פסקי דין על מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א | פסקי דין על כוזרי ערן | פסקי דין על הדר - חברה לבטוח | פסקי דין על רן אביטל |

195983/02 א     11/05/2005




א 195983/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א נ' כוזרי ערן, הדר בע"מ - חברה לבטוח, רן אביטל




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
195983/02


בפני
:
שופט: חג' יחיא
תאריך:
11/05/2005




בעניין:
מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א



ע"י ב"כ
עו"ד מורד יאיר

תובעת


- נ
ג
ד -


1 . כוזרי ערן

2 . הדר בע"מ - חברה לבטוח
3 . רן אביטל


ע"י ב"כ
1 . עו"ד צביקל רועי

2 . עו"ד קסלסי מרים
נתבעים


פסק-דין

ביום 25.11.01 שעה 09:45 בערך בכביש מס' 1 מכיוון י"ם לכיוון ת"א, התרחשה תאונת דרכים בה היו מעורבים:

א.
משאית מנוף מסוג אווקו נהוגה על ידי הנתבע מס' 1,מבוטחת אצל הנתבעת 2.
ב.
רכב מס' 8996523 נהוג
בידי הגברת נחשוני דניאלה, מבוטח אצל התובעת.
ג.
רכב מס' 3713418 נהוג בידי הנתבע
3.

על פי כתב התביעה
נטען שביום 25.11.01 חנתה המכונית הפוגעת מסוג משאית בצד הדרך מימין כאשר הרכב נוסע בכביש בנתיב הימני. לפתע
החלה המכונית הפוגעת 1- לבצע פניית פרסה, ללא איתות ופגעה
ברכב
בעוצמה בצידו הימני.
לאחר זמן קצר ביותר פגעה ברכב מאחור - המכונית הפוגעת 2
אשר לא שמרה מרחק מהרכב וגרמה לו
נזקים מאחור.
על פי תיאור זה,
המשאית של הנתבע מס' 1, חנתה בשול הימני של הכביש , בשלב מסוים החלה לבצע פניית פרסה, המתחילה בשול הימני, כדי לעבור על פני נתיבי הכביש
ולחזור בכיוון הפוך
מכיוון נסיעתה המקורי, תוך כדי רכב מבוטח התובעת שנסע בנתיב הימני
התנגש
במשאית
ומיד לאחר מכן
נפגע
רכב התובעת מרכב הנתבע 3.

התובעת טוענת כי האחריות לאירוע התאונה
למעשה נופלת על הנתבעים
1 ו- 3
ועל כן הוגשה תביעה זו.

הנתבעים
1 ו – 2, הגישו כתב הגנה בו הכחישו את האחריות המיוחסת לנהג המשאית בפועל מר אברהם בן עזרי וטענו כי התאונה ארעה בגלל רשלנותה של הנהגת ברכב מבוטח התובעת
והנתבע 3, ולחילופין טענו
כי יש להטיל על הנהגת ברכב מבוטח התובעת והנתבע 3, רשלנות תורמת.

הנתבע 3
הגיש כתב הגנה ובו טענו כי האחריות לתאונה
על פי התיאור הנ"ל ,למעשה נופלת על הנתבע מר בן עזרא אברהם הנתבע 1, מבוטח הנתבעת 2 ולחילופין יש
לייחס רשלנות תורמת גם לנהגת ברכב מבוטח התובעת.
יצוין,
כי נגד
נהג המשאית
מבוטחת הנתבעת
2, מר אברהם בן עזרי,
הוגש כתב אישום בגין אירוע התאונה ובו נטען כנגדו:

"1.
בתאריך 25.11.01, בסמוך לשעה 09:45 נהג הנאשם משאית משא מנוף מסוג אוויקו, מס' 4670715 ונסע בכביש מס' 1
מכיוון ירושלים לכיוון תל-אביב, כשיעד נסיעתו צומת נחשון.
2.
במהלך נסיעתו לאחר שהבחין
שחלף על פני המחלף לכיוון צומת נחשון נהג הנאשם ברשלנות
כאשר
סטה במפתיע
משול ימין של הדרך, בצורה חדה לנתיב השמאלי,תוך כוונה לבצע פרסה
במקום אסור.

3.
כתוצאה מסטייתו מנתיבו חסם
את הנתיב השמאלי
ורכב מסוג סיטרואן 8996523,
נהוג בידי נחשוני דניאלה,
שנסע בנתיב השמאלי התנגש ברכב הנאשם.

4.
כתוצאה מכך
פגע רכב פונטיאק מס' 3713418 נהוג בידי אביטל רן, שנסעה אחרי רכב המתלונן, ברכב המתלונן.

5.
רשלנותו
של המתלונן [מותר
להניח שהכוונה לנאשם -ח.י] מתבטאת בכך שסטה מנתיבו, תוך סיכון לתנועה ומבלי לנקוט באמצעים הדרושים, לא נתן זכות קדימה לרכבים המתלוננים והחל בביצוע פניית הפרסה שלא בבטחה
ושלא מהנתיב השמאלי וכתוצאה מכך
גרם לתאונת דרכים , בה נחבלו הנאשם ונוסע ברכב וכן נחבלה המתלוננת חבלה של ממש וכלי הרכב
המעורבים בתאונה
ניזקו ".

הנתבע
מס' 1
הועמד לדין בכתב האישום הנ"ל בגין עבירות על סעיף 62[2] לפקודת התעבורה, על תקנה 40[א] לתקנות התעבורה [סטייה מנתיב], על תקנה 44 לתקנות התעבורה [פניית פרסה שלא בבטחה] וכן על תקנה 21[ב][2] גרימת נזק.

הנתבע 1 בישיבת ביום המשפט לתעבורה ביום 08.12.02 הודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום, הורשע ונקנס.

התובעת הגישה את כתב האישום נ/2 ואת פרוטוקול ביהמ"ש לתעבורה והכרעת הדין בה הורשע הנתבע 1, ובהתאם לסעיף 42[א] לפקודת הראיות, המסמכים
הנ"ל מתקבלים כראייה לכאורה , על האמור בהם.

אין צורך להרחיב את הדיבור גם לאחר ששמעתי את כל העדים והראיות בתיק, לאור נסיבות התאונה, כפי שפורטו בכתב התביעה ובכתב האישום וההרשעה של הנתבע 1, כי האחריות על התאונה
נופלת על הנתבע מס' 1.

מה שנותר לדון הוא מידת הרשלנות התורמת של הנהגת ברכב מבוטח התובעת לאירוע התאונה וחלקו של הנתבע 3 באחריות זו.

למעשה אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כי ההתרחשות במקום היתה כפי שנטען בכתב האישום יש לבחון רק את התנהגותה של עדת התביעה
בסמוך ובעת התאונה
והאם יש בכך
משום רשלנות תורמת מצידה. כמו כן יש לבחון
את התנהגותו של הנתבע 3, שפגע ברכבה של מבוטחת התובעת מאחור לאחר שזו התנגשה בדופן שמאל
של המשאית.

באשר לחלקה של נהגת
הרכב המבוטח: הנתבעים
1 ו- 2
בסיכומיהם
טוענים כי התאונה על פי
המתואר
בכתב האישום
ועדויות הצדדים התרחשה
למעשה בנתיב השמאלי ואפילו בשול השמאלי של
כיוון הנסיעה
וטוענים כי המשאית הינה רכב כבד שהחל את הסטייה מהנתיב הימני עד למקום התאונה, במשקלה של המשאית ובעובדה שהיא התחילה את
תנועתה
ממצב מהירות אפס, הרי שבזמן שהמשאית עשתה את המרחק בין עמידתה בשול הימני לבין מקום התאונה
היה זמן מספיק
עבור עדת התביעה , אילו היתה זהירה דייה כדי לבלום ולמנוע התנגשות במשאית.

הנתבעים 3 ו- 4
בסיכומיהם אינם מבקשים לייחס
רשלנות תורמת לעדה מטעם התובעת ומטילים את כל האחריות על הנתבע מס' 1.

לשאלה אם משאית חנתה או נסעה
בשוליים הימניים:

בהודעתה במשטרה מסרה הגברת נחשוני [ת/2] כי:

"נהגתי ברכב מס ... מכיוון תל-אביב לכיוון ירושלים לעבודה...
לא יודעת באיזה קילומטר מדובר. הבחנתי מרחוק במשאית גרר שנוסעת
בצד הדרך באיטיות.
המשכתי בנסיעה
רגילה במהירות המותרת והגעתי למרחק של כ – 3 מטר
מהחלק האחורי שלה
...".

על פי הודעה זו, ברגע שהעדה מטעם התובעת ראתה את המשאית, זו אכן היתה בשולי
הכביש, אך היתה בנסיעה
איטית.

לעומת זאת, בעדותה בפני
ביום 14.02.05, בעמ' 12 שורה 25 אומרת:

"אני זוכרת אני ראיתי משאית עומדת בשולי הכביש"


ובעמ' 13 שורה 2 אומרת:

" ראיתי משאית חונה
בצד הכביש".

הנה, בפני
עדת התביעה חוזרת פעמיים שהמשאית עמדה או חנתה בצד הכביש ואילו במשטרה בהודעה שניתנה מספר ימים לאחר התאונה מסרה שהיא ראתה משאית נוסעת באטיות בצד הכביש.
אני מעדיף כמובן את דברי העדה במשטרה, וקובע כי כאשר העדה הבחינה במשאית,
זו היתה במצב של נסיעה איטית בשולים.

עדת התביעה בהודעתה במשטרה אינה זוכרת באיזה נתיב משני נתיבי הנסיעה
נהגה ואילו בעדותה בפני
, עמ' 13, מסרה כי נהגה את רכבה בנתיב השמאלי.

כמו כן, מעיון בתמונה בגליון התמונות מתיק
המשטרה, אכן מבחין אני כי העדה נהגה את רכבה בנתיב השמאלי, שכן ניתן להבחין בברור בסימני בלימה
בנתיב השמאלי, שהתחילו ישר , והתעקלו לכיוון שמאל, לכיוון נסיעתה
עד שרכבה התנגש במשאית.


לפיכך, ובצירוף שתי העובדות הנ"ל,
שהמשאית היתה לפני שעלתה על הכביש
בשולים,
וההתנגשות היתה בצד השמאלי של הנתיב השמאלי בו נסעה עדת התביעה,
אכן יש בסיס לטענת הנתבעים
1 –2 , כי מרגע שהמשאית
החלה
לעלות על הכביש
החל בצד הצד הימני של הנתיב הימני ועד להתנגשות, במקום בו היתה ההתנגשות, אכן עבר פרק זמן מסוים.
כמובן יש משקל לשאלה האם המשאית החלה את הסטייה
ממצב של חנייה או ממצב של נסיעה, וכמובן אם החלה ממצב של חנייה, הרי
שפרק הזמן שעבר
מרגע שהחלה את הסטייה ועד להתנגשות הוא, ולו תיאורטית ארוך יותר, כך שלמעשה תאונה
של עדת התביעה בפני
,
שהמשאית חנתה
בשולים, הינו טיעון שמסקנתו הסופית לטובת הנתבעים, אך כאמור, קבעתי שעל אף דבריה בפני
שהמשאית חנתה בנתיב השמאלי, הרי על פי הודעתה במשטרה המשאית היתה בנסיעה.
יש
כמובן להניח,
שאם כי מצד אחד
העובדה שהמשאית חנתה בשולים מאריכה את הזמן שעובר עד שהיא מתחילה לנסוע ומגיעה למקום ההתנגשות, וזה פועל לטובת הנתבעים. מנגד,
משאית שחונה
בשול הימני של הכביש, אינה מעוררת ולא צריכה לעורר אצל הנוהגים בכביש את החשש שמא
תסטה
שמאלה, בפתאומיות וזה פועל לטובת התובעת.

בראייה הכוללת, אם כך,
העובדה שהמשאית
חנתה או נסעה מתאזנת
עם קיצור זמן הנסיעה
עד להתנגשות
וחובת הציפייה מצד הנוהגים בכביש לגבי התנהגות המשאית.

השאלה שצריך להכריע בה לצורך הטענה, בדבר
קיומה של רשלנות תורמת מצד נהגת התובעת היא
- האם ברגע
שהעדה הבחינה בסכנה
יכלה
בהתנהגות סבירה, כמצופה מנהג סביר למנוע את התאונה?
ולצורך זה, יש להכריע בשאלה, מאיזה מרחק הבחינה עדת התביעה בסכנה.

עלי להקדים ולומר שעם זאת שאני מקבל את הטענה
שהמשאית נסעה בשול הימני, טרם החלה לסטות לכיוון הכביש, והדבר כפי שאמרתי לעיל חייב להזהיר את הנוהגים בכביש, הרי שיש להבחין היטב
בין
שני פרקי זמן.
האחד, בזמן שהמשאית נוסעת לאיטה ישר
על שולי הכביש
ופרק הזמן בו מתחילה הפינה הקדמית השמאלית של המשאית לסטות לעבר
נתיב הנסיעה בכביש.

בפרק הזמן הראשון, מידת הזהירות והעירנות
מצד עדת התביעה, לגבי התנהגות נהג המשאית הינה פחותה
לעומת זו הנדרשת ממנה בזמן
שהמשאית
מתחילה "לעלות"
על הכביש. כאשר המשאית נוסעת בשולים אכן יש "לשים עליה עין" אך עדיין מותר לנהג הנוהג בכביש, להניח שהמשאית תמשיך לנוע בשולים
ופחות
לעלות על הכביש.
ואולם מרגע שהמשאית מתחילה לעלות על הכביש, יש בכך איתות
שהמשאית
תעלה קודם כל לנתיב הימני.

במקרה זה,
יש הבדל
בין רמת הציפייה והזהירות
בין שני נהגים. זה שנוהג
בנתיב הימני מתוך השניים, שכן המשאית עולה וחוסמת את הנתיב שלו או עומדת לעשות כן, לבין זה שנוהג בנתיב השמאלי, שאם כי נדרשת ממנו מידת זהירות מסוימת – אבל הנחה מצידו שהמשאית תעלה מהשולים לנתיב הימני הינה סבירה ואם כך,
מותר לו, אם כי בזהירות להמשיך בנסיעתו בנתיב השמאלי.

הפרק השלישי בהתנהגות המשאית, המסוכן ביותר מבחינת מי שנוסע בנתיב השמאלי, מתחיל רק כאשר
המשאית
נמצאת כולה בנתיב
הימני ומשם מתחילה לסטות שמאלה לעבר הנתיב השמאלי.
כך שלגבי נוהג
בנתיב השמאלי , מידת הזהירות הנדרשת ממנו, הינה מדורגת. הדרגה הכי נמוכה הינה כאשר המשאית נמצאת בשולים. המידה בנונית כאשר המשאית נמצאת בנתיב הימני והגבוהה ביותר
"החמה",
כאשר המשאית ממשיכה לסטות לעבר הנתיב השמאלי.

לפיכך, מסקנתי היא
שמידת הרשלנות
שניתן לייחס, אם ניתן לעדת התביעה נמדדת על פי התנהגותה של עדת התביעה רק מרגע שהמשאית החלה לסטות ממרכז הנתיב הימני שמאלה.
אין לזקוף לחובת עדת התביעה את התנהגותה
בכך שלא בלמה כאשר המשאית
היתה בשולים או כאשר המשאית החלה לעלות על הנתיב הימני.

באשר למרחק ממנו
הבחינה
עדת התביעה במשאית – למעשה אין מחלוקת, שכן הנתבע מעיד שראה אותה ממרחק של 100-150 מ' מאחור וסבר שיוכל להשלים את הפרסה לפני שתגיע ואילו עדת התביעה עצמה
אומרת בעמ' 13 : "אני ראיתי אותה די מרחוק". אם כי היא מוסיפה שהיא ראתה אותה חונה.

העובדה שעדת התביעה ראתה את המשאית, די מרחוק כדבריה
או
100 –150 מ' כאשר
הנתבע
1
ראה אותה, אינה אומרת עדיין רשלנות מצד עדת התביעה בנהיגתה.
עדת
התביעה נהגה בנתיב השמאלי מבין שניים, הבחינה מרחוק במשאית המתנהלת לה בשולי הכביש בצד ימין, כך שבקו רוחבי מפריד בין נתיב הנסיעה של עדת התביעה והמשאית
נתיב אחד שלם , וגם אם נדרוש מעדת התביעה לצפות שהמשאית הנוסעת בשולים
תעלה על הכביש, עדיין מותר לעדת התביעה להניח שהמשאית תעלה על הכביש ותיסע
בנתיב הימני כמתחייב. בשלב מוקדם זה, כאשר המשאית
נמצאת בשולים אין לדרוש מעדת התביעה שתניח
שהמשאית תבצע
פרסה במקום אסור ותעבור מהשולים הישר
לשולים השמאליים, דרך
נתיבי הכביש, וכפועל יוצא, גם להתחיל להאט או לבלום כאשר המשאית עדיין
בשולים. הדבר אינו סביר ומעבר לנדרש לנהג מצוי.

כאשר עדת התביעה הבחינה בסכנה המגולמת בסטיית המשאית
מאמצע הנתיב הימני לעבר הנתיב השמאלי היתה צריכה לבלום כי אכן
היא מבחינה בסכנה הממשמשת ובאה.
בנקודת זמן זו עדת התביעה נוהגת במהירות המותרת , 90 קמ"ש,
ואין בפני
ראייה
הסותרת את גרסתה זו.

חזית רכבה של עדת התביעה נתקלה בדופן שמאל של המשאית
וגוף המשאית הוא שבלם את תנופת הנסיעה של רכב התובעת. אין לדעת במדויק, היכן היתה
נעצרת עדת התביעה מרגע שבלמה את בלימת החירום, אילולי התנגשה במשאית.

הנתבעים לא הצליחו להוכיח
שעדת התביעה יכלה לעשות דבר ולא עשתה אותו או שהיא עשתה דבר שהיא היתה צריכה להימנע ממנו, כדי למנוע את התאונה מרגע
שהבחינה במשאית מתחילה לחדור
לנתיב השמאלי שלה.

נכון שעל פי התמונות מגיליון התמונות בתיק המשטרה ההתנגשות הינה בחלק
האחורי של דופן שמאל במשאית, כאשר חזיתה, למעשה כבר על השולים אבל ברור שאת הקטע מרגע
שהגלגל הקדמי השמאלי של המשאית
עלה על האספלט עד שנעצרה בשולים
המשאית עשתה זאת בנסיעה
ויש
להניח
שנהג
שמבקש לעשות פרסה בכביש סואן כמו כביש מס' 1
והוא מבחין ברכבים מאחוריו במרחק של 100 מ', שיאיץ
על מנת
להשלים את הפרסה במהירות
לפני הגעת הרכבים.
כך שרוחב הכביש
אותו עברה המשאית עד לשולים
היא עברה בזמן קצר ביותר. אם נחזיר את גלגל ההתרחשות אחורה
אז אותו חלק במשאית בו התנגשה עדת התביעה היה למעשה
כבר בנתיב הימני
כאשר עדת התביעה הבחינה בתנועת המשאית שמאלה.
בהערכה
לא מדויקת
ניתן לחשב ולומר
שמקום האימפקט במשאית עבר בקושי
רוחב
של נתיב אחד מרגע יצירת הסכנה עד להתנגשות.

הנתבעים לא הצליחו להוכיח , כאמור, כי לעדת התביעה רשלנות תורמת כלשהי באירוע ואני קובע שביחסים בין התובעת לנתבעים 1 ו – 2, מלוא האחריות לנזקים ברכב התובעת הינה
על הנתבע מס' 1 .

השאלה הנוספת שיש להכריע בה, היא חלקו של הנתבע
3 באחריות לנזקי התובעת , הן בחלק האחורי והן בחלק הקדמי [ולו תיאורטית].

כאמור,
הרכבים נסעו במהירות המותרת.
עדת התביעה וכפי שקבעתי לעיל, לא היתה צריכה לצפות שהמשאית תבצע פרסה
כל זמן שזו היתה על השולים. כך גם הנתבע 3.

התובעת והנתבעים 1 ו- 2 מייחסים לנתבע
3 את
האחריות לפחות בנזקים
בחלק האחורי ברכב התובעת בגין אי שמירת מרחק.
תקנה 49 לתקנות התעבורה
קובעת:

”49. ריווח בין רכב לרכב

(א)
לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.

(ב)
בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם ברכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב."


מותר להניח שרוח התקנה המכוונת למקרה של רכבים
נוסעים אחד בעקבות השני במהירות מתונה ואז צריך לשמור על מרחק
מסויים שגם אם הרכב הקדמי בולם בלימת חירום יוכל הרכב שבא אחריו לבלום אף הוא בלי לפגוע ברכב שלפניו.

באמור בתקנה ב' מכוון למקרה שהרכב הקדמי אכן בולם בלימת חירום בגלל שהבחין בסכנה כלשהי בכביש ובלם כך. כמובן,
שמנסח התקנה לקח בחשבון כי מרגע שהרכב הקדמי בולם בלימת חירום אם לא נעצר על אלתר
אלא גם הוא
גומא
את מרחק העצירה
כולל
מרחק תגובה ומרחק בלימה.
והרכב שבא אחריו חייב לשמור על מרחק
מסוים
כאשר אותו מרחק
בנוסף למרחק
העצירה
של רכב שלפניו, במקרה של בלימת חירום ישאיר בידי הרכב השני מרחק מסוים לפני שהוא פוגע ברכב שלפניו. הרי לא יעלה על הדעת כפי שכתוב בתקנה 49[ב], שהנוהג בעקבות רכב אחר משאיר לעצמו את המרחק של שרכבו עובר
בפרק
של שנייה אחת
באותה מהירות שהוא נוסע בה אם לא היתה הנחת יסוד בפני
ו, שהרכב הקדמי גם הוא עובר מרחק נוסף תוך כדי הבלימה.

ההנחיות בדבר שמירת מרחק מבוססות על העובדה שהרכב הבולם שיש לשמור מרחק מאחוריו, אכן בולם
במהלך
בלימה טבעית . שונה הדבר כאשר הרכב הקדמי, למעשה,
נבלם
על ידי חפץ
העומד בפני
ו
לרוחב הכביש, ללא תזוזה קדמית
ובאופן
מפתיע.

במקרה השני הזה,בטוח אני, שגם אם היה הרכב של הנתבע
3, שומר על מרחק בלימה, בהתאם לתקנה 49ב' ,
ואף יותר מכך,
עדיין לא היה יכול למנוע את
התאונה ברכב של התובעת.
שכן המרחק
שהוא עובר מרגע ההיתקלות של רכב התובעת בדופן שמאל של דופן שמאל של משאית הנתבע 1 הינו הרבה יותר מהמרחק שהוא עובר
בשנייה אחת
בחישוב מהירותו המקורית.
ולפיכך, למעשה מה שגרם לפגיעת הרכב
הנתבע
3
מאחורי רכבה של
עדת התביעה
היא החסימה הפתאומית של המשאית
את נתיב
עדת התביעה.

אמרתי כבר,
שעדת התביעה לא נדרשת לצפות את התנהגותו של נהג המשאית בכך שהוא עבר מהשולים הימנים
לשולים השמאליים לרוחב עורק מרכזי, כמו כביש מס' 1 ובוודאי שהנתבע
3 עוד פחות היה נדרש לצפות זאת. ואם תאמר כי עדת התביעה היתה צריכה להתחיל את הבלימה מרגע שהבחינה בסכנה הכרוכה בסטיית המשאית ממרכז הנתיב הימני שמאלה , הרי שהנתבע 3, חייב היה
להתחיל את הבלימה
רק לאחר שעדת התביעה בלמה וזה בוודאי
מתרחש יותר מאוחר מאשר
בלימתה
של עדת התביעה או היתקלותה במשאית.

אם לעדת התביעה היה מותר להניח
שהמשאית שממשיכה בתזוזה בשולים הימנים גם אם תעלה על הכביש
תעשה זאת על הנתיב הימני כך גם
לגבי
הנתבע
3.

התובעים
והנתבעים
1 ו – 2
לא הצליחו להוכיח
כי הנתבע 3
עשה מעשה שלא היה צריך לעשות או נמנע מלעשות מעשה שהיה צריך לעשות ושיכול היה למנוע את הפגיעה
ברכב התובעת מאחור.

לפיכך, אני מחליט לקבל את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו – 2 ולקבוע
כי האחריות לאירוע
התאונה ולנזקי התובעת הן בחלק הקדמי והן בחלק האחורי
נופלת על הנתבעים
1 ו – 2 ולדחות את התביעה כנגד הנתבעים
3 ו –4.

הנתבעים
1 ו – 2 ישלמו לתובעת את סכום התביעה
בסך של 61,720 ₪
ואגרת משפט ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 20.08.02 , שכר עדים כפי שנפסק בתוספת הצמדה
וריבית
מיום שנפסק ושכ"ט עו"ד
בשיעור של 15% + מע"מ כדין.

דחיית התביעה כנגד הנתבעים
3 ו –4 נעשית ללא צו להוצאות.
ניתן היום ב' באייר, תשס"ה (11 במאי 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק לצדדים בדואר

__________________

ע. ג'. חג' יחיא
, שופט











א בית משפט שלום 195983/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א נ' כוזרי ערן, הדר בע"מ - חברה לבטוח, רן אביטל (פורסם ב-ֽ 11/05/2005)