פסקי דין על רבקה תמיר | פסקי דין על בועז תמיר | פסקי דין על צבי זקן ואח' | פסקי דין על טל אלדר | פסקי דין על אלי לוי |

12992/06 א     16/02/2009




א 12992/06 רבקה תמיר, בועז תמיר, צבי זקן ואח' נ' טל אלדר, אלי לוי




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
א
012992/06


לפני:
כב' השופט עודד שחם
תאריך:
17/02/2009




בעניין
:
1 . רבקה תמיר

2 . בועז תמיר
3 . צבי זקן
4 . משה מרציאנו
5 . יצחק מרציאנו





התובעים

נ
ג
ד


1 . טל אלדר

2 . אלי לוי





הנתבעים



פסק דין

בפני
י תביעת פינוי.

1. התובעים הם בעלים של יחידות שונות בבית משותף המצוי בפינת רחוב יפו ורחוב ריבלין בירושלים (להלן – הבניין). הנתבע, טל אלדר
(להלן – הנתבע או אלדר), הוא דייר מוגן באחת היחידות בבניין. המדובר ביחידה מספר 28 בשטח 138 מ"ר בבניין (להלן – היחידה). הנתבע הפעיל ביחידה זו עסק ששימש כדיסקוטק או מסעדה. אין מחלוקת כי בבניין עשרות יחידות דיור. אין מחלוקת גם, כי הבניין היה בעבר בבעלות חלקית של חברת עמידר. בשלב מסויים, נמכרו היחידות בנכס לדיירים. בגדר הרכישה, נמכרה גם יחידתו של הנתבע לדיירים. התובעים טוענים, כי הם חלק מן הדיירים שמימנו את רכישת היחידות הפנויות, ועל כן הם היום חלק מן הבעלים של היחידה. הסעד המבוקש בתביעה מבוסס על שתי עילות:

(א) לטענת התובעים, הנתבע נטש את מקום העסק כעשר שנים לפני הגשת התביעה, ועל כן איבד את זכויותיו.

(ב) לטענת התובעים, הנתבע לא שילם דמי שכירות לגורם כלשהו, וגם מסיבה זו איבד את זכויותיו בנכס.

2. מהלך הדיון יהיה כדלקמן. אדון תחילה במעמד התובעים בהליך שבפני
י. מסקנתי היא, כי בנסיבות העניין לתובעים יש מעמד בתביעה הנדונה. אחרי כן, אדון בטענות התובעים לעילת פינוי. מסקנתי היא, כי עילות הפינוי הנטענות על ידי התובעים הוכחו. לבסוף, אדון בטענות הנתבע לסעד מן הצדק. מסקנתי היא, כי הנתבע לא עמד בנטל לשכנע כי יש מקום למתן סעד כאמור.

מעמד

3. מטעם התובעים הוגש תצהיר של אחד מהם, מר בועז תמיר
(להלן – תמיר). מן התצהיר עולה, כי הדיירים בבניין רכשו במהלך השנים את הבעלות ביחידותיהם מן הבעלים המקוריים, חברת עמידר בע"מ ובנק הפועלים בע"מ (ראו בפיסקאות 5, 8 לתצהיר). לגבי יחידות אשר לא נרכשו על ידי הדיירים שלהן, דוגמת היחידה נשוא התביעה, הרי שאלה נרכשו על ידי הדיירים האחרים, ובהם התובעים (בפיסקאות 8, 9 לתצהיר האמור). דברים אלה לא נסתרו בחקירתו הנגדית של תמיר. הם מלמדים על זיקה קניינית ישירה של התובעים ביחידה. די בכך על מנת להצמיח לתובעים מעמד בדין להגשת התביעה נגד הנתבע.

4. (א) לעניין זה אוסיף ואציין, כי על פי החומר שבפני
י, לצורך ביצוע הרכישה מטעם הדיירים, מונו נאמנים על ידי בית המשפט. ביום 12.3.07 מסרו הנאמנים הודעה בתיק שבפני
י, לפיה הם סבורים שהתביעה מוצדקת, ביקשו להיות מצורפים לתביעה, והודיעו כי יהיו מוכנים לבוא בנעלי התובעים.

(ב) בהמשך לכך, ביום 29.5.07 התקיים בפני
י דיון במעמד הצדדים והנאמן. הנאמן ביקש כי בא כוח התובעים, עו"ד ג'משיד, ייצג אותו בהליך שבפני
י (עמוד 3, שורות 26 – 27). החלטתי באותו יום, כי הנאמנים יהיו מיוצגים בהליך שבפני
י על ידי בא כוח התובעים, ולא יתייצבו באופן ישיר להליך. אף על רקע זה, יש לתובעים מעמד בהליך שבפני
י.

נטישה

5. (א) עילת הנטישה אינה נזכרת באופן מפורש בעילות הפינוי המנויות בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב – 1972 (להלן – חוק הגנת הדייר). הגיונה של עילה זו הוסבר בע"א 977/91
הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים נ' נוסייבה
פ"ד מו (5) 758 (1992). צויין שם, מפי כב' הנשיא מ' שמגר, כי

"עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בית המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131 לחוק. הרציונל של חוק הגנת הדייר, הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או את בית העסק

שלהם, כל זמן שהם עומדים בדרישות החוק. רציונל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר

, בלי כוונה לחזור אליו. מי שנוטש, עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג, או לחילופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על הנוטשים את הגנת החוק" (בעמוד 765)

(ב) על רקע זה נפסק שם, כי בעל בית הטוען כי השוכר נטש את המושכר

ושהוא לא עושה בו כל שימוש, חייב להוכיח שני יסודות מצטברים: (א) יסוד פיסי-עובדתי: הדייר עזב את המושכר (ב) יסוד נפשי: העדר כוונה מצד הדייר לחזור למושכר. הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים. הרצון לחזור, וסיכוי ממשי לחזרה. אין די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים (שם, שם).
(ג) נטל השכנוע לעניין זה מוטל על בעל הנכס. לעניין זה נפסק, כי
"בעל הבית התובע פינוי, חייב לשכנע את בית המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו, כי הוא המוציא מחברו. נטל שכנוע זה, נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. אלא מאי? משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לתביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אם הדייר יכול להראות, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור ... אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו, והוא, הדייר, חייב להוכיח את שלא נטש. כאמור, נטל שכנוע זה מוטל על התובע. הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן, כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהיתה נטישה. ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק"
(ע"א 170/63
פפסימידוף ואח'
נ' חיזק ואח'

פ"ד יז(4)2498, 2501; ד' בר-אופיר בספרו הנ"ל, בעמוד 115).

(ד) זאת ועוד. כשבאים לענות על השאלה אם השוכר נטש את המושכר, הכלל הוא כי יש להביא בחשבון את נסיבות השכירות, טיב ושימוש המושכר ואת המוסכם בין השוכר ובין המשכיר. עוד נקבע בפסיקה, שהמשכת השימוש שלמענו הושכר הנכס, תוך שמירת האינטרס שיש בו לשוכר, ראויה להגנת החוק ואיננה מהווה נטישה (בר אופיר,
סוגיות בדיני הגנת הדייר
, מהדורה שנייה, אוגוסט 2005, בעמוד 125).


(ה) מה הדין מקום בו לאחר הנטישה חזר הדייר לנכס הנטוש? לעניין זה מציין בר אופיר, כי

"אם נטש דייר את המושכר, אבדה לו הגנת החוק ובעל הבית רשאי לתבוע את החזרת החזקה. דברים אלה אמורים גם אם הדייר שב למושכרו והמשיך להתגורר בו, לאחר שהוגשה נגדו תביעת פינוי. שיבה מעין זו אין בה כדי לבטל את נטישתו של הדייר, והיא לא תשמש הגנה בפני
תביעת פינוי. הטעם לכך הוא כי הגנת הדייר מותנית בהמשך השימוש בפועל במושכר לצורך מגורים, ומשפקע השימוש פוקעת עימו גם הגנת החוק.... בנסיבות שבהן נוטש הדייר את דירתו ולא מחזיר את החזקה בה לבעל הבית ... אין רואים בו מחזיק לפי חוק הגנת הדייר.
הגנת החוק צמודה אך ורק לשימוש בפועל במושכר לצורך המטרה המוסכמת, והיא פוקעת יחד עם הפסקת אותו שימוש
... דייר נוטש אשר חזר אל הדירה והוסיף להתגורר בה, אין רואים אותו כמי שממשיך להחזיק בדירה, אלא כמי שמנסה לרכוש את החזקה מחדש. הכלל הוא כי עם הנטישה חזרה הזכות לחזקה בדירה אל המשכיר, בעוד שהשיבה אליה על ידי הדייר הנוטש איננה מהווה המשך החזקה בה, אלא ניסיון לרכוש אותה מחדש. ועל כך החוק איננו מגן"

(בספרו הנ"ל, בעמודים 132 – 133; ההדגשה הוספה)

(ו) אבחן את עובדות המקרה שבפני
י על רקע עקרונות אלה.

6. נקודת המוצא לדיון נמצאת במטרת השכירות. הנתבע הציג הסכם שכירות מיום 1.4.1986 (נספח א' לתצהירו בבקשה לביטול צו מניעה, בש"א 8047/06). המשכיר על פי ההסכם הוא זאב טפרברג (להלן – טפרברג), בשם הבעלים של 75.15% של הנכס. תקופת השכירות היא 12 חודשים, המסתיימים ביום 31.3.1987. בהסכם צויין, בפיסקה י' של פרק התנאים המיוחדים, כי "מאחר והשוכר שילם דמי מפתח בגין השכירות, נשוא חוזה זה, לכן ייהפך להיות דייר מוגן במושכר לאחר תום התקופה החוזית בתנאים המצוינים בהסכם זה". צויין עוד, כי מטרת השכירות היא "מסעדה ו/או מכירת מוצרים מוגמרים" (המבוא להסכם).

7. (א) על פי התשתית הראייתית שבפני
י, היחידה אינה משמשת למטרה האמורה מזה כ – 15 שנים. תמיר הצהיר כי היחידה נמצאת מתחת דירתו (פיסקה 6 לתצהיר תמיר בתמיכה לבקשה לצו זמני; ראו בחקירתו הנגדית, עמוד 4, שורה 13). היחידה שימשה כדיסקוטק/מסעדה שהופעלו על ידי הנתבע (בפיסקה 6 לתצהיר תמיר בתמיכה לבקשה לצו זמני
[1]
). הנתבע נטש את המקום בעקבות כשלון עסקיו לפחות משנת 1995 (פיסקה 3 לתצהירו). בחקירתו הנגדית הסביר תמיר, כי בשנת 1993 עסקו של הנתבע גווע, היה סכסוך בין הנתבע ובין תמיר בשל רעש, אשר הגיע להכרעה בבית משפט, ובשנת 1993 – 1994 העסק נסגר (עמוד 4, שורות 23 – 24). תמיר העיד, כי מאז עסקו של הנתבע אינו פתוח (עמוד 4, שורה 26; ראו גם בעמוד 10, שורה 15).

(ב) תמיר הוסיף, כי מאז ועד הגשת התביעה, בשנת 2006, ראה את הנתבע אולי 3 – 4 פעמים, והמקום לא היה פעיל כלל (בפיסקה 3 לתצהירו). הוא הוסיף, כי "היחידה בה מדובר היתה נטושה שנים רבות, פרוצה בחלקה, מלאה באשפה, פסולת בניין ומוזנחת. מר טל אלדר
לא נכנס שם ולא ניהל בה כל עסק. בשלב מסויים שימש המקום 'מגורים' להומלסים מזדמנים, ומן המקום עלתה תמיד צחנה" (בפיסקה 4 לתצהירו)
[2]
. תמיר העיד, כי הוא רואה מדי יום את הזוהמה וה"בלאגן", כהגדרתו, במקום (עמוד 6, שורות 25 – 26).

(ג) עוד הוסיף תמיר, כי "היחידה בה מדובר לא היתה מחוברת למים ולא לחשמל תקופות ארוכות, וכן צברה חובות ארנונה כבדים. מקצת מהחשבונות של מר טל אלדר
היו פזורים בחצר הבניין ללא כל דורש" (בפיסקה 6 לתצהירו). לתצהירו צורף כנספח חשבון של העירייה בגין חובות ארנונה ומים משנים קודמות, בסך של 433,186.02 ₪, מיום 31.3.1998. תמיר העיד, כי המדובר באחד חשבונות הפזורים על רצפת הכניסה לבית המשותף (עמוד 8, שורות 19 – 20).

(ד) תמיר עורר רושם אמין. הוא נחקר חקירה נגדית ממצה. עדותו עמדה ללא קושי במבחן החקירה הנגדית. טענותיו העיקריות לא נסתרו. אני נותן לעדות זו את מלוא המשקל.

8. עדותו של תמיר נתמכת בדברים ברורים שנכתבו מטעמו של הנתבע בזמן אמת.

(א) ביום 25.10.2004, פנה בא כוחו של הנתבע דאז, עו"ד עצמון, אל טפרברג. המכתב נעשה מטעמו של הנתבע (ראו סעיף 6 לתצהירו של הנתבע בבש"א 8047/06, בקשת הנתבע לביטול צו מניעה זמני). הוא צורף כנספח ב' לתצהיר האמור. עניינו של המכתב הוא היחידה. נכתב בו בבירור, כי "מזה שנים רבות שהנכס הנ'ל סגור ולא נעשה בו שימוש".

(ב) לתצהיר הנתבע בבש"א 8047/06 הנ"ל צורף מכתב נוסף של עו"ד עצמון מיום 22.5.06 (נספח ד' לבקשה הנ"ל). המכתב מופנה לאחד הנאמנים בנכס. עניינו הוא היחידה. נטען בו כי "החנות של מר טל [הכוונה ליחידה – ע.ש.] סגורה שנים רבות בעיקר מפאת חובות ארנונה לעירית ירושלים".

(ג) ממכתבים אלה עולה הודאה חד משמעית, מטעמו של הנתבע, כי הן בשנת 2004, והן בשנת 2006, העסק שנוהל ביחידה היה סגור מזה שנים רבות. לדברים ברורים אלה לא נמסר הסבר כלשהו, הגורע ממשקלם.

9. עדותו של תמיר נתמכת גם על ידי עדותו של הנתבע עצמו. בחקירה נגדית מסר הנתבע, כי ניהל במקום פאב בשם לאלוס, אשר נסגר בסביבות השנים 1992 – 1994 (עמוד 21, שורה 2)
[3]
. בהמשך חקירתו הנגדית טען הנתבע כי מאז נסגר פאב לאלוס, היה במקום ציוד, "אם להגיד שעבד מבחינת העסק שהיה פעיל
בתור עסק לא
" (עמוד 21, שורה 12). עולה גם מכך הודאה ברורה, מפורשת וחד משמעית, כי במקום לא היה עסק למעשה משנת 1993. דברים אלה תואמים את עיקר עדותו של תמיר. הם תואמים גם את העולה ממכתבי בא כוחו של הנתבע, אשר נעשו מטעם הנתבע ובשמו.

10. (א) ודוק. לא נעלם מעיני, כי מטעם הנתבע הועלתה בהליך שבפני
י טענה, כאילו המקום משמש מעין מועדון למשחקי קלפים, שש בש, ושתיית משקאות חמים. הובאו עדים שונים לביסוסה של טענה זו (ראו, למשל, תצהיר יעקב טבדידי (להלן – טבדידי), אחיו של הנתבע, בפיסקה 5 לתצהיר; תצהיר אבי כהן (להלן – כהן, בפיסקה 9)).

(ב) אני דוחה טענה זו. הנתבע הגיש בהליך זה שני תצהירים, האחד במסגרת בקשה לביטול צו מניעה, והשני תצהיר עדות ראשית. הוא הגיש כתב הגנה, ואחרי כן, ברשות בית המשפט, כתב הגנה מתוקן. הטענה בדבר ניהול מועדון כאמור במקום לא הועלתה ולו באחד ממסמכים מאלה. אין בפני
י כל הסבר לחסר מתמיה זה. אם אכן היה מנוהל במקום עסק של מועדון על ידי הנתבע, ניתן היה לצפות, בראש ובראשונה, כי הדבר יעלה מעדותו שלו. העדר עדות כלשהי של הנתבע לעניין זה משמיט לחלוטין את הבסיס מתחת לטענה זו.

(ג) זו אף זו, דבריו לעיל של הנתבע, לפיהם מאז נסגר הפאב שהיה במקום לא מנוהל שם עסק, עומדים בסתירה חזיתית לטענה הנטענת מטעמו עתה. אפילו בחקירה חוזרת לא טען הנתבע כי הוא מנהל במקום עסק של מועדון, כנטען. לדבריו, במענה לשאלה מה הוא עושה במקום, "... הייתי בא לפעמים .... לפעמים אני מסדר, לפעמים אני יושב משחק עם השכנים. אני הייתי בא מסדר ומנקה" (עמוד 21, שורות 18 – 19). לשאלה מה שיחק, השיב כי הוא אוהב לשחק שש בש (עמוד 21, שורה 21). מובן, כי בכל האמור אין כדי ללמד על ניהול מועדון, או עסק אחר כלשהו, במקום. ממילא, עולה מעדות הנתבע בבירור, כי מאז סביבות שנת 1994, לא משמש המקום למטרה הקבועה בהסכם השכירות.

(ד) על רקע זה, אין לי קושי לקבל את עדותו של תמיר בנקודה זו. לטענה כי במקום יש עסק פתוח לקלפים מדי יום כמה שעות, השיב תמיר כי "לא היה ולא נברא. הרצפה שלי זה התקרה שלו. אני שומע כל ציוץ שם. שנים לא היה שם דבר" (עמוד 5, שורות 1 – 2). דברים אלה תואמים היטב את גירסת הנתבע, הן בזמן אמת, והן בחקירתו הנגדית.

(ה) בשולי עניין זה אציין, כי למעשה, גם מעדותו של טבדידי, אשר העיד מטעם הנתבע, עולה כי לאמיתו של דבר לא התנהל ביחידה עסק של מועדון שש בש וקלפים, כנטען. מעדות טבדידי עולה, כי המקום לא הכניס כסף, ולכן הוא ששילם עבור הנתבע לחברת החשמל (עמוד 18, שורה 16). הוא חזר על טענה דומה, כאשר הסביר מדוע הנתבע לא רכש את הנכס כאשר הדבר הוצע על ידי חברת עמידר (עמוד 19, שורות 8 – 9). לגבי הטענה בדבר עסק של קלפים ושש בש ושתייה שנוהל במקום, טען טבדידי כי לא היה מדובר בעסק טוב. טבדידי טען לטענתו הוציא הרבה כסף שאנשים יבואו וישחקו, היה צריך לשלם להם שיגיעו, רק שהעסק יהיה פתוח (עמוד 20, שורות 5 – 6). עולה מכך, כי אפילו לשיטתו במקום לא התנהלה פעילות אשר היה לה תוכן עסקי אמיתי.

(ו) לא למותר להעיר, כי יש ממש בטענת התובעים, כי לא הוצגו מסמכים מתבקשים, להוכחת הטענה כי במקום התנהל עסק בתקופה הרלוונטית. לא הוצגו בהקשר זה רישיון עסק, עדות על תשלומים לספקים או לעובדים, או תיעוד על הכנסות כלשהן. אף על רקע זה, יש לדחות את הטענה האמורה.

(ז) לכל האמור יש להוסיף, כי אפילו הייתי קובע, בניגוד לעדות הנתבע עצמו, כי במקום נוהל עסק שעניינו מועדון שש בש וקלפים, לא היה בכך כדי לסייע לנתבע. עסק כאמור חורג בבירור ממטרת השכירות על פי הסכם השכירות. יוצא, כי אין בניהולו – וכאמור, אני קובע כי לא נוהל במקום עסק כזה – כדי ללמד שלא היתה נטישה של הנכס, במובנו של מונח זה בדיני הגנת הדייר.

11. (א) הועלתה טענה, כי בשנת 2002 הנתבע הפעיל שוב עסק במקום, אך הדבר נכשל (ראו פיסקה 4 לתצהיר הנתבע בבקשתו לביטול צו מניעה זמני). טענה זו אינה יכולה לסייע לנתבע. במועד האמור, התרחשה זה מכבר נטישה של העסק. כפי שהוסבר לעיל, לאחר שהתגבשה נטישה של העסק, לא ניתן לאיין את תוצאתה האופרטיבית, והיא פקיעת הדיירות המוגנת.



(ב) לא למותר להעיר, כי טבדידי טען, כי באוגוסט 2002 הנתבע הפעיל שוב את העסק (פיסקה 9 לתצהיר עדותו הראשית). עם זאת, בחקירתו הנגדית התנער מטענה זו (עמוד 18, שורה 20). על רקע זה, עולה אי התאמה בין עדותו ובין עדות הנתבע.


(ג) בנקודה זו אוסיף, כי טבדידי טען שהשקיע עשרות אלפי שקלים בשיפוץ הנכס על מנת לסייע לנתבע, אך בשל המצב הביטחוני הנתבע לא הצליח להעמיד את העסק על הרגלים (בפיסקה 9 לתצהיר העדות הראשית של טבדידי). לא צורף תיעוד מינימלי להוכחת השקעות כלשהן, ודאי לו בהיקף הנטען. על רקע זה, לא אוכל לייחס משקל רב לטענה האמורה.



(ד) עד נוסף, בשם יוסף מרציאנו (להלן – מרציאנו), מסר תחילה תצהיר עדות מטעם התובעים, ואחרי שתצהיר זה נמשך, מסר תצהיר מטעם הנתבעים. בתצהיר מטעם התובעים, אשר הוגש במהלך עדותו כמוצג ת/1, טען כי לפני כשש שנים לערך ניסה הנתבע להפעיל במקום עסק אך לאחר 3 חודשים שב ונטש את המקום (בפיסקה 4). על רקע דברים אלה, ובשים לב לעדותו של טבדידי, לא ניתן לקבוע כי בפועל אכן נוהל עסק במקום בשנת 2002.



12. הועלתה טענה כי הנתבע היה מבצע מדי פעם טיפולי אחזקה קלים ביחידה, ולא נטש אותו (פיסקה 4 לתצהיר הנתבע בבקשה לביטול צו מניעה זמני). אף בטענה זו אין כדי לסייע לנתבע. כאשר במשך שנים ארוכות לא מתקיים ביחידה עסק, ואף קיימים סימנים מובהקים של הזנחה פיזית, אין בפעולות כאמור, אפילו נעשו, כדי לשנות מן המסקנה שהנכס ננטש, הלכה למעשה. אכן, ביטויה של הנטישה אינו מתמצה בחדילתה הפיזית המוחלטת של זיקה כלשהי לנכס. ביטויה של הנטישה מתמקד בחדילת השימוש הפונקציונאלי, אשר לשמו נועדה השכירות בנכס. כפי שעולה מן האמור לעיל בבירור, השימוש האמור בנכס חדל בשנת 1993 – 1994.

13.
העדויות מטעם הנתבע
. קבעתי לעיל, כי העדויות מטעם הנתבע, לפיהן ניהל ביחידה עסק שעניינו משחקי קלפים, שש בש ושתייה חמה, עומדת בסתירה לעדותו שלו. הוספתי וקבעתי, כי הנתבע עצמו אף לא העלה גירסה כזו, למרות שהיו לו הזדמנויות למכביר, בהליך שבפני
י, לעשות כן. המדובר בעניין מרכזי. על רקע סתירה זו, אשר אין לה הסבר מניח את הדעת בחומר שבפני
י, לא אוכל לייחס משקל ממשי לעדויות מטעם הנתבע, לפיהן נוהל עסק כאמור בנכס. מעבר לכך, אוסיף עתה התייחסות קצרה לעדויות השונות שהובאו מטעם הנתבע.

14. (א) עדות טבדידי. טבדידי טען שהנתבע הפסיק את פעילות עסקו בסוף שנות התשעים (בפיסקה 5 לתצהירו). טענה זו עומדת בסתירה לא רק לעדותו האמינה של תמיר, אלא גם לעדות הנתבע עצמו, אשר טען כי הפסיק את פעילות עסקו עוד בשנים 1993 – 1994. גם באי התאמה זו יש כדי להעלות קושי ביחס לעדותו של טבדידי.

(ב) טבדידי טען כי שילם במשך השנים סכומים של עשרות אלפי שקלים עבור חשבון חשמל בנכס הנתבע, ולא היה משלם סכום זה עבור נכס נטוש (בפיסקה 8). טענה זו נסמכת על מסמכים של חברת החשמל אשר צורפו כנספח ב' להסכם זה. מסמכים אלה מעוררים סימני שאלה רבים.

ראשית
, המסמכים נושאים את שמו של טבדידי, ולא את שם הנתבע. לא ברור מהם כי הם מתייחסים אמנם ליחידה.

שנית
, מספרי החוזים המתייחסים לתקופה 2001 – 2004 ולתקופה 2005 – 2006 שונים זה מזה. אין בפני
י הסבר מדוע.

שלישית
, מריכוזי התשלומים שצורפו עולה, כי שולם סכום מצטבר של 12,292 ₪ בתקופה 4/02 – 8/03 (בגין חוזה מספר 2804314), וסכום מצטבר של 871.07 ₪ בתקופה ספטמבר 2005
- ספטמבר 2006 (בגין חוזה מספר 3911933). בגין התקופה שבין אוגוסט 2003 ובין ספטמבר 2005 אין אינדיקציה ברורה על תשלום כלשהו. הסכומים ששולמו נופלים בהרבה מאלה הנטען להם. בתוך כך עולה מן הפירוט שצורף לריכוזי התשלומים, כי אין מדובר בחיובים בגין צריכה, אלא על בסיס הערכה. הדבר עולה מקיומם של זיכויים בגין צריכה של אלפי קילוואט שעה, כמפורט במסמכים האמורים (וראו עדות תמיר, עמוד 8, שורות 5 – 6). בכל מקרה, אין בנתונים אלה כדי ללמד על ניהול עסק במקום, או כדי לשנות מעדותו הברורה של הנתבע בנקודה זו עצמה.

15. עדות אלי לוי
(להלן – לוי). גם עד זה טען לקיומו של מועדון חברים. הקושי עליו עמדתי בהקשר זה נוגע, ממילא, גם לעדות זו. העדות מוקשית במיוחד, בשים לב לכך שהעד טען כי הוא נמצא במקום על בסיס יום יומי, מזה עשרות שנים (פיסקאות 5, 6 לתצהירו). בתוך כך, לא ברור מתצהירו של העד כי מועדון החברים המנוהל במקום לטענתו הינו עסק, קל וחומר עסק מן הסוג הנקוב בהסכם השכירות. אדרבא, מפיסקה 7 לתצהיר זה עולה כי העסק שניהל הנתבע במקום בשנות השמונים חדל להיות פעיל (ראו גם בפיסקה 9). בדומה לעדים נוספים מטעם הנתבע, אף עדותו של עד זה התאפיינה בעמימות בשאלה מתי חדל עיסקו של הנתבע לפעול במקום. הוא טען כי אינו זוכר (עמוד 14, שורות 6 – 11). עם זאת מסר כי הדבר היה לפני מספר שנים. נוכח כל האמור לעיל, אין בעדות זו כדי לסייע לנתבע.

16. עדות אבי כהן (להלן – כהן). הקושי הנוגע לטענה בדבר ניהול עסק של מועדון חברים במקום מתייחס גם לעדות זו. הוא הדין בקושי הנוגע לעמימות הגירסה בתצהיר, בשאלה מתי חדל לפעול העסק של פאב ומסעדה שניהל הנתבע במקום. יש להעיר, כי כהן אישר בחקירתו הנגדית, כי פאב מסעדה בשם לאלוס שהנתבע הפעיל במקום, סיים את פעילותו בשנים 1993 – 1994 (עמוד 17, שורה 4). יש בכך כדי לתמוך בגירסת התובעים.

17. (א) עדות גבריאל בונן (להלן – בונן). בונן הצהיר כי בין 2004 ובין אמצע 2006 היה לקוח קבוע בעסק של הנתבע (בפיסקה 1). לטענתו, הנתבע הפעיל במקום מעין מועדון חברים בו ישבו אנשים, שתו שתיה חמה, שיחקו קלפים ושש בש (בפיסקה 5 לתצהירו). בונן הצהיר כי הגיע כמעט מדי יום למקום. לא היתה במקום מסעדה, אבל אנשים אכלו לטענתו סנדוויצ'ים (עמוד 15, שורה 23). לטענת בונן, היו מפרישים למקום אחוז מסויים מן ההימורים על משחקים (עמוד 16, שורות 1 – 3).

(ב) עדות זו לא זכתה לתמיכה בעדות הנתבע עצמו. היא אף סותרת את עדותו הברורה של הנתבע. הטענה כי המקום הניב הכנסות כלשהן אף עומדת בסתירה לעדות אחיו של הנתבע, טבדידי. בנסיבות אלה, לא אוכל לקבל עדות זו.

18. (א) עדות יוסף מרציאנו (להלן – מרציאנו). עד זה מעורר קושי מיוחד. לכתחילה, מסר מרציאנו תצהיר התומך בתביעה. הוא גם מסר תצהיר במסגרת בקשה לצו מניעה זמני, בש"א 7427/06, שם טען כי "... המקום הינו נטוש מזה שנים רבות" (בפיסקה 3 לתצהיר האמור, מיום 18.10.06).

(ב) בתצהיר שהגיש בתמיכה בתביעה העיקרית, אשר הוגש כת/1, טען כי המקום שימש כדיסקוטק, נסגר בשנת 1993 לערך ומאז לא שב לפעילות מסחרית מסודרת (בפיסקה 3). עוד טען כי מעל 10 שנים לא הופעל ביחידה עסק כלשהו, המקום היה נטוש, הדלתות פרוצות בחלקן, ומלא ערימות אשפה ופסולת בניין (בפיסקה 4). עוד טען, כי לפני כשש שנים לערך ניסה הנתבע להפעיל במקום עסק אך לאחר 3 חודשים שב ונטש את המקום (בפיסקה 4). עוד טען, כי היחידה לא היתה מחוברת למים, לפני 6 שנים הנתבע פנה אליו בבקשה להתחבר דרכו למים, העד הסכים והמקום היה מחובר לשלושה חודשים, ולאחר שהעסק נסגר הוא ניתק את החיבור (בפיסקה 5).

(ג) ככל שמרציאנו מבקש למסור עתה גירסה לפיה היחידה לא ננטשה, קשה לסמוך על עדותו, נוכח הדברים האמורים, עליהם חתם תחת אזהרה כי ידועה לו חובתו לומר את האמת. מסקנה זו מתחזקת נוכח עדותו של מרציאנו בדבר הסיבות לשינוי בגירסתו. מרציאנו הסביר, כי שינה את דעתו לאחר שדיבר עם מי שהיה נוכח בעסק, שהם אביו ודודו (עמוד 23, שורות 11 – 12). הוא הסביר כי ממה שראה זה נראה כאילו אין במקום כלום, ומבחינתו זה היה מקום בלי כלום (עמוד 23, שורות 12 – 13). הוא שב ואמר כי לאחר ששוחח עם אביו הבין שהיו דברים שאביו ראה והוא לא (עמוד 24 שורות 9 – 12). בהמשך לכך הוסיף כי היה עדיף שאביו ייתן תצהיר (עמוד 24, שורה 16). על רקע זה, מרחף סימן שאלה גדול מעל כל הגירסה המפורטת בתצהיר שמסר מרציאנו מטעם הנתבע.

(ד) אכן, עולה מן הדברים כי השינוי בגירסתו של העד אינו נובע מדברים בידיעתו האישית, כי אם מדברים המצויים בידיעת אחרים. עובדה זו עולה גם מתוכנן של פיסקאות שונות בתצהירו, אשר הן על פניהן עדות מפי השמועה (ראו טענותיו של העד לעניין מקורות הפרנסה של הנתבע, הסדר בין הנתבע ובין אביו של מרציאנו לעניין צריכת מים, הזדקקותו של הנתבע לאחיו, מחלתה של אשת הנתבע, ומצבו הבריאותי של הנתבע עצמו, פיסקאות 10, 11, 12, 13 לתצהיר העד). יוצא, כי שינוי זה הוא בבחינת עדות שמיעה, אשר לא ניתן לתת לה משקל. בתוך כך, מדבריו האמורים של העד עולה, כי בכל הנוגע לדברים אותם הוא יודע מידיעתו האישית, לא חל גם עתה שינוי מהותי בגירסתו הבסיסית, לפיה המדובר ביחידה נטושה.

(ה) זאת ועוד, אפילו גירסתו העדכנית של מרציאנו, מטעם הנתבע, נוטה לתמוך בנקודות מהותיות דווקא בגירסת התובעים. כך, על פי תצהירו של מרציאנו, משנת 1997, לא פעל ביחידה עסק רציני ומסודר, והנתבע היה מפעיל במקום מועדון חברים בו היו יושבים בלילות, משחקים שש בש, קלפים, רמי וקוביות, וקצת שותים ואוכלים דברים קטנים ללא מטבח (בפיסקה 4). הפעילות במקום היתה לא גדולה, 2 – 6 שולחנות משחק, "וכלל לא החשבתי אותה לפעילות" (בפיסקה 5). כאשר הוצג למרציאנו תצהירו בצו הזמני, העיד כי מבחינתו המקום שנמצאים בו כמה אנשים שמשחקים שש בש וקלפים לא ראה בזה עסק, כדבריו "איזה עסק זה" (עמוד 24, שורות 21 – 24). יש בדברים אלה תמיכה דווקא בגירסה מטעם התובעים.

(ו) זו אף זו, על פי תצהירו העדכני של מרציאנו, המקום היה מוזנח באזור הדלת הקרובה לעסק של מרציאנו, במשך תקופות היו מונחים בחוץ מקרר ושולחנות ישנים, ציוד זרוק וקצת פסולת בניין, (בפיסקה 8). בחקירה חוזרת העיד מרציאנו, כי ראה שתי "דלתות קצת שבורות ופרוצות עם מקררים וקצת זבל בחוץ" (עמוד 27, שורות 10 – 12). גם בתיאור זה יש כדי לתמוך בגירסת התובעים, כפי שהובאה על ידי תמיר.

(ז) מרציאנו העיד עוד כי ראה מדי פעם אנשים מגיעים למקום, שותים בו, משחקים קלפים ושש בש (בעמוד 27). הוא לא היה יכול לומר באיזה תדירות מדובר (שם, שם). על רקע זה, אין בעדות זו תשתית, ולו ראשונית, לקבל את הטענה העולה מטעם הנתבע לפיה הלה לא נטש את המקום, בכל הנוגע למטרה הקבועה בהסכם השכירות.

(ח) בתוך כך עולה מתצהירו של מרציאנו, אשר ניתן מטעם הנתבע, כי המקום לא היה מחובר למים במשך שנים. מרציאנו הצהיר (בפיסקה 9) כי לפני שש שנים (היינו, 2002), הנתבע ניסה להפעיל במקום "שוב עסק רציני", ביקש להתחבר דרך מרציאנו למים וחובר למספר חודשים, אך העסק לא התרומם (בפיסקה 9 לתצהירו). יוצא מכך, כי לפני שנת 2002 ואחריה, המקום לא היה מחובר למערכת המים. בשים לב למטרת השכירות, יש אף בכך אינדיקציה מהותית לנטישתו.

(ט) גם על פי עדותו הנוכחית של מרציאנו, צריכת המים במקום אחרי 2002, עליה אין מרציאנו יכול להעיד מידיעה אישית, היתה נמוכה ביותר, ולא עלתה כדי תשלום חודשי הגבוה מכמה עשרות שקלים לכל היותר (בפיסקה 10). יש בנתון זה תמיכה בטענת הנטישה. הוא אינו מתיישב עם טענה כי במקום מתנהל עסק, התואם את מטרת השכירות הקבועה בהסכם השכירות.

(י) לעניין חוב מים, עולה מן החומר שבפני
י כי לגבי הנכס היה חוב של עשרות אלפי שקלים בגין צריכת מים (ראו מוצג נ/2, חשבון תקופתי של עיריית ירושלים, מיום 31.3.1998). מן החשבון לא ברור לאיזו תקופה הוא מתייחס. כל שנאמר בו הוא כי המדובר בחוב משנים קודמות. אפשר בהחלט, כי המדובר בחוב מן התקופה שנוהל במקום העסק בשם "לאלוס". אין בפני
י תשתית אמינה אשר בהסתמך עליה ניתן לקבוע, כי החשבון מתייחס לתקופה נשוא התביעה שבפני
י. לפיכך, אין בעניין זה כדי לסייע לנתבע.

19. אסכם עניין זה. מן הראיות עולה כי הנתבע אינו מנהל במקום עסק מזה שנים רבות. בנסיבות אלה, התגבשה עילת נטישה על ידי הנתבע לפני זמן רב. על פי התשתית שבפני
י אני קובע, כי בעת שהתגבשה עילת הנטישה, לא היתה לנתבע כוונה, המגובה ביכולת ממשית, לחזור ולנהל במקום עסק. האינדיקציה הטובה ביותר לעניין זה היא המציאות הלכה למעשה במקום. כאשר במשך תקופה כה ארוכה לא מנוהל עסק ביחידה, עולה מכך בבירור כי לנתבע אין יכולת כלשהי לחזור ולנהל במקום עסק. כך עולה גם מן הניסיון הכושל בשנת 2002, עליו העידו מספר עדים, לנהל עסק במקום. בהקשר זה יוטעם, כי לא הוצגו מסמכים אלמנטאריים כלשהם, דוגמת פנקסי חשבונות, המעידים כי באותה שנה נוהל במקום עסק, ולו לפרק זמן קצר שבקצרים. בנסיבות אלה אני קובע, כי הוכח, שלא היה סיכוי של ממש לנתבע לחזור ולנהל עסק במקום, לאחר סגירת העסק בשנת 1993 – 1994.

20. מסקנה זו אינה משתנה נוכח כוונתו של הנתבע, בתקופה הסמוכה למועד הגשת התביעה, להשכיר את הנכס לאחרים לצורך ניהול עסק במקום על ידם. באותו מועד, התגבשה עילת הנטישה לפני שנים ארוכות. אין בפעולה זו כדי לשנות מן העילה שנוצרה. זאת ועוד, יש גם ממש בטענת התובעים, כי הסכם השכירות אוסר על השכרת משנה בלא הסכמת הבעלים (ראו סעיף ה' להסכם האמור). מן החומר שבפני
י עולה, כי חרף זאת הנתבע התיימר להשכיר את הנכס לאחרים בשנת 2006, בלא שקיבל את הסכמת הנאמנים (ראו בהקשר זה סעיפים 8 ו – 13 לתצהיר הנתבע בבקשה לביטול צו זמני, בש"א 8047/06; ראו גם העתק מהסכם השכירות מיום 6.9.06, אשר צורף כנספח א' לתגובת מר אלי לוי
, שוכר המשנה, לבקשה לצו מניעה זמני, בש"א 7427/06). כך או כך ברור, כי אין מדובר בכוונה של הנתבע לנהל במקום עסק.

אי תשלום דמי שכירות

21. לתובעים עומדת גם עילת פינוי שעניינה אי תשלום דמי שכירות על ידי הנתבע. נקודת המוצא לעניין זה מצויה בסעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר. הוראה זו קובעת, כעילת פינוי, מצב בו הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו. אין מחלוקת, כי הנתבע לא משלם דמי שכירות מזה שנים רבות (וראו פיסקה 12 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע). הנתבע צירף מכתב המעיד לטענתו על פנייה שלו לחברת עמידר בבקשה לשלם להם דמי שכירות (3.11.04, נספח ג' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע). לטענת הנתבע, הוא נענה כי הנאמנים מטפלים בנכס (בפיסקה 8). כן נטען, כי כל השנים עשה הנתבע מאמץ לאתר את הבעלים בנכס או את מיופה הכוח של הנכס, כדי לשלם לו דמי שכירות, אך הדבר לא צלח בידו (בפיסקה 10). על פי הטענה, הנתבע פנה לטפרברג ואל עמידר, אשר סירבו לקבלו, ובסוף הפקיד שכר דירה בקופת בית המשפט בעצת בא כוחו (בפיסקה 12).

22. (א) לא אוכל לקבל טענות אלה של הנתבע. הנתבע אינו מספק נתונים קונקרטיים אודות פניותיו הנטענות לגורמים שונים. המכתב הנטען מיום 3.11.04 לא צורף. מה שצורף הוא תשובת עמידר למכתב הנתבע. בכל מקרה, המדובר במכתב שנשלח עשר שנים ויותר לאחר שהנתבע חדל להפעיל עסק במקום. לא הוצגו קבלות או תיעוד דומה מצד הנתבע המעיד על תשלום כלשהו במהלך כל התקופה האמורה. לא הוצג תיעוד המעיד על פניות קודמות של הנתבע לעניין זה משך כל התקופה האמורה של יותר מעשר שנים.

(ב) זו אף זו, במכתב מיום 16.11.04, נספח ג' לתצהיר הנתבע, נמסר לבא כוח הנתבע כי הנכס נמכר לעמותת בית פיינגולד, המיוצגת על ידי הנאמנים, עו"הד מנדל והלברייך. בנסיבות אלה לא ברור, כיצד נכתב במכתב אחר של בא כוחו, מיום 22.5.06, נספח ד' לתצהירו, כי רק "בימים האחרונים" נודע לנתבע כי עו"ד מנדל נאמן בנכס. אין אינדיקציה ממשית בראיות שבפני
י, כי בשנת 2004, כאשר נודעו לנתבע הפרטים האמורים, ניסה לשלם את דמי השכירות. גם במכתב הנ"ל נספח ד' לתצהיר הנתבע אין ניסיון כזה.

(ג) אכן, אני מוכן לקבל כי לגבי הבעלות בנכס היתה קיימת מידה של אי בהירות, נוכח מכירתו לדיירים. עם זאת, קשה לקבל כי במשך תקופה של שנים ארוכות, הנתבע ניסה באופן כנה לשלם דמי שכירות, ולא מצא דרך לעשות כן. אין זה סביר כי במשך תקופה כה ארוכה ניסה לשלם, לא הצליח, ולא פנה לייעוץ כלשהו, כשאינו יודע למי עליו לשלם. בהקשר זה יש ממש גם בטענת התובעים, כי הנתבע לא היה יכול שלא להיות מודע להליכי רכישת היחידות על ידי הדיירים, ולמעורבותם של הנאמנים בהליכים אלה. אין הסבר סביר מדוע הנתבע לא פנה, לפני שנים ארוכות, לנאמנים על מנת להסדיר את העניין. בנסיבות אלה, המסקנה המסתברת היא כי הנתבע נמנע מתשלום דמי שכירות נוכח נטישתו את ניהול העסק במקום . יוצא, כי גם עילת פינוי זו הוכחה.

(ד) הנתבע מפנה בטיעוניו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 217/95
הקדש שאול מזרחי ז"ל נ' קורלנסקי
(1996). הוא מפנה לקביעה בפסק הדין, לפיה במצב שבו הדייר חושש לשלם דמי שכירות לאחד מכמה יריבים בעניין הבעלות בנכס, יש לתת לדייר הזדמנות, לאחר ההכרעה בעניין הבעלות, לשלם את דמי השכירות. באותה פרשה היה מדובר בדיירת ששילמה דמי שכירות באופן קבוע, וחדלה מעשות כן רק לאחר שהתגלע סכסוך בין המשכיר ובין אחרים לגבי בעלותו בנכס. המקרה שבפני
י אינו דומה. במקרה זה, עולה מן החומר שבפני
י כי הפסקת התשלום של דמי השכירות אינה קשורה כלל למכירת היחידות בנכס לדיירים, אלא לסגירת עסקו של הנתבע. הנתבע גם לא העיד במקרה זה על חשש מן הסוג שעלה בפרשת
קורלנסקי
הנ"ל. הוא העלה טענה סתמית ובלתי מפורטת אודות ניסיון לשלם את דמי השכירות, אשר העוגן היחיד לה הוא מסמך משנת 2004. בנסיבות אלה, לא ניתן להקיש מן ההכרעה בעניין
קורלנסקי
הנ"ל לעניין שבפני
י.

סעד מן הצדק

23. קבעתי, כי עומדות לתובעים שתי עילות פינוי נגד הנתבע. הנתבע טוען כי יש להימנע מפינויו, וליתן לו סעד מן הצדק. מקום בו קיימת עילת פינוי, הכלל הוא פינוי. סעד מן הצדק הוא החריג לכלל. בע"א 255/57
בוקי והופמן נ' דיאמנד
, פ"ד יג 1009 (1959) פסק בית המשפט העליון (כב' השופט י' זוסמן) כי בבואו לשקול מתן סעד מן הצדק, "השופט חייב ליתן את דעתו על כל הנסיבות של שני הצדדים ועליו להימנע ממתן צו פינוי אם שוכנע, כי הפינוי הוא סנקציה חמורה מדי - אינה צודקת - להפרה שקרתה" (בעמוד 1020 לפסק הדין; ראו גם בר אופיר בספרו הנ"ל, בעמודים 174 – 175). על בית המשפט לשקול את "טיב המושכר, מהות ההפרה, התנהגות הדייר והתנהגות המשכיר" (שם, בעמוד 177).

24. על פי התשתית שבפני
י, אין מקום למתן סעד מן הצדק במקרה זה. אכן, הועלו טענות בדבר נסיבות חייו הקשות של הנתבע, מצבו הכלכלי, מצבו הבריאותי ומצבו המשפחתי. בכל הנוגע למצבו הכלכלי, דומה כי האמור לעיל בדבר נטישת הנכס, והחובות שהוכחו לעיריית ירושלים, נוטים לתמוך בטענות שהועלו. לגבי עניינים אחרים, הרי שלא הונחה תשתית קונקרטית בעדות ובמסמכים של הנתבע עצמו. במצב זה המשקל שניתן לייחס לטענות שהועלו לעניין מצוקת הנתבע אינו רב.

25. יש ממש גם בטענה, כי התביעה הוגשה פרק זמן ניכר לאחר התגבשות עילות הפינוי. עם זאת, משקלה של עובדה זו אינו רב. בנסיבות העניין, היא נובעת מן ההליכים השונים שהתקיימו למכירת היחידות בבניין לדיירים. אין מדובר באשם של מי מן התובעים. אכן, המדובר במקרה שבו מדובר בנטישה מתמשכת, ובאי תשלום דמי שכירות במשך תקופה ארוכה. עוצמתן של עילות הפינוי במקרה זה היא גבוהה, באופן המקשה עד מאד לשקול, בנקודת הזמן הנוכחית, מתן סעד מן הצדק. הנתבע גם אינו מעיד כי שינה את מצבו לרעה על יסוד מצג כלשהו כי לא יפונה מן הנכס. העיכוב בנקיטת ההליך גם לא הצמיח לנתבע ציפייה הראויה להגנה כי לא יפונה.

26. אוסיף, כי לא הוכחה התנהגות בלתי תקינה מבחינה כלשהי של הבעלים בנכס או מי מהם. אכן, נוכח העובדה שהיחידה נרכשה על ידי כלל הדיירים בנכס, עולה כי התועלת לכל אחד מן הדיירים כתוצאה מפינוי הנתבע קטנה יחסית, לעומת לפגיעה הצפויה לנתבע הבודד, כתוצאה מן הפינוי. עם זאת, אינני סבור כי ניתן לייחס משקל רב למבנה הבעלות בנכס. המצב בהליך שבפני
י אינו שונה מהותית ממצב בו נכס בדיירות מוגנת מצוי בבעלות חברה ציבורית, אשר יש לה בעלי מניות רבים. גם במקרה כזה, הנזק לכל בעל מניות קטן כתוצאה מהימנעות מפינוי קטן בהרבה מזה הצפוי לדייר אם יפונה. אין בכך כדי להפחית את הפגיעה הכוללת בבעלי המניות (ובמקרה שבפני
י, בבעלי הדירות) כתוצאה מהימנעות מפינוי. אין בכך כדי להצמיח לדייר ציפייה או אינטרס הראויים להגנה. אף אין בכך כדי להצמיח לדייר טענת הסתמכות כלשהי. אזכיר, בהקשר זה, כי עו"ד ג'משיד ייצג בהליך זה לא רק את בעלי הדירות שצויינו בתביעה, אלא גם את הנאמנים, המייצגים את האינטרס של כלל בעלי הדירות.

27. יש להביא בחשבון גם, כי המדובר ביחידה האמורה לשמש, על פי הסכם השכירות, למטרה עסקית. אין מדובר בפינוי אדם ממקום מגוריו. אין מדובר בנטילת קורת גג. אף אין מדובר בנטילת מקור פרנסה. כפי שעולה בבירור מן הדיון לעיל, בפועל, היחידה אינה משמשת, שנים רבות, כמקור פרנסה לנתבע.

28. על רקע כל אלה, אני קובע כי הנתבע לא הרים את נטל השכנוע להוכיח כי שיקולי צדק מחייבים להימנע מהוצאת צו פינוי בנסיבות מקרה זה.

התוצאה

התביעה מתקבלת. אני מורה על פינויו של הנתבע מן היחידה הידועה כיחידה 28 בשטח 134 מטרים רבועים בקומת הקרקע בחצר בית פיינגולד, הנמצא בפינת רחוב יפו 31 ורחוב ריבלין וידוע כגוש 30035 חלקה 17. בנסיבות העניין, אני קובע כי הפינוי יושלם עד ליום 1.5.09. בהתחשב בהיקפו של התיק ובטיבו, ובקביעותיי בדבר מצבו הכלכלי של הנתבע, אני קובע כי הנתבע ישא בהוצאות התובעים בסך של 1,623 ₪. כמו כן, ישא הנתבע בשכר טירחת עורך דין בסך של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. כל הסכומים ישולמו עד ליום 20.3.09.

ניתן היום כ"ב בשבט, תשס"ט (16 בפברואר 2009) בהעדר הצדדים



עודד שחם
, שופט


[1]


תמיר הסביר בעדותו, כי היחידה שימשה שנים רבות כדיסקוטק, ולאחר שהוצא צו מניעה הנתבע צמצם את ימי הפעילות כדיסקוטק וניסה להפעיל במקום מסעדה (עמוד 10, שורה 8 – 10).
[2]


בחקירתו הסביר, כי לא נקט כל פעולה בקשר לכך, שכן אין גורם אשר ניתן לפנות אליו לעניין זה (עמוד 6, שורות 20 – 21; עמוד 7, שורות 8 – 9). הסבר זה סביר, ולא נסתר בחקירתו.
[3]


לא למותר לציין, כי בתצהיר שצורף לבקשה שהגיש הנתבע לביטול צו מניעה זמני, טען כי העסק שניהל במקום נסגר בסוף שנות התשעים (פיסקה 3 לתצהיר האמור). הטענה האמורה בתצהיר נגועה בחוסר פירוט מתמיה, מצידו של מי אשר אמורה להיות לו ידיעה אישית ובלתי אמצעית מתי הפסיק לנהל עסק במקום. זו אף זו, תשובתו של הנתבע בחקירתו הנגדית אינה עולה בקנה אחד עם טענתו בתצהיר. על רקע זה יש להתייחס בזהירות לטענות שמעלה הנתבע, ככל שלאלה אין תמיכה ממקור בלתי תלוי.







א בית משפט שלום 12992/06 רבקה תמיר, בועז תמיר, צבי זקן ואח' נ' טל אלדר, אלי לוי (פורסם ב-ֽ 16/02/2009)