פסקי דין על נינט פדידה | פסקי דין על שני פדידה | פסקי דין על רכבת ישראל בע"מ

8316-02/09 רעא     24/02/2009




רעא 8316-02/09 נינט פדידה, שני פדידה נ' רכבת ישראל בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

רע"א 8316-02-09 פדידה ואח' נ' רכבת ישראל בע"מ



24 פברואר 2009





בפני

כב' השופט
יצחק עמית

מבקשים

1
.
נינט פדידה



2
.
שני פדידה



נגד

משיבה

רכבת ישראל בע"מ


החלטה



בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט יהושע רטנר)
מיום 28.1.2009, לפיה נדחתה בקשת המבקשות למתן צו זמני שימנע את פינוין מדירה המצויה בבניין מס' 3 במתחם הרכבת בעכו והידועה כחלק מחלקה 95 בגוש 18004 (להלן: "הנכס").

1.
המבקשת 1 היא אשתו של מר דוד פדידה (להלן: "דוד") והמבקשת 2 היא בתם. ביום 4.7.1999 ניתן נגד דוד

פסק דין
לפינוי הנכס לאחר שנקבע כי דוד, שהיה דייר מוגן בנכס משנת 1978, הפך את הנכס לעסק ולכן קמה עילת נטישה. ערעור שהגיש דוד על פסק הדין נדחה ביום 11.6.2001 ובקשת רשות ערעור שהגיש דוד לבית המשפט העליון נדחתה ביום 28.9.2001 כך ש

פסק דין
הפינוי הפך לחלוט.

2.
המבקשות הגישו בשנת 2008 תביעה ל

פסק דין
הצהרתי ולצו מניעה. בתביעה טענו המבקשות לזכות דיירות מוגנת בנכס או לזכות רשות בתמורה או זיקת הנאה מכוח שנים, כמי שמתגוררות בנכס למעלה מ-40 שנים. כן הגישו המבקשות בקשה לצו זמני למנוע את פינוין מהנכס וניתן צו ארעי עד לדיון במעמד הצדדים.


המשיבה טענה שזכויות המבקשות בנכס נובעות מזכויותיו של דוד כדייר מוגן, ומשניתן כנגדו

פסק דין
חלוט של פינוי, היה על המבקשות לפנות את הנכס על פי פסק הדין. אין בסיס משפטי או עובדתי לטענת המבקשות לזכויות עצמאיות בנכס, המבקשות ידעו אודות פסק הדין ופעלו משך שנים מול הרשויות כדי לבטל את רוע הגזירה. כן נטען כי אין כל ראיה התומכת בטענת המבקשת 1 כי היא ודוד פרודים בפועל.

המשיבה ציינה, כי לפני שניתן פסק הדין בערעור בבית המשפט המחוזי, הציעה, לפנים משורת הדין, לשלם לבני המשפחה 100,000 ₪ תמורת הפינוי, אך ההצעה נדחתה על ידי המשפחה. במהלך השנים שלאחר פסק הדין עשתה המשיבה ניסיונות רבים להביא לפינוי הנכס בהסכמה על מנת לייתר את הצורך בהליכי הוצאה לפועל, אולם בני המשפחה דחו את ההצעות. הפינוי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל נקבע ליום 30.12.2008 והפניה הבהולה לבית המשפט, יום אחד בלבד לפני מועד הפינוי, מהווה שימוש לרעה בהליכים המשפטיים וכל מטרתה לדחות את הפינוי.

3.
בית משפט קמא קיים דיון בבקשה ובהסכמת הצדדים הכריע על סמך החומר שבפני
ו ללא חקירת המצהירים. בהחלטה נקבע כי המבקשות ודוד הן תא משפחתי אחד, כי המבקשת 1 היתה שותפה מלאה להליך הקודם כמו גם לפעולות שננקטו לאחר פסק הדין. בנסיבות אלו, לא שוכנע בית משפט קמא שלמבקשות זכויות בנכס וקבע כי יש לאפשר למשיבה להשיב את הנכס לידיה, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. עוד נקבע כי המבקשות לא נקטו בגילוי נאות ומלא ביחס לעובדות הרלוונטיות לתביעתן.


עם זאת, העניק בית משפט קמא למבקשות שהות של 60 יום לצורך תקופת התארגנות ועיכב את הפינוי למשך תקופה זו.

4.
על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני
.


המבקשות חזרו וטענו כי הליכי הפינוי ננקטו נגד דוד בלבד, למרות שהמבקשות התגוררו עימו משך כ-40 שנים והיו דיירות מוגנות בנכס. המבקשת 1 ודוד פרודים וחיים בנפרד כבר משנות ה-90, וכי בעקבות פסק הדין פינה דוד את הדירה. לחילופין, טענו המבקשות שהן ברות רשות בתמורה בדירה, רשות שאינה ניתנת לבטול, ולחילופי חילופין, כי רכשו זיקת הנאה בנכס מכוח שנים.


המבקשות טענו שהמשיבה לא נקטה בפעולות לביצוע פסק הדין או בפעולות להגשת תביעה כנגדן משך 10 שנים, למרות שידעה שהן מתגוררות בנכס, ומבחינת מאזן הנוחות לא היה נגרם כל נזק אילו המשיבה היתה ממתינה זמן נוסף למתן

פסק דין
בתביעה העיקרית של המבקשות מבלי לפנותן מהנכס כסעד זמני, שיש בו כדי לאיין את הסעד הסופי. מה עוד, שאין למבקשות קורת גג מלבד הנכס, כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתן.

המבקשות טענו שאינן מסוגלות לדאוג לעצמן או לקבל החלטות עצמאיות, ולכן
לא ביקשו בשעתו להצטרף לתובענה כנגד דוד ולא נקטו הליכים למניעת פינויים במשך השנים הרבות מאז ניתן פסק הדין כנגד דוד. המבקשות הבהירו שאין להן את הכסף הדרוש לשכור שירותי עורך דין, וכי בא כוחן מייצג אותן פרו בונו.

כן טענו המבקשות, שהקביעה שמדובר בתא משפחתי אחד, היא בבחינת השערה בלבד, וראוי שתתברר במסגרת ההליך העיקרי. בעניין זה, הפנו המבקשות לתובענה לגירושין שהגישה המבקשת 1 לבית הדין הרבני ביום 6.8.90. עוד בהקשר זה, ביקשה המבקשת 1 לצרף בשלב זה, הסכם בכתב יד שנערך בינה לבין דוד מיום 17.4.92 (להלן: "הסכם הפירוד"). בית משפט קמא סבר כי היעדרו של הסכם הפירוד מחליש טענות המבקשת 1, ומכאן טענת המבקשת, כי הצגת ההסכם תביא למסקנה שונה בתכלית ולקביעה שהתמלאו תנאי סעיף 21 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972.

5.
דין הבקשה להדחות ללא תשובה.

אקדים ואזכיר כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהחלטות הנוגעות לסעד זמני. התערבות כזו תיעשה במקרים חריגים כאשר ברור שהערכאה הדיונית נתפסה לטעות או כאשר נעשה שימוש שרירותי בשיקול דעתה – ע"א 418/79 תאני נ' כהן פ"ד לד(4) 161 (1980); רע"א 7690/95 לאופר נכסים בע"מ נ' ועדת המכרזים שליד עירית נהריה (ניתן ביום 11.4.1996); רע"א 1045/98 חברת ארמון ההגמון (קסר אלמטוראן) נ' ח'ורי (ניתן ביום 1.4.1998); רע"א 10373/02 אברהים נ' אלון (ניתן ביום 19.3.2003); רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו פ"ד נה(2) 301, 307 (2003); רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מינהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 6.8.2006); רע"א 9123/07 יניב מעייני נ' עכו ביי בע"מ (ניתן ביום 30.10.2007); רע"א 8415/07 חברת אנ.די.סי יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתן ביום 24.10.2007).

6.
במקרה דנן, דחיית הבקשה משמעה פינוי המבקשות מהנכס. אין חולק שמדובר בצעד שיש לו השלכות קשות על המבקשות, אך בנסיבות העניין איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. המבקשות טענו לזכויות בנכס אך לא תמכו טענה זו בראיות או בטענה משפטית של ממש. המבקשות לא הצביעו על זכות עצמאית שקמה להם בנכס, וזכותן נבעה מזכותו של דוד. משפקעה זכותו של דוד בעקבות פסק הדין, נשמטת ממילא זכותן של המבקשות.

הסכם הפירוד בכתב יד משנת 1992, בו הצהיר דוד כי "אני מבתר לה על הבית והתכולה שבתוכו ומעביר לה את הזכויות בו" (כך במקור, פרטי הבית לא נזכרו – י.ע.), אינו יכול להושיע את המבקשת. נהפוך הוא, משנקבע בהמשך כי אין לדוד זכויות בדירה, ממילא לא יכול היה להעביר למבקשת מה שאין לו. למעלה מן הצורך אציין כי מהמסמכים שבפני
עולה כי דוד עזב את הנכס רק לאחרונה ולאחר הודעת הפינוי מיום 20.8.2008, מה שאינו עולה בקנה אחד עם הטענה כי המבקשת ודוד פרודים מזה שנים.

7.
לכך מצטרף הרושם שהותירו המבקשות על בית משפט קמא וקביעותיו לעניין הסתרת מסמכים ועובדות. בהקשר זה אציין כי הסכם השכירות מכוחו רכש דוד זכויות דיירות מוגנת הוא מיום 24.11.1978. בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום כנגד דוד נרשם בטעות שנת 1968, אולם במסגרת הערעור הבהיר בית המשפט שלערעור כי מדובר בטעות. חרף זאת, טענו המבקשות בבקשה שבפני
שהן מתגוררות בדירה מאז שנת 1968, והדבר חמור בעיני.

ובכלל, עיתוי הגשת הבקשה לצו מניעה זמני בבית משפט קמא, והתנהלות המשפחה לאורך השנים מצביעה על שימוש לרעה בהליכי משפט על מנת לדחות ולמנוע פינוי הנכס מכוח

פסק דין
שניתן לפני כ-8 שנים. המבקשות ידעו לאורך כל השנים על ההליכים שהתנהלו נגד דוד, היו מעורבות בכך מבלי להעלות כל טענה משל עצמן. במצב דברים זה, ומבלי להידרש לטענה אם המבקשות מושתקות מכוח דוקטרינת היריבות וה"קרבה המשפטית", יש לראותן כמי שהיו בפועל צד להליכים שהתנהלו. יפים לענייננו דברים שאמרה במקרה דומה כב' השופטת ארבל ברע"א 623/08 פולק נ' מדינת ישראל –מנהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 18.3.08):

"...למבקשות, אשר נמנות על המשפחה הגרעינית של צבי וסיגל, אין כל זכות עצמאית למגורים במקרקעין ועל כן קיימת זהות אינטרסים מוחלטת בינן לבין עניינם של צבי וסיגל; שנית, כפי שקבע בית המשפט קמא, זהות אינטרסים זו מאפשרת להניח כי עניינן של המבקשות יוצג בצורה נאותה במסגרת ההליך האחר. כמו כן, אין חולק כי המבקשות היו מודעות להתנהלות ההליכים בעניינם של צבי וסיגל, ויש להניח כי לו היו סבורות שעומדות להן זכויות עצמאיות שיש בהן כדי למנוע את הפינוי, היו מצטרפות להליך."

8.
לאור האמור לעיל ומכוח סמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה ללא צורך בתשובת המשיבה.

מאחר שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. הפיקדון שהופקד, אם הופקד, יוחזר למבקשות.

ניתנה היום,
ל' שבט תשס"ט, 24 פברואר 2009, בהעדר הצדדים.














רעא בית משפט מחוזי 8316-02/09 נינט פדידה, שני פדידה נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/02/2009)