פסקי דין על שמעון הלאל | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

1974/02 בל     17/08/2003




בל 1974/02 שמעון הלאל נ' המוסד לביטוח לאומי




1


בית הדין לעבודה
ב"ל 1974/02
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

השופט, חיים ארמון

נציג ציבור (מעבידים): מר צבי הרשטיין

בפני
:

שמעון הלאל

בענין:
התובע
נ ג ד
המוסד לביטוח לאומי
הנתבע
ע"י עו"ד אברהים מסארווה

פ ס ק ד י ן
מהות התביעה והשתלשלות ההתדיינות בה

1. התובענה שבפני
נו הועברה אלינו מבית משפט השלום בצפת (תיק א' 1537/02). התובע הגיש לשם את תביעתו (ע"ס 50,880 ₪), ובה הוא עתר לחייב את הנתבע לשלם לו כספים שקיבלה גרושתו (700 ₪ לחודש), כתוספת בעד בנו, בתקופה שמיום 1/12/95 ועד הגשת התביעה.

לבקשת הנתבע, העביר כב' השופט שכיב סרחאן מבימ"ש השלום בצפת, את התובענה להתברר בבית דין זה.

2. בעת הדיון המוקדם בתובענה, הוברר לתובע כי הוא לא יפיק תועלת מעשית מקבלת המבוקש, שכן הסכום שהוא היה יכול לקבל עקב קבלת מבוקשו, יקוזז כנגד הפחתת שיעור גמלת הבטחת ההכנסה שהוא מקבל, וגם אם היתה נשארת יתרה - היא תקוזז כנגד חוב מזונות של התובע לנתבע (קיזוז שלא היה יכול להיעשות מגמלת הבטחת הכנסה).
3. כשהתובע הבין שכך המצב - הוא ביקש להסב את התובענה לכזו שבה הוא מבקש פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב הבטחות שקיבל מהנתבע. התובע העמיד את הפיצוי הנתבע על הסך 16,000 ₪.

4. ב"כ הנתבע התנגד בתקיפות לשינוי האמור במהותה של התביעה, אך התנגדותו נדחתה, כאמור בהחלטה שניתנה בעת הדיון המוקדם (עמ' 2 ו-3 לפרוטוקול).

5. לנתבע ניתנה האפשרות להגיש כתב הגנה מתוקן. יחד עם זאת, לאור השינוי במהותה של התביעה, אשר היתה כעת לפיצוי בעד עוגמת נפש בלבד, הומלץ לצדדים להסכים לכך שהתובענה תסתיים בדרך של פסיקה לפשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (שייקרא להלן: "חוק בתי המשפט"). המלצה זו - לא התקבלה.

6. ביום 11/3/03, שמענו את ההוכחות בתיק. שמענו את עדותו של התובע בלבד. הנתבע לא הביא עדים מטעמו, למרות שבעת חקירתו הנגדית של התובע, אמר ב"כ הנתבע לתובע שעד של הנתבע ממתין מחוץ לאולם. לא ברור לנו מדוע בחר ב"כ הנתבע להציג בפני
התובע מצג שאינו נכון. מכל מקום, אנו סבורים שאין זו טקטיקת חקירה נגדית ראויה (נעיר כי ב"כ הנתבע מופיע בפני
נו פעמים רבות והוא מוכר לנו כעו"ד ישר, שגם חקירותיו הנגדיות נעשות בדרך כלל בהגינות. לא ברור לנו מדוע סטה הפעם ממנהגו).

הנתבע הגיש לתיק תעודת עובד ציבור.

לא ראינו כל סתירה בין האמור בתעודת עובד הציבור לבין עדותו של התובע, כך שנאו מקבלים את גרסאות שני הצדדים. העובדות שתפורטנה להלן, מבוססות על קבלת גרסאות הצדדים ועל המסמכים שהוגשו לתיק.
אלה עובדות המקרה

7. התובע הוא גרוש ואב לילד (ששמו שלום, ואשר ייקרא להלן: "שלום").

8. ביום ו' בכסלו תשנ"ו (29/11/95), החליט בית הדין הרבני האזורי בטבריה, כי החזקתו של שלום תהיה, באופן זמני, אצל התובע ולא אצל גרושתו (אמו של שלום), גב' מרים שוקרון. מצב "זמני" זה נמשך במשך שנים, עד אשר הפך לקבוע, על פי החלטתו של בית הדין הרבני מיום ד' באדר א' תש"ס (10/2/00).

9. מצבו הכלכלי של התובע אינו טוב. הוא נזקק לקבל מהנתבע גמלת הבטחת הכנסה. הנתבע שילם לתובע את הגמלה, בהתחשב בעובדה ששלום מצוי בהחזקתו של התובע.

10. גרושתו של התובע, גב' מרים שוקרון, היא נכה. היא זכאית לקצבת נכות כללית לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). מחלקת הנכות הכללית אצל המשיב, לא שמה לב לכך ששלום אינו מצוי בהחזקת אמו, ולפיכך שילם הנתבע, לגב' שוקרון, בנוסף לקצבת הנכות הכללית - גם תוספת תלויים בעד שלום, למרות ששלום הוחזק בידי אביו.

11. הטעות האמורה התבררה לנתבע בשנת 2001. ביום 8/5/01, שלח הנתבע מכתב לתובע שבו נאמר כך:
"הנדון: הבטחת הכנסה
הריני להביא לידיעתך שבמידע שבידינו גרושתך מקבלת קצבת נכות כללית אשר כוללת תוספת עבור בינך שלום שנמצא בהחזקתך.
עליך לפנות לסניפנו לשם הגשת בקשה לקבלת התוספת עבור בינך שלום ולעדכן אותנו בעת הגשת הבקשה." (הטעויות - במקור).

12. התובע הבין מהמכתב את מה שנאמר בו; כלומר - שעליו לפנות לסניף הנתבע ולהגיש בקשה לכך שתוספת התלויים בעד שלום, תשולם לידי התובע. התובע פנה לסניף, כנדרש במכתב, והגיש בקשה לקבלת תוספת התלויים, שעד כה שולמה לידי גרושתו.

13. בשיחתו של התובע עם פקיד התביעות במחלקת הבטחת הכנסה, מר חיים נגאר, אשר כתב את מכתב הנתבע מיום 8/5/01, נאמר לתובע שהוא יהיה זכאי לקבל לידיו את תוספת התלויים, בסך 700 ₪ לחודש, בגין התקופה שבה שלום מוחזק אצל התובע. מר נגאר הפנה את התובע למר פארס קאטיש ממחלקת נכות כללית בסניף טבריה של הנתבע. התובע פנה אליו ושוחח עמו וכן עם פקידה במחלקת הנכות. שניהם אמרו לתובע שהכסף יגיע אליו.
14. מסיבה שלא הובררה, בקשתו של התובע - לא טופלה על ידי הנתבע (ראו את ראש הַפִּסְקָה השלישית לתעודת עובד הציבור). הנתבע לא הודיע לתובע שבקשתו אינה מטופלת. אדרבא, נאמר לתובע שהענין בטיפול (ראו את טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, שו' 8 בעמ' 9 לפרוטוקול).

15. התובע שוחח על כך עם שלום. הוא אמר לשלום שתוך זמן מה, ישלם הנתבע לתובע סכום כסף משמעותי (התובע הבין שהוא יקבל כ-700 ₪ לחודש בגין כל החודשים שמדצמבר 1995, המועד שבו שלום הוחזק אצל התובע).

16. על סמך התקווה לקבלת הסכום המיוחל מאת הנתבע, תכננו התובע ושלום מה יעשו בכסף. התובע הבטיח לשלום כי הוא יוכל לקנות לו דברים שעד לאותה עת לא היה יכול להרשות לעצמו.

שלום סיפר על כך לחבריו.

17. משהכסף בושש להגיע, שב התובע ושוחח עם מר קאטיש. התובע שוחח עמו עשרות פעמים, הן בשיחות טלפוניות והן בפגישות בסניף, במשך מספר חודשים. מר קאטיש לא הצליח להסביר לתובע מדוע הוא אינו מקבל את תוספת התלויים שהוא ממתין לה.

18. בסופו של דבר, הגיש התובע את תביעתו לבית משפט השלום בצפת, ביום 11/7/02. בכתב התביעה, כאמור לעיל, עתר התובע לחייב את הנתבע לשלם לתובע את תוספת התלויים בגין שלום, בסך 700 ₪ לחודש, לתקופה שמיום 1/12/95. התביעה הועמדה על הסך 50,880 ₪ (לא ברורה לנו דרך החישוב שהתובע נקט).

19. הנתבע הגיש לבית משפט השלום בצפת בקשה להעביר את התיק לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת - וכך נעשה.
20. בינתיים, נראה שתזכורותיו של התובע נשאו פרי. בחודש אוגוסט 2002, החליט הנתבע לשלם לתובע את תוספת התלויים.

דא עקא, שהתובע לא יצא נשכר מכך.

תוספת התלויים בעד שלום היתה (באוקטובר 2002) בסך 754 ₪ לחודש. הסכום ששולם בעד שלום במסגרת גמלת הבטחת הכנסה (באוקטובר 2002) היה בסך 723 ₪.

אולם, התובע לא קיבל לידיו אפילו את ההפרש בין התוספות (31 ₪), שכן מעת שהתשלום הוגדר כתוספת תלויים ולא כחלק מגמלת הבטחת ההכנסה, החל הנתבע לקזז מהסכום סך של 80 ₪ לחודש, בגין חוב של התובע לנתבע בשל תשלום שהנתבע שילם לגרושתו של התובע, כגמלה להבטחת דמי מזונות.

תמצית טענות הצדדים

21. לטענת התובע, הוא מבין כעת שהוא אינו זכאי לקבל את תוספת התלויים בנוסף לתשלומים ששולמו לו כגמלת הבטחת הכנסה, אך הובטח לו שהוא יקבל סכום משמעותי. התובע ושלום תלו תקוות רבות בהבטחות לקבל את הכסף, ומשהתקוות נכזבו - זכאי התובע לפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב כך. הפיצוי הנדרש הוא בסך 16,000 ₪, שזה הסכום שלטענת התובע נאמר לו על ידי שופט השלום בצפת שאותו הוא יכול לתבוע (אנו סבורים שמה שנאמר לתובע הוא שזה הסכום שהתובע יכול לתבוע במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות).

22. לטענת ב"כ הנתבע, בית הדין אינו מוסמך לדון בתביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש. הכלל של "לא יעבירנו עוד" אינו חל על הסמכות העניינית, במיוחד כשבפני
ה הראשונה לבית המשפט, התובע לא פירט את הסעד שהוא עותר לו כעת. לגוף התביעה - המכתב מיום 8/5/01, לא הבטיח לתובע תוספת תלויים בנוסף להבטחת הכנסה. גם בעל פה, לא נאמר כך לתובע.
סמכותו העניינית של בית הדין

23. ראשית, עלינו לבחון את טענתו של ב"כ הנתבע בענין חוסר הסמכות העניינית לדון בתובענה.

24. אכן, ככלל - סמכותו של בית הדין היא לדון בתובענות כנגד הנתבע העוסקות בזכות לקבלת גמלה, או שהן מכוונות כנגד החלטות הנתבע בענייני גמלאות. (ראו סעיף 391(א)(1) לחוק). בית הדין אינו דן בתובענות לקבלת פיצוי נזקי על עוגמת נפש שהנתבע גרם למי ממבוטחיו (למעט כשיקול במסגרת פסיקת הוצאות משפט).

25. לפיכך, אילו היתה מוגשת לנו תובענה נגד הנתבע לפיצוי על עוגמת נפש, נראה שהיינו מעבירים אותה לבית המשפט המוסמך. אולם, לא זה המצב בענייננו. כזכור, התובע לא הגיש את תביעתו לבית הדין לעבודה, אלא הגיש אותה לבית משפט השלום. הנתבע ביקש שהתביעה תועבר להתברר בבית הדין לעבודה, וכך נעשה. משהועברה התביעה לבית הדין, שוב אין לבחון את ענין הסמכות העניינית. אנו מנועים מלהעביר את התביעה להתברר בבית משפט אחר, לאור הוראתו המפורשת של סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט.

את טענתו של ב"כ הנתבע, בסיכומיו, על כך שהכלל של "לא יעבירנו עוד" אינו חל על הסמכות העניינית - לא עלה בידינו להבין. סעיף 79 לחוק בתי המשפט עוסק גם בהעברת תובענה לבית משפט אחר בשל חוסר סמכות עניינית, והכלל של "לא יעבירנו עוד" חל גם על העברה כזו. הנתבע עצמו - כזכור - ביקש להעביר את תביעתו של התובע מבית משפט השלום אל בית דין זה, בשל טענת חוסר סמכות עניינית.

מאחר שהיינו מנועים מלהעביר את תביעתו של התובע לבית משפט אחר, לאחר שהתובענה כבר הועברה אלינו, אין אנו מקבלים את טענת חוסר הסמכות שהעלה הנתבע. היה עלינו לדון בתובענה גם אם למעשה היא אינה בסמכותו העניינית של בית הדין.
26. נעיר כי נראה לנו שטרונייתו האמיתית של הנתבע אינה מכוונת כנגד סמכותנו העניינית, אלא כנגד העובדה שמהות התובענה השתנתה, כאמור בהחלטה שניתנה במהלך הדיון המוקדם. בענין זה נזכיר לנתבע את אשר נרשם כבר באותה החלטה, על הגמישות הדיונית שבית הדין אמור לנהוג בה, במיוחד נוכח העובדה שהתובע אינו מיוצג ושעליו להתמודד עם הנתבע המיוצג על ידי עורכי דין מיומנים. אין כל סיבה להקשות על התובע מבחינה פרוצדורלית. בנוסף לכך, כאמור באותה החלטה, התובע לא היה יכול לתבוע במועד מוקדם יותר פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו, שכן עוגמת נפש זו התבררה לו רק בעת הדיון המוקדם, כשהתברר לתובע, לראשונה, שהוא לא יוכל לקבל את תוספת התלויים בנוסף לסכומים שקיבל כגמלת הבטחת הכנסה. רק אז הבין התובע שתקוותו נכזבה.

27. מכל מקום, לאור האמור לעיל (וכאמור כבר בהחלטה שניתנה בעת הדיון המוקדם), אנו נדון בתובענה - כפי שהיא כיום - לגופה, כלומר - נדון כעת בשאלה אם הנתבע אמור לפצות את התובע על עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל כך שניטעו בו תקוות שווא.
גורל התובענה

28. אנו סבורים שדין התביעה להתקבל.

הנתבע צודק בכך שהמכתב מיום 8/5/01 לא אמר לתובע במפורש שהתובע יקבל את תוספת התלויים בנוסף למה ששולם לו כגמלת הבטחת הכנסה. אולם, לא היתה כל סיבה שהתובע, אשר אינו משפטן ואינו בקיא בדיני גמלאות - יבין אחרת.

במיוחד לא היתה סיבה שהתובע יבין אחרת, כאשר - בעקבות המכתב מיום 8/5/01 - הוא שוחח לפחות עם שלושה מפקידי הנתבע, שאחד מהם אף מכהן כפקיד תביעות במחלקת הבטחת הכנסה, והללו לא הודיעו לו שהוא לא יקבל כסף, אלא להיפך, נתנו לו להבין שהכסף אמור להגיע אליו.
29. הנתבע לא נהג כשורה גם בכך שהודיע לתובע שעניינו בטיפול (תוך שהתובע סבור שאותו "ענין" שבטיפול הוא ההליך שבסופו ישולם לו סכום כסף משמעותי), אף שהבקשה שהתובע הגיש כלל לא טופלה במשך תקופה ארוכה.

30. יתרה מכך, תוצאות מעשי הנתבע הרעו עם התובע מבחינת הכנסתו החודשית השוטפת. בעוד שקודם לכן קיבל התובע גמלת הבטחת הכנסה בשיעור המביא בחשבון את העובדה ששלום מוחזק בידי התובע, וזו היתה גמלה שממנה לא קוזז מאומה, הרי שכיום מקבל התובע גמלת הבטחת הכנסה בשיעור שמתעלם מכך ששלום מוחזק אצל התובע, ובנוסף לכך תוספת תלויים בעד שלום, כאשר מתוספת התלויים מקזז הנתבע סך של 80 ₪ לחודש בגין חובו של התובע בענין אחר (מזונות). התובע היה יכול להימנע מכך, אילו היה הנתבע מסביר לו מראש מה תהיה התוצאה של בקשת תוספת התלויים. הנתבע לא הסביר זאת.

צרמה במיוחד התייחסותו של מר פארס קטיש, בַּפִּסְקָה הרביעית של תעודת עובד הציבור שהגיש, שם כתב (ובצדק) שההשלכה של הפרדת התשלום היתה "בודאי שלא לטובת הפונה". כביכול מדובר ביוזמה של התובע, שהוא בחר בה באופן מודע והביא למצב שהרע עמו.

אם ברור שקבלת תוספת התלויים לא היתה לטובתו של התובע, מיטיב היה הנתבע לעשות אלמלא היה מנחה את התובע לבקש את תוספת התלויים. אין מדובר ביוזמה של התובע. הנתבע הוא זה שיזם את הפרדת התשלום. התובע אף לא קיבל זכות בחירה בענין זה. כמצוטט לעיל, במכתבו של הנתבע מיום 8/5/01 נאמר לתובע, בלשון ציווי:
"עליך לפנות לסניפנו לשם הגשת בקשה לקבלת התוספת ...".

הנתבע הציג את עצמו כמי שעומד לשלם לתובע תוספת שבטעות לא שולמה לו במשך שנים, הנחה את התובע (ואף הורה לו) להגיש בקשה לשם כך, ולאחר מכן, כשהתובע הגיש את הבקשה על פי ההוראה שניתנה לו, וציפה בכליון עיניים לקבל את הכסף שהנתבע נתן לו להאמין שיקבל - נתן לו הנתבע לחכות לכסף, ולהמשיך לחכות, תוך שהנתבע מודיע כי הענין בטיפול. לאחר מכן, משהתובע כבר נואש ופנה לבית המשפט, החליט הנתבע לאשר את הבקשה, ולשלם לתובע את תוספת התלויים, תשלום שכמוסבר לעיל - הביא להפחתת הגמלה השוטפת המשולמת לתובע.
31. אנו סבורים שהתנהגותו של הנתבע בעניינו של התובע אינה יכולה להיחשב התנהגות תמת לב, והיא מצדיקה את קבלת התביעה ואת חיובו של הנתבע בתשלום פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, עוגמת נפש לא רק בשל אכזבתו של התובע על כך שהתשלום שהוא ציפה לו לא הגיע, אלא גם בשל אכזבתו של התובע על כך שלא היה יכול לקיים את הבטחותיו לשלום, הבטחות אשר נסמכו על האשליות שהנתבע השלה את התובע.

32. בענין שיעור הפיצוי, התובע טען - כזכור - לסך של 16,000 ₪. הנתבע לא טען מאומה. אנו סבורים ששיעור הפיצוי אמור להיגזר מהסכום שהתובע ציפה לקבל.

הנתבע - כזכור - גרם לתובע להאמין שהוא יקבל כ-700 ₪ בגין כל אחד מהחודשים שמחודש דצמבר 1995. התביעה הוגשה (לבית משפט השלום) בחודש יולי 2002, כך שבעת הגשת התביעה סבר התובע, על סמך התנהגות של הנתבע, כי התשלום האמור ישולם לו בגין 78 חודשים. לדעתנו, הפיצוי הנכון בנסיבות אלה הוא של 10% מהפיצוי שהתובע האמין שיקבל, עד הגשת התביעה. כלומר - סך של 70 ₪ לכל אחד מהחודשים האמורים.

משכך, הפיצוי שאנו רואים אותו כמתאים, הוא פיצוי בסך של 5,460 ₪, נכון למועד הגשת התביעה (11/7/02).
לסיכום

33. אנו מקבלים את התביעה ומחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 5,460 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12/7/02 ועד התשלום בפועל.

34. על הנתבע לשלם לתובע גם את הוצאות המשפט בסך 400 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/03, אם לא ישולמו קודם לכן.
35. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על

פסק דין
זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.
ניתן היום, י"ט באב תשס"ג, 17 באוגוסט 2003, בהעדר הצדדים.

______________ ________________
חיים ארמון
, שופט נציג ציבור (מעבידים)








בל בית דין אזורי לעבודה 1974/02 שמעון הלאל נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 17/08/2003)