פסקי דין על אפרים צוק | פסקי דין על בית הדין הרבני גדול בירושלים | פסקי דין על חסיה צוק |

4358/93 בג"צ     18/09/1994




בג"צ 4358/93 אפרים צוק נ' בית הדין הרבני גדול בירושלים, חסיה צוק




(פ"ד מח(4) 563)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ 4358/93

השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ברק
,
כבוד השופט ת' אור
,
כבוד השופט צ' א' טל
העותר: אפרים צוק

ע"י ב"כ עו"ד ש' סירקיס
נ ג ד

המשיבה: 1. בית הדין הרבני גדול בירושלים

2. חסיה צוק

ע"י ב"כ עו"ד ר' יעקובי
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 2.9.93.
פ ס ק - ד י ן

השופט צ' א' טל
: העותר (להלן גם – הבעל) והמשיבה 2 (להלן גם – האישה), אזרחי ישראל ותושביה, נישאו כדת משה וישראל בשנת 1953. בשנים האחרונות הורעו היחסים בין בני הזוג ורבו ההתדיינויות והתביעות ההדדיות בין הצדדים.

במוקד עתירה זו עומדת החלטת בית הדין הרבני הגדול אשר אישר את החלטות בית הדין האזורי בחיפה מיום כ"ט בסיון תשנ"ב ומיום כ"ב בתמוז תשנ"ב וקבע, כי עד שיבוטל צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו, על העותר להפקיד בטוחות, בדמות ערבות בנקאית בסך 50,000 אלף דולר וייפוי כוח על זכויותיו בדירה. נגד הטלת בטוחות אלו עותר הבעל לפנינו.

עתירה דומה הוגשה על-ידי העותר לבית-משפט זה בשנת 1988 (בג"צ 904/88), ובית המשפט דחה את העתירה. בפסק הדין נקבע:

"העותר מלין על צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן נגדו בבית הדין הרבני האזורי בחיפה. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, ועיינו בחומר הכתוב שלפניו, נחה דעתנו, כי בית הדין האזורי פעל במסגרת סמכותו וכי לא נפל בשיקול דעתו – לפיו מתבקשות ערבויות מתאימות – פגם המצדיק את התערבותנו. העתירה נדחית".

לצורך הכרעה בעתירה שלפנינו אין צורך לסקור את מכלול ההליכים שנקטו בני הזוג במשך השנים, ודי אם נציין את הרלוואנטיים לענייננו.

ביום כ"ט בסיון תשנ"ב החליט בית הדין האזורי כי:

"אין מקום לחייב את אשת נעוריו בקבלת גט פיטורין מאחר שעזב את אשתו ונתן עיניו באשה אחרת ודחה אשת נעוריו. גם טענותיו שאשתו מאוסה בעיניו אינו נאמן אינה יכולה להתקבל בזמן שאנו רואים שהוא חי עם אשה אחרת מזה שנים בנוגע לבקשתו לביטול עיכוב היציאה מן הארץ נגדו כבר החליט בית הדין ביום ד' אב תשנ"א על הבטחונות שעליו להמציא לבית הדין ולאחר מכן יבטל את עיכוב היציאה מן הארץ".

ביום כ"ב בתמוז תשנ"ב (תיק נא/4752) החליט בית הדין כי אין להיענות לדרישת הבעל לשינוי החלטה קודמת של בית הדין מיום ד' באב תשנ"א (שהעתק ממנה לא נמצא לפנינו), ולכן צו עיכוב היציאה נגד הבעל יבוטל אך ורק בתנאים הבאים:

"1. יפוי כח ע"ש בית הדין לרשום את מחצית הדירה המשותפת והשייכת לו ע"ש האשה.
2. הפקדת ערבות בנקאית על סך השווה ל-50,000$ בש"ח להבטחת קיומה הכלכלית(!) של האשה.
כל הנ"ל תמורת התחייבות לחזור לארץ תוך 6 חודשים מיום היציאה שאלמלא כן בית הדין יפעיל את יפוי הכח והערבויות הנ"ל.
3. ...".

העותר ערער לבית הדין הרבני הגדול, ובית הדין הרבני ברוב דעות (הרבנים מ' אליהו ו-ז' נ' גולדברג) דחה את ערעורו (ערעור נב/752). הרב ש' דיכובסקי בדעת המיעוט סבר כי אין סיבה לחייב את הבעל בתשלום עמלה בעבור הערבות הבנקאית בסך 50,000 $ מאחר שעלותה יקרה מאוד, ויש להמיר את הערבות בהוראת קבע בלתי חוזרת או בעיקול, על-מנת להבטיח כי הגימלה כולה תשולם למשיבה אם לא יחזור הבעל ארצה.

העתירה

כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול עותר הבעל לפנינו על רקע חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובפיו שתי טענות עיקריות:

א. כי אין הוא יכול לעמוד בערבות בנקאית בסך 50,000 דולר שנקבעה בבית הדין האזורי, ולפיכך יש בהחלטה זו פגיעה בזכות היסוד של חופש התנועה, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ודין החלטת בית הדין להתבטל.

ב. אין בנמצא אינטרס אמיתי של האישה שאותו אמורה החלטת בית הדין להבטיח, לא לעניין מזונות שכבר הוסדרו, ולא לעניין חשש עיגון שגם הוא, לדעת העותר, אינו קיים.

2. ייאמר מיד, שאם אמנם פעל בית הדין בגדר סמכותו למטרה לגיטימית, לא תעמוד לעותר הטענה שהוא זכאי לצאת את הארץ ללא כל ערבויות, כפי שהוא מבקש, בהסתמך על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הנה בפסק-דין שנימוקיו ניתנו זה מקרוב בבג"צ 3914/92, לאה לב ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח (2) 491 (להלן – פרשת לב) נאמר, בעמ' 498:

"לאחר ששמענו טיעוני הצדדים, הפכנו הצו-על-תנאי למוחלט, וביטלנו את צו עיכוב היציאה מהארץ נגד העותרים. הורינו כי ביטול העיכוב מותנה בכך שהעותרים ימציאו התחייבות עצמית לבטחת שובם עד ה-15.9.92 וכן ערבות צד שלישי על סכום של 100,000 ₪...

אלה נימוקינו".

בהתירו לעותרים ההם לצאת מהארץ לתקופה מוגבלת וכנגד ערבויות, מצא בית –משפט זה את "האיזון הראוי בין הערכים, האינטרסים והעקרונות המאפיינים את המשפט הישראלי" (שם, בעמ' 510), שגם בתי הדין הרבנים מצווים עליו.

בענייננו, מוכן בית הדין הרבני לאפשר את יציאתו של העותר מן הארץ, בכפיפות לערבויות.

נותר לנו לבדוק אם פעל בית הדין בגדר סמכותו למטרה לגיטימית, וכן אם סכום הערבות הנדרשת כה בלתי סביר עד שהוא מהווה למעשה מחסום בלתי עביר.

כנראה בעליל מתוך המסמכים, התכלית המכוונת בדרישת הערבויות על-ידי בית הדין היא כפולה: הבטחת קיומה הכלכלי של האישה (ולעניין זה בלבד התייחסה דעת המיעוט בבית הדין הרבני הגדול) והחשש לעיגונה (חשש הנזכר בדעת הרוב בבית הדין הגדול).

אשר להבטחת הקיום הכלכלי, אל ברור אם עניין זה עמד לפני כבוד בית הדין. העותר טוען בעתירתו שעניין מזונות האישה הוסדר באמצעות הוראה לתשלום מחצית גימלתו החודשית לאישה. עוד אומר העותר שעניין זה הוסדר בבית המשפט המחוזי. אם אמנם כך הדבר, אינני רואה בתוקף מה נזקק בית הדין לעניין זה.

שונה הדבר באשר לחשש העיגון. העותר מסכים שדבר זה הוא בסמכות בית הדין, אלא שלטענתו חשש זה הוסר כאשר הוא השליש גט לאשתו בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, ולא עוד אלא שהוא מוכן ומזומן לתת לה גט לאלתר.

כאן לא דק העותר, לא עובדתית ולא משפטית.

עובדתית – שכן מסתבר שבעבר, בשנת 1989, לשם ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, הפקיד הבעל "טופס הרשאה לנחפז לצאת לדרך", אשר בו מינה הבעל את הסופר לכתוב גט ולמוסרו לאישה אם לא יחזור ארצה במועד שנקבע ביניהם. "על יסוד הרשאה זו וערבויות נוספות שנתן הבעל... ניתנה החלטת בית הדין לביטול עיכוב היציאה" (מתוך מכתבו של המזכיר הראשי של ביתה דין הרבני האזורי בחיפה מיום 19.10.93). ההרשאה ההיא פג תוקפה משחזר הבעל ארצה.

משפטית – כיום אין מושלשים בבית הדין לא גט ולא הרשאה לכתיבת גט. אמנם, העותר מצדו נכון להשליש הרשאה וגם גט, אלא שבית הדין החליט ביום ז' בכסלו תשנ"ד (תיק נד/4752) שעניין הפקדת הערבויות קודם להשלשת הגט וכי לא ייקבע מועד להשלשת הגט אלא רק לאחר –

"שיומצאו הערבויות המפורטות בפסק הדין (צ"ל בהחלטה) מיום כ"ב בתמוז תשנ"ב, כי ללא הערבויות אין ערך להשלשה, שהבעל יכול לחזור בו ממנה, ויש לראות כל הסעיפים של ספק הדין הנ"ל כמקשה אחת" (ההדגשה שלי – צ' א' טל
).

ויבואר: על-פי ההלכה אפשר לתת גט על-ידי שליח (גיטין, סב, עב; רמב"ם, גירושין, ו, הלכות א, ג; טור, אה"ע, ק"מ; שו"ע, אה"ע, קמ ל, א). בעת הפקדת הגט בידי השליח בעבור האישה, האישה עדיין נשואה, ורק מסירת הגט לידי האישה כורתת את קשר הנישואין. מסירת הגט תלויה, עד הרגע האחרון, ברצונו של הבעל. ולכן, אם הבעל חוזר בו מרצונו יכול הוא לבטל את השליחות. הביטול חל אף אם השליח לא ידע על כך (שו"ע, אה"ע, קמא, נט-ס). גם אם הבעל התחייב בעת מינוי השליח שלא יבטל את שליחותו, עדיין זכותו לבטלה, ואם השליחות בוטלה, בטל הגט והאישה עודנה נשואה (ראה ב' שרשבסקי, דיני משפחה (ראובן מס, מהדורה 4, תשנ"ג) 338-341). לאור חשש חמור זה אין בתי הדין ששים לעסוק בגט על-ידי שליח אלא במקום ההכרח. הערבויות המכבידות שקבע בית הדין באו אפוא להבטיח את אי-חזרתו בו של הבעל מהשליחות.

סמכות בית הדין הרבני לעניין עיגון

בתקנות הדיון בבית הדין הרבניים תש"כ (אשר נתקנו בכוח סמכותם הטבועה של בתי הדין) נקבע בפרק י' תקנה צו(2):

"בית דין רשאי לדון בבקשה לעיכוב יציאת אדם מהארץ מתוך טענת חשש עיגון...".

בבג"צ 578/82 נעים נ' בית הדין הרבני האזורי, ירושלים ואח', פ"ד לז (2) 701 ניתח בית-משפט זה את סמכותו של בית הדין לתת צו עיכוב יציאה מן הארץ תוך השוואה לבית המשפט האזרחי, וקבע, בעמ' 711, כי:

"...מטרת ההגבלה המוטלת על אדם, המונעת את יציאתו מישראל, היא זהה לגבי בית-משפט ולגבי בית-דעין כנ"ל פרט לעניין חשש עיגון, שהוא עניין נפרד...".

מן האמור עולה כי בהתנותו את השלשת הגט במתן הערבויות כדי למנוע עיגון, פעל בית הדין בגדר סמכותו, כפי שגם העותר מודה. אמנם, כיום הבעל מוכן לגרש את אשתו, אבל בית הדין החליט שאין היא חייבת להתגרש, ולכן נכונותו של הבעל כיום אינה מסירה את חשש העיגון לאחר זמן, כאשר הוא ישיג את מבוקשו, ויוכל לעגן את האישה, לרצונו.

3. שאלות אחרות וחשבונות הן אם לא ניתן להבטיח את חשש העיגון בפחות מסכום הערבות הנדרש, ואם הסכום הנדרש אכן כה גבוה עד שבנסיבות העניין הוא שולל, אפקטיבית, מן הבעל את חופש היציאה מן הארץ.

יצוין כי בעבר הסכים העותר להעמיד ערבות (לא בנקאית) בסכום של 50 אלף דולר כתנאי להסרת עיכוב יציאתו מן הארץ. כך, בבקשתו מיום 2.8.87 (תיק מז/6079) ביקש הבעל מבית הדין האזורי לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ, ובבקשתו אמר באמצעות בא-כוחו כי –

"הבעל מוכן להפקיד גיטו בבית הדין ולהעמיד ערבים לחזרתו ארצה לכשיידרש".

ואכן, הבעל העמיד שני ערבים על סך 50 אלף דולר. גם בהחלטת בית הדין בתיק אחר (תיק מז/330) מיום א' באלול תשמ"ז נאמר:

"נראים לנו הערבויות שמציע בא כוח הבעל כסבירות, כדי לאפשר לו לצאת את הארץ לתקופה קצרה".

כך בעבר. כיום, בעתירתו לפנינו, מבקש העותר כי תבוטל החלטת בית הדין הגדול, וממילא תותר לו היציאה מן הארץ ללא כל ערבות. על כך ראה לעיל את המובא מפרשת לב.

אשר לגובה הערבות, לפני שנים לא נראה לעותר סכום של 50 אלף דולר כמוגזם, אם כי לא היה מדובר בערבות בנקאית. טענת העותר שגובה הסכום נועל לפניו את שערי היציאה מן הארץ היא טענה עובדתית השנויה במחלוקת, שכן האישה טוענת שהעותר הוא עתיר נכסים ושהוא מחזיק ומעלים ממנה בחו"ל מט"ח בסכום גדול שצבר ממשכורתו כימאי ומרנטה שהוא מקבל מגרמניה.

מאחר שבית-משפט זה איננו משמש ערכאת ערעור על החלטות בית הדין, מן הראוי ששאלות אלה – האם ניתן להסתפק בפחות מערבות בנקאית והאם גובה סכום הערבות הנדרש הוא אכן תנאי שאין העותר יכול לעמוד בו – יובאו על-ידי העותר שוב לפני בית הדין האזורי. אם תוגש בקשה כזו על-ידי העותר, בית הדין ישקול, בין היתר, את העובדה שהבטחת עתידה הכלכלי של האישה – שהיה אחד העמודים שהחלטת בית הדין נשענה עליהם – אינו עומד לפני בית הדין, ולא למטרה זו דרושה הערבות. לאור זה, וכן לאור שאר נסיבות העניין, לרבות מצבו הכלכלי של העותר, ישקול בית הדין מחדש את שאלת הערבויות.

בנתון להערות אלה אני מציע אפוא לדחות את העתירה.

השופט ת' אור
: 1. בית הדין הרבני האזורי עיכב את יציאתו של העותר, החי בנפרד מאשתו, המשיבה השנייה (להלן – המשיבה), מן הארץ; אך קבע בהחלטותיו, שהצו יבוטל בתנאים שקבע, כמצוטט בפסק-דינו של חברי, השופט טל. בין תנאים אלה נכלל התנאי של:

"הפקדת ערבות בנקאית על סך השווה ל-50,000 דולר בש"ח להבטחת קיומה הכלכלית(!) של האישה" (ההדגשה שלי – ת' א').

בית הדין הרבני הגדול דחה ברוב דעות את ערעור העותר על פסק-הדין.

2. כפי שביאר חברי, השופט טל, בפסק-דינו, אין בהפקדת "טופס הרשאה לנחפז לצאת לדרך" על-ידי העותר להבטיח את המשיבה מפני חשש עגינות, ונדרשים לכך ביטחונות נוספים. הצהרתו של העותר על נכונותו להשליש הרשאה וגם גט קודם יציאתו את הארץ, אין בה הבטחה מספקת של המשיבה מחשש עגינות, בשל יכולתו של העותר לחזור בו מרצונו לתת למשיבה גט ולבטל את השליחות, אפילו התחייב שלא לבטלה. יוצא, שבית הדין פעל במסגרת סמכותו כשדן ושקל אם להתיר את יציאתו של העותר מן הארץ, ובאילו תנאים להתיר זאת.

3. אך עדיין שאלה היא, אם כל התנאים שקבע לעניין זה נקבעו במסגרת סמכותו.

בפרשת לב דן חברי, השופט ברק, בהרחבה בשאלה מתי עלול צו עיכוב יציאה מן הארץ, אשר ניתן על-ידי בית-דין רבני, להתבטל מחמת חריגה מסמכות, בהתחשב, בין היתר, בזכויות היסוד הנזכרות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראה סעיפים 5 ו-6 של חוק היסוד). בין היתר נקבע באותו פסק-דין, שבבוא בית הדין, ככל ערכאה שיפוטית, להחליט על עיכוב יציאתו של אדם מהארץ, עליו ליתן משקל ראוי לזכויות היסוד האמורות במערכת שיקוליו, ולפיכך:

"אין בית הדין הרבני מוסמך בגדרי סעד ביניים הניתן על-ידיו מכוח סמכותו לקבוע סדרי דין, לעכב יציאתו של בעל דין מהארץ מקום שלא מתקיימת אמת המידה המאזנת בצורה ראויה בין הערכים, האינטרסים והעקרונות הנוגעים לעניין" (שם, בעמ' 511).

וכן:

"...עד כמה שצווי-ביניים אלה אינם מקיימים את האיזון העדין בין הערכים, העקרונות והאינטרסים שיש לקחת בחשבון – ובמרכזם זכויות האדם של הצדדים למשפט ושל צדדים שלישיים – הם חורגים מעבר לסמכות הטבועה (שביטויה עתה בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג) הנתונה לבית הדין הרבני ליתן סעד ביניים" (שם, בעמ' 512).

אכן, לפי העובדות כפי שנקבעו בפרשת לב, ובהתחשב בהלכה זו, בוטל על-ידי בית-משפט זה צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן נגד העותרים באותו עניין.

4. גם כשמוסמך בית הדין, כמו כל ערכאה שיפוטית אחרת, למנוע יציאת צד לדיון מהארץ, לצורך הבטחת זכויותיו המהותיות של הצד האחר לדיון, עליו לבחון אם לא קיימות דרכים דראסטיות פחות להבטחת אותו אינטרס שמצא אותו כראוי להגנה. דרך אפשרית לכך היא בקביעת תנאים, שרק בהתמלאם תותר היציאה מן הארץ. תנאים אלה צריכים להלום את המטרה של הגנה על אותו אינטרס הראוי להגנה. לעומת זאת, אם יקבע בית הדין במסגרת החלטתו תנאים שאינם באים לשרת את אותו אינטרס אלא עניין זר לו, קביעת תנאים אלה תהווה חריגה מסמכות מה שעל בית הדין להחליט בו הוא, אם יש מקום ליתן את הסעד הדיוני של עיכוב יציאה מן הארץ, או לקבוע תנאים הולמים, אשר יבואו במקום עיכוב היציאה וישיגו את המטרה שעיכוב היציאה מן הארץ בא לשרת. אין הוא רשאי להתנות במסגרת תנאים אלה תנאים שאינם באים לשרת מטרה זו.

5. אם נחזור לענייננו, דעתי היא, שאף כי מוסמך היה בית הדין להתנות את יציאתו של העותר מן הארץ בתנאים שיבטיחו את המשיבה מפני עגינות, בתנאים שקבע בית הדין בדבר מתן ערבות בנקאית בסך 50,000 דולר, חרג מסמכותו.

התנאי בדבר מתן ערבות בנקאית נקבע, כאמור, בהחלטת בית הדין הרבני האזורי, להבטחת הקיום הכלכלי של המשיבה. אך כפי שמצוין בעתירה, והדבר לא הוכחש בתצהיר התשובה, עניין מזונותיה של האישה הוסדר על-פי תביעה למזונות שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי. הדבר הוסדר בדרך המבטיחה למשיבה את מחצית הכנסתו של העותר כפנסיונר. יוצא, שבמסגרת התנאים ליציאת העותר מן הארץ התנה בית הדין תנאי בדבר מתן ערבות בנקאית אשר נועדה להבטיח עניין קיום כלכלי למשיבה, מה שלא היה במסגרת סמכותו, ולא מפני חשש עגינות, עניין אשר הוא שהיה בסמכותו. כמו חברי, השופט טל, אינני רואה בתוקף מה נזקק בית הדין לעניין זה של הבטחת מזונותיה של המשיבה. די, לדעתי, בנימוק זה כדי לבטל את התנאי בדבר ערבות בנקאית שעליה החליט בית הדין הרבני האזורי, ואשר אושר בדעת הרוב בבית הדין הגדול.

6. דעתי היא, שאין לקיים גם את חלק ההחלטה שעל פיו ייתן העותר ייפוי-כוח לבית הדין, ואם תוך שישה חודשים ממועד יציאתו מן הארץ לא יחזור העותר ארצה, יפעיל בית הדין את ייפוי הכוח שנמסר לו וירשום את מחצית הדירה המשותפת השייכת לו על שם האישה.

חלק זה של ההחלטה מיועד להבטיח את חזרת העותר ארצה, ובכך למנוע עגינות מהמשיבה. אך כדי להבטיח זאת, אין צורך בתנאי כה דראסטי. תנאי זה אינו מקיים, לדעתי, את האיזון הדרוש בין הצורך, מצד אחד, להבטיח את שובו של המערער ארצה לבין הצורך, מצד שני, שלא לפגוע בזכותו של העותר לצאת מהארץ לצרכיו, בלי להכביד עליו מעבר לנדרש כדי להבטיח את חזרתו ארצה. מה אם יוברר, לדוגמה, שהעותר לא חזר ארצה בתוך שישה חודשים מנימוקי בריאות, או שיוברר שהוא מאחר את שובו ארצה מנימוקים סבירים אחרים, אך אין חשש שלא יחזור ארצה, אם גם באיחור מה? לדעתי, תנאי שעל פיו, בשל איחור קל לשוב ארצה, יאבד העותר מיד את הזכויות הרשומות על שמו בדירה, הינו תנאי בלתי סביר להתרת יציאתו מן הארץ והוא חורג מהמטרה שלשמה מוטלים תנאים לעיכוב יציאתו מן הארץ.

ראוי בעניין זה לחזור ולהזכיר, שעל-פי סעיף 6(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אחת מזכויות היסוד היא, ש"כל אדם חופשי לצאת מישראל" ואין לפגוע בזכות יסוד זו אלא במקרה שמוצדק הדבר בשל הצורך לשמור על זכות או על אינטרס בני הגנה, ובמידה הנדרשת לכך, תוך איזון ושיקלול כל הנסיבות והשיקולים הנוגעים לעניין.

בענייננו, די היה במתן ערבות עצמית וצד ג' מתאימים להבטחת חזרתו של העותר ארצה. אכן, בא-כוח המשיבה הצהיר לפנינו שאין הוא עומד על קיומו של התנאי בדבר הפקדת ייפוי-כוח, וכי הוא נכון להסתפק בערבות שאינה בנקאית, כפי שנכון היה להסתפק בערבות כזו (ולא בנקאית) במקרים קודמים כשהותרה יציאתו של העותר מן הארץ.

על-כן, יש לבטל את התנאי בדבר מתן ייפוי-כוח, ובמקומו יינתנו על-ידי העותר ערבות עצמית וכן ערבות צד שלישי לשביעות רצון בית הדין האזורי בסך 50,000 ₪ כל אחת מהן, כתנאי להבטחת חזרתו של העותר ארצה.

7. על סמך כל האמור לעיל, לו דעתי נשמעה, הייתי עושה את הצו על-תנאי למוחלט, במובן זה שהתנאי בהחלטות בין הדין האזורי, אשר אושרו על-ידי בית הדין הרבני הגדול, בדבר הפקדת ערבות בנקאית בסך 50,000 דולר יבוטל, ובמקום התנאי בדבר מתן ייפוי-כוח לבית הדין יבוא התנאי בדבר מתן ערבויות כאמור בפיסקה 6 לעיל.

כן הייתי קובע שבנסיבות המקרה יישא כל צד בהוצאותיו.

המשנה לנשיא א' ברק
: אני מסכים לפסק-דינו של חברי, השופט אור.

הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

ניתן היום, י"ג בתשרי תשנ"ה (18.9.94).








בג"צ בית המשפט העליון 4358/93 אפרים צוק נ' בית הדין הרבני גדול בירושלים, חסיה צוק, [ פ"ד: מח 4 563 ] (פורסם ב-ֽ 18/09/1994)