פסקי דין על י.א.ג.סחר נכסים ובנין בע"מ | פסקי דין על קלימן אדי | פסקי דין על שטיינברג דוד |

21692/05 א     22/05/2005




א 21692/05 י.א.ג.סחר נכסים ובנין בע"מ נ' קלימן אדי, שטיינברג דוד




בעניין:

6



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
021692/05


בפני
:
כב' השופט ברנר חגי
תאריך:
22/05/2005




בעניין:
י.א.ג.סחר נכסים ובנין בע"מ

התובעת;


נ
ג
ד


1 . קלימן אדי

2 . שטיינברג דוד

הנתבעים;


החלטה

1.
התובעת הינה בעלת זכויות חכירה במבנה תעשייתי ברחובות. המבנה הושכר לנתבעים לפי חוזה שכירות מיום 25.10.2001 (להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה"). לפי חוזה השכירות הנתבעים היו אמורים לשלם דמי שכירות, דמי ניהול וחשבונות חשמל ומים. בנוסף היו אמורים להפקיד בידי התובעת פקדון בגובה דמי השכירות לחודשיים ימים, מאחר ולא הוחתמו ערבים לחוזה (ס' 5.4 לחוזה).

2.
התובעת טוענת בכתב התביעה כי החל מחודש נובמבר 2004 הנתבעים מפירים את החוזה. הם אינם משלמים דמי שכירות, דמי ניהול, חשבונות מים וחשמל, וגם לא הפקידו את הפקדון הקבוע בחוזה. שיקים של חברה בבעלות הנתבעים, שנמסרו לצורך תשלום החוב, חוללו באי פרעון. התובעת טוענת לחוב כדלקמן:

(א)
דמי שכירות וניהול החל מנובמבר 2004 וכלה בחודש מרץ 2005- 70,138 ₪.

(ב)
צריכת חשמל החל מספטמבר 2004 וכלה בחודש פברואר 2005- 33,921 ₪.

(ג)
צריכת מים החל מדצמבר 2001 וכלה בחודש דצמבר 2004- 3,725 ₪.

(ד)
פיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה לפי ס' 24.2 לחוזה- 21,555 ₪.

(ה)
פקדון בגובה דמי שכירות לחודשיים- 24,141 ₪.

3.
הנתבעים הגישו בקשה לסילוק על הסף, לחלופין למחיקת כותרת, ולחלופי חלופין, למתן רשות להתגונן. הנתבעים מנמקים את בקשתם לסילוק על הסף בטענה כי עוד בחודש אוגוסט 2003 הסבו את הסכם השכירות לחברת דלישס סנטר בע"מ (להלן: "חברת דלישס"). מה שהנתבעים אינם מגלים הוא שחברת דלישס היא בבעלותם ובניהולם. כראייה להסבת הסכם השכירות הם מציגים חשבוניות מס שהנפיקה התובעת על שם חברת דלישס, שיקים שמשכה חברת דלישס לצורך תשלום דמי השכירות וערבות בנקאית שהועמדה לבקשתה של חברת דלישס.

4.
אין מקום לסלק את התביעה על הסף. הטענה בדבר הסבת חוזה השכירות היא טענת הגנה שיש לברר לגופו של ענין, באשר אין היא נתמכת בחוזה בכתב בין הצדדים. נדון בהרחבה בטענה זו לגופו של ענין, בהמשך.

5.
הנתבעים טוענים כי יש למחוק את כותרת התביעה משום שהתביעה לתשלום חובות חשמל ומים אינה נתמכת בראיות בכתב והיא גם תולדה של הערכה.


אין בידי לקבל טענה זו. הראיה בכתב הנדרשת לצורך תביעה בסדר דין מקוצר בקשר להפרת חוזה, לא רק שאינה חייבת להתייחס לנזק הנטען, אלא שהיא אף אינה חייבת להתייחס לעצם ההפרה. די בכך שהחוזה עצמו מצורף לכתב התביעה:

"הלכה פסוקה היא כי בתביעה על הפרת חוזה די בכך שתובא ראיה בכתב לחוזה עצמו, ואין צורך להביא ראיה בכתב לענין הפרת החוזה כתנאי מוקדם לתביעה בסדר דין מקוצר. ואם הוכח קיומו של החוזה בראיה בכתב, כי אז כשרה התביעה על הפרתו לבוא לפני בית המשפט בסדר דין מקוצר. וכשיש בידי התובע ראיה בכתב על עשיית ההסכם וקיומו, מותר לו לתבוע בסדר דין מקוצר לא רק אותן תביעות שהזכות לתובען קבועה בהסכם עצמו, אלא גם כל אותן תביעות הנובעות מהפרתו או מסיכולו של ההסכם ... במילים אחרות: די בכך שתהיה לתובע ראשית ראיה בכתב על קיום החוזה, ואין צורך בראיה בכתב על העילה כולה."

ד' בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה, מהדורה שביעית (2004) ע' 114-115.

במקרה דנן קובע החוזה עצמו כי הנתבעים ישאו בתשלום חשבונות החשמל והמים, ועל כן די בצירוף החוזה לכתב התביעה כדי להכשיר את בירורה בסדר דין מקוצר.

6.
אין בסיס לטענה כאילו החיוב בחשמל ובמים אינו קצוב. כידוע, חיובי חשמל ומים נעשים על פי קריאות מונה ועל כן מדובר בחיובים קצובים. מכל מקום, הנתבעים לא הראו כי במקרה דנן מדובר בהערכה גרידא, בשונה מחישוב על יסוד קריאת מונים. בהקשר זה ראוי לציין כי:


"... סכום התביעה חייב להיות אמנם קצוב אך איננו חייב להיות מוסכם. כפירתו של הנתבע בפרט זה או אחר של החשבון תהיה טעונה בירור בשעת הדיון (אם תינתן רשות להתגונן), אך איננה פוסלת את התביעה מלהיות בת סדר דין מקוצר ... בתביעה להחזר הוצאות אין צורך שסכום התביעה יפורט בראיה בכתב, ובלבד שמדובר בסכום קצוב שניתן לבררו על ידי ראיה חיצונית".


ד' בר אופיר, ספרו הנ"

ל

בע' 120, 122.


בע"א 772/79 עיזבון המנוח ארוין שמרון ז"ל נ' נחום וסקביץ
פ"ד לו(4), 78 ,עמ' 85-86, נפסק:

"הגעתי לכלל מסקנה, שגם התביעה להוצאות כשרה להתברר בסדר דין מקוצר. מסכים אני עם המערערים, שניתן לתבוע בדרך זו גם על יסוד ראיה בכתב, כמו סעיף 6 למסמך, שעליו סבה התביעה, שהסכום לא נזכר בה, ובלבד שמדובר בסכום קצוב, שניתן לבררו על-ידי ראיה חיצונית..."

משמע, עצם העובדה שהתובעת לא צירפה לכתב התביעה אסמכתא בכתב להוכחת שיעורו של חוב החשמל והמים, היא כשלעצמה אינה עילה למחיקת הכותרת, שכן חובות חשמל ומים מעצם טיבם וטבעם ניתנים לחישוב אריתמטי מדוייק על יסוד קריאת מונה.

7.
על כן אין מקום למחוק את כותרת התביעה.

8.
לגופו של ענין טוענים הנתבעים כי הסבו את חוזה השכירות לחברת דלישס (שכיום אנו יודעים כי מדובר בחברה בבעלותם ובניהולם), ועל כן אין הם חבים בחיובים כלשהם לפי חוזה השכירות.

9.
ס' 13 לחוזה, שכותרתו "הסבת זכויות", קובע
:



"השוכר מתחייב לא למסור ו/או להעביר ו/או להמחות ו/או לתת במתנה ו/או לשעבד את כל או איזה זכות מזכויותיו לפי הסכם זה ולא למסור את החזקה ו/או השימוש במושכר ולא להשכיר את המושכר ו/או כל חלק ממנו בשכירות משנה ו/או אחרת ולא להרשות לכל מאן דהוא אחר להשתמש במושכר ו/או בכל חלק ממנו בין בתמורה ובין בלתי תמורה אלא אם קיבל לכך הסכמה בכתב ומראש מהמשכיר. מוסכם כי השוכר לא ימחה את זכויותיו לשוכר אחר ללא הסכמת המשכיר."


הנה כי כן, הצדדים קבעו איסור מפורש על העברת הזכויות במושכר שלא בהסכמתו של המשכיר, בכתב ומראש.

10.
יתר על כן, עסקינן בהמחאת חבות ולא בהמחאת זכות, ועל כן חלה הוראת ס' 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, הקובעת:

"חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין." (הדגשה הוספה)

11.
במקרה דנן אין בידי הנתבעים כל ראייה לכך שהתובעת הסכימה להמחאת הזכויות והחובות במושכר. כך טוען הנתבע 2 בס' 4 לתצהירו:


"... הסכם השכירות היה על שמנו, אך מחודש 08/03 בוטל הסכם השכירות ובהסכמה הועברו כל התחייבויות ההסכם לדלישס ומאותו יום ראינו עצמנו כמשוחררים מכל התחייבות אישית, בנוגע להסכם נשוא התביעה שבוטל בהסכמת הצדדים."


טענה זו אינה מגובה במסמך בכתב המאשר את הסכמת התובעת להמחאת החבות, כנדרש לפי החוזה.

12.
למעשה, הטענה בדבר הסכמת התובעת להמחאת החבות נטענה בחצי פה, באופן סתמי ולקוני, בלא פירוט איך בדיוק הושגה ההסכמה, ומה היו הנסיבות לכך. עסקינן בתביעה בסדר דין מקוצר, ועל כן שומה היה על הנתבעים לפרט את טענות הגנתם (ע"א 13/80 סמינר למורות בית רבקה נ' סולל בונה פ"ד לו(1) 267,272 וכן ע"א 396/88 ראובן נ' גן יאשיה ,פ"ד מד(1) 549,556). הנתבעים לא יצאו ידי חובת הפירוט על ידי העלאת טענה כה סתמית ומעורפלת, בענין כה מהותי.

13.
הנתבעים טוענים כי החשבוניות שהפיקה התובעת על שם חברת דלישס מוכיחות את ההסכמה להמחאת החבות. אין בידי לקבל טענה זו. יש להבחין בין זהות המשלם לזהות החייב. עצם העובדה שחברת דלישס קיבלה על עצמה לשלם את חובותיהם של הנתבעים, ועל כן הוצאו חשבוניות על שמה, אינה ראייה לכך שהתובעת הסכימה לשחרר את הנתבעים מחבותם כלפיה לפי החוזה. המשכיר הרי אדיש לשאלה מי משלם את דמי השכירות, ובלבד שאלה אכן ישולמו במלואם ובמועדם.

14.
למעלה מהצורך אציין כי הטענה כאילו ניתנה הסכמת התובעת להמחאת החבות על פי החוזה, היא בלתי סבירה על פניה. מדוע שהתובעת תסכים לוותר על בעלי חוב בשר ודם ולהמירם בבעלת חוב שהיא חברה בע"מ? כידוע, בדרך כלל דורש המשכיר מחוייבות אישית של השוכר, ואם מדובר בשוכר שהוא חברה, נדרשת בדרך כלל ערבות אישית של בעלי המניות. אין כל הגיון בטענה כאילו כאשר מלכתחילה השוכרים הם יחידים ולא תאגיד, יסכים המשכיר להרע את מצבו ולהסתפק בשוכרת שהיא חברה בע"מ.

15.
אשר על כן, הנתבעים לא הראו ולו גם לכאורה כי התובעת הסכימה להמחאת חבותם לפי חוזה השכירות לחברת דלישס.

16.
לגופם של החיובים הנטענים לא הועלו טענות הגנה של ממש מצד הנתבעים, לבד מהכחשות סתמיות ולא מנומקות. הטענה כי החוב הוא "מנופח וחסר פרופורציה" כנטען על ידי הנתבעים, אינה מהווה טענת הגנה של ממש.

17.
מקשה ב"כ הנתבעים בסיכומיו כיצד זה ייתכן לתבוע את תשלום סכום הפקדון, שהרי אין המדובר כלל בחוב דמי שכירות. אין בידי לקבל טענה זו. אין כל מניעה לאכוף את החוזה על הנתבעים במובן זה שהם יחוייבו לשלם לתובעת את הפקדון שהיו חייבים לשלם לה לפי ס' 5.4 לחוזה, וזאת בנוסף לחובות הרגילים שהצטברו.

18.
ברי כי הנתבעים הפרו באופן יסודי את חוזה השכירות ועל כן עליהם לשלם לתובעת גם את הפיצוי המוסכם הקבוע בו, כאמור בס' 24.2 לחוזה.

19.
סיכומו של דבר, אין לנתבעים טענות הגנה של ממש מפני התביעה, וניתן לקבוע כי מדובר בהגנת בדים. אשר על כן, הבקשה למתן רשות להתגונן- נדחית. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

20.
התובעת זכאית ליטול

פסק דין
כנגד הנתבעים, ותגיש פסיקתה לחתימתי.

21.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.


ניתנה היום י"ג באייר, תשס"ה (22 במאי 2005) בהעדר


הצדדים.


__________________




חגי ברנר, שופט







א בית משפט שלום 21692/05 י.א.ג.סחר נכסים ובנין בע"מ נ' קלימן אדי, שטיינברג דוד (פורסם ב-ֽ 22/05/2005)