פסקי דין על מגדל חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על זמיחובסקי רעיה | פסקי דין על מבטח סימון סוכנויות לביטוח |

5344/08 בשא     22/02/2009




בשא 5344/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' זמיחובסקי רעיה, מבטח סימון סוכנויות לביטוח בע"מ




בעניין:

1




בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב – יפו
בש"א 5344/08
בש"א 5296/08
בתיק עיקרי: עב
008182/08

בפני
:
כב' השופט שמואל טננבוים


25/02/2009





בעניין
:
מגדל חברה לביטוח בע"מ





המבקשת

נ
ג
ד


1. זמיחובסקי רעיה

2. מבטח סימון סוכנויות לביטוח בע"מ




המשיבות


פסק דין
1.
בפני
נו בקשות לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ומחמת התיישנות.

2.
המשיבה (להלן – התובעת) ילידת 1946, החלה לעבוד בחברת טמפו בשנת 1978 במסגרת זו בוטחה בקרן הפנסיה מבטחים. בשנת 1985 הוצע לתובעת במסגרת עבודתה להיות מבוטחת בביטוח מנהלים. בכתב התביעה שהגישה התובעת כנגד המבקשת (להלן – הנתבעת 1) וכנגד המשיבה 2 (להלן –
הנתבעת 2), נטען כי הנתבעות פעלו כלפיה באופן רשלני, בכך שגרמו לה לעבור מקרן הפנסיה מבטחים לביטוח מנהלים אשר התברר, עם הגיעה לגיל פרישה, שהינו בעל תשואה וערכי פדיון נמוכים יותר.

3.
הנתבעת 1 הגישה את הבקשות שבפני
נו כאשר לטענתה יש לסלק את התביעה על הסף הן מחמת חוסר סמכות עניינית והן מחמת התיישנות.


חוסר סמכות – לטענת הנתבעת 1 בית הדין נעדר סמכות לדון בתובענה מכל אחד מהטעמים הבאים: עילות התביעה אינן בסמכותו של בית הדין, שכן מדובר בעילות תביעה נזיקיות; הנתבעת 2 שהינה סוכנות ביטוח, אינה מעביד ואינה קופת גמל , כך שאין לביה"ד סמכות לדון בתובענה כלפיה; העובדה שפוליסת הביטוח מסווגת כקופת גמל ומהווה תולדה של יחסי עובד- מעביד, אינה מקנה כשלעצמה, סמכות עניינית לבית הדין, בהיותה של הפוליסה קופה מסחרית.

התיישנות – טוענת הנתבעת 1 כי עילתה של התובענה הוא במעשה רשלנות שארע בשנת 1985, ולפיכך עילת התביעה התיישנה. עוד סבורה הנתבעת 1 כי אין מקום להחיל את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות המאריכה את תקופת ההתיישנות בנסיבות המפורטות בסעיף.

4.
הנתבעת 2 הודיעה לבית הדין כי היא תומכת בבקשות לסילוק על הסף שהוגשו מטעם הנתבעת 1.

סמכות עניינית
5.
השאלה העומדת להכרעה בענייננו הינה שאלת סמכותו של בית דין זה בתובענות שבין עובדים לקופות גמל כמשמעותן בחוק הגנת השכר, התשי"א-1951 (להלן – חוק הגנת השכר).
כך קובע סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק בית הדין לעבודה):
"
תובענות של חברים או חליפיהם או של מעבידים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958,
או תובענות של קופות

הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעבידים או חליפיהם, הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחברותם של מעבידים בקופות, לפי העניין וכן כל תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עובד-מעביד".

6.
לטענת התובעת, התובענה כנגד הנתבעת 1 הוגשה כדין לבית דין זה, בהיות התובעת מבוטחת אצלה על פי פוליסת קופת גמל, המהווה תולדה של יחסי עובד- מעביד. התובענה הוגשה על ידה בגין כספים המגיעים לה מן הקופה, זכויות הנובעות מחברותה בקופת הגמל והנובעים מיחסי עובד- מעביד. באשר לנתבעת 2 , הרי שזו חברת בת של הנתבעת
1 אשר פעלה כשליחה וכזרועה הארוכה של חברת הביטוח ועל פי הנחיותיה והוראותיה.


לטענת הנתבעת 1, משאין הנתבעת 2 בגדר "קופת גמל", משולל בית הדין סמכות לדון בתביעה כנגדה. כמו כן נכון כי הנתבעת 1 עצמה מפעילה קופת גמל כמשמעותה בחוק הגנת השכר, אך המדובר בענייננו בסכסוך מובהק מדיני הנזיקין ואין מדובר בסכסוך בין עובד למעביד, ועל כן גם הנתבעת 1 איננה נכללת בגדר סמכותו של בית הדין הנכבד.
7.
נקדים ראשית לאחרית ונאמר כי לאחר בחינת טענות הצדדים אנו סבורים כי בית הדין נעדר סמכות לדון בתובענה שבענייננו.


הנתבעת 2, כמפורט בכתב התביעה, מנהלת סוכנות לביטוח וטיפלה בנושא פוליסת ביטוח המנהלים של התובעת אצל הנתבעת 1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת
2 איננה עונה על הגדרת "קופת גמל" שבסעיף 1 לחוק הגנת השכר. משכך, נעדר בית הדין סמכות לדון בתובענה כנגד הנתבעת 2 מה גם שכל עילות התביעה כנגד הנתבעת 2, הינן עילות נזיקיות אשר אינן בסמכות בית הדין.

8.
באשר לתובענה כנגד הנתבעת 1. סעיף 24 (א) (3) לחוק בית הדין לעבודה נועד לרכז את התביעות שבין עובדים לקופות הגמל – שאליהם הצטרפו העובדים במסגרת עבודתם – בבתי הדין לעבודה, כדי להגן על זכויותיהם של העובדים בענייני פנסיה שהינם בתחום משפט העבודה הסוציאלי.


את המונח "חברות בקופה" ניתן לפרש באופן מרחיב כך שסמכות בית הדין תתפרס על פני כל עניין הנובע "מחברות בקופה" ולחילופין ניתן לפרשו באופן מצמצם כך שיש לתחום כל עניין הנובע מן "החברות בקופה" לתחום משפט העבודה בלבד.

ב
דב"ע 97/ 32-6

מבטחים – מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' מזל אבשלום
, פד"ע לב, 228 , נקבע לעניין סמכותו של בית דין זה לפי

סעיף

24
(
א
)(
3
)
כי:
"אין אנו סבורים כי תובענה הנובעת מחברות בקופת גמל, פירושה אך ורק תובענה שעניינה כספים המגיעים לחבר הקופה מ"מבטחים" על-פי תקנות "מבטחים", או כספים המגיעים ל"מבטחים" מחבר הקופה או ממעביד על-פי תקנות "מבטחים". יכולים להיות מצבים ונסיבות שגם בהם תהיה קיימת עילת תביעה, הסכמית או אחרת, של חבר בקופת גמל נגד הקופה או עילת תביעה כאמור של קופת הגמל נגד החבר בה, כאשר אלה נובעים מהחברות של חבר בקופת הגמל. אחד המבחנים בנושא זה הוא, האם אלמלא חברותו של אדם בקופת הגמל, לא היה נוצר מצב שעל-פיו נפגעת זכות שלו ועקב זאת קמה לו עילת תביעה".

9.
אלא שאנו סבורים כי אין באמור לעיל משום זניחת הדרישה לקיומו של סכסוך הנוגע בבסיסו למשפט העבודה, דרישה המתיישבת עם תכלית החוק.


המסקנה אליה הגענו כי יש צורך בזיקה ממשית למשפט העבודה וכי אין די ב'חברות בקופה' כשלעצמה מצאה ביטויה בפסקי דין נוספים של בתי הדין האזוריים. (ראה בשא 1385/08 כלל חב' לביטוח נ' יעל גבאי, ניתן ביום 28.9.08 וכן עב (ת"א) 110/03 ברון ראובן נ' מגדל חב' לביטוח, ניתן ביום 21.8.05)


חיזוק לעמדה זו – אם כי באופן עקיף – ניתן למצוא, בהחלטתו של כב' הנשיא אדלר בבר"ע 1557/02 מנולייף נ' בורגן, (ניתן ביום 25.12.02):
"כאמור, הבקשה שבפני
הנה בקשת רשות ערעור על החלטה שלא לסלק את תביעת המשיב על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. בכתב התביעה תובע
המשיב כי המבקשת תשלם לו תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. לטענת המבקשת תביעתו של המשיב היא בעילה חוזית מכח פוליסת ביטוח, ואין עניינה ביחסי עבודה. ומשכך, אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בה. בית הדין האזורי קבע כי במקרה שלפנינו חל סעיף 24(א)3 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, שעניינו סמכות בית הדין לדון בתובענות הנובעות מחברותם של עובדים בקופות גמל, אם החברות היא תולדה של יחסי עובד ומעביד. לא מצאתי טעות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, המצדיקה שמיעת ערעור על ההחלטה. זאת במיוחד בשים לב לעובדה כי תביעתו של המשיב כוללת טענות
המופנות גם כנגד המעביד".

10.
יתרה מכך, סמכות בית הדין אינה משתרעת על מקרים שבהם המחלוקת עצמה נובעת באופן ישיר מנושא ביטוחי מובהק, שאין לו קשר ליחסי עובד- מעביד. העובדה שפוליסת הביטוח היא תולדה היסטורית של קיום יחסי עבודה, שבמסגרתם בוטח העובד על ידי המעביד, אינה מקנה, כשלעצמה, סמכות עניינית לבית הדין לעבודה (רע"א 5207/01 איגוד ערים לשירותי כבאות אילת ואח' נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח', פס"ד מיום 27.5.02).


עיון בכתב התביעה מלמד, כי התביעה כל כולה מבוססת על טענות מתחום הביטוח לרבות מכח חוזה הביטוח התשמ"א – 1981.

לא עצם החברות בקופה היא הקובעת את סוג העילה ומהות הסכסוך, אלא מהותה של הזכות הנפגעת, בשים לב לשאלה האם מקור הפגיעה הינו במסגרת יחסי המבוטח והקופה בהיבט הביטוחי מסחרי או שמא בהיבט הביטוחי – סוציאלי.

11.
כאשר הטענות בכתב התביעה מופנות כלפי טיבו של חוזה הביטוח ותנאיו, ובאין כל נימוק של ממש המופנה כלפי המעביד, באשר למילוי חובותיו או כלפי קופת הגמל בהקשר לעבודת התובעת, הרי שמהות התביעה שבפני
נו אינה מושתת על אדני משפט העבודה.
.


יתרה מכך – עילת התובענה הנטענת הינה למעשה עוולת הרשלנות.
(ראה סעיפים 23 ,28, 29, 30, 33 לכתב התביעה בהם טוענת התובעת לרשלנות הנתבעות כלפיה) אשר הוחרגה מסמכות בית הדין לעבודה.

12.
לנוכח האמור לעיל מתקבלת הבקשה, ואנו קובעים כי לבית דין זה אין סמכות לדון בתביעה.

התיישנות
13.
דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין – התובע, הנתבע, וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה, לא אחת, בקשיים, עלויות ואילוצים; מנגד – לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה, יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני
התביעה. בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר
(ע"א 165/83
בוכריס נ' דיור לעולה, פד"י לח
(
4) 554, 558-9; ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד ספרדים, (20.6.06); רע"א 830/06 גלמן נ' כהן פיתוח דרעד (2.4.08).

למערכת איזונים זו מתלווה בעשורים האחרונים מימד נוסף והוא – ההכרה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות המשפט, כזכות בעלת אופי חוקתי. הכרה זו משפיעה על עוצמת האינטרס של בעל הדין, המבקש לתבוע את זכויותיו במשפט, בשיקלול היחסי של הערכים המתנגשים ברקע מוסד ההתיישנות.

14.
לאור עקרונות אלו, מדיניות בית הדין הינה כי יש לפרש הוראות התיישנות בצמצום. מדיניות זו באה לידי ביטוי בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 210/99 מיכאל לוטן נ' מדאינווסט – מרכז רפואי הרצליה בע"מ (ניתן ביום 22.1.2002), שם נקבע לעניין טענת ההתיישנות כי:
"אין לנעול את דלתות בית הדין בפני
התובע את זכותו כדין מחמת התיישנות בלבד. מן הראוי הוא שזכויות הצדדים, החוק החל ומצבם המשפטי, יתבררו – במידת האפשר וככל הניתן – באופן המאריך את תקופת ההתיישנות. זאת, כמובן, מבלי שיפורש החוק בצורה מאולצת ומלאכותית, ומבלי שייגרם עיוות הכתוב בחוק או עיוות דין (ע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 678, סעיף 4).
בהקשר זה, וככל שמדובר הוא בהיבט הדיוני של טענת ההתיישנות, יפים לענייננו דבריה של השופטת ד' דורנר בפסק הדין בעניין נדב (רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי מכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על ואח' פ"ד נח(5)
43, 47):
אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי הדין ולהביא לאכיפת שלטון החוק".

15.
אולם על אף נטייה זו של בתי הדין לעבודה לנהוג בזהירות יתירה וביד קמוצה בבואם להכריע בבקשת סילוק על הסף מחמת התיישנות, הרי שאין במגמה זו כדי לאיין כל טענה לסילוק תובענה על הסף וכי במקרים בהם ישוכנע בית הדין כי חלה התיישנות על התביעה לא יימנע בית הדין מדחיית התובענה. ברי לכל בר בי רב כי יש לדיני ההתיישנות תכלית ראויה וכי "מעסיקים ועובדים זכאים לדעת אם הם חשופים לתביעות ולחובות. הם זכאים לדעת שתביעה תוגש נגדם רק בתוך תקופת ההתיישנות ועל כן עליהם לשמור את ראיותיהם רק בתקופה זו. ככל שחולף זמן רב יותר בין התרחשות אירוע לבין הגשת תביעה בגינו כך גדל הקושי לקובע את העובדות הנכונות והמלאות לגביו" (מדברי הנשיא אדלר, ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים נ' ברקוביץ ואח' תק-אר 2006(4) 22). תכליתה של ההתיישנות הינה ליצור איזון עדין בין כלל האינטרסים - של התובע, הנתבע והאינטרס הציבורי. אין לדרוש מהמעביד, כיום בחלוף שנים כה רבות, שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל (וראה ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 558).

16
.

השאלה העומדת לדיון בטרם תינתן החלטה בבקשה לגופה, הינה, מתי התגבשה עילת התביעה, וזאת, על מנת לבחון את טענתן של הנתבעות וכי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.


17.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), קובע את מועד תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". הנתבעת 1 טוענת כי התביעה עילתה ברשלנות ו/או במחדלי הנתבעות שנעשו לכאורה לפני כעשרים ושלוש שנים, ולפיכך עילת התביעה התיישנה.

18.
לטענת התובעת חל בעניינה סעיף 8 לחוק ההתיישנות המאריך את תקופת ההתיישנות, במצבים שבהם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את העילה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע, כי אם:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".


התובעת מציינת כי הן הצעת הביטוח והן פוליסת הביטוח מנוסחות בשפה מקצועית שאיננה ברורה ואיננה נהירה, כך שרק עורכי דין ו/או אנשי מקצוע שעוסקים בתחום יכולים להבין במה מדובר, מצב זה הביא לכך שבפועל נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה הייתה למנוע אותן.

19.
התובעת מבקשת להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, ולפיכך מוטל עליה הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור (וראה ע"א 34/88 רייס ואח' נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח', פ"ד מ"ד(1) 278, 283). בענייננו לא מצאנו כי התובעת עמדה בנטל האמור.


התובעת איננה מכחישה קבלתם של דיווחים שנתיים שנשלחו אליה על ידי המבקשת (סעיף 14 לכתב התביעה), כך בהתאם לתקנה 53 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד – 1964 קיבלה התובעת, מדי שנה, דוח המפרט, בין השאר, את הצבירה בקופה ותשואתה. אלא שלטענת המשיבה "הדיווחים שקיבלה מידי שנה נראו לה כ"סינית" ולא היה לה כל סיכוי להבינם". טענה זו אין בה לעצור או להאריך את מרוץ ההתיישנות. התובעת קיבלה דוחות במהלך השנים ולא עשתה כל צעד מול הנתבעות עד למועד פרישתה על מנת לנסות ולברר את זכויותיה. שומה היה על התובעת לברר את העובדות לאשורן, כפי שעתה בפועל בסופו של דבר טרם הגשת כתב התביעה. התנהגות התובעת אשר שקטה על שמריה הינה התנהגות רשלנית מצידה, ואין היא יכולה לגלגל תוצאות התנהגות זו לפתחן של הנתבעות.


בנסיבות אלו אין מנוס מהקביעה כי העובדות לא נעלמו מהתובעת מסיבות שאינן תלויות בה.

20.
במסגרת התגובה לבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות טענה התובעת כי ביסוד עילת תביעתה עומדת תרמית, מצג שווא ואונאה מצד הנתבעות, ולכן יש להחיל את סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כדלקמן:
"הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".


לעניין זה ייאמר, על המבקש להיתלות בחריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות לפרט את העובדות הבסיסיות הדרושות ליצירת סיכוי סביר לקיומה של עילה. אלא שבענייננו, טענת התרמית או ההונאה לא הועלתה בכתב התביעה (אשר התבסס רובו ככולו על עילת הרשלנות) אלא בתגובת התובעת לבקשה בה עסקינן.

21.
זאת ועוד, בתגובתה טוענת התובעת לקיומה של עוולה נמשכת אשר בעטיה קמה כל יום עילת תביעה חדשה. לעניין זה קבע בית המשפט העליון כי יש לבדוק האם על פי התביעה מדובר במעשה עוולתי נקודתי אחד שארע במועד מסוים, שבעטיו נגרם נזק מתמשך אשר התגבש באופן סופי עם פרישתה של המשיבה במקרה שבפני
נו, או שמא מדובר באירוע עוולתי מתמשך, אשר הוליד עילות תביעה מתחדשות שנזק בצידן, מעת לעת, עד לפרישת המשיבה? הסיווג לעניין זה חשוב, שכן בחירה בחלופה הראשונה או השנייה גוררת דין התיישנות שונה ותוצאה שונה. (ע"א9413/03 אילן אלנקוה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, ניתן ביום 22.6.08).
מעיון בכתב התביעה עולה כי עילת התובענה מתבססת על מעשה רשלני אחד שאירע בשנת 1985 עת שוכנעה לכאורה לעבור מקרן הפנסיה מבטחים לביטוח מנהלים אצל הנתבעת 1. בעטיו של מעשה זה נגרם לתובעת לכאורה
נזק מתמשך כאשר במרוצת השנים הופקדו כל ההפרשות לתכנית הביטוח החדשה עד לגיבושו במועד פרישתה של התובעת.


על מעשה עוולה נקודתי אחד, שביסודותיו נכלל מרכיב של נזק, חל סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין הקובע דין התיישנות מיוחד. התובענה במקרה כגון זה תתיישן אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק.


סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מדבר ב"כלל הגילוי", היוצר הסדר מיוחד לתחילת מירוץ ההתיישנות לגבי עוולות בנזיקין שהנזק הוא מרכיב חיוני בהם. משמעות הוראה זו היא כי בעוולה שבה נכלל נזק בין יסודות העוולה, יחל מירוץ ההתיישנות עם גילוי הנזק ולאו דוקא במועד התרחשותו, במגבלה של 10 שנים לצורך הגשת התביעה ממועד התרחשות הנזק. תכליתה של הוראה זו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק מאוחר יותר" (השופט לנדוי ב-ע"א 74/60, נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פד' טו 255, 260).


כך שגם לפי סעיף זה התובענה התיישנה כבר בשנת 1995 בחלוף עשר שנים מיום אירוע הנזק.
22.
בענייננו יש להחיל את ההלכה שנפסקה בדב"ע תש"ן/146-3 מנדלבאום נ' עיריית ראשון לציון, פד"ע כ"ב עמ' 363. ב

פסק דין
זה נוצרה ההבחנה בין עניינים המתגבשים בעת
הפרישה לפנסיה ("עצם הזכאות ושיעורה"), המתיישנים בתוך 7 שנים מיום הפרישה, לבין עניינים אחרים בהם עילת התביעה מתחדשת מידי חודש.


בע"ע 600026/97 מבטחים נ' פיורסט, פד"ע לט' 831 חזר בית הדין על הלכה זו. נקבע כי טרם יוצא אדם לפנסיה מתגבשים נתוניו האישיים המהווים בסיס לעצם זכאותו לפנסיה ולקביעת שיעור הפנסיה. נתונים אלה (כגון – גיל, תקופת שרות, דירוג ודרגה) נקבעים, מעצם טיבם, בעת הפרישה. נתונים אלה מתגבשים באותו מועד והם מתיישנים בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה. בצידם של אלה קיימות זכויות רבות ומגוונות העולות מהוראות החוק החל (אם חל) או מתקנות הקרן, אשר עומדות לחבר הפנסיונר לאורך תקופת זכאותו. הוראות אלה, שהן כלליות באופיין ואינן קשורות לנתונים האישיים של העובד, מעניקות לזכאי לפנסיה זכות תביעה המתחדשת מעת לעת. כך, למשל, אם טוען הזכאי לגמלה כי רכיב שכר מסוים לא נכלל בשכר הקובע או כי רכיב השכר משולם לו שלא בשיעור הנכון, קמה לזכאי לפנסיה עילת תביעה המתחדשת מידי חודש המוגבלת, בתחילתה למפרע, לתקופת ההתיישנות.

23.
בדומה להלכה זו אף במקרה שבפני
נו יש להבחין בין עצם בחירת המסלול בו בוטחה התובעת, מסלול המהווה בסיס לעצם הזכאות לפנסיה – אקט שהתגבש כבר בשנת 1985, לבין זכויות אחרות שעמדו למשיבה לאורך תקופת זכאותה.



לאור האמור, אנו סבורים כי עילת התביעה התיישנה.


סיכום
24.
מכח תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – 1991, אנו דוחים את התביעה על הסף.

נוכח מסקנתינו ולפיה, עילת התביעה התיישנה, אין אנו מורים על העברת התובענה לערכאה המוסמכת חרף החלטתינו בדבר העדר סמכותו של בית הדין לדון בתובענה.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל אחת מהנתבעות וזאת תוך 30 יום מקבלת פסה"ד.

ניתנה היום כ"ח בשבט, תשס"ט (22 בפברואר 2009) בהעדר הצדדים.


נ.צ.

נ.צ.

שמואל טננבוים
, שופט

אתי/









בשא בית דין אזורי לעבודה 5344/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' זמיחובסקי רעיה, מבטח סימון סוכנויות לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/02/2009)