פסקי דין על מוחמד אבו כף

8187/09 בש     25/02/2009




בש 8187/09 מדינת ישראל נ' מוחמד אבו כף




בעניין:
1



בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

ב"ש 8187/09

(פ 328/09)

בפני
:

כבוד השופט דוד חשין
סגן נשיא


25/02/2009




בעניין:
מדינת ישראל



באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד יפעת פנחסי





המבקשת


נ
ג
ד



מוחמד אבו כף
ת.ז. 4 - 08079432


ע"י ב"כ עו"ד מוסטפא יחיא




המשיב


החלטה

1.
בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו בת.פ. 328/09.

2.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977. על פי כתב האישום, ביום 30.10.08, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, נסעו המשיב, חבר שלו שזהותו אינה ידועה (להלן – החבר), ובת זוגתו, בשם שרית דגמי (להלן – המתלוננת), ברכבו של החבר, מביתו הנמצא בסמוך להר הזיתים, לכיוון שאיננו ידוע. נטען, כי במהלך הנסיעה התפתח ויכוח בין המשיב למתלוננת עקב אי רצונה לחזור ולהתגורר בכפר בו נמצא ביתו של החבר. במהלך הוויכוח, נעצר הרכב והשלושה ירדו ממנו. המשיב רדף אחרי המתלוננת, והכה אותה במכת אגרוף בלסת. כתוצאה ממעשהו, נגרם למתלוננת שבר בלסת, והיא נזקקה לניתוח ולאשפוז בבית חולים. כן נקבע כי פיה צריך להישאר סגור במשך ששה שבועות.

3.
בד בבד עם כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. לטענתה, ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירה המיוחסת לו: הודעות המתלוננת בהן סיפרה כי המשיב הכה אותה; הודעתה של העובדת הסוציאלית ומזכר של החוקרת המשטרתית שסיפרו כי המתלוננת סיפרה להן שהמשיב הכה אותה; והודעתה של רופאה עוברת אורח, ד"ר מרים פיליפס (להלן – הרופאה) שראתה את המתלוננת מיד לאחר האירוע כשהיא מדממת, שוחחה עימה ופינתה אותה לבית החולים. עוד טוענת המבקשת כי התעודה הרפואית של המתלוננת ודו"ח מד"א, מבססות גם הן את הנטען נגד המשיב.

המבקשת טוענת כי העבירה המיוחסת למשיב מקימה חשש סביר שהמשיב יסכן את ביטחונו של אדם, ולפיכך קמה עילה למעצרו לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים). לדידה, חשש זה קם גם לנוכח העובדה שנוסף על כתב האישום בתיק זה, הוגשו לבית המשפט השלום בירושלים שני כתבי אישום נגד המשיב, באישומים של תקיפה בנסיבות מחמירות כנגד המתלוננת, הפרת הוראה חוקית וגניבה (ת.פ. 1309/07 ות.פ. 5117/08). עוד הוסיפה וטענה כי קיים חשש כבד ששחרורו של המשיב יביא להתחמקותו מהליכי שפיטה, שכן המשיב נעצר לאחר שבמשך שלושה חודשים נעשו ניסיונות לאתרו לצורך החקירה. בת.פ. 1309/07 הוא אף הוכרז כעבריין נמלט והוצא נגדו צו מעצר כללי לאחר שלא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע בעניינו. לכן, קמה נגדו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. עוד ציינה המבקשת כי לאור פחדה הרב של המתלוננת מהמשיב, והחשש ממה שיאונה לה, היא מתקשה לשתף פעולה עם המשטרה, ומכאן ששחרורו של המשיב מעלה חשש כבד לשיבוש הליכי המשפט. בעניין זה, ציינה כי החוקרת כתבה בהודעתה שהמתלוננת סיפרה לה שחבר של המשיב העביר לה מסר ממנו שלא תתלונן עליו במשטרה.

לבסוף, טענה המבקשת כי חומרת העבירה והחשש מהימלטותו של המשיב, מוליכים למסקנה כי אין תחליף ראוי למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.
בדיון שהתקיים ביום 5.2.09, בו הוגשה הבקשה, הופיעה המתלוננת בפני
י וטענה כי המשיב חף מפשע. לדבריה, "זה המשטרה. הוא חף מפשע. האשימו אותו במשהו שהוא לא עשה. אני ביטלתי את התלונה. את הכל" (עמוד 1 לפרוטוקול מיום 5.2.09, שורות 12 – 13).

המשיב הכחיש כי הכה את המתלוננת, וביקש מבית המשפט למנות לו סניגור. בהתאם לכך, הוריתי על מינוי סניגור ציבורי למשיב.

5.
בדיון שהתקיים ביום 12.2.09 העלה ב"כ המשיב טענות שונות בנוגע לחומר החקירה. לטענתו, החומר הקיים אינו תומך בגרסה העובדתית שמופיעה בכתב האישום שכן לא מצויים בו מסמכים מהותיים, כגון פרוטוקולי בית המשפט המורים על הוצאת צו מעצר כללי נגד המשיב. כן טען כי דו"ח התחקור של השוטר, שלפי עדותה של הרופאה היא תחקרה עימו את המתלוננת, לא מופיע בחומר החקירה. לגבי אמינות גרסתה של המתלוננת, טען כי הגישה בעבר תלונה נגד המשיב, שהתבררה כשקרית, ומכאן שיש בכך כדי להשפיע על המשקל שיש לייחס לדבריה.

לבקשת ב"כ המשיב, דחיתי את הדיון ליום 19.2.09, וזאת על מנת לאפשר למבקשת לברר האם נערך דו"ח תחקור על ידי השוטר, והאם הגישה המתלוננת תלונה קודמת נגד המשיב, בעניין פריצה וגניבה, שהתבררה ככוזבת.

6.
בדיון שהתקיים ביום 19.2.09 חזרה המבקשת על הראיות לכאורה שקיימות לטענתה נגד המשיב. באשר לשוטר שתחקר את המתלוננת יחד עם הרופאה שלקחה אותה לבית החולים, ציינה כי אותו שוטר כנראה לא היה בתפקיד בעת האירוע, וכי כל הניסיונות שנעשו לאתרו, כשלו. המבקשת שבה וציינה שהמתלוננת סיפרה לרופאה שהמשיב הכה אותה. עוד התייחסה בפירוט להודעות השונות שמסרה המתלוננת בסמוך לקרות האירוע, בהן סיפרה כי המשיב הכה אותה. המבקשת נתבקשה להתייחס לכך שהמתלוננת הכחישה בפני
י את המעשה המיוחס למשיב. בתשובה, טענה כי התנהגותה זו של המתלוננת נובעת מהפחד הרב שלה מהמשיב לאור ההיסטוריה האלימה ביניהם, ומכך שהמשיב העביר לה מסר כי אל לה להתלונן נגדו. כן הגישה לבית המשפט את פלט המסוף המשטרתי, בו הוכרז המשיב כדרוש לחקירה ומבוקש למעצר (מב/1), וכן את פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט השלום בת.פ. 8289/08 (מב/2).

טענות המשיב
7.
ב"כ המשיב אינו חולק על כך שישנן ראיות לכאורה נגד המשיב, אולם לטענתו הן אינן חזקות דיין כדי לבסס מעצר מאחורי סורג ובריח. לשיטתו, עיקר חומר הראיה נגד המשיב מבוסס על עדותה של המתלוננת, שאין לייחס לה משקל רב. זאת מאחר שגרסתה לא היתה עקבית, ומשום שכבר הגישה בעבר תלונה על המשיב, בנוגע לאירוע של פריצה, שהתבררה ככוזבת. לדבריו, "מדובר באשה שמציקה לו, סוחטת אותו הוא לא עשה לה שום דבר". ב"כ המשיב ציין כי אין בידיו את פרוטוקול התיק של תלונת השווא, וטען, כי המבקשת לא בדקה את העניין כפי שהיה מחובתה לעשות. ביחס לעדותה של הרופאה, טען ב"כ המשיב כי היא לא ראתה במו עיניה את המשיב מכה את המתלוננת, וכי גרסתה סותרת את גרסת המתלוננת. אשר לחשש מהימלטותו של המשיב אם ישוחרר, טען כי המשיב מעולם לא זומן להגיע לחקירה בנוגע לתיק זה, ולכן אין כל בסיס לטענת המבקשת כי במשך שלושה חודשים נעשו ניסיונות לאתרו. כן טען כי לאור זאת שחלפו שלושה חודשים מאז האירוע, הרי שמסוכנותו של המשיב כלפי המתלוננת פגה. בנוסף, הלין על כך שלא כל החומר הרלוונטי לכתב האישום מצוי בחומר החקירה, ולא התאפשר לו לעיין בחומר הראיות. לבסוף, ביקש מבית המשפט להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב.

במסגרת הדיון, הגיש ב"כ המשיב את פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט השלום בת.פ. 1309/07 (מש/1).

דיון
8.
לאחר שעיינתי בחומר החקירה ושקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

9.
תנאי למעצרו של נאשם עד לסיום משפטו הוא קיומן של ראיות לכאורה נגדו (סעיף 21(ב) לחוק המעצרים). על אותן ראיות לבסס סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם בתום המשפט: "אם על פי ראיות אלה עצמן, אין סיכוי סביר להוכחת האשמה בתום המשפט, אין מקום לעצור את הנאשם עד תום ההליכים ולשלול ממנו את חירותו" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 14.5.96 (להלן – עניין זאדה), בפסקה 13, וראו גם בש"פ 10936/08 אלעטאונה נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 11.1.09; בש"פ 1108/09 פלוני נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 18.1.09.

10.
כאמור, טענתו המרכזית של ב"כ המשיב מכוונת כלפי עוצמת הראיות שהציגה המבקשת. לטענתו, הראיות חלשות במידה שאינה מצדיקה מעצר. אין בידי לקבל טענה זו. אני סבור, כי בחינת הראיות ומכלול הנסיבות במקרה זה מקימות תשתית של ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בתום המשפט. משכך, ולנוכח מהות העבירה המיוחסת למשיב, הרי שקמה נגדו עילת מעצר.

11.
בחומר החקירה מצויות הודעות שנגבו על ידי העובדת הסוציאלית והרופאה שהזמינה עבור המתלוננת את האמבולנס, וכן מזכר של החוקרת המשטרתית. כולן שוחחו עם המתלוננת בסמוך לקרות האירוע, וסיפרו שהמתלוננת אמרה להן שהוכתה על ידי החבר שלה. כמו כן, בדו"ח שכתב איש מד"א שהסיע את המתלוננת לבית החולים, ובדו"ח הרפואי של בית החולים, צוין כי המתלוננת טענה שהוכתה על ידי החבר שלה. המתלוננת עצמה. בהודעה שנגבתה ממנה בבית החולים (ביום 3.11.08), הצהירה שהיא אינה מוכנה להתלונן נגד המשיב, אך סיפרה כי לאחר שפרצה מריבה בינה לבין המשיב בעת שנסעו ברכב, ברחה ממנו, והמשיב רדף אחריה והכה אותה במכת אגרוף באזור הלסת. כך גם בהודעתה השניה (מיום 4.11.08), כאשר נשאלה כיצד נשברה לה הלסת, השיבה כי המשיב הכה אותה לפני מספר ימים. יוער, כי ההודעה נגבתה על ידי שוטר שהגיע לצימר בו שהתה המתלוננת, לאחר שהשתחררה מבית החולים ונפגשה עם המשיב, זאת משום שהשכנים התלוננו ששמעו משם צעקות.

12.
ער אני לכך שבהודעתה המאוחרת של המתלוננת, מיום 3.2.09, ובדיון שהתקיים ביום 5.2.09, טענה המתלוננת כי השבר בלסת נגרם לה מנפילה, וחזרה בה מדבריה כי המשיב הכה אותה. ברם, לאור הודעתה של החוקרת כי המתלוננת אמרה לה שהיא חוששת להתלונן נגד המשיב מהפחד שיהרוג אותה אם ייוודע לו על כך, וכי חבר של המשיב העביר לה מסרים ממנו שלא תתלונן במשטרה, ולנוכח הודעתה של העובדת הסוציאלית כי המתלוננת טענה בפני
ה שהיא מפחדת מהמשיב ו"התחננה שנשלח אותה למקלט", הרי שהסברה של המבקשת כי חזרתה בה של המתלוננת מדבריה נובעת מהפחד שלה מהמשיב, סביר הוא, ואף למעלה מכך. בהקשר זה, מתאימה לכאן הערתו של כבוד השופט מלצר מהעת האחרונה:

"יוער עוד כי לעיתים קרובות בעבירות אלימות במשפחה, נרתעת קורבן האלימות מלפנות אל גורמי אכיפת החוק ולהגיש את תלונתה בשל החשש מן הגבר האלים ובשל המרות שהוא מטיל עליה, ואין בנסיבות שכאלו כדי להביא, בפני
עצמן, לפגיעה באמון שרוחש בית המשפט למתלוננת. ראו למשל: בש"פ 10312/07 מדינת ישראל
נ' פלוני (לא פורסם, 13.12.2007)" (בש"פ 3782/08 פלוני נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 6.7.08, בפסקה 9).

לפיכך, איני מוצא כי יש בחזרתה של המתלוננת מגרסתה הראשונה, שניתנה בזמן אמת, ולמספר אנשים (לעומת דבריה כיום, כארבעה חודשים לאחר האירוע), כדי להעלות או להוריד מעוצמתן של הראיות לכאורה הקיימות בתיק זה. כידוע, בשלב זה של בקשה למעצר עד תום ההליכים בית המשפט אינו נדרש לברר שאלות מהימנות ומשקל של ראיות, וכל שעליו לבדוק הוא האם טיבה של הראיה "הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם" (עניין זאדה, בפסקה 12). סבורני, כי די בהודעותיה השונות של המתלוננת יחד עם יתר ההודעות והראיות בתיק זה, כדי להקים פוטנציאל ראייתי להרשעתו של המשיב, בעוצמה הדרושה בהליך של מעצר עד תום ההליכים המשפטיים. מכל מקום, שאלת מהימנותה של המתלוננת מקומה להתברר במשפט עצמו, ואין לדון בה בשלב זה.


13.
ב"כ המשיב הוסיף והצביע על כך שגרסתה של המתלוננת על פיה המשיב הכה אותה מחוץ לרכב בעת שברחה ממנו, אינה מתיישבת עם גרסתה של הרופאה שהזמינה עבורה את האמבולנס. הרופאה סיפרה, כי בעת שעמדה בפקק לכיוון שכונת רמות, בשעה 8:00 בבוקר, הבחינה ב"הנפות ידיים והיסטריה" ברכב מסוג מונית שעמד לפניה. לדבריה, לאחר מכן, יצאה המתלוננת מהמונית, כשהיא מחזיקה מגבת ספוגה בדם צמוד לפיה, רצה לעבר מכוניתה, וביקשה ממנה שתיקח אותה לבית החולים. הרופאה בדקה את המתלוננת והזמינה אמבולנס. בזמן ההמתנה לאמבולנס, תחקרה את המתלוננת יחד עם שוטר שעצר במקום, וזו סיפרה להם כי החבר שלה הכה אותה בבית הקברות, ולאחר מכן הם עלו למונית. הרופאה הוסיפה כי שאלה את המתלוננת מדוע יצאה מהמונית, והמתלוננת השיבה לה שנהג המונית הסכים לקחת אותה רק לבית חולים ערבי, אולם היא לא רצתה בכך ולכן יצאה מהמונית.

אכן, ישנו הבדל בין גרסתה של המתלוננת לגרסת הרופאה. ברם, גם אם שתי הגרסאות הללו אינן מתיישבות זו עם זו, ואינני סבור כי זהו בהכרח המצב, הרי שהחשוב לעניינו הוא שהרופאה העידה כי המתלוננת אמרה לה שהוכתה על ידי המשיב, דבר שיש בו משום חיזוק להודעותיה הראשונות של המתלוננת, להודעותיהן של החוקרת והעובדת הסוציאלית, ולדוחות הרפואיים. מכאן, שאין בהבדל האמור בין הגרסאות כדי להחליש את עוצמתן של הראיות לכאורה שעומדות נגד המשיב כי ביצע את המיוחס לו – תקף את המתלוננת ושבר לה את הלסת.

14.
לפיכך, לא מצאתי כי יש בטענות ב"כ המשיב כדי לכרסם בראיות לכאורה שהציגה המבקשת, וכדי להשפיע על עוצמתן.

15.
אשר לעילת המעצר. בענייננו, עצם טיב המעשה הנטען – תקיפת המתלוננת במכת אגרוף בלסת בעוצמה שגרמה לה לשבר וחייבה התערבות כירורגית – מעיד על מסוכנות גבוהה, אשר הנטל להפריכה כבד הוא. ב"כ המשיב טען כי לנוכח הזמן שחלף מאז האירוע, פגה מסוכנותו של המשיב. ברם, לא מצאתי בטענה זו ממש, ואני סבור כי רמת הסיכון להישנותה של אלימות חמורה מצידו כלפי המתלוננת בעינה עומדת. מלבד עילת המסוכנות, שדי בה כדי להותיר את המשיב במעצר, אני סבור כי קיים במקרה זה גם חשש לשיבוש הליכי משפט. מהמזכר של החוקרת, רס"ב עליזה ארוך, מיום 1.11.08 (יומיים לאחר האירוע), עולה כי ביקרה את המתלוננת בבית החולים, וזו אמרה לה, כשהיא בוכיה, כי היא חוששת לחייה וכי המשיב שלח לה לבית החולים זר פרחים באמצעות חבר, שהזהירה לבל תתלונן נגדו. החוקרת הוסיפה, כי המתלוננת לא היתה מוכנה למסור את שם החבר. בנסיבות אלה, ובהינתן שהמתלוננת חזרה בה בינתיים מתלונתה, כאמור, החשש מפני שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים הינו מוחשי וממשי.

16.
לאור כל אלה, גם לא

מצאתי מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, ואף איני מוצא מקום להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו, שכן שוכנעתי כי בשלב הזה לא ניתן להבטיח את שלום המתלוננת ולאיין את החשש שהמשיב ישפיע עליה, באמצעות חלופת מעצר כלשהי. עם זאת, לאחר שתעיד המתלוננת בפני
בית המשפט, יוכל המשיב לפנות לבית המשפט בבקשה להגיש תסקיר מעצר בעניינו, לצורך שקילת האפשרות של שחרורו בחלופת מעצר.

17.
לסיכום – אני מקבל את הבקשה ומורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

ניתנה היום א' באדר התשס"ט (25 בפברואר 2009) במעמד הצדדים.


דוד חשין
, סגן נשיא















בש בית משפט מחוזי 8187/09 מדינת ישראל נ' מוחמד אבו כף (פורסם ב-ֽ 25/02/2009)