק, העד אישר כי בפועל לא נכח בזמן בו הודיעו לנאשמים כי הינם עצורים. בחקירתו הנגדית נשאל האם ידוע לו שהשוטר ארז עיכב את הנאשמים ולא עצר אותם. תשובתו מדברת בעד עצמה: "אני אמרתי לארז תעשה א', אבל אם ארז החליט אחרת והוא יותר בכיר ממני אז זה בסדר" (ש' 16-17, עמ' 24 לפרוטוקול). משמע, לפי גרסה זו, הנאשמים לא נעצרו אלא עוכבו. התשובה תמוהה, וודאי לא מדויקת משום שהיא עומדת בניגוד גמור לדו"ח מעצר פורמאלי של הנאשמת, חתום על ידה, שנערך על ידי יוני עצמו (ת/6). השוטר יוני לא נחקר בנקודה זו, ולא נתן הסבר לסתירה מהותית זו הנגלית על פניה.
השוטר אורי שליווה את הנאשמים לניידות מסר בעדותו בבית המשפט כי לאחר שהשוטר אלי הצליח למנוע את הפרעת הנאשם למעצרו של הנתין הודע לו: "שהוא מעוכב ואף עצור בין הכשלת שוטר ותקיפת שוטר ושיתלווה אלינו לניידת" (ש' 8-9, עמ' 31 לפרוטוקול). דא עקא, שבדומה לנושאים אחרים גם בעניין זה לא הייתה גרסתו עקבית: בהודעתו במח"ש (נ/3) טען כי הודיע לנאשם על עיכובו לתחנת המשטרה, ואילו בחקירתו הנגדית, כשעומת עם דבריו בהודעה, לא הצליח להיזכר אם הוא זה שהודיע לנאשמים כי הם מעוכבים או שהיה זה מישהו אחר. אך בכך לא תמו השינויים. גרסה שלישית לעניין מעמד הנאשם כמעוכב או עצור אפשר למצוא בדו"ח הפעולה שלו (נ/2), שם רשם כי הנאשם המשיך לגדף את השוטרים וזאת למרות שנעצר. משמע, על פי גרסה זו היה בבחינת עצור. עד כאן לגבי שינויי גרסתו של השוטר אורי, אך אין הוא לבדו. גם עדי התביעה האחרים הוכיחו בנושא זה חוסר התמצאות וסתרו את עצמם ואת האחרים. כך השוטר אלי, שבעדותו בבית המשפט טען כי לא הוא אלא ארז הודיע לנאשמים כי הם מעוכבים (ולא עצורים):"הודענו להם שהם מעוכבים, הם סירבו להתלוות. הודענו להם שהם עצורים.
ש.מי הודיע להם
ת. ארז הודיע להם"
(ש' 20-23, עמ' 22 לפרוטוקול).
דא עקא, שבחקירתו הנגדית לא הצליח להיזכר באיזה שלב הודע לנאשמים על מעצרם:
"ש. אתה מספר בדוח (הפעולה) שארז סמייה הסביר לנאשמים מספר פעמים שהם מעוכבים, אז מוקדם בבית המשפט סיפרת שתחילה אמרו להם שהם מעוכבים ולאחר מכן נאמר להם שהם עצורים, באיזה שלב אמרו להם שהם עצורים
ת. אני לא מסוגל לזכור
ש. לפי הדוח שלך נאמר להם שהם מעוכבים אז מאיפה עלה העצורים
ת. נאמר להם שהם מעוכבים ואחרי שהם סירבו לעיכוב ישנו מעצר
(ש' 6-1, עמ' 29 לפרוטוקול).
מסקירת עדויותיהם של שלושת השוטרים, שניים מהם אף ליוו את הנאשמים לניידת, מתגבשת המסקנה, ולפיה רב בהן הבלבול על הידע בכול הקשור לסטאטוס של הנאשמים באותו שלב של האירוע, ובמיוחד, כי איש מהם לא הודיע להם פורמאלית כי הם עצורים. השוטר יוני אף לא יכול להצביע בוודאות שארז עשה זאת, אם כי הוא מניח שכך היה. ואילו השוטר אלי היה נחרץ יותר בהעידו בבית המשפט שהשוטר ארז הוא זה שהודיעם על מעצרם, או שמע עיכובם, אך לא ניתן לסמוך באופן מוחלט על עדותו משום שבדו"ח הפעולה אותו רשם סמוך לאירוע, לא עלה כלל נושא המעצר. השוטר אורי לעומת זאת לא יכול היה לומר בוודאות אם היה זה הוא שהודיע לנאשמים על עיכובם או שוטר אחר.
מי אם כן הורה על עיכובם או לחילופין מעצרם של הנאשמים? מתוך בליל העדויות מזדקר שם אחד – השוטר ארז. סבירות גבוהה כי אם היה מוזמן להעיד מטעם התביעה שאלת מעצרם של הנאשמים ועיתויה היה נפתרת, או למצער מובהרת. אלא שהתביעה משום מה בחרה שלא לזמנו, דבר המהווה מחדל ראייתי, ובהיבט המשפטי מחזק את טענת ההגנה שהנאשמים גם לא נעצרו על ידו, וככל הנראה פורמאלית לא נעצרו כלל באותו שלב. לכל היותר, וכעולה מעדויות השוטרים, רק עוכבו.
נושא המעצר עלה גם בעדויותיהם של השוטרים אלכס וורוניקה שהיו עם הנאשמת בניידת. לגרסת ורוניקה, השוטר יוני הזעיק אותה לבניין בטענה שיש לקחת עצורה ולהביאה לתחנה, כשהגיעה למקום הנאשמת הועברה לאחריותה על ידי השוטרים. בחקירתה הנגדית עמדה העדה על גרסתה זו, אך באותה נשימה לא יכלה לנקוב ולו בשמו של אחד מהם, או לציין את זהותו, ומטבע הדברים לא הצליחה לזכור מי מהם אמר לה שהיא במעמד של עצורה. מכאן, שגם מעדותה לא תבוא הישועה כדי לקבוע בוודאות מה היה הסטאטוס המשפטי של הנאשמת; האומנם עצורה ולא מעוכבת.
מעדותו של השוטר אלכס שנשאר בניידת בזמן שהוזעקה לבניין ובזמן שהנאשמת הובלה לתחנת המשטרה עולה, כי גם באמתחתו אין תשובה לשאלה זו, ולמעשה יותר משהיה בה כדי לפתור את התעלומה היא העמיקה את גדר הספקות. כך, בעודו מאשר שהוא וורוניקה הוזעקו למקום על ידי השוטר יוני, הרי בניגוד לה לא אמר שנמסר להם בקשר שמדובר בעצורה. לא רק זאת אף זאת. מתשובותיו בחקירתו הנגדית מתבקשת המסקנה שהוא עצמו לא היה עד להודעה שנמסרה לנאשמת על מעצרה. מסקנתו כי זה אכן מצבה התבססה על הוראותיה של ורוניקה, שבתוך הניידת אסרה על הנאשמת להשיב לטלפון המצלצל בנימוק שהיא עצורה:
"ש. במח"ש אתה מספר בשורה 11, שהבאתם עצורה
ת. הכוונה שלי הייתה השוטרים
ש. אתה מתחיל במלה עצורה, למה חשבת שהיא עצורה
ת. ככה אמרו שהיא עצורה. בדך כלל מי שלוקחים אותו למתקן הוא עצור. אני מסכים שיש עוד דרגות כמו מעוכב, אני הסקתי שהיא עצורה
ש. מאדם לפי מיטב ידיעתך כשוטר, מאדם מעוכב מותר לקחת טלפון
ת. לא "
(ש' 7-13, עמ' 14 לפרוטוקול).

מכל הנאמר לעיל, אין מנוס אלא לקבוע כי לא הוכח שהנאשמת הייתה עצורה בעת שהובלה לניידת, אלא לכל היותר מעוכבת. עובדה שעשויה להציג באור שונה את התנהגותה בזמן שהותה בניידת שהובילה אותה לתחנת המשטרה, וברת נפקות למשמעויות המשפטיות של התנהגותה.

התקרית בניידת המשטרה
כפי שהובהר לעיל, הואיל והנאשמת לא הייתה עצורה נשמרה לה הזכות לשוחח בטלפון הסלולארי ללא הפרעה וללא מגבלות. דרישת השוטרים לבל תענה לטלפון נעשתה בהנחה כי היא במעמד עצורה, עובדה שלא הוכחה. מכול מקום, במצב דברים זה היא הייתה רשאית להמשיך ולהחזיק בו ואף להשיב לשיחות.
עתה נותר לדון בהתפתחות העניינים משלב זה ואילך. בהתאם לכתב האישום מאחר והנאשמת סירבה לקטוע את שיחתה בטלפון הוא נלקח ממנה על ידי השוטר אלכס, ובתגובה החלה להשתולל והכתה אותו בראשו ובחלקי גופו העליון. תחילה יש לדון האם עובדות אלה הוכחו על ידי התביעה. היה והתשובה חיובית, יידרש בית המשפט לסבירות התנהגותה. תשובה שלילית תייתר את הדיון בסוגיה זו.

וביתר הרחבה. בעדותו בבית המשפט העיד השוטר אלכס כי הנאשמת הוכנסה לניידת והתיישבה לימינו, ומאותו רגע לא חדלה לקלל. בשלב מסוים צלצל הטלפון הנייד שלה וורוניקה דרשה ממנה לא לענות לשיחה הואיל והיא עצורה. הנאשמת המרתה את פיה והשיבה לשיחה. בתגובה דרשה ממנה ורוניקה למסור לה את המכשיר בנימוק שבמצבה איננה זכאית לשוחח בטלפון. בשים לב לסימן השאלה להיות הנאשמת במעמד של עצורה, גם אם נצא מתוך הנחה שדבריו של אלכס משקפים לאשורם את התנהלות הדברים עד לנקודה זו, ברי שהשוטרים לא פעלו כראוי, אם מתום לב או במודע, בדרישה למסור את המכשיר, כמו גם בניסיון ליטול אותו בכוח מידיה של הנאשמת. התנגדותה למסור את הטלפון הייתה לגיטימית, כל עוד נעשתה באורח סביר.
ועתה לגרסת עדי התביעה בהתייחס להתנהגות הנאשמת משלב זה ואילך.
מתיאורו של אלכס מצטיירת תמונה של אלימות הולכת ומתעצמת בהתאמה ובתגובה לפעולות השוטרים. לדבריו, ברגע שניסה לקחת את הטלפון מידיה הכתה הנאשמת על ראשו, אך רק לאחר שהצליח למשוך אותו מידיה החלה להתפרע תוך שהיא מנופפת בידיה לכל עבר. מה עוד שבחקירתו הנגדית לא זכר כי הדפוס של התנהגות אלימה בטרם הופעל כלפיה כוח במטרה להשתלט על הטלפון הנייד. כך למשל, לא זכר אם הנאשמת עלתה לניידת ללא מאבק, וגם לא אם ציין זאת בחקירתו במח"ש. בשורה התחתונה נלמד מעדותו כי בסופו של דבר עלתה הנאשמת לניידת ללא התנגדות. האלימות החלה בשלב מאוחר יותר בתגובה על הניסיון להוציא את מכשיר הטלפון בכוח מידיה. קבעתי, כי הנאשמת הייתה זכאית להמשיך ולהחזיק בו תוך שימוש בכוח סביר. כאמור, אלכס העיד כי קיבל מכה בראשו. גם אם נסמוך על דבריו כפי שהם, ואף ללא צורך בעדותה של הנאשמת, לא ניכר כי היא פעלה במטרה לפגוע בשוטר. סבירות גבוהה שתוך כדי התנגדותה לוותר על המכשיר הנייד, קיבל השוטר מכה בראשו. הוא עצמו תאר את האירוע באופן לאקוני ביותר. לא ניכר כי סבל מכאבים, או שהמכה הייתה עזה, ובניגוד למצוין בכתב האישום לא טען כי הוכה בחלקי גופו העליון, כך שחלק זה של התקיפה לא הוכח.
בעדותה של השוטרת ורוניקה - נהגת הניידת לא היה כדי לחזק את עדות אלכס, הן משום שנמצאה סותרת אותו והן מחמת היבטים של חוסר היגיון שדבקו בחלקים מדבריה.
מן הדוכן סיפרה כי בתחילה סירבה הנאשמת לעלות לרכב בטענה כי לא מדובר בשוטרים בנימוק, ולפיו אינה מוכנה לשבת ליד "עובדים זרים מסריחים" (ש' 8, עמ' 6 לפרוטוקול). עובדה אחרונה זו תמוהה כשלעצמה, בשים לב לכך שהנאשמת נשואה לנתין זר שמוצאו מניגריה, כזכור עוכבה בחשד שניסתה למנוע מעצר של נתין זר אחר אף הוא מניגריה. להזכיר, כי השוטר אלכס ציין שהנאשמת עלתה לניידת ללא מאמץ ולא הביעה כול התנגדות, ועל כן, עומדת עדותה בסתירה לו. בחקירתה הנגדית, כאשר עומתה עם דבריו, תשובתה המתחמקת הייתה כי אין לה מושג מה אלכס אמר, ובכך פתרה עצמה מהצורך להסביר את ההבדל בין הגרסאות. גם לגבי המשך הדברים ניכרו הבדלים בין שתי הגרסאות: לעדותה היא ביקשה מהנאשמת לא לענות לטלפון הנייד שלה מאחר והיא עצורה, הנאשמת בתגובה החלה לגדף את השוטרים בניידת, עובדה שלא צוינה על ידי אלכס. עוד הוסיפה ואמרה, כי הנאשמת החלה להשתולל תוך שהיא מכה את אלכס. גם מעדות זו, לא ברור, האם אלכס הוכה בכוונה על ידי הנאשמת, או שהמכה שקיבל הייתה, כפי שמתבקש מעדותו, כתוצאה מהתנגדות סבירה.
גם המשך התקרית שהוביל לסטיית הרכב מקבל פירוש שונה לאור הבהרת סטאטוס הנאשמת, או ליתר דיוק אי הבהירות. מה עוד שההבדלים והסתירות בין עדויות אלכס וורוניקה (להלן:"השוטרים") הציבו סימני שאלה גם לגבי אמינות גרסתם בהתייחס למה שהתרחש בתוך הניידת.
בכתב האישום נטען, כי הנאשמת תקפה את השוטרת ורוניקה שנהגה בניידת, בכך שבעטה במסעד כסא הנהג וביד השוטרת, וכתוצאה מכך סטה הרכב ממסלולו. בעדותה טענה השוטרת ורוניקה כי במהלך ניסיונותיו של השוטר אלכס להשתלט על הטלפון הנייד של הנאשמת, בעטה הנאשמת בכסא הנהג, דבר שגרם לשוטרת לסטות מהכביש. בהמשך עדותה חזרה השוטרת שנית וטענה כי הבעיטה בכסא נבעה כתוצאה ישירה מהשתוללות הנאשמת בניידת. כפי שכבר קבעתי,

בהנחה שהנאשמת ניסתה להיאבק על זכותה להחזיק בטלפון הנייד שלה, ונאלצה להשתמש בכוח, הרי שסביר להניח שהבעיטה בכסא לא נבעה מרצונה לתקוף את השוטרת. מסקנה זו מקבלת חיזוק גם מעדויות שני השוטרים. לשון אחר. בעיטה אקראית במסעד הכסא אינה מלמדת בהכרח על כוונה לתקוף את השוטרת. בנסיבות המתוארות לא מן הנמנע שהינה פועל יוצא והגיוני מהמאבק שהתפתח סביב התעקשות הנאשמת להמשיך ולהחזיק בטלפון. זאת ועוד. ובאשר לתרומתה של הנאשמת לסטיית הרכב ממסלולו. השוטרת ורוניקה השמיטה מעדותה את הפגיעה בידה, זאת בניגוד למצוין בכתב האישום, ממנו ניתן להבין כי פגיעת הנאשמת בידה היא שהובילה לסטיית הרכב. לו אכן זו הייתה הסיבה לסטייה סביר שהעדה הייתה מציינת עובדה חשובה ורלבנטית זו באופן מפורש בעדותה, ולא מסתפקת באזכור הבעיטה במסעד הכסא בלבד, ודבר לא מעבר לכך. השמטת פרט מרכזי זה היא בעלת נפקות ראייתית, ובהעדרו נשמט הבסיס לקשירת הנאשמת לעניין קונקרטי זה של סטיית הרכב.
לא רק שבעדותו של אלכס לא היה כדי לתמוך בגרסת ורוניקה, אלא שהיא הוסיפה על גדר הספקות הקיימים במילא.
וביתר פירוט. לדבריו, לאחר שהצליח להוציא את הטלפון מידיה של הנאשמת החלה להתפרע ובעודה שולחת ידיים לכל עבר, בין השאר, דחפה את רגלה בין המושבים הקדמיים ופגעה בוורוניקה שנהגה בניידת, וכתוצאה מכך כמעט ונגרמה תאונה. תמוה הדבר שדווקא אלכס הוא שמציין את הפגיעה בוורוניקה, ואילו הנפגעת עצמה לא טרחה לעשות כן. לא רק שגרסתו של השוטר אלכס בבית המשפט שונה מזו של השוטרת ורוניקה, גם לא עלה בידו ליתן הסבר בחקירתו הנגדית, הכיצד זה בדו"ח הפעולה ציין רק את הבעיטה בכסא ולא את הפגיעה בוורוניקה או את איבוד השליטה ברכב.

כבילת הנאשמת
בכתב האישום נטען, כי לאחר שהשוטרת עצרה את הניידת היא סייעה לאלכס לכבול את הנאשמת, שבתגובה המשיכה לתקוף את השוטרים ובעטה בבטנה וברגלה הימנית. לגרסת ורוניקה, לאחר שהצליחה להשתלט על הניידת ולעצור בצד הכביש,
ראתה ששני שוטרים, ביניהם השוטר אלכס, שישבו משני צדדיה של הנאשמת, אינם מצליחים להשתלט עליה והיא ממשיכה להשתולל. ולכן, הסתובבה עם הפנים לכיוונם כדי לסייע להם. בתגובה בעטה הנאשמת בבטנה התחתונה ובשוק רגלה הימנית. לטענתה, לקח לה מספר שניות להתאושש מהפגיעה ולהתעשת, ובינתיים הצליח השוטר אלאזדה להשתלט על הנאשמת ולאזוק אותה. בעדותה ציינה כי כתוצאה מהפגיעה נגרם לה סימן כחול, אך בשל מיקומו נמנעה מצילום החבלה ואף לא פנתה לטיפול רפואי.
כאן המקום לציין, שהידרדרות הסיטואציה ממניעת שיחת הטלפון מהנאשמת ועד כבילתה, מטילים ספק דווקא בהתנהגות השוטרים. מדוע התעקשו להיאבק בנאשמת על החזקה בטלפון, וכיצד בסופו של האירוע נעצרה הניידת בצד הכביש כאשר שלושה שוטרים מנסים להשתלט עליה. לא מובן הצורך בהפעלת כוח בעוצמה כזו לשם כך, ולא עלה בידם לשכנעני בצדקת מעשיהם ובצורך החקירתי או אחר ליטול ממנה את הטלפון באותו שלב. מדוע לא ניסו לברר עם הנאשמת עוד בטרם החלה כל המהומה את מצבה, הרי מדובר בנאשמת בעלת אזרחות ישראלית, דוברת עברית, שיכולה הייתה לענות להם. כיצד זה הידרדרה הסיטואציה לפסים כה אלימים שעה שהייתה יכולה להיגמר באופן אחר לו רק היו השוטרים פועלים אחרת ומתמקדים בהרגעת הרוחות. זאת ועוד, מעדות השוטרים עצמם לא נראה כי הנאשמת פעלה באופן אלים ולא סביר, על מנת לשמור על זכותה לדבר בטלפון הנייד. מה גם שאם אכן הייתה הנאשמת עצורה, כפי שטענו השוטרים, מדוע לא נלקח ממנה מכשיר הטלפון טרם עלתה לניידת. לשאלה מדוע, אם כך, לא בוצע חיפוש על גופה של הנאשמת השיבה העדה בנימוק, שבסמוך לניידת הייתה התקהלות אנשים. ויוער. גם לפי עדות השוטרים, לאחר שסירבה הנאשמת לתת את מכשיר הטלפון, הוא נלקח ממנה בכוח.
בחקירתה הנגדית נשאלה השוטרת בנוגע לפשר הסימן האדום שהופיע על צווארה של הנאשמת, וצוין בהודעתה (ת/2) על ידי גובת ההודעה. לגרסתה, לא היא זו שלפתה את הנאשמת בצווארה. חשוב לציין כי בהודעתה (ת/2) טענה הנאשמת כי לא ורוניקה היא זו שגרמה לסימן בצווארה, אלא אחד השוטרים האחרים שהיה בניידת. כאן המקום לציין בהערת אגב, שכאשר נשאלה על כך גובת ההודעה, רס"ב רחל עוז, הייתה תשובתה המתחמקת: "אם רשמתי את זה אז היה משהו סתם, אני לא רשמתי את זה" (ש' 10, עמ' 10 לפרוטוקול). תמוה, שהשוטרת שרשמה את ההודעה מפי הנאשמת, ועל כך אין עוררין, מכחישה מעל דוכן העדים עובדה ברורה שנרשמה על ידה בגוף האמרה.
בהמשך חקירתה הנגדית סיפרה השוטרת ורוניקה כי את המכה בגופה קיבלה לאחר שהנאשמת בעטה בה באחת מרגליה. לשאלת הסנגורית, האם ייתכן שאת המכה קיבלה תוך כדי שהנאשמת, שהייתה בהריון, ניסתה לגונן על בטנה, השיבה כי מבחינתה מדובר בהתפרעות ותקיפת שוטרים, אך באותה נשימה הוסיפה, כי אינה יודעת מה בדיוק ניסתה הנאשמת לעשות. משמע, היא עצמה העלתה ספק בטענה כי הותקפה שלא מתוך הגנה עצמית. על השאלה המתחייבת מדוע חרף המכה הקשה שספגה, לגרסתה, לא טרחה לפנות לטיפול רפואי, לא היה באמתחתה מענה מספק, כעולה מתשובותיה: "...זאת היתה מכה ולא חשבתי שיהיה לי נזק. זאת היתה בעיטה אבל באותו הרגע היא לא השאירה סימן
ש. אני לא מבינה למה התביישת
ת. לא רציתי שיהיו תמונות של המפשעה
ש. יכולת ללכת לרופא בלי תמונות
ת. לא הלכתי כי זה היה רק כחול
(ש' 8-13, עמ' 13 לפרוטוקול).
דומני, שסביר כי אדם שנפגע הזקוק לעזרה רפואית ימהר לקבלה. השוטרת שלא הצליחה להסביר כיצד הותקפה בצורה כל כך אלימה ובכל זאת לא הלכה לבדוק את האזור, נתלתה בתירוץ הקלוש של הבושה מצילום המקום שנפגע. כאשר נשאלה בשנית, מדוע לא עשתה זאת מבלי לוותר על צילום המקום, התברר מדבריה כי לא היה מדובר בפגיעה קשה, אם בכלל, וזאת למרות שהיא עצמה העידה כי לקח לה מספר שניות להתעשת מעוצמתה. סימן השאלה מעל גרסתה מתחזק בשים לב לכך, שבעדותו הראשית השוטר אלכס לא ציין כלל את תקיפת השוטרת בשלב שלאחר עצירת הניידת בצד הכביש. גם בחקירתו הנגדית לא היה כדי לסייע. לשאלת הסניגורית השיב כי אינו זוכר כלל את שארע באותו שלב, עובדה תמוהה כשלעצמה בהתחשב בכך שישב בתוך הרכב. מכול מקום, וודאי שלא נמצא כול תימוכין לעדותה של השוטרת, שגרסתה עצמה, לאור סתירותיה, נמצאה לוקה אמינותה.

ראיות ההגנה
די היה בחולשת המערך של ראיות התביעה כדי להביאני לכלל מסקנה שהתביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה מעבר לכל ספק סביר, ללא צורך בניתוח עדויות ההגנה. רק לשם השלמת התמונה במלואה אתייחס גם למשמעותן בהעמקת הספק.

עדות הנאשמת
בעדותה הראשית תארה הנאשמת את השתלשלות הדברים מהרגע בו יצאה מדירתה לשמע קולות רמים הבוקעים מחדר המדרגות מלווים בנקישות על דלתה ועד שהובלה בניידת לתחנת המשטרה. לגרסתה, אותה עת הייתה בחדר המגורים והנאשם במקלחת. הרעשים לוו, לדבריה, בקריאות בשפה האנגלית, ואחד המשפטים שקלטו אוזניה היה: "העם שלך הורג אותי" (ש' 21, עמ' 21 לפרוטוקול). משפתחה את הדלת ראתה את הנתין הזר, המוכר לה משום שנהג להגיע לבניין כדי לבקר את חברתו, מוטל חסר אונים על הרצפה כשהוא אזוק ושני שוטרים ניצבים לצדו, כשאחד מהם נאבק איתו או מנסה להרים אותו. לגרסתה, פנתה בצעקות לשוטרים שיעזבוהו לנפשו. אחד מהם, תוך שהוא מניף לעברה את ידו בתנועת ביטול, אמר לה בבוטות: "תסתמי את הפה, יא פוסטמה, תכנסי הביתה" (ש' 3, עמ' 22 לפרוטוקול). לטענתה, היא לא הרפתה והמשיכה לצעוק לכיוונם: "אתם הורגים אותו, תעזבו אותו, הוא עם אזיקים" (ש' 5-6, עמ' 22 לפרוטוקול). העדה שללה מכול וכול ובעקשנות את הטענה כי גידפה את השוטרים. לגרסתה, הנאשם שמע את צעקותיה ויצא בבהלה מהמקלחת כשלגופו מגבת בלבד, ובראותה אותו צעקה לו שיביא את המצלמה כדי לתעד את מעשה האלימות. בעדותה, תארה כיצד התחננה לשוטרים שהכו את הנתין ובעטו בו ללא רחם, כי יחדלו, אך לשווא. משהבחינו בנאשם מצלם אחד מהשוטרים דווח על כך בקולי קולות בקשר המשטרתי. מספר דקות אחר כך הגיע השוטר אלי צמח, שאת שמו זיהתה על פי תג חולצתו, ולתדהמתה ראתה כי הוא משליך כסא לעבר בעלה. זמן קצר לאחר מכן הגיעו שני שוטרים נוספים וביקשו משניהם תעודות הזהות, והודיעו כי הם מעוכבים לחקירה. לטענתה, דרשה שתימסר לה סיבת העיכוב, והאם הדבר נעשה בעקבות הצילומים. בתוך כך גם יידעה את השוטרים כי היא ובעלה מוזמנים לבדיקה בבית החולים, ועל היותה בהריון. לאחר מכן, הנאשמים התלוו לשוטרים ולקסמייר שנגרר על ידם כשהוא מעולף למחצה לכיוון הניידת. אותה הושיבו באותה הניידת בסמוך לקסמייר, ואילו הנאשם, שהושב בתחילה לצידם, הורד מהניידת והועבר לאחרת. משלב זה ואילך תיארה את הקורות בתוך הרכב. לדבריה, במהלך הנסיעה צלצל הטלפון הנייד שלה. לאחר שענתה ושוחחה כדקה או שתיים, הורתה לה הנהגת- השוטרת ורוניקה לסיים את השיחה. הנאשמת הסבירה כי האיסור נראה תמוה, במיוחד בשים לב לכך שהדבר לא נאסר על יתר העובדים הזרים שהיו בניידת. בראותה כי היא מופלית לרעה, ומתוך ידיעה שאינה עצורה, סירבה לנתק את השיחה. בתגובה דרשה ממנה השוטרת ורוניקה כי תעביר את הטלפון לרשותה, ומשלא נענתה, במטרה לתפוס אותו בכוח, תוך כדי נהיגה, שלחה את ידה לכיוונה ברווח שבין המושבים, וכתוצאה מכך סטה הרכב קלות. בשלב זה החנתה השוטרת את הניידת בצד הכביש והסתובבה לכיוונה של הנאשמת כדי לקחת את המכשיר. הנאשמת הסבירה, כי מחמת החשש פן תפעיל נגדה כוח קראה לה לעזוב אותה מכיוון שהיא בהריון, ובה בעת, כדי למנוע פגיעה בבטנה הרימה את רגליה כלפי מעלה והניחה אותם על המושב של כסא הנהגת, כבמעין חציצה. לטענתה, העובדים הזרים שהיו בניידת צעקו לעבר השוטרת כי תעזוב אותה, אך ללא הועיל, השוטרת חטפה את הטלפון מידיה והטיחה אותו לכיוון שמשת הרכב. בהמשך, שני השוטרים כבלו אותה באזיקים.
כאן המקום להעיר, כי בנקודה זו ההבדל בין גרסאות התביעה וההגנה אינו כה תהומי, וסביר כי הוא תולדה של ראייה שונה של הדברים. לשון אחר. אם נצא מנקודת הנחה שכול אחד מהעדים תאר את ההתרחשות באפיזודה זו כהווייתה, כמובן מנקודת מבטו, סבורני, שלא יהא זה מרחיק לכת לומר, כי אף אחד מהם לא אמר דבר שקר מובהק. וכול כך מדוע? משום שהמדובר בסיטואציה דינאמית, מתגלגלת וטעונת רגשות, שבשל טיבה ונסיבותיה כול צד פרש אותה אחרת. במצב דברים זה, מה שנתפס בעיני הנאשמת כאקט לגיטימי של התנגדות והגנה על וולדה פורש על ידי השוטרים כניסיון תקיפה מכוון מצידה.

וחזרה לניתוח עדות הנאשמת. היחס הנוקשה וההתעלמות ממצבה כמו גם השפלתה נמשכו, לטענתה, גם בתחנת המשטרה: כך, סירבה השוטרת החוקרת, רחל עוז, להתיר לה לקחת את התרופות להן נזקקה, וזאת על אף שיידעה אותה כי לבד מהריונה היא סובלת ממחלת הסוכרת. בתוך כך גם הקניטה אותה על כך שבחרה להינשא לנתין זר. מעבר לכך, כול העת הייתה אזוקה, ורק בחלוף כארבע שעות הגיע קצין משטרה, שריווח מעט את אחיזת האזיקים על ידיה וגם איפשר לה ליטול את התרופות.
לגרסתה, יממה לאחר האירוע, לאחר התייעצות עם עו"ד פנו היא ובעלה בתלונה למח"ש. ברם, התיק נחקר ונסגר. את התמיהה המתבקשת מאי הגשת ערר ליוה"מש על סגירת התיק נימקה הנאשמת בקשיים סובייקטיביים- אישיים: היא איבדה את וולדה, ובעלה שהה באותה תקופה בחו"ל. נימוקים שקשה לקבלם, בשים לב לחומרת האלימות בה נקטו השוטרים, על פי גרסתה, לא רק כלפי קסמייר, אלא גם כלפיה וכלפי בעלה. הנאשמת הצטיירה כאישה אסרטיבית ונחושה, העומדת על דעותיה, ועל כן, לא סביר בעיני שתרים ידיים ותשלים עם
סגירת התיק.

עדות הנאשמת, יש להדגיש, אינה כליל השלמות. לא לכול השאלות שנשאלה על התנהגותה היו באמתחתה הסברים סבירים והגיוניים, ומהשוואת גרסאותיה עולות מספר סתירות, עליהן לא נחקרה כלל בבית המשפט, והן נותרו ללא ליבון או מענה. עם זאת, הסתירות אינן מהותיות, קרי, ברמה השומטת לחלוטין את הקרקע תחתיה: בהודעתה במשטרה (ת/2) ציינה כי השוטר שישב לצדה הוא זה שהורה לה לחדול משיחת הטלפון. בנוסף ציינה בהודעה כי היה זה אחד השוטרים שגרם לחבלות בצווארה ולא השוטרת ורוניקה. בגרסתה שניתנה בתצהיר (ת/7) מסרה בהתאם להודעתה כי השוטר הוא זה שהורה לה להפסיק לדבר, אך בניגוד להודעה, טענה, כי השוטרת ורוניקה היא זו שתפסה בצווארה ושרטה אותה. בהודעתה במח"ש (ת/8), לעומת זאת, חזרה על כך כי השוטר דרש ממנה להפסיק לשוחח, וחזרה על דבריה בתצהיר כי ורוניקה היא זו שתפסה בצווארה. כאמור, בעדותה בבית המשפט, טענה כי ההוראה לחדול מלשוחח הייתה של ורוניקה, וציינה גם כי השוטרת תקפה אותה, אם כי לא מסרה במפורש היכן.

בחקירתה הנגדית היקשה עליה התובע בשאלות שירדו לפרטי פרטים הקטנים ביותר בגרסתה, תוך שהוא מעמת אותה עם הודעתה במשטרה (ת/2), הודעתה במח"ש (ת/8) והתצהיר אותו ערך עורך דינה (ת/7). חרף זאת, עדות הנאשמת לא נסתרה באופן משמעותי, והיא עמדה בעקביות על עיקרי גרסתה, להוציא שינויים מינוריים שלא היה בהם כדי להעיד על דבר שקר מוכח. הרי לא ניתן לצפות מאדם לחזור בדיוק נמרץ על אותם פרטי פרטים של אירוע מתמשך באותו נוסח של דבריו בחקירות קודמות. להיפך, דווקא שינויים מינוריים אלה מעידים שאין מדובר בגרסה מדוקלמת שנלמדה בע"פ ושוננה מראש, אלא כזו המשקפת אירוע אותו חווה העד במציאות. יתר על כן, בדיקת העדות לעומקם של דברים מלמדת שהסתירות נוגעות בעניינים לא משמעותיים העומדים בשולי הדברים, כאלה שמטבעם אינם נחקקים במדויק בזיכרונו של אדם. דוגמא לניסיונו של התובע לקעקע את עדותה דווקא בהתייחס לפרטים הזניחים ניתן למצוא בעניין הבא: בחקירתה הנגדית נדרשה הנאשמת לשוני בין גרסאותיה בנוגע לקולות ששמעה מעבר לדלת דירתה, בגינן יצאה לחדר המדרגות: בעוד שבעדותה בבית המשפט טענה כי שמעה נקישות או רקיעות, הרי לעומת זאת בתצהירה (ת/7) ובהודעתה במשטרה (ת/2) טענה כי שמעה דפיקות עזות . איני רואה הבדל מהותי בין רקיעות לדפיקות, שהרי שניהם מלמדים הדי רעש חזק. זו הייתה גם תשובתה המספקת של העדה, שיש בה כדי ליישב את הסתירה, המינורית, יש לומר, בעדותה. כך גם לגביי העניין הבא: התובע תמה על כך שבעדותה במח"ש זכרה דווקא את שמו של השוטר אלי צמח ולא את שמות שאר השוטרים שהיו במקום. ההסבר שנתנה, ולפיו במהומה שנוצרה בחדר המדרגות תוך כדי ההשתלטות על קסמייר לא שמה לב וגם לא יכלה לבודד את השמות שעל דש השוטרים, נמצא הגיוני. הוא הדין לנימוק המשכנע כיצד נותר שמו של השוטר צמח בתודעתה: כתוצאה ממעשהו החריג והבולט של השלכת הכסא לעבר בעלה, אשר הטביע היטב את דמותו בזיכרונה, ולכן, כשנתקלה בו מאוחר יותר בסמוך לניידת, טרחה לתור אחר שמו וגם לשמר אותו. שוב, הנושא של שינון שמות השוטרים הוא עניין שולי שאינו מעלה או מוריד מאמינות עדותה של הנאשמת. דווקא תשובתה הישירה והברורה העידה כי יש ממש בגרסתה.
גם בעניינים מהותיים לאחר חקירת שתי וערב עדות הנאשמת לא נסתרה: כך לגבי סוגית מעצרה. אל מול שאלות חוזרות ונשנות של התובע, שללה בתוקף את הטענה כי נעצרה, ועמדה על דעתה כי מעולם לא נאמר לה שהיא עצורה אלא מעוכבת בלבד. גם בעניין המאבק שהתרחש בניידת בה הובלה לתחנת המשטרה, ניסה התובע למצוא פרצות, וגם כאן ללא הצלחה. הוא הדין לגבי תקיפת השוטרת ורוניקה והדיווח על הריונה. דפוס העקביות נשמר. לטענתה כי דיווחה על מצבה לקבוצת השוטרים השנייה שהגיע למקום, משמע לקבוצה בראשותו של השוטר ארז, נמצא חיזוק בהודעתה במשטרה (ת/2), בה
דיווחה על הביקור האמור בבית החולים, וכך גם בהודעה במח"ש (ת/8).


גרסת הנאשם
לגרסתה של הנאשמת נמצא חיזוק בעדותו של הנאשם,שכמותה התמיד בתשובותיו, ולא שינה גרסתו, ועמד על כך שלא יצא מפתח ביתו. בעדותו הראשית, התעקש כי לא עבר את מפתן הדירה, לא בשעה שצילם את השוטרים ואת הנתין ולא בזמן שהשוטר אלי זרק לכיוונו את הכסא. הפעם היחידה, לדבריו, שעשה כן הייתה בשעה שהלך להביא כוס מים לקסמייר, וקיבל אישור מהשוטרים להשקות אותו. לדבריו, באותה הזדמנות הציע גם לאחד השוטרים כוס מים, אך נענה בשלילה. הנאשם חזר וטען כי לא יצא מפתח הדירה, ועמד לכל היותר על מפתנה ברגעי הצילום. תבנית חקירתו הנגדית תאמה לזו של הנאשמת. התובע ניסה בכל דרך להצביע על סתירות בגרסאותיו, תוך שהוא נתפס בפרטים קטנים ושוליים, שגם להם נמצא מענה בתשובותיו של הנאשם. כך למשל, לשאלה כיצד ייתכן שלמרות שלא יצא מפתח ביתו הצליח השוטר אלי לפגוע בידו עם הכסא, השיב כי לכל היותר עמד עם רגל אחת על מפתן הבית. תשובה סבירה לחלוטין, שכן אדם יכול לעמוד על מפתן ביתו כאשר חלק מגופו בולט החוצה והוא נצפה מכיוון חדר המדרגות. במקום אחר בחקירתו הנגדית התבקש הנאשם להסביר את הסתירות שעלו מעדותו הראשית אל מול הודעתו במשטרה (ת/2), התצהיר (ת/11) ובעדות במח"ש (ת/10). בחקירתו הנגדית נדרש הנאשם על ידי התובע להבדלים בין שלוש ההזדמנויות בהן תאר את יציאתו מהדירה: בהודעתו במשטרה מסר כי שמע את צעקות אשתו ויצא מהמקלחת כמגבת קשורה למותניו, בתצהיר בפני
עו"ד נרשם כי בשעה ששהה במקלחת שמע את אשתו קוראת לו ומבקשת כי יגיע במהרה, ובהודעתו במח"ש טען כי שמע אותה קוראת בשמו, יצא מהמקלחת ערום וכשראה את דלת חדר המגורים פתוחה שב למקלחת, עטה על מותניו מגבת ויצא. הנאשם ענה, ובצדק, כי אינו רואה כל הבדל בגרסאות, וודאי לא מהותי. הנאשם המשיך ונשאל על הבדלים מינורים נוספים כגון, העובדה שבהודעה במשטרה טען כי לאחר שראה את השוטרים משתלטים על קסמייר רץ להביא מצלמה, ואילו בעדותו במח"ש סיפר כי אשתו היא זו שאמרה לו להביא את המצלמה. שוב,, כמדומני שמדובר בשינויים קלים שאין להעניק להם כול משקל ראייתי, וודאי אינם מעידים על דבר שקר. גם תשובתו ולפיה במשטרה לא נדרש לתת פרטים מדויקים בהבדל מעדותו במח"ש, הגיונית מספקת בהחלט, ויש בה כדי להסביר את השינויים הקלים.

בשונה מגרסאות הנאשמים, הפגמים עליהם הצבעתי בעדות עדי התביעה, היעדר העקביות, חוסר הסבירות וגרסאות שלא תאמו, ערערו מהימנותם באופן שעדויות אלו לא תצלחנה לשמש בסיס להרשעת הנאשמים בדין.

אשר על כן, יזוכו הנאשמים מחמת הספק מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום

ניתן היום כד' בחשון, תשס"ז (15 בנובמבר 2006) במעמד הצדדים


מ.דיסקין, שופטת









פ בית משפט שלום 4381/04 שלוחת הגירה ת"א נ' קדרי שרה, קדרי סטנלי (פורסם ב-ֽ 15/11/2006)