פסקי דין על ניר עוז והשקעות בע"מ | פסקי דין על מיכאלי דוד | פסקי דין על מיכאלי לריסה |

28563/01 א     12/01/2005




א 28563/01 ניר עוז והשקעות בע"מ נ' מיכאלי דוד, מיכאלי לריסה




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
028563/01

בפני
:
כב' השופטת דליה אבי גיא
תאריך:
12/01/2005




בעניין:
ניר עוז והשקעות בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד מנבר אילן ואח'
התובעת

נ
ג
ד


1. מיכאלי דוד

2. מיכאלי לריסה


ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד ענבר משה

הנתבעים



פסק דין

התובעת הינה חברה העוסקת במימון עסקאות ליסינג.

הנתבעים דוד ולריסה מיכאלי רכשו באמצעות מימון התובעת (להלן: "עיסקת הליסינג"), רכב מסחרי מסוג פיאט דוקטו (להלן: "הרכב") במחיר של 134,512 ₪ ע"פ הסכם מיום 25.10.96 (נספח ד' לתצהיר הנתבעים) – (להלן: "הסכם הליסינג").

בהתאם להסכם הליסינג, נקבע כי תשלום מחיר הרכב יבוצע ב - 80 תשלומים חודשיים כשהקרן והריבית הולכים ופוחתים מכל תשלום, על פי לוח תשלומים (נספח ב' לתצהיר הנתבעים).

על פי לוח התשלומים דנן שצורף להסכם הליסינג, היה על הנתבעים להשיב לתובעת, בסיום תקופת הליסינג, סך של 146,133.38 ₪ (לא כולל מע"מ).

במעמד החתימה על הסכם הליסינג הפקידו הנתבעים פיקדון בסך 27,141 ₪ (להלן: "הפיקדון") – (ראה נספח ד' לתצהיר הנתבעים).


כן חתמו הנתבעים
על שטר חוב (נספח ג' לתצהירם) בסך 166,729 ₪, המהווה סך התשלומים ע"פ לוח התשלומים
ובתוספת מע"מ.

לטענת התובעת, הנתבעים לא עמדו בתנאי הפירעון ומלבד שני תשלומים ראשונים, שוב לא שילמו דבר, למעט כספים שנלקחו מהפיקדון.

הנתבעים טוענים כי שילמו תשלומים נוספים, בסכומים ניכרים, שבגינם אין בידיהם קבלות.

בהתאם להסכמת הצדדים, בחודש יוני 1998 בוטלה עסקת הליסינג, ובמסגרת סגירת החשבון, הנתבע מר מיכאלי, חתם עם התובעת, על מסמך (נספח א' לתצהיר התובעת) על פיו ימכר הרכב ע"י התובעת במחיר של 102,000 ₪ ויתרת חוב הנתבעים, לאחר מכירת הרכב, תעמוד על סך 42,541 ₪.
עוד הוסכם במסמך, כי יתרת החוב תיפרע ב-36 תשלומים חודשיים נושאי ריבית.
(הסכמת הצדדים במסמך להלן: "הסכם יתרת החוב").

בסופו של דבר הרכב נמכר ע"י התובעת לצד ג',
בסכום של 103,000 ₪ (כולל מע"מ).

לטענת התובעת, הנתבעים לא עמדו בהחזר יתרת החוב, על פי הסכם יתרת החוב.

הנתבעים טוענים כי החשבון שערכה התובעת - במסמך המהווה את הסכם יתרת החוב - שגוי ואינו כולל את כל התשלומים ששולמו לה עד לאותו מועד.
הנתבע גם טען כי במעמד החתימה על הסכם יתרת החוב, התובעת החתימה אותו על אישור גובה החוב, אך נכון למועד החתימה, לא ידע מהו החישוב המדויק והאמין כי התובעת ערכה חישוב נכון. בדיעבד התברר לו כי הוטעה ע"י התובעת וכי אינו חב לה כסף.

התובעת פנתה ללשכת ההוצל"פ בת"א והגישה את שטר החוב לביצוע בגין החוב הנותר, בהתאם להסכם יתרת החוב.

ביום 30.1.99 הגישו הנתבעים התנגדות לביצוע שטר, בה נטען כי אינם חבים לתובעת דבר, מהטעמים המפורטים לעיל.

התנגדותם התקבלה ותצהירי המבקשים – הנתבעים, התקבלו ככתב הגנה.


דיון:

מקורו של תיק זה, בהתנגדות לביצוע שטר חוב, אשר נחתם ע"י הנתבעים ואשר נועד להבטיח פירעון תשלומים בגין עסקת ליסינג לרכישת רכב שעשו הנתבעים אצל התובעת.

משלא עמדו הנתבעים בהסכם הליסינג, ולא שילמו התשלומים במועד ובכלל, נחתם ביום 22/6/1998 הסכם שני, הוא הסכם יתרת החוב (נספח א' לתצהירה של הגב' קליין (מטעם התובעת)), על פיו החזיר הנתבע את הרכב לידי התובעת, הסכים כי הרכב יימכר ע"י התובעת בסכום שלא יפחת מ – 102,000 ₪ והסכים כי חובו לתובעת , למועד חתימת הסכם יתרת החוב, הינו סך 42,541 ₪.
משיתרת החוב לא נפרעה, הוגש שטר החוב לביצוע.

הנתבעים טענו בהתנגדותם, בין השאר, כי במעמד החתימה על הסכם עסקת הליסינג חתמו בתום לב על מסמכים שונים שהוגשו להם ע"י התובעת, מבלי לברר מהות המסמכים; כי במעמד החתימה על הסכם יתרת החוב לא בדק הנתבע ולא ידע מהו החישוב הנכון של יתרת החוב.
מכאן טענת הנתבעים היא כי התובעת הטעתה אותם, ועקב כך חתמו הן על מסמכי עיסקת הייסוד, היא עסקת הליסינג והן על המסמך המהווה את הסכם יתרת החוב.

אין בידי לקבל טענה זו.

על פי הדין וההלכה המושרשת היטב, מוחזק אדם כמבין ויודע מה טיבם של המסמכים עליהם הוא חותם.

יפים לענייננו דברי פרופ' ד. פרידמן ופרופ' נ. כהן, בספרם "חוזים" בעמוד 172:
"הכלל הוא כי מתקשר החותם על החוזה או מקבלו בצורה אחרת, מביע הסכמתו לתניותיו. הוא יוצר מצג של הסכמה, שעליו רשאי להסתמך הצד האחר. הסטיה מהחזקה ש'חתימה שווה הסכמה' תעשה רק במקרים שבהם הצד האחר אשם, במידה זו או אחרת, בכך שביטויה החיצוני של ההסכמה שונה מכוונתו של המתקשר האחר, שכן במקרה זה אין
הוא מסתמך על מצג ההסכמה החיצוני...."

הטענה כי הנתבעים לא בדקו את מסמכי עסקת הייסוד ו/או כי הנתבע לא בדק את גובה החוב טרם החתימה על הסכם יתרת החוב,
אינה נכנסת בגדר החריג לכלל של "חתימה שווה הסכמה".

יצויין כי נסיונם של הנתבעים, היום, לאחר שלא עמדו בהסכם יתרת החוב והוגש נגדם לביצוע שטר החוב, להתנער מהסכמתם שבנספח א' (היא עסקת הייסוד) – תמוה.

נסיונם של הנתבעים לבנות את עסקת הייסוד מחדש, לפי תנאים המנוגדים לאלו המפורטים בהסכם המקורי, דינו להיכשל.

מחומר הראיות שבפני
עולה כי, בזמן חתימת הסכם הליסינג , היו הצדדים מודעים לכל תנאיו, לרבות גובה הפקדון ותנאיו, גובה התשלום לסוכן, גובה התשלומים החודשיים וכד', ולא ניתן "לערוך" כיום את העסקה בתנאים אחרים, המיטיבים עם מי מהצדדים.

מלבד עצם העלאת הטענות כנגד עסקת הייסוד, לא עשו הנתבעים דבר להוכיחן.

מכאן שטענתם של הנתבעים לטעות או להטעייה בעסקת הייסוד, לא הוכחה.

באשר לטענת הנתבעים כי הוטעו ע"י התובעת לחתום על הסכם יתרת החוב, וביתר דיוק, כי הוטעו בנוגע לסכום
יתרת החוב, הרי ש"הטעייה" מוגדרת בסעיף 15 לחוק החוזים כהתקשרות "בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעייה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו".
טעות הינה "אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות" (פרופ' ג.שלו, פגמים בכריתת חוזה בעמוד 31).
חוק החוזים דורש הוכחת הטעייה בפועל, כאשר נדרשת הסתמכות על ההטעייה כי היא זו שגרמה לטעותו של הטוען לה.

לא נתתי אמון בעדות הנתבעים שטענו כי שילמו במזומן סכומים לתובעת (בסכום ניכר, עד כ-85,000 ₪)
ולא קיבלו קבלות מתאימות. הנתבעים הציגו שתי קבלות בלבד מתוך התשלומים שטוענים כי שולמו על ידם, קבלות המתיישבות עם חשבון התובעת.

גרסת הנתבעים כמפורט בפרוטוקול מיום 31/1/02 (בעמוד 49 שורות 21- 23) לעניין ריבית הפיגורים בה חוייב כל תשלום במזומן – לעומת הסכום על פי לוח התשלומים – אינה עומדת במבחן ההיגיון.

האמנתי לגרסת התובעת כי החשבוניות (להבדיל מהקבלות) הונפקו באופן אוטומאטי במחשב, ואינן מהוות אישור לתשלום.

באשר לגובה יתרת החוב על פי הסכם יתרת החוב, כאמור הנתבעים טוענים נגד חישוב גובה החוב שנערך ע"י התובעת, אך לא המציאו, קל וחומר לא הוכיחו, חישוב נגדי להוכחת גובה החוב בהתאם לגירסתם.

רואה החשבון מטעם הנתבעים, מר יצחקי,
ערך חשבון ואולם לא נתתי
כל משקל לעדותו ( עמ'

3 – 22 לפרוטוקול), שכן רוה"ח יצחקי ציין כי לא ערך את חישוביו על בסיס ההסכמים שבין הצדדים, שיעורי הריבית בהם נקב אינם מבוססים על הסכמת הצדדים וכן ציין רוה"ח יצחקי כי בחישוביו התעלם
בכוונה מפיגוריהם של הנתבעים בפירעון התשלומים (ראה בעיקר בעמ' 6 – 8 לפרוטוקול).

למעשה החשבון שנערך על ידי רו"ח מר יצחקי מנסה, שלא כדין, ליצור תנאיי עסקה חדשים, אשר מעולם לא סוכמו בין הצדדים.

לחישוביו ולעדותו של מר יצחקי אין כל בסיס בעובדות המחלוקת אשר בפני
, לפיכך לא מצאתי כאמור, לייחס לחשבון שערך ולדבריו בעדותו, כל משקל.

כאמור, על מנת לבסס טענת הטעייה, על הנתבעים היה להראות כי ביום חתימת הסכם יתרת החוב, היה חובם שונה מזה שנקוב במסמך, והם כשלו מלהוכיח זאת.

בנסיבות אלו, בוודאי שדין טענת ההטעייה להידחות.

זאת ועוד, הנתבע לא חייב היה לחתום על המסמך המהווה את הסכם יתרת החוב במועד בו נחתם, אם לא היה בטוח באשר לגובה החוב. הנתבע יכול היה לבדוק ולברר את גובה החוב ורק לאחר מכן לחתום על המסמך או לעשות בו שינויים והתאמות.

משלא הראו הנתבעים כי היה אילוץ לחתום על המסמך דווקא במועד בו נחתם, הרי בכך שוללים הנתבעים אפשרות לטענה של לחץ, מצוקה או
כפייה
בחתימת ההסכם.

בנוסף, למרות טענת הנתבעים כי "הוטעו", לא פעלו לביטול ההסכם תוך זמן סביר ובכלל, אף על פי שהיה באפשרותם לעשות כן, אלא טענו טענותיהם כאמור, רק לאחר הגשת התביעה.

מבדיקת פועלם של הנתבעים עובר לחתימת הסכם יתרת החוב, פועלם לאחר החתימה, ופועלם בקשר עם התביעה על פי שטר החוב, שוכנעתי כי טענת ההטעיה נוצרה אך ורק לצורך הליך התנגדות ולא היה בנסיבות החתימה על הסכם יתרת החוב כל בסיס לטעות או הטעייה.

הנתבעים העלו גם טענת "תרמית".

ביחס לקיומה של הגנה זו קובעת ההלכה הפסוקה כי מידת ההוכחה הנדרשת מהטוען לקיומה, רבה ביותר, והיא הגבוהה ביותר בתביעות אזרחיות.

הנתבעים לא הביאו כל ראיה, אף לכאורה, שתצביע על קיום מעשה של תרמית מצד התובעת.

בדיקת כלל חומר הראיות מביאה למסקנה כי הנתבעים טענו טענות בעלמא של הטעיה ותרמית, אך לא הוכיחו קיומן, ולא הביאו כל ראיה, קל וחומר לא עמדו במידת ההוכחה המוגברת הנדרשת.

בפועל, נמכר הרכב במחיר של 103,000 ₪ (במקום 102,000 ₪ כנקוב בהסכם יתרת החוב) לפיכך, ובהתאם להסכם, יש להעמיד את חוב הנתבעים על סך 41,541 ₪, שכן הוסכם כי גובה החוב הוא 42,541 ₪ במכירת הרכב בשווי 102,000 ₪. משנמכר הרכב בסכום גבוה יותר, יש לנכות סכום המכירה בפועל מסך חוב הנתבעים ע"פ הסכם יתרת החוב.

התובעת טוענת כי אין לנכות סכום זה (התוספת במחיר המכירה של הרכב) מיתרת החוב, זאת כיוון שנגרמו
לה הוצאות בפרסום והכנת הרכב למכירה.

טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הסכמות הצדדים כפי שמוצאות
ביטויין בהסכם יתרת החוב.
התובעת לא הצליחה להמציא כל אסמכתא על פיה הוסכם בין הצדדים, שבנוסף להפחתה של 15% ממחיר המחירון, יופחתו סכומים נוספים, ו/או כי הנתבעים יחוייבו לשאת בהוצאות המכירה.

ועוד, התובעת, מפי גב' קליין, טענה כי היא זכאית לריבית של 120% מעבר לריבית המירבית הנהוגה בבנק לאומי, אשר בה יש לחייב את יתרת החוב - אך לא הוכיחה שיעורה של ריבית זו, שכן משנשאלה מהי הריבית עליה הסכימו הצדדים ואם יש לה מסמך המעיד על כך, ענתה בשלילה (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 4/5/03 שורות 9-11).

לפיכך לא הוכיחה התובעת את שיעור הריבית על פי שטר החוב, אשר אותה אמורה לשאת יתרת החוב בהתאם להסכם יתרת החוב מיום 22.6.98.

סיכום:

לפיכך הנני קובעת כי סכום יתרת חובם של הנתבעים לתובעת הוא בסך 41,541 ₪, ולסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22 ביוני 1998.

בהתאם לאמור, יעודכן תיק ההוצל"פ בסכום החוב, הצו לעיכוב הליכי הוצל"פ מבוטל, והתובעת רשאית להמשיך לנקוט בהליכי ההוצל"פ לגביית החוב, בסכום המתוקן כאמור.

הוצאות ההליך בפני
נקבעות בסך 7,000 ₪ + מע"מ, לחובת הנתבעים.

ניתן היום ב' בשבט, תשס"ה (12 בינואר 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים, בדואר רשום.

דליה אבי גיא
, שופטת

קלדנית: ריקי כהן







א בית משפט שלום 28563/01 ניר עוז והשקעות בע"מ נ' מיכאלי דוד, מיכאלי לריסה (פורסם ב-ֽ 12/01/2005)