פסקי דין על sorsele real estate | פסקי דין על רוני פוסמן | פסקי דין על ענת פוסמן |

5500-08/08 תאק     09/02/2009




תאק 5500-08/08 sorsele real estate נ' רוני פוסמן, ענת פוסמן






{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }
בית משפט השלום בהרצליה

תא"ק 5500-08-08 sorsele real estate
נ' פוסמן ואח'



9 פברואר 2009





בפני

כב' השופט
צבי דותן

התובעת
(המשיבה)

sorsele real estate

ע"י ב"כ עו"ד אריאל שריג



נגד

הנתבעים
(המבקשים)

1. רוני פוסמן
2. ענת פוסמן

ע"י ב"כ עו"ד תמי אגהג'ני

החלטה


בפני
י תביעה לפינוי וסילוק יד ממושכר, וכן לתשלום דמי שכירות וסכומים נוספים בסך כולל של 276,000₪. חוזה השכירות מתייחס לבית פרטי ברחוב אבנר בהרצליה פיתוח. תקופת השכירות המוסכמת היא מיום 15/7/06 ועד יום 14/7/08, וכן תקופת אופציה, אשר מסתיימת ביום 14/7/11. דמי השכירות המוסכמים הם 4,500$ לחודש בשנה הראשונה, 5,000$ לחודש בשנה השניה והשלישית, וכן הלאה.

התביעה הוגשה בעיקר על יסוד שתי טענות, האחת – כי הנתבעים ביצעו שינויים רבים במבנה המושכר, ללא רשות התובעת, דבר המהווה לפי הטענה הפרה יסודית של החוזה, והשניה – כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות מאז 15/12/07 ואילך, דבר המהווה אף הוא הפרה יסודית של החוזה.

הנתבעים, בבקשת הרשות להתגונן שהגישו, טוענים כי השינויים, שבוצעו על ידם במושכר, נעשו בהסכמת נציגי התובעת. ובכל מקרה, ניתן, לטענתם, בתום תקופת השכירות, לבטל שינויים אלה, ולהחזיר המושכר למצב הקודם.

באשר לדמי השכירות, מפרטים הנתבעים בבקשתם לרשות להתגונן כי משך מרבית תקופת השכירות סבלו הם מליקויים במושכר, ובעיקר ליקויי איטום ורטיבות. ביום 1/2/07 שלחו הנתבעים הודעת דוא"ל מפורטת אל ב"כ התובעת, בה פירטו את בעיות הרטיבות והנזילות ושאר הבעיות בבית, וציינו כי הם רואים באי תיקון כל הנזקים והתקלות הללו משום "הפרה חמורה של הסכם השכירות שלנו איתכם, ומודיעים בזאת מפורשות שעד אשר אחרון התיקונים יושלם בבית לשביעות רצוננו המלאה – לא יועבר המשך תשלום שכר הדירה עבור הבית".
ביום 2/8/07 נחתם בין הצדדים הסכם, לפיו ביצעה התובעת שיפוצים בבית, במטרה לפתור את בעיית הרטיבות והנזילות. השיפוצים בוצעו, אולם הנתבעים טוענים כי בחורף 2007/8 שוב חזרה בעיית הנזילות והם פנו בענין זה אל התובעת (21/11/07). הנתבעים טוענים כי לאחר חילופי דברים עם ב"כ התובעת, נאלצו הם בלית ברירה לנקוט באותה דרך שנקטו בה שנה קודם לכן (1/2/07), היינו, לעכב את דמי השכירות הבאים. לפיכך, בפברואר 2008 הם עיכבו את דמי השכירות. ואכן, לטענתם, הדבר צלח, ובאפריל 2008 החלה התובעת בביצוע התיקונים במושכר, אשר הושלמו בתחילת יולי 2008.

כמו כן טוענים הנתבעים כי בתחילת אפריל 2008 הודיעו לב"כ התובעת על מימוש האופציה המוקנית להם בחוזה השכירות.

הנתבעים לא שילמו דמי שכירות בסך 30,000$ למשך ששה חודשים, וטענתם בנקודה זו היא כי הם זכאים לקזז סכום זה, בגין עגמת הנפש, אי הנוחות והטרדה שנגרמו להם, לרבות הישנות הרטיבות וכו' הכל כמתואר בתצהירם.

לפי סעיף 8.5 לחוזה השכירות, היה על הנתבעים לשלם לתובעת, ביום 15/12/07, דמי שכירות עבור ששת החודשים 15/1/08 – 14/7/08, בסך 5,000$ לחודש, ובסה"כ היה על הנתבעים לשלם, ביום 15/12/07, סך השווה ל-30,000$.
אין מחלוקת כי הנתבעים לא שילמו סך 30,000$ (וגם לא חלק מסכום זה) ביום 15/12/07, וגם לא לאחר מכן. הם כותבים זאת מפורשות בתצהיר התומך בבר"ל, סעיף 22, וחזרו על כך, הם ובא כוחם, גם בדיון בפני
י (פרו' עמ' 2 ש' 27 – 31, וכן עמ' 3 ש' 12 – 13). ויש להדגיש את העובדה כי דמי השכירות לחצי השנה 15/1/08 – 14/7/08 לא שולמו גם עד עצם היום הזה. הנתבעים טוענים כי עיכבו את התשלום על מנת להאיץ בתובעת לטפל בתיקון הנזקים (סע' 22 לתצהירם). אלא שענין תיקון הנזקים טופל – כך אומרים הם עצמם, באותו מקום בתצהיר – באפריל 2008, והתיקונים הושלמו בתחילת יולי 2008. חרף זאת, גם אחרי השלמת התיקונים, וגם אחרי הגשת התביעה, לא הואילו הנתבעים לשלם את דמי השכירות ה"מעוכבים" כביכול.

סעיף 8.7 לחוזה קובע במפורש כי תשלום דמי השכירות הינו תנאי עיקרי של ההסכם, ובכל מקרה של אי תשלום העולה על 10 ימים, ייחשב הדבר הפרה יסודית של ההסכם, ולתובעת נתונים כל הסעדים לרבות הזכות לתבוע פינוי של המושכר.
סעיף נוסף בנדון הוא סעיף 17 לחוזה, הקובע כי במקרה של הפרה יסודית, ייחשב ההסכם, לפי בחירת התובעת, לבטל ומבוטל, ותסתיים מיד זכותם של הנתבעים להחזיק במושכר, והתובעת רשאית לתבוע מיד פינוי המושכר, כל זאת בתנאי שניתנה לנתבעים ארכה של 14 יום לתיקון ההפרה.
תנאי זה נתקיים: ב"כ התובעת דרש מהנתבעים, עוד באפריל 2008, כי יפנו את המושכר (פרו' עמ' 4 ש' 1 – 2), וכמו כן שיגר אליהם "התראה לפני משפט" ביום 8/7/08, ופעם נוספת ביום 13/7/08, אולם הנתבעים חרף כל זאת לא תיקנו את ההפרה, ועל כן הוגשה תביעה זו, ביום 17/8/08. כאמור, גם אחרי הגשת התביעה, ועד היום הזה, לא תוקנה ההפרה ולא שולמו דמי השכירות בגין מחצית השנה הנ"ל.
אעיר כי ביום 4/8/08 סמוך לפני הגשת התביעה שילמו הנתבעים סך של 105,450₪, אלא שהם זקפו תשלום זה לחודשים 8/08 – 2/09 (ואעסוק במקום אחר בשאלה האם זקיפה זו היא כדין), כך שגם תשלום זה לא תיקן את ההפרה, והותיר את החודשים 15/1/08 – 14/7/08 ללא תשלום דמי שכירות.

נשאלת השאלה האם ומכח מה זכאים היו הנתבעים לפטור עצמם כליל מתשלום דמי שכירות לתקופה של חצי שנה.
ככלל, השוכר אינו רשאי להשעות את תשלום דמי השכירות או חלק מהם, עד שיתוקנו הפגמים במושכר.

וכך אומר בנקודה זו כב' הנשיא שמגר בענין ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני פד"י לח(2)701, בעמ' 708 – 709:
"כאשר החיובים עצמאיים, חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני
עצמה, גם כאשר לא עמד הצד השני במילוי חיוב כלשהו שהוטל עליו. תרופתו של הנפגע, במקרה זה, היא זו המתגבשת לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אך עליו לקיים את חלקו בהסכם, כל עוד החוזה אינו בטל.
הדוגמה שמקובל לתיתה היא זו של דייר הגר בשכירות. החיוב לשלם את שכר הדירה הוא עצמאי ואינו תלוי בחובתו של בעל הבית לשמור על תקינות המושכר (והוא כל עוד לא קובע החוזה אחרת). אפילו הפר האחרון את חובתו החוזית, עדיין חייב הדייר בתשלום השכר החוזי, כל עוד החוזה בר-תוקף".
ובענין ת.א. (חי') 1269/75 קידר נ' ח.ה.ב. פס"מ תשל"ו (1)116, אומרת כב' השופטת נתניהו, בעמ' 123 –
"אחד המקרים המיוחדים והיוצאים מן הכלל של התחייבויות בלתי תלויות זו בזו הן התחייבות המשכיר לתקן את המושכר והתחייבות השוכר לשלם שכר דירה".


ולבסוף אצטט ממאמרו של פרופ' ג' טדסקי, "חיובים מקבילים", הפרקליט ל"ז 293, בעמ'
309 – 310:

"יש הסכמה כללית שחיוב המשכיר לתיקון פגם במושכר אינו ניתן להקבלה ולשילוב.......... אין להעלות על הדעת שבמקרים החורגים ממסגרת תחולתם (של סע' 7 – 9, 15 לחוק השכירות והשאילה, צ' ד') יש להיזקק לשילוב, כיוון שבמקרים האלה אין חיוב המשכיר קיים, פשוטו כמשמעו, ולכן אין מה לשלב. גם הרעיון כי, כאשר סעיפים 7 – 9 הנ"ל אינם חלים, ניתן לשוכר לבחור במקומם את דרך השילוב, אינו רעיון סביר. בקובעו את הסעדים שבהוראות הנדונות, שולל החוק מכללא את סעד השילוב; מה גם שעקרון השילוב לא היה מתאים למקרה של אי תיקון הפגם. השימוש בו מניח כי הזכאי לסעד אינו מקבל מצידו כל קיום מן הצד השני. משום כך, השוכר היה צריך להחסיר עצמו מהחזקת המושכר...".

הנתבעים בסיכומיהם נסמכים על סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות והשאילה, הקובע כי אם "לא תיקן המשכיר את הפגם תוך פרק זמן סביר לאחר שקיבל על כך דרישה מאת השוכר, רשאי השוכר..... להפחית את דמי השכירות, כל עוד לא תוקן הפגם, לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם לעומת שווייה לפי החוזה".
סעיף זה
מאפשר לשוכר להפחית את דמי השכירות. הסעיף אינו מקנה פטור מתשלום דמי שכירות. לכך נועד סעיף אחר, סעיף 15, לחוק השכירות והשאילה, והנתבעים אינם טוענים כי סעיף 15 חל במקרה דנן. סעיף 9(א)(2) מאפשר לשוכר רק להפחית (אך לא לבטל כליל) את דמי השכירות, וזאת באופן יחסי, היינו, דמי השכירות המוסכמים יופחתו עפ"י היחס שבין דמי השכירות של מושכר תקין, לדמי השכירות של מושכר פגום.
"השוכר רשאי להפחית על דעת עצמו, ללא פנייה קודמת לבית המשפט. אבל אם הפחית באופן מופרז (כמו במקרה דנן: "הפחתה" של 100% - צ' ד'), מפר הוא את ההסכם, וצפוי לביטול החוזה, ופינויו על ידי המשכיר".
(ז' צלטנר "דיני חוזים של מדינת ישראל", הוצאת אבוקה, תל אביב, תשל"ו-1976, שער שני, בעמ' 172).

לו רצו הנתבעים לעשות שימוש בזכות ההפחתה הנזכרת בסעיף 9(א)(2) לחוק, היה עליהם לטעון ולהראות, באמצעות חוות דעת או בדרך אחרת, האם בכלל "פחת שווי השכירות עקב הפגם לעומת שווייה לפי החוזה", ואם כן – באיזה יחס. זאת לא עשו.

יתר על כן, הם למעשה כלל לא עשו שימוש בזכות ההפחתה לפי סעיף 9(א)(2) לחוק. הם אומרים באופן המפורש והברור ביותר, הן בתצהירם (סעיף 22), והן בעדותם בפני
י (פרו', עמ' 3), כי "עיכבו" את תשלום דמי השכירות כאמצעי לחץ על התובעת לטפל בבעיית הנזילות. וכדברי הנתבעת 2:
"... ומכיוון שבעבר כאשר לא התייחסו אל הפניות שלנו משך חודשים רבים, עיכוב תשלום שכר הדירה עודד את תיקון הנזקים, החלטנו גם הפעם לנקוט באותו אמצעי של סנקציה על מנת לעודד אותם לתקן את הנזקים" (פרו' עמ' 3 ש' 22 – 26).


כפי שציינתי לעיל, השוכר איננו רשאי להשעות או לעכב או לפטור עצמו כליל מתשלום דמי השכירות, עד שיתוקנו הפגמים במושכר.[1]

זכותו רק להפחית מדמי השכירות, אך לשם כך עליו לטעון ולהראות (ולו לכאורה, במידה הנדרשת בשלב של בר"ל)
מהו היחס שבו פחת (אם בכלל) שווי השכירות, לעומת שווייה לפי החוזה. הדבר לא נעשה. אעיר כי גם בפסק הדין שצורף לסיכומי הנתבעים (ת.א. (ת"א) 17301/03 [אתר נבו]) ביהמ"ש הפחית את דמי השכירות בשיעור של 50%, אך לא פטר את השוכר כליל מן החובה לשלם דמי שכירות, בתקופה שבה "הוגבל השימוש במושכר הגבלה של ממש".

הנה כי כן, מדובר במצב שבו הנתבעים לא שילמו דמי שכירות עבור ששה חודשים, לא במועד המוסכם ולא לאחר מכן, ואף לא לאחר הגשת התביעה, ועד עצם היום הזה.
זאת – מבלי שנתנו טעם אשר עשוי, משפטית, להצדיק צעדם זה, או להוות הגנה, ולו בדוחק, כנגד תביעת הפינוי.

אני דוחה את הנטען בפיסקה 10 לסיכומי המבקשים (הנתבעים), אודות "הסכמה שבהתנהגות". בתצהיר התומך בבר"ל אין כל יסוד לטענה בדבר "הסכמה" כלשהי, בענין זה, מצידה של התובעת. להיפך, נטען במפורש (סע' 22 לתצהיר), כי הנתבעים, כצעד חד צדדי שלהם, החליטו לעכב תשלום דמי השכירות, על מנת לגרום לכך שענין הנזקים יטופל. כך גם בעדות הנתבעת 2 (פרו' עמ' 3 ש' 24 – 26). לא ברור כיצד ועל יסוד מה ניתן בנסיבות אלו לטעון כי התובעת "הסכימה" או "הסכימה בהתנהגות" לדבר כלשהו.

אינני מתייחס לכל הטענות בדבר השינויים והשיפוצים שבוצעו במושכר ללא רשות התובעת, שכן, התובעת בסיכומיה אינה מתייחסת לסוגיה זו, ואינה מבססת עליה (בסיכומים) את דרישתה לפינוי. בסיכומיה מתמקדת התובעת אך ורק בענין (שאינו במחלוקת) של אי תשלום דמי השכירות, והלכתי אפוא בענין זה בעקבותיה.

כך גם אין צורך להכריע בשאלה האם מימשו הנתבעים את זכות האופציה שניתנה להם, אם לאו. שכן, בכל מקרה, וגם אם אניח כי זכות זו אכן מומשה, הרי לא ניתן לחלוק על כך שהם הפרו את החוזה הפרה יסודית בכך שלא שילמו דמי שכירות למשך חצי שנה (הפרה שלא תוקנה עד היום), ועל כן, דינם – פינוי.
למעלה מן הצורך אעיר, כי הטענה שהאופציה מומשה היא טענה "בעייתית", שהרי מימוש האופציה מותנה וכפוף לכך שהנתבעים עמדו בכל תנאי ההסכם, לרבות תשלום דמי השכירות (ר' סעיף 7.2 לחוזה), ואין מחלוקת כי הנתבעים לא עמדו בכל תנאי ההסכם. התנאי היסודי של תשלום דמי שכירות הופר על ידם. ענין זה גם צוין במכתבו של ב"כ התובעת אל הנתבעים מיום 8/7/08.

התוצאה היא כי אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן, בכל הנוגע לסעד הפינוי, וכן בנוגע לסעד הכספי של תשלום דמי שכירות. בענין אחרון זה אעיר כי דנתי לעיל באי תשלום דמי שכירות למשך ששה חודשים 15/1/08 – 14/7/08, אולם הדרישה הכספית בכתב התביעה (סעיף 9.3[א]) מתייחסת לשבעה חודשים, קרי, עד מחצית חודש 8/08 (התביעה הוגשה במחצית חודש 8/08). הסכום המגיע לתובעת בגין שבעת החודשים הללו הוא
$5,000


x 7 x 3.6 =
₪
126,000
כמצוין בכתב התביעה.

ביחס לריבית בסך 11,046₪, כמצוין בכתב התביעה, לא צורפה כל אסמכתא שהיא באשר לשיעור הריבית המגיע לתובעת לפי סעיף 8.7 לחוזה, ועל כן לא אחייב בשלב זה בריבית בשיעור הנטען בכתב התביעה (נתונה לתובעת האפשרות, בהמשך ניהול המשפט, להוכיח שיעור הריבית).

בנוסף לאמור לעיל, דורשת התובעת סך 230,040₪ כפיצוי מוסכם מראש בגין האיחור בפינוי המושכר, ועוד סך 15,125₪ ריבית על סכום זה.
אכן, סעיף 19.3 שלחוזה מקנה לתובעת זכות לפיצוי מוסכם מראש "בעבור כל יום איחור או פיגור במסירת החזקה במושכר לידי המשכיר". התובעת ציינה בכתב התביעה כי דרישתה היא לפיצוי בעבור 213 ימים, היינו, לפי חשבוני, החל מיום 15/1/08 ועד 15/8/08. איני יודע לפי מה "נבחר" תאריך זה (כאשר במכתב ב"כ התובעת מיום 8/7/08 הדרישה היא לפיצוי מוסכם החל מיום 14/2/08). אני מניח שהתאריך 15/1/08 נבחר בהיותו בדיוק חודש ימים אחרי תאריך ההפרה (דמי השכירות היו אמורים להשתלם ביום 15/12/07). אלא שלא ניתן לומר כי כבר מ-15/1/08 חלה על הנתבעים חובת פינוי המושכר (ותשלום פיצוי מוסכם בגין כל יום איחור), שהרי רק באפריל 2008 נדרשו הם לפנות, בשל אי תשלום דמי שכירות, ורק ב-8/7/08 נשלחה אליהם לראשונה התראה פורמלית בכתב בענין זה. היתה אמנם דרישת פינוי, עוד ב-20/11/07, אך זו התבססה על נושא ביצוע השינויים במושכר, נושא אותו זנח ב"כ התובעת (לפחות בשלב זה) בסיכומיו. בכל הקשור לאי תשלום דמי שכירות, ההתראה הראשונה בכתב שקיבלו הנתבעים כי עליהם לפנות את המושכר בשל הפרה זו, היתה, כאמור, ביום 8/7/08, ולא קודם לכן. ניתן אפוא לטעון כי לא קמה חובתם לפנות, לפני תאריך זה, וכי על כן עליהם לשלם את הפיצוי המוסכם מראש, רק מתאריך זה (או מזמן סביר לאחר תאריך זה).
אך גם בכך אני רואה קושי, שהרי התובעת דורשת בתביעתה דמי שכירות עד וכולל חודש 8/08 (קרי עד מועד הגשת התביעה) ואני בספק אם ניתן לתבוע, בגין אותה תקופה, הן דמי שכירות, והן פיצוי מוסכם בשל אי פינוי המושכר. מדובר, לכאורה ועל פני הדברים, בסעדים הסותרים זה את זה. דמי שכירות מניחים כי השכירות בעינה עומדת, ועל כן חייב השוכר לשלם דמי שכירות. פיצוי מוסכם בגין אי פינוי מניח כי השכירות באה אל קיצה, וכי מעתה ואילך חייב השוכר לא בדמי שכירות אלא בפיצוי מוסכם, למקרה שאינו מפנה את המושכר. אינני דן עתה בשאלה זו, שהצדדים לא טענו ביחס אליה, אולם נראה לי כי ראוי ליתן לנתבעים רשות להתגונן בשאלה האם, ולאיזו תקופה, עליהם לשלם את הפיצוי המוסכם מראש (וריבית על הפיצוי).
נכון שהנתבעים לא העלו עניינים אלה בבקשת הרשות להתגונן, אולם נראה לי כי הם לא יכולים היו, מצד אחד, לטעון שלא הפרו את החוזה ושאין מוטלת עליהם כלל חובה לפנות את המושכר, ומצד שני, להעלות טענות שונות בענין הפיצוי המוסכם בשל האיחור בפינוי המושכר.
כמו כן, מדובר בענין משפטי מובהק, אשר ביה"מש רשאי להעלותו מיוזמתו, מקום שהוא סבור כי אין באפשרותו ליתן את הסעדים המבוקשים, בהיותם סותרים זה את זה.

לסיכום, אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן, ככל שהיא נוגעת לסעד הפינוי וכן לסעד הכספי של תשלום דמי שכירות.
ניתנת לנתבעים רשות להתגונן בשאלה האם הם חבים בתשלום הפיצוי המוסכם מראש (וריבית עליו), ואם כן – מאיזה תאריך (וכן בשאלת גובה הריבית על דמי השכירות).
הנתבעים ישאו בהוצאות הנתבעת בסך 2,000₪ בצרוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ענין אחרון שיש לעסוק בו הוא האם מסכום התביעה כמפורט בסעיף 9.3 לכתב התביעה, יש לנכות את התשלום שהנתבעים שילמו בסך 105,450₪, ביום 4/8/08.
אני סבור שכן. אמנם, הנתבעים זקפו את התשלום הזה, בעת ביצועו, בתור דמי שכירות לחודשים 8/08 – 2/09, ולכאורה זכותם לעשות כן (ר' סעיף 50 לחוק החוזים [חלק כללי]). הדגשתי את המלה לכאורה, משום שכבר קבעתי כי הנתבעים הפרו את החוזה הפרה יסודית בכך שלא שילמו דמי שכירות לתקופה 15/1/08 – 14/7/08, וכי משום כך בוטלה השכירות, וקמה חובתם לפנות את המושכר. על כן, אין הנתבעים חבים בתשלום דמי שכירות לתקופה 8/08 – 2/09, ועל כן, אינם יכולים לזקוף תשלום זה על חשבון דמי שכירות לתקופה הנ"ל.
לפיכך, בדין זקפה התובעת את התשלום הזה על חשבון החובות המפורטים בכתב התביעה.

להלן אפוא חישוב הסכום המגיע לעת עתה לתובעת.
דמי שכירות עבור שבעה חודשים
126,000₪
ובניכוי הסכום שהנתבעים שילמו
105,450₪

________
יתרה לתשלום
20,550 ₪

כאמור, לענין הפיצוי המוסכם ניתנת לנתבעים רשות להתגונן (וכן בשאלת גובה הריבית על דמי השכירות, ראה פיסקה 17 לעיל).

אין מקום ליתן לתובעת, במסגרת תובענה זו, סעדים "עתידיים", היינו, הסעדים הנוגעים לתקופה שלאחר הגשת התביעה (סע' 11(ד), 11(ה) לכתב התביעה). עניינים אלה תוכל התובעת לדרוש בתביעה נפרדת, ללא כל צורך בהיתר לפיצול סעדים.

ב"כ התובעת יודיע האם ברצונו להמשיך בניהולה של תובענה זו, אשר כל שנותר לברר בה (מלבד פיסקה 17) הוא סוגיית הפיצוי המוסכם מראש, ובשים לב להערותיי בפיסקה 18 לעיל. נא להודיע עד יום 1/3/09.


ניתן היום ט"ו בשבט תשס"ט, 9 פברואר 2009, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותק החלטה זו לצדדים.



פסק דין
חלקי

בעקבות דחיית בקשת הרשות להתגונן, ברובה, ניתן בזה

פסק דין
המחייב את הנתבעים לפנות ולסלק ידם מן המושכר ברחוב אבנר 4 הרצליה פיתוח, ולהחזיר החזקה במושכר לתובעת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך 20,550₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17/8/08 ועד התשלום בפועל.

כמו כן ישאו הנתבעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד של התובעת בסך 20,000₪ בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, וזאת בנוסף לסכום ההוצאות שפסקתי בפיסקה 19 לעיל בגין דחיית הבר"ל.


ניתן היום,
ט"ו בשבט תשס"ט, 9 פברואר 2009, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותק

פסק דין
זה לצדדים בדואר.








הוקלד על ידי .......

[1]
וגם לו היתה לנתבעים זכות כזאת, הרי התיקונים הושלמו ע"י התובעת בתחילת יולי 2008, ראה סע' 22 לתצהיר הבר"ל, ועל כן לכל המאוחר במועד זה היה עליהם לשלם לתובעת את דמי השכירות ה"מעוכבים".







תאק בית משפט שלום 5500-08/08 sorsele real estate נ' רוני פוסמן, ענת פוסמן (פורסם ב-ֽ 09/02/2009)