פסקי דין על ואליד בשארה | פסקי דין על שיקאגו החדשה עסקי רכב | פסקי דין על זוהר חי | פסקי דין על רומית חי ואח' |

3283/07 בשא     04/05/2007




בשא 3283/07 ואליד בשארה נ' שיקאגו החדשה עסקי רכב בע"מ, זוהר חי, רומית חי ואח'




בעניין:
1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים

בש"א 3283/07

בפני
:
כבוד השופט אריה רומנוב


04/05/2007






בעניין
:
ואליד בשארה






המבקש/המשיב


נ ג ד




1. שיקאגו החדשה עסקי רכב בע"מ
2. זוהר חי

3. רומית
חי






המשיבים/המבקשים



4. רשות הדואר

5. משרד הרישוי רשות הרישוי

המשיבים


ב"כ המבקש: עו"ד א. מזאוי
ב"כ המשיבים/המבקשים: עו"ד א. בראון



החלטה

1.
בפני
י שתי בקשות למתן סעדים זמניים, הסותרות האחת את השנייה, אותן הגישו הצדדים האחד כנגד השני, ואשר במוקד עניינן ניצבת השאלה, מה ייעשה במכונית מסוג
b.m.w.
, מספר רישוי 15-159-69, עד אשר המחלוקת בין הצדדים תוכרע במסגרת התיק העיקרי.

2.
עובדות המסגרת הצריכות לעניין הן, בתמצית, אלה:

א.
המשיבה מס' 1, חברת שיקאגו החדשה עסקי רכב בע"מ
(להלן: "שיקאגו"), עוסקת בקנייה ובמכירה של מכוניות משומשות. בעל השליטה בה הוא, מר זוהר חי
(להלן: "זוהר"). בתקופה הרלבנטית לענייננו, העמידה שיקאגו למכירה מכונית מסוג
b.m.w.
, מספר רישוי 15-159-69 (להלן: "המכונית").
ב.
בחודש נובמבר 2006 הגיע המבקש, מר ואליד בשארה
(להלן: "ואליד"), למגרש המכוניות אותו מנהלת שיקאגו, וביקש לקנות מכונית. לאחר שסקר את המכוניות שהיו במגרש, החליט לקנות את המכונית מושא דיוננו.

ג.
בתחילה הציע ואליד, כי חלק מהתשלום עבור רכישת המכונית ייעשה על ידי כך, שהוא ימסור לשיקאגו את מכוניתו הישנה, ואולם זוהר לא הסכים לכך. הצעה נוספת שהעלה ואליד הייתה, כי הוא ירכוש את המכונית בתשלומים, ואולם גם הצעה זו לא התקבלה, שכן שיקאגו עמדה על כך, שתמורת המכונית תשולם לה בכסף מזומן, או באמצעות כרטיס אשראי. לאחר משא ומתן הוסכם בין הצדדים, כי ואליד ירכוש את המכונית בסכום של 100,000 ₪, וכי תמורת המכונית תשולם באמצעות כרטיסי אשראי של חברת ויזה, השייכים לאדם בשם מוסא אבו-דיאב (להלן: "אבו-דיאב"). לטענת זוהר, ואליד טען בפני
ו, כי אבו-דיאב
הינו קרוב משפחתו.

ד.
בהתאם למוסכם בין הצדדים, מסר ואליד לזוהר שני כרטיסי אשראי של חברת ויזה, אשר ככל שניתן להבין, נושאים את שמו של אבו-דיאב. זוהר שוחח בטלפון עם אבו-דיאב, וזה שלח אליו, באמצעות הפקסימיליה, צילום של תעודת הזהות שלו, וכן מסמך, בחתימת ידו, בו כתב:


"אני מוסא אבו-דיאב בעל תעודת זהות מס' 039582390 עשיתי הסכם קנייה עם זוהר (מגרש שישאגו החדשה). עשיתי דרך שיחה טלפונית לקניית אוטו
b.m.w.
מס' רישוי 15-159-65. ואני מאשר בזה ששילמת סכום של 100,000 ₪ שקל חדש דרך ויזה כאל. ואני אחראי על התשלומים ששילמתי דרך ויזה כאל".


לדברי זוהר, הוא מעולם לא ניפגש פנים אל פנים עם אבו-דיאב, ואולם, לדבריו, לאחר שחברת האשראי אישרה את העסקה, הוא לא ראה כל מניעה לבצע אותה, ובהתאם לכך, הוא מסר את המכונית לואליד.
ה.
בהמשך הדברים, העבירה חברת האשראי את מלוא כספי הרכישה, היינו 100,000 ₪, לחשבונה של שיקאגו. לאחר שזוהר ראה כי טוב, הוא העביר את רישום הבעלות במכונית, במשרד הרישוי, על שמו של אבו-דיאב. לדברי זוהר, למרות שהוא מכר את המכונית לואליד, ולא לאבו-דיאב, הוא החליט, בהסכמת ואליד, להעביר את רישום הבעלות במכונית על שמו של אבו-דיאב, ולא על שמו של ואליד, מטעמי זהירות. זוהר הסביר, כי נקט בדרך בה נקט על מנת "לקשור" את אבו-דיאב לעסקה, וכדי למנוע ממנו להתכחש לעסקה ולטעון בעתיד, כי אין לו שום קשר לעסקה, וכי הכספים נמשכו מחשבונו שלא כדין.

ו.
מהרישומים המופיעים במשרד הרישוי עולה, כי הבעלות במכונית הועברה משיקאגו לאבו-דיאב, ביום 13.12.06 בשעה 16:00. עוד עולה מאותם רישומים, כי הבעלות במכונית הועברה מאבו-דיאב לואליד, באותו יום בשעה 16:42, היינו 42 דקות לאחר מכן.

ז.
לכאורה, בכך תם העניין ונשלם. דא עקא, שבתחילת חודש ינואר 2007 הודיעה חברת האשראי לזוהר, כי התגלתה בעיה לגבי סכום של 5,000 ₪ אשר שולם באמצעות כרטיסי האשראי של אבו דיאב. זמן קצר לאחר מכן הודיעה חברת האשראי לשיקאגו, כי הסתבר לה שכרטיסי האשראי גנובים (או שיש עימם בעיה אחרת), ולכן אין היא מכבדת את העסקה. לדברי זוהר, חברת האשראי משכה בחזרה מחשבונה של שיקאגו את כל סכום העסקה אותו העבירה לה קודם להן, היינו 100,000 ₪, ועל כן המצב כיום הוא, ששיקאגו לא קיבלה ולו שקל אחד, עבור המכונית אותה מכרה.

ח.
לטענת זוהר, לאחר שהסתברה לו המציאות העגומה אליה נקלע, הוא פנה למשרד הרישוי, העביר בחזרה את רישום הבעלות במכונית על שמה של שיקאגו, והורה על הפקדת רשיון המכונית, דבר האוסר את השימוש בה. במקביל, פנה זוהר למשטרה, והגיש תלונה נגד אבו-דיאב ונגד ואליד. במסגרת ההליך שהתברר בפני
, לא הובאו בפני
נתונים לגבי מהלך החקירה המשטרתית.
ט.
כאשר הסתבר לואליד כי המכונית אינה רשומה על שמו וכי רשיון המכונית הופקד, דבר המונע את השימוש בה, הוא פנה ביום 12.4.07 לבית המשפט, והגיש נגד המשיבים כתב תביעה, ובצידו בקשה למתן סעד זמני. תמצית בקשתו של ואליד היא, כי בית המשפט יורה על ביטול הפקדת הרשיון, על מנת שיוכל לשוב ולעשות שימוש במכונית. תוך כדי הדיון בבקשה, הגישו שיקאגו וזוהר בקשה נגדית בה הם מבקשים, כי בית המשפט יורה על השבת המכונית לידיהם. הדיון בשתי הבקשות אוחד, והחלטה זו מתייחסת לשתיהן.

3.
שני הצדדים שותפים לדיעה, כי אבו-דיאב הינו נוכל חלקלק, אשר ביצע בפרשה זו פעולת מירמה.
ואולם, בעוד שואליד טוען, כי ידו לא הייתה במעל וכי הוא היה קורבן תמים למעשיו של אבו-דיאב, הרי שלטענת זוהר, יש יסוד לא מבוטל לסברה, כי ואליד היה שותף, מלא או חלקי, למעשה הנוכלות של אבו-דיאב, או, שלכל הפחות, עצם את עיניו מלראות את הדברים נכוחה. למותר לציין, כי בשלב זה של הדיון, אבו-דיאב, ככל הנראה, אינו בר השגה.

4.
מיהו, אם כן, אבו-דיאב? כאמור, לדברי זוהר, ואליד הציג אותו בפני
ו כבן משפחתו, ועל רקע עובדה זו, ולאחר שקיים בדיקה עם חברת האשראי, הוא הסכים לכך, שהתשלום עבור המכונית ייעשה באמצעות כרטיסי האשראי של אבו-דיאב. כך, לטענת זוהר. ומה באשר לואליד? ובכן, במהלך הדיון שהתקיים בפני
י טען ואליד, כי הקשר בינו לבין אבו-דיאב הינו קלוש, והוא נוצר אך ורק אגב עסקת רכישת המכונית. לטענת ואליד, חברו הטוב, אסחאק אבו לבן (להלן: "אסחאק"), ערך היכרות בינו לבין אבו-דיאב, שהיה חייב לאסחאק סכום של 6,000 ₪. לדברי ואליד, בין השלושה הוסכם, כי אבו-דיאב ישלם לשיקאגו את מלוא תמורת המכונית, היינו סכום של 100,000 ₪, באמצעות כרטיסי אשראי שלו, וזאת בתמורה לסכום של 75,000 ₪ אותו ישלם לו ואליד במזומן, ובתמורה למחיקת החוב בסכום של 6,000 ₪ אותו אבו-דיאב היה חייב לאסחאק. לטענת ואליד, אבו-דיאב טען בפני
ו, כי הוא זקוק בדחיפות לכסף מזומן, ולפיכך הוא היה מוכן לממן את רכישת המכונית, בעסקת אשראי ובתשלומים נוחים, תמורת סכום של 81,000 ₪ בלבד אותו יקבל מואליד ומאסחאק. לטענת ואליד, הוא לא חשד בכל דבר לא תקין בנוגע להתנהלותו של אבו-דיאב, והוא פעל בפרשה זו בתום לב מוחלט.
5.
השאלה הראשונה אליה יש להידרש לצורך הכרעה בבקשות שבפני
י היא, מיהו בעל הזכויות במכונית? אני סבור, כי לצורך הכרעה בשאלה זו, אין צורך לקבוע ממצאים בשאלת תום ליבו של ואליד, הגם, שלכאורה, גם בגרסה המועלית על ידו, יש כדי להצביע על כך שנהג בפזיזות, ואולי אף בעצימת עיניים. אני סבור, שגם אם לצורך הדיון בבקשה זו, אצא מנקודת הנחה שואליד היה תם לב, אין בכך כדי להועיל לו. אבאר;

6.
לטענת ואליד, מסקירת העובדות בפרשה שבפני
נו עולה, כי התקיימו שתי עסקאות מכר: בעסקה הראשונה מכרה שיקאגו את המכונית לאבו-דיאב, ובעסקה השנייה מכר אבו-דיאב את המכונית לו. לפיכך, כך טוען ואליד, אם יש לשיקאגו טענה על כך שלא קיבלה תמורה עבור המכונית, עליה להפנות את טענתה לאבו-דיאב, לו מכרה את המכונית, ולא לו. לטענת ואליד, לאחר שהוא מסר לשיקאגו את פרטיו של אבו דיאב, התנהל ביניהם משא ומתן, ונקשרה עסקה. רק לאחר ששיקאגו מכרה את המכונית לאבו-דיאב, מכר לו אבו-דיאב את המכונית, אותה הוא רכש בתום לב.

7.
שיקאגו וזוהר אינם מקבלים טענה זו. לטענתם, בפרשה שבפני
נו נערכה עסקת מכר אחת, אשר הצדדים לה היו שיקאגו, מצד אחד, וואליד, מצד שני. שיקאגו וזוהר מפנים להסכם המכר בו נכתב, כי ההסכם נערך בין שיקאגו - "המוכר", לבין ואליד בשארה
– "הקונה". לטענת שיקאגו וזוהר, לדידם לא הייתה כל חשיבות לשאלה, מיהו הגורם המשלם עבור המכונית, ובלבד שהכסף ישולם. לפיכך, כאשר ואליד הציע להם כי התשלום עבור המכונית ייעשה על ידי אבו-דיאב, אשר הוצג על ידי ואליד כקרוב משפחתו, לא הייתה, מבחינתם, כל מניעה להיעתר לבקשתו.

8.
אני סבור, כי לפחות בשלב זה, יש לקבל את הניתוח המשפטי שמציעים שיקאגו וזוהר. מהמסכת העובדתית שהונחה בפני
בית המשפט, גם מטעמו של ואליד, עולה, כי מי שביקש לרכוש את המכונית, להיות הבעלים שלה ולהחזיק בה, היה ואליד ולא אבו-דיאב. ככל הידוע, אבו-דיאב מעולם לא ביקר במגרש המכוניות של שיקאגו, הוא מעולם לא ראה את המכונית, הוא לא רצה להיות הבעלים שלה, ולא רצה להחזיק בה. כל תפקידו בפרשה שבפני
נו, גם לשיטתו של ואליד, היה, שאבו-דיאב קיבל על עצמו, במסגרת הסדר אליו הגיע עם ואליד ועם אסחאק, לשלם לשיקאגו את תמורת המכונית. אכן, כפי שעמדתי על כך לעיל, אבו-דיאב ניסח את המסמך שצוטט לעיל, ובהמשך, העבירה שיקאגו את הבעלות במכונית על שמו של אבו-דיאב, ולא על שמו של ואליד, כפי, שלכאורה, ניתן היה לצפות שייעשה. ואולם, לפחות בשלב זה של הדיון נראה, כי יש לקבל את טענת זוהר, שנהג בדרך בה נהג מטעמי זהירות, על מנת למנוע התכחשות עתידית של אבו-דיאב.

9.
המסקנה הלכאורית אליה הגעתי בשלב זה של הדיון היא, אם כן, שהסכם המכר נערך בין שיקאגו לבין ואליד. מה המשמעות של עובדה זו לגבי השאלה העומדת בפני
נו? ובכן, בסעיף 2 להסכם המכר, עליו, כאמור, חתם ואליד, הוסכם בין הצדדים כך:


"המכונית היא רכוש המוכר עד פרעון התשלום האחרון. המוכר שומר לעצמו את הזכות לקחת מהקונה את המכונית ללא הודעה מוקדמת, במידה והקונה לא עמד בתנאי התשלום או המחאותיו לא כובדו על ידי הבנק. במקרה זה או במקרה של אי מילוי התחייבות אחרת של הקונה רשאי המוכר, אך אינו חייב, לבטל את ההסכם ולחייב את הקונה בכל ההוצאות הכרוכות בכך לרבות הוצאות משפטיות..."


כפי שעמדתי על כך לעיל, גם אם בשלב הראשון אישרה חברת האשראי את העסקה, הרי שבשלב השני היא ביטלה אותה, ומשכה מחשבונה של שיקאגו את כל הכספים אותם העבירה אליה בתחילה. ככל שניתן להבין, לשיקאגו ולזוהר טענות כלפי חברת האשראי, ואולם טענות אלה, לפחות בשלב זה, אינן מענייננו. מה שחשוב לענייננו הוא, שפני הדברים בשלב זה הם, ששיקאגו לא קיבלה עבור המכונית ולו אגורה אחת. בנסיבות אלה, הרי שבהתאם להסכם המכר שנערך בין הצדדים, הבעלות במכונית לא עברה לואליד, ועל כן שיקאגו רשאית לבטל את ההסכם ולקבל לידיה את המכונית בחזרה.





10.
ואליד טוען, כי המתין לקבל אישור מזוהר על כך שהכספים התקבלו בחשבונה של שיקאגו, ורק לאחר שקיבל אישור זה, הוא העביר לאבו-דיאב את הסכום של 75,000 ₪, בהתאם לסיכום שהושג בינו לבין אבו-דיאב ואסחאק. לפיכך, כך טוען ואליד, נוכח העובדה שהוא הסתמך על הודעתו של זוהר, אחראי זוהר לכל התוצאות הנובעות מהודעתו זו, ואין הוא יכול לדרוש את השבת הכספים. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שעמדתי על כך לעיל, רק לאחר שזוהר ווידא כי הכספים הגיעו לחשבונה של שיקאגו מחברת האשראי, הוא העביר את רישום הבעלות במכונית על שמו של אבו-דיאב. באותו שלב, הכל מבחינתו היה תקין, ולא הייתה לו שום סיבה לחשד. רק לאחר מכן משכה חברת האשראי את הכספים מחשבונה של שיקאגו, בנסיבות אשר, ככל הנראה, שנויות במחלוקת בין שיקאגו וזוהר לבין חברת האשראי. לצורך הדיון בטענת ההסתמכות, נקודת הזמן הרלבנטית לעניינו היא הנקודה בה זוהר העביר את הבעלות במכונית על שמו של אבו-דיאב. בנקודת זמן זו, כאמור, הכל מבחינתו של זוהר היה תקין, ולפיכך אין מקום לבוא אליו בטענה.


11.
הדיון בבקשה זו הוא דיון בבקשה למתן סעדים זמניים, ולא בתיק העיקרי. השאלה אליה יש להידרש היא, מה ייעשה במכונית עד אשר תינתן הכרעה בתיק העיקרי. כאמור, ואליד מבקש, כי תינתן לו האפשרות להמשיך ולעשות בה שימוש, ולשם כך הוא מבקש שתוסר הפקדת הרשיון. שיקאגו וזוהר אינם מתנגדים לכך שהמכונית תישאר ברשותו של ואליד והם אינם מתנגדים לכך שהוא יהיה רשאי לנהוג בה, ואולם זאת בתנאי שואליד ייתן ערבות בנקאית בשווי המכונית (ואף פחות מזה) על מנת שאם בסופו של יום ייפסק כי עליו להשיב לשיקאגו את המכונית, היא לא תינזק כתוצאה מכך שעם חלוף הזמן, ערכה יירד. בנוסף, שיקאגו וזוהר מעלים חשש כבד, כי המכונית "תעלם" או תינזק, בין במכוון ובין שלא במכוון. בעניין זה הם מציינים את העובדה, שלמכונית אין ביטוח מקיף, והם מביעים דאגה כבדה מאד מדברים שאמר ואליד בישיבה שהתקיימה שלשום, כי הוא מסר את המכונית לאדם בשם מוחמד, שהינו תושב אזור יהודה והשומרון הטוען, כי ואליד חייב לו סכום כסף כזה או אחר. מטעמים אלה, שיקאגו וזוהר מבקשים, כי המכונית תימסר לידיהם, ללא שיהוי.


12.
אכן, כפי שב"כ ואליד מציין בצדק, בית המשפט לא ימהר ליתן צווי עשה זמניים. לפיכך, על מנת "לשמור על המצב הקיים", היה לכאורה, מקום להשאיר את המכונית ברשותו של ואליד. ואולם, מנגד, אם, כטענת ב"כ ואליד, המטרה של צווים זמניים היא "לשמור על המצב הקיים", לא היה מקום לבטל את הפקדת הרשיון, כפי שמבקש ואליד. משמעות הדבר היא, שאילו הייתי מחליט "לשמור על המצב הקיים", המכונית הייתה נשארת ברשותו של ואליד, מבלי שהוא יכול לעשות בה שימוש, כאשר ערכה יורד ומצבה המכאני ניזוק, וכך היו יוצאים שני הצדדים ניזוקים. אני סבור, כי פתרון כזה אינו ראוי, ועל כן יש למצוא פתרון אחר.
13.
גם אני, בדומה לשיקאגו וזוהר, לא הייתי רואה מניעה לכך, שהמכונית תישאר ברשותו של ואליד, וכי הוא יהיה רשאי להמשיך לעשות בה שימוש, ואולם זאת תמורת הפקדת ערבות בנקאית. ואולם, משהודיע ואליד כי אין באפשרותו להעמיד ערבות בנקאית, הרי שנוכח המצב המשפטי המתואר לעיל, ונוכח החששות הכבדים עליהם מצביעה שיקאגו, אני סבור, כי אין מקום להותיר את המכונית בחזקתו של ואליד. אני סבור, כי הפתרון הראוי ביותר למצב שהתהווה בפרשה זו הוא, להורות על השבת המכונית לידי שיקאגו כנגד ערבויות שתיתן. ומה ייעשה במכונית בינתיים? אני סבור, כי נוכח העובדה שעם חלוף הזמן פוחת ערכן של מכוניות, לא יהיה זה נכון לחייב את שיקאגו להחזיק במכונית כאבן שאין לה הופכין, אלא יש לתת לה אפשרות למכור את המכונית, למרבה במחיר. במקרה כזה, אם שיקאגו תיבחר למכור את המכונית, עליה ליידע את ב"כ ואליד על כוונה זו עוד בטרם ביצוע המכירה, על מנת שתינתן לו הזדמנות להציע קונה אשר יהיה מוכן לרכוש את המכונית בסכום גבוה מזה שהוצע לשיקאגו.

14.
אני מחליט, אפוא, כדלהלן:


א.
על ואליד להעביר לשיקאגו את המכונית לאלתר.

ב.
חברת שיקאגו וזוהר, באופן אישי, יחתמו על התחייבויות בלתי מוגבלות להבטחת כל נזק שייגרם לואליד כתוצאה ממתן הצו. בנוסף, ימציאו שיקאגו וזוהר שני ערבים אשר כל אחד מהם יחתום על ערבות דומה. על הערבים המוצעים לפרט בתצהירים שיגישו תוך 5 ימים,
מהו הרכוש השייך להם, ומה גובה השתכרותם.

ג.
שיקאגו תהיה רשאית למכור את המכונית, ואולם בטרם ביצוע עסקת המכר, עליה ליידע את ב"כ ואליד על כוונה זו, על מנת שתינתן לו הזדמנות להציע קונה אשר יהיה מוכן לרכוש את המכונית בסכום גבוה מזה שהוצע לשיקאגו. במידה וב"כ ואליד אינו עומד על כך ששיקאגו תיידע אותו, עליו להודיע על כך בכתב.

ניתנה היום ט"ז באייר, תשס"ז (4 במאי 2007) בהעדר הצדדים.



אריה רומנוב
, שופט








בשא בית משפט שלום 3283/07 ואליד בשארה נ' שיקאגו החדשה עסקי רכב בע"מ, זוהר חי, רומית חי ואח' (פורסם ב-ֽ 04/05/2007)