פסקי דין על בנק לאומי לישראל בע"מ | פסקי דין על גולדמון אינטרנשיונל | פסקי דין על יוסף נבו |

185414/02 א     08/05/2005




א 185414/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גולדמון אינטרנשיונל בע"מ, יוסף נבו




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
185414/02


בפני
:
כב' השופטת אביגיל כהן
תאריך:
08/05/2005




בעניין:
בנק לאומי לישראל בע"מ





התובע

נ
ג
ד


1. גולדמון אינטרנשיונל בע"מ

2.
יוסף נבו




הנתבעים


פסק דין

1.
התובע, בנק לאומי לישראל (להלן:

"הבנק") הגיש תביעה על סך 100,343.83 ₪ נגד חברה בשם גולדמון אינטרנשיונל בע"מ
(להלן:

"גולדמון") ונגד נבו יוסף.

2.
הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, וניתנה להם רשות להתגונן באופן חלקי.
הרשות להתגונן ניתנה רק באשר לטענות שפורטו בסעיפים 1 עד 7 לתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן, וכן בטענה אשר צוינה בסעיף 10.1 לאותו תצהיר.

לפיכך, כאשר יש לבחון את טענות הצדדים ולנתח אותן, יש צורך לנתח רק את הטענות שבגינן ניתנה הרשות להתגונן, ורק הן משמשות כתב הגנה בהתאם להחלטת כב' השופטת גבע מיום 12/6/2003.

3.
הבנק דרש בכתב התביעה מהנתבעים את סילוק יתרת החוב בחשבונותיה של גולדמון ודרש מיוסף נבו
לשאת אף הוא בסכום החוב מכוח כתב ערבות עליו חתם ביום 27/10/98 לגבי כל חובותיה של חברת גולדמון.




4.
רקע עובדתי:
א)
בסניף בזל של הבנק (הסניף שבו גם מתנהל חשבונה של גולדמון) התנהל חשבון נוסף שמספרו 68800/69 על שם חברת רהיטי ויינר בע"מ. (להלן: "רהיטי ויינר").

ב)
נבו שימש מנהלה של רהיטי ויינר והוא היה בעל מניות בה בתקופה הרלבנטית.
נבו ערב לחובותיה של רהיטי ויינר ביום 10/11/94.

ג)
חברת רהיטי ויינר נקלעה לקשיים כלכליים ובעקבותיהם ננקטו נגדה הליכי פירוק.

ד)
יוסף נבו
וחברת גולדמון רצו להמשיך לעבוד עם סניף הבנק של התובע.

ה)
ביום 13/9/95 נחתם הסכם בין חברת גולדמון ויוסף נבו
לבין הבנק (להלן: "הסכם הפשרה).
באותו הסכם נכתב במבוא, כי רהיטי ויינר חייבת לבנק כספים, שסכומם לא ננקב והערבים מבקשים לסלק את חובם לבנק על דרך של הסדר פשרה ולפיכך קובע הסדר הפשרה את מה שקובע.
בתמצית ניתן לומר, כי על פי אותו הסכם פשרה, הבנק העמיד לערבים (גולדמון + יוסף נבו
) הלוואה על סך 60,000 ₪ שתנאי פרעונה נקבעו בהסכם, ובסעיף 6 להסכם נכתב כי במידה והתשלומים ישולמו במועדם ובמלואם, יראה חובם של הערבים לבנק כמסולק במלואו.

ו)
הבנק אכן העמיד את ההלוואה בהתאם להסכם הפשרה, וסכום ההלוואה הועבר לזכות חשבונה של חברת רהיטי ויינר.




5.
תמצית טענות הנתבע (רק אלו שניתנה לגביהן רשות להתגונן):
א)
הנתבע טען, כי הסכם הפשרה נחתם מתוך כפייה ועושק, בניגוד להוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א 1981, ובחוסר תום לב של הבנק, ולפיכך ההסכם בטל מעיקרו.
כפועל יוצא מכך, שההסכם בטל מעיקרו, יש לזכות את חשבונה של גולדמון בסכום ההלוואה + ריבית, ובאופן זה אין כלל יתרת חובה לגולדמון כלפי הבנק, וממילא, אין חובה של יוסף נבו
לשלם כספים מכוח ערבותו.

ב)
יוסף נבו
טען, כי הוא ביטל את ערבותו האישית ביחס לחובות גולדמון עוד ביום 19/1/99, ובאותו מועד הבנק החזיק בטחונות שערכן עלה על יתרת החובה באותה עת, ומשבטלה ערבותו האישית, לא ניתן לתבוע אותו מכוח אותה ערבות.

6.
לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל מהנימוקים כדלקמן:
א
האם הסכם הפשרה בין הבנק והנתבעים נכרת בעקבות כפיה ועושק?
(1)
עפ"י סעיף 17 ו- 18 לחוק החוזים:
"כפיה:
מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה.

עושק:
מי שהתקשר עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".



(2)
ביהמ"ש בע"א 2299/99 אברהם שפייר נ' חב' דיור לעולה, פ"ד נ"ה (4) 213, 234 – 235, הביא מדברי ביהמ"ש העליון בע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מ"ח (5) 705 בעמוד 719 שם התייחס ביהמ"ש לבעייתיות בהבחנה בין לחץ כלכלי לגיטימי ובין לחץ כלכלי ההופך לכפייה.
"בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה.
עניננו הוא אך בכפיה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי – חברתי -
כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יכלו לשאתם".

(3)
יפים לענין זה גם הדברים שנאמרו בע"א (חיפה) 4710/98 משה משה נ' א.ש.ט.ס. ייזום ושיווק בע"מ, תק – מ"ח 98 (3) 1630.
"גם טענת החתימה תחת לחץ, היינו טענת הכפיה/העושק, אינה מקובלת עלי. לא כל חתימת הסכם שתנאיו גרועים – לכאורה – מתנאי השוק, מעידה על החותם כי פעל תחת לחץ.
יתרה מזו, יכול אדם לחתום על חוזה, על שטר וכל כיו"ב מחמת לחץ כלכלי או אישי בו הוא נתון, ובכל זאת, לא הדברים עד כדי עושק או כל עילת ביטול דומה.
טול, דרך משל, אדם הנתון במאסר, אשר לצורך גיוס הסכום הנדרש לשחרורו בערבות מוכר הוא נכס מנכסיו: כלום יכול אתה לומר כי מכירה זו נעשתה מחמת כפיה או עושק? הן הברירה – בידו היתה.
להנחת דעתו של המערער, הסביר כי לא התקשר בהסכמים עם המשיבה מרצונו החופשי, אוסיף ואומר כי הכפיה (ס' 17 לחוק החוזים [חלק כללי, התשל"ג – 1973) והעושק [שם, סעיף 18], אינם נמדדים בקנה מידה סובייקטיבי.

אין אמונתו של אדם כי אולץ להתקשר בחוזה מביאה לידי הכרה ביכולת ביטולו, והדרך מאמונה זו ועד למתן גושפנקה משפטית לה – רחוקה וזרועת מוקשים...".

(4)
באשר לעילת העושק, יש צורך בקיומם של שלושה תנאים להוכחת עושק:
1)
מצוקת המתקשר.
2)
ניצול מצוקת המתקשר ע"י הצד שכנגד.
3)
תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.

(5)
ביהמ"ש
העליון
ב

פסק דין

מיום 28/3/2004
ע"א 9609/01
מול
הים
(1978) בע"מ נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב ואריה דגן תק – על 2004 (1) 2819 הרחיב לגבי עילת ה"עושק" בסעיף 28 לפסה"ד, שם נאמר:
"... הלכה היא ביטולו של הסכם, או תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם היתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו של אחד המתקשרים – הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר נסיון, מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו, וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (סעיף 18 לחוק החוקים [חלק כללי], התשל"ג – 1973).
עילת הביטול קמה בהצטרפותם אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (ראו דברי השופט י. טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד ל"ו (1) 762, 767). תנאים גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר הנפגע.




"חולשה" חמורה שלו מחייבת בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם. ניצול קיצוני של חולשה מטיל אף הוא צל על ההסכם ומחייב הארה קפדנית של התנאים שנכללו בו. קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו. בהסכם היסודות האחרים. המקימים את עילת העושק (ראו פרידמן וכהן, חוזים, הוצאת אבירם, 1992, בע"מ 976, ו- 980, ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, בעמ' 261 – 253, ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן ואח', פ"ד נ"ה (1) 939).
כבר נקבע כי כל אחד מן היסודות האמורים צריך להתקיים במלוא תוקפו קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו – אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים – "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר נסיון, כבדי משקל, ואינן פוטרות את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום בו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוטל לעתים הנטל הראיתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים.
אך בכך אין כדי
להמעיט את הדרישה, כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר...
אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי משפחתי וללחץ אישי פנימי המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (ראה דברי השופט י. קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ פ"ד (4) 749 בעמוד 756...".







(6)
ומן הכלל אל הפרט:
6.1)
במקרה דנן, הסכם הפשרה לא נחתם בכפייה ומתוך עושק וזאת כעולה מהראיות בתיק.
הנתבעים לא היו חייבים לקחת הלוואה על מנת להקטין את חובותיה של חברת רהיטי ויינר, אלא, מר יוסף נבו
רצה להמשיך לנהל את חשבונה של גולדמון בסניף הבנק של התובע, והוא ידע כי הוא ערב באופן אישי לחשבונה של רהיטי ויינר, והיה מעונין להגיע להסדר על מנת להסדיר את ערבותו האישית לרהיטי ויינר.

זאת ועוד, מר אשר בן יוחנה מי שהיה מנהל סניף הבנק, אישר, כי הבנק
לא הסכים לתת אשראים נוספים לחברת גולדמון, כל עוד לא יכוסו החובות של רהיטי ויינר (עמוד 4 שורות 4 – 5 לפרוטוקול).

6.2)
מר בן יוחנה הדגיש, כי עוד לפני שנפלה חברת רהיטי ויינר, היה חשבון לגולדמון בסניף הבנק, אך הפעילות באותה חשבון היתה מינורית, ומר נבו היה מעוניין שהבנק יתן אשראים נוספים לחברת גולדמון על מנת שהוא יוכל לפעול באמצעות חברת גולדמון.
מכל מקום, מר בן יוחנה הדגיש, כי מר נבו פנה לבנק בפני
ה שהוא רוצה להמשיך את הפעילות הקיימת בחברת גולדמון ולא פקידי הבנק פנו אליו.

6.3)
הבנק חייב להמשיך את הפעילות בחשבון כל עוד החשבון נמצא ביתרת זכות, אך הבנק אינו חייב ליתן אשראי כאשר החשבון נמצא ביתרת חובה.

מכל מקום, למר נבו אין טענה ולפיה למרות שהיתה לו מסגרת אשראי בסכום מסוים, הבנק סירב לכבד לו שיקים כל עוד לא חרג מיתרת האשראי.
אלא, מדובר באשראי נוסף שהוא ביקש לקבל, אשראי שלא היה הסכם לגביו בינו ובין הבנק.

6.4)
מתן אשראי נמצא בשיקול דעתו של הבנק והבנק רשאי כמובן לקבוע את מסגרת האשראי בהתאם לנסיבות שונות, ובהן: יכולת ההחזר של בעל החשבון והערבים לחשבון, בטחונות שונים, מצבם הכלכלי של הערבים ועוד.
ראה לענין זה; ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
פ"ד ל"ז (2) 673.

6.5)
במקרה דנן, כאמור, אין טענה ולפיה הבנק הפר הסכם אשראי שנחתם עימו, ולא נתן אשראי כמוסכם, אלא, מר נבו טען, כי הבנק לא הסכים להמשיך לעבוד עם חשבונה של גולדמון במידה וערבותו לרהיטי ויינר לא תסודר.

6.6)
מקובלת עלי עדותו של מר יוחנה ולפיה היה ברור, כי לא יאשרו מתן אשראי לנתבעים במידה ולא יוסדר ענין החוב לרהיטי ויינר, ולא היה כלל חשש שהבנק לא יכבד שיקים במידה וחשבונה של גולדמון יהיה ביתרת זכות.

6.7)
כאמור, זכותו של הבנק שלא ליתן אשראי נוסף, ללקוח אשר חברה בבעלותו חייבת כספים לבנק.
הבנק רשאי להקטין את הסיכונים העומדים בפני
ו.


מר נבו אשר היה חייב כספים מכוח ערבותו האישית לרהיטי ויינר, כבר לא היה נחשב כערב בעל יכולת כלכלית מוצקה ובטוחה, ואין כל חובה לבנק ליתן אשראי נוסף לחברות בבעלותו של מר נבו, כל עוד הוא לא מסדיר חובות קודמים שלו לבנק.

6.8)
הבנק גם לא הפר חובתו כלפי הנתבע שנקבעה בחוק הבנקאות (שרות ללקוח) תשמ"א – 1981.

סעיף 4 לאותו חוק, אוסר על ניצול מצוקה של לקוח, חולשתו השכלית או הגופנית, בורותו, חוסר ניסיונו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו הכל כדי לקשור עסקה של מתן שירות בתנאים בלתי סבירים או כדי לתת או לקבל תמורה השונה במידה בלתי סבירה מהתמורה המקובלת.

6.9)
אני סבורה, כי במקרה דנן, אין כל ניצול,
מצוקה של לקוח, במטרה לקשור עסקה של מתן שירות
בתנאים בלתי סבירים, או עושק או כפייה כלכלית.
מר נבו היה מעוניין להמשיך לעבוד עם הבנק התובע וזאת למרות שבאותה תקופה היו לגולדמון גם חשבונות בבנק למסחר, ובבנק הבינלאומי הראשון ובחשבונות אלו גם היו לו ערבויות אישיות (עמוד 22 שורות 22 – 24 לפרוטוקול).

6.10)
הבנק לא היה חייב ליתן אשראי לגולדמון כאשר אין מסגרת אשראי מוסכמת, ולפיכך, בחר מר נבו מרצונו החופשי ולאחר ששקל את התועלת בצד הנזק שיגרמו לו מלקיחת אותה הלוואה, לחתום על הסכם הפשרה עם הבנק.

כאשר חתם על הסכם הפשרה עם הבנק, היה זה לאחר שצו עיכוב ההליכים נגדו במסגרת תיק פירוק 65/95 בוטל מספר חודשים קודם לכן (ת/1).
דהיינו – לא היתה כל מניעה לבנק לפעול למימוש ערבותו האישית.
על כן, היה לו אינטרס להגיע להסדר פשרה עם הבנק ובאופן זה לפטור עצמו מערבותו לחברת רהיטי ויינר.
הבנק ומר נבו ניהלו משא ומתן בטרם נחתם הסכם הפשרה.
מר נבו ציין בעדותו, כי עוד בחודש אפריל 95 דובר על אותה הלוואה ועל הסדר הפשרה (עמוד 15 לפרוטוקול).
הסכם לא נחתם באותה עת, והפעילות עם הבנק נמשכה.
בחודש יולי 95 שלח מר נבו את הערותיו להסכם הפשרה.
דהיינו – על פי אותו מכתב (נספח ח' לתצהיר הבנק) הציע מר נבו לבצע תיקונים בטיוטת הסכם הפשרה.
ההסכם לא נחתם יום לאחר מכן או יומיים או בבהילות מסוימת אלא נחתם רק ביום 13/9/95, כחמישה חודשים לאחר שהצדדים החלו לדבר ולנהל משא ומתן לצורך השגת פשרה, אשר תסדיר את הערבויות לחברת רהיטי ויינר, ובאופן זה גם יוקטן החוב של רהיטי ויינר וגם תפתר הבעיה של הערבים לאותו חוב.
למר נבו היה די זמן והותר על מנת לשקול אם הוא רוצה לחתום על הסכם פשרה או להגיע להסכם פשרה עם הבנק.
איש לא הכריח אותו לחתום על ההסכם, ואיש לא הכריח אותו לקבל אשראי מהבנק בחשבונה של גולדמון.
לחברת גולדמון היו שני חשבונות פעילים בבנקים אחרים באותה תקופה, והיא לא היתה חייבת לקיים את הפעילות עם סניף הבנק של התובע.

בתצהירו של מר נבו צוין, כי ביום 29/9/95 לאחר החתימה על ההסדר ההלוואה, היתה יתרת החובה בחשבון רק בסך של 7,378 ₪ ומנגד היו שיקים לבטחון על סך 7,106 ₪ ושיקים לגבייה בסך 11,210 ₪ (סעיף 12
ונספח ד' לתצהירו).
דהיינו – בקלות יתרה יכל מר נבו להפסיק את הפעילות עם הבנק התובע, ולהמשיך ליתן שיקים של חברת גולדמון רק מסניפי בנק אחרים.
הוא יכל להתארגן כבר מחודש אפריל 95 כאשר החל את המשא ומתן להסכם הפשרה, ולא ליתן שיקים מתועדים משוכים על הבנק התובע, ובדרך זו, היה נסגר חשבון הבנק של גולדמון אצל התובע ללא כל יתרת חוב.
אלא, שמר נבו, ושיקוליו עימו, כן היה מעונין להמשיך לעבוד עם הבנק התובע, וכן היה מעונין לקבל אשראי עבור חברת גולדמון בסניף הבנק של התובע.
ולפיכך, חתם על הסכם הפשרה אשר הוביל לכך שהבנק המשיך ליתן אשראי לחברת גולדמון ועמידה בתנאי ההלוואה היתה פוטרת אותו מהערבות לחברת רהיטי ויינר תמורת תשלום ההלוואה בלבד שהיתה בסך 60,000 ₪ + ריבית (כאשר מההצעה להסדר הנושים שהוגשה על ידי חברת רהיטי ויינר לפי סעיף 233 לפקודת החברות עולה, כי החוב לבנק לאומי היה בסך של כ- 250,000 ₪).

מהאמור לעיל עולה, כי במקרה דנן, נחתם הסכם הפשרה לאחר שכל צד שקל את שיקוליו הלגיטימי.
לא היה במקרה דנן כל כפיה או עושק או ניצול שלא כדין.
ואין כל מקום לקבוע, כי ההסכם בטל בשל פגמים שנפלו בכריתתו או בשל התנהגות בחוסר תום לב,
על פי סעיף 12 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג – 1973.

6.11)
לסיכום:
מאחר והסכם הפשרה תקף, אין כל מקום לבטל את החוב ויתרת החוב שרירה וקיימת.



ב)
האם מר נבו יוסף היה ערב לחובותיה של חברת גולדמון?
(1)
מר נבו יוסף חתם ביום 27/10/98 על ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לחברת גולדמון אינטרנשיונל בע"מ
(נספח ד' לכתב התביעה).

(2)
בסעיף 3 (א) לכתב הערבות נכתב:
"ערבות זו וכל זכויות הבנק על פי כתב זה הם נוספים ובלתי תלויים בכל הבטוחות והערובות, שהבנק קיבל או יקבל מהחייבים או בעבורם, ולא ישפיעו עליהם ולא יושפעו מהן וישמשו לבנק ערובה מתמדת שתחייב את הערבים (ואת הבאים במקומם, לרבות יורשים, מנהלי עזבונות, מקבלי נכסים, מפרקים) וימשיכו לעמוד בתוקפם המלא – גם אם, בעת כלשהי, לא היה קיים חיוב/התחייבות כלשהם של החייבים כלפי הבנק – וזאת עד שהבנק יאשר לערבים בכתב שאחריותם על פי ערבות זו הסתיימה. ולמניעת ספק, מובהר בזה, כי במקרה שהבנק שלח או ישלח לערבים או לאחד או לאחדים מהם תזכורת/ות בדבר קיומה של ערבות זו, לא יהיה בכך כדי לחייב את הבנק להתמיד במשלוח תזכורת/ות כנ"ל ואי משלוח תזכורת/ות כאמור לא יתפרש כאישור של הבנק בדבר סיום אחריותם של הערבים כאמור".

(3)
סעיף 3 (ב) לכתב הערבות קובע:
"כל אחד מהערבים או במקרה של פטירה, גריעת כושר, פשיטת רגל או פירוק – הבא במקומו יהיה רשאי לבטל את ערבותו, ע"י מתן הודעה בכתב לבנק לפחות שלושים יום מראש ובלבד שהודעת ביטול כנ"ל לא תפגע כלל באחריותם של שאר הערבים החתומים על כתב ערבות זה (אשר ימשיכו להיות ערבים כאילו כתב זה נחתם מלכתחילה על ידיהם בלבד), ובתנאי ששום הודעת ביטול כנ"ל לא תפגע באחריות נותן ההודעה לתשלום סכומים מובטחים שיהיו קיימים בעת הביטול (באם הגיע זמן פרעונם ובין אם לאו) ולתשלום סכומים מובטחים שיגיעו לבנק מאת החייבים על חשבון, בגין או בקשר עם חיובים/התחייבויות שייווצרו עד לתום שלושים יום מהיום בו הבנק קיבל את הודעת הביטול ובין אם הגיע זמן פרעונם ובין אם לא".

(4)
מר נבו היה בעלים ומנהל בחברת גולדמון (עמוד 13 לפרוטוקול), והוא חתם על כתב ערבות מתמדת לחשבון חברת גולדמון.
ביום 19/1/99 שלח מר נבו מכתב לבנק לאומי ובו הודיע, כי הוא מבטל את ערבותו האישית לחשבון חברת גולדמון.
לפיכך, טוען מר נבו, שלא ניתן לחייבו בגין ערבותו לחברת גולדמון כיון שהוא כלל לא היה ערב לחברת גולדמון באותה עת.

(5)
מר נבו צירף חוות דעת של רואה חשבון מטעמו, מר ארנון עזרא, אשר ערך תחשיב על סמך ספרי חברת גולדמון ואישורי יתרה שנתקבלו מהבנק בגין חשבונה של חברת גולדמון, ולפי אותו תחשיב, היו לבנק פיקדונות, ממסרים לבטחון, ממסרים לגבייה, כרטיסי אשראי.
ועל כן, היו בידי הבנק בטחונות מספקים לקיים את חשבון הבנק של גולדמון גם ללא הערבות של מר נבו.

(6)
הבנק לא שלח הודעה בכתב או הודעה בעל פה למר נבו ולפיה אכן ערבותו בטלה.

(7)
מר נבו בתצהיר העדות הראשית שלו, לא נקב בשם של פקיד בנק, אשר הודיע לו, כי אכן ערבותו בטלה, אלא רק ציין בסעיף 20 לתצהירו כי הוא הודיע לבנק בכתב כי הוא מבטל את ערבותו.

(8)
מר בן יוחנה אשר היה מנהל הסניף העיד, כי הבנק דורש ערבות בעלים ללא הגבלה בסכום ללא קשר לבטחונות האחרים שיש בחשבון, וזכותו של הבנק לדרוש ערבות בעלים.


וכל עוד הבנק לא אישר בכתב שהערבות בטלה, הרי הערבות תקפה.
מר בן יוחנה אישר, כי במידה ומאן דהוא מטעם הבנק אישר למר נבו כי ערבותו בוטלה וזאת בעל פה, אזי, ניתן לומר שהערבות בטלה, אך הוא לא יודע על כל הסכמה בעל פה מצד הבנק (עמוד 9 לתצהירו).

(9)
רק לאחר שמר בן יוחנה העיד, "נזכר" מר נבו לומר, שמי שהיה מנהל הסניף בשם "יהודה" הוא זה שאישר לו בעל פה שהערבות בטלה. (עמוד 19 לפרוטוקול).

אינני מאמינה לטענה זו.
טענה על הסכמה מצד הבנק – הסכמה מפורשת ולא רק חוסר תשובה למכתב ששלח מר נבו, היא טענה מהותית ביותר, ומשלא מצא לנכון מר נבו לטעון אותה לא בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, ולא בתצהיר העדות הראשית שלו, הרי שזו גרסה כבושה, שאינני מוצאת כל הצדקה להאמין לה.
לו היה מציין בתצהירו כי אדם מסוים הודיע לו בעל פה כי הבנק מסכים לביטול ערבותו, כי אז יכל הבנק לזמן לעדות את אותו אדם, על מנת להזים את טענותיו של מר נבו.
אך משלא צוין בתצהירים כי היתה הבטחה בעל פה, ממילא הבנק לא היה צריך לזמן לעדות את אותו פקיד עלום.

ג)
האם עצם העובדה שבחשבון החברה היו בטחונות מספיקים מלבד ערבותו של מר נבו, מחייבת את הבנק לקבל את בקשתו של מר נבו להפטיר אותו מערבותו לחברת גולדמון.
(1)
חשבונה של חברת גולדמון נותר פעיל גם לאחר ה- 19/1/99, המועד בו שלח מר נבו את מכתבו בדבר ביטול ערבותו (דפי החשבון צורפו ת/2).

אומנם, הופקדו כספים רבים בחשבון, אך גם נמשכו כספים רבים בחשבון.
עובדה היא, כי החשבון נותר ביתרת חובה למרות אותם בטחונות וממסרים דחויים שניתנו באותו חשבון, כך שמינואר 99 ועד מרץ 99 גדלה יתרת החוב בתיק למרות הכספים שהופקדו.

(2)
ערבותו של הערב בטלה על פי ההסכם רק כאשר הבנק מודיע בכתב כי ערבות בטלה (וכאמור, לא היתה גם הסכמה בעל פה של הבנק לביטול הערבות).

(3)
סעיף 15 לחוק הערבות תשכ"ז – 1967 העוסק בביטול ערבות לחיוב עתיד לבוא כל עוד לא נוצר חיוב נערב על ידי מתן הודעה בכתב לנושה הוא סעיף שניתן להתנות עליו, כמשתמע בסעיף 32 לחוק הערבות.
ומשנקבע בהסכם כי הערבות תבוטל רק לאחר שהבנק יאשר בכתב את ביטולה של הערבות,
אין מקום לבטל תנייה זו בהסכם הן מכוח לשונו של ההסכם והן מכוח תכליתו של ההסכם.
כל עוד הבנק יוצא מנקודת הנחה שקיימת ערבות מתמדת של הבעלים, הוא נותן אשראי בחשבון בהתאם.
וכאשר הבנק יודע ומאשר שאין יותר ערבות מתמדת של הבעלים, הוא נותן אשראי על פי שיקולים אחרים ותוך בדיקה מדוקדקת של הבטחונות הקיימים בחשבון בכל יום ויום.

(4)
במקרה דנן, הבנק המשיך להפעיל את החשבון כרגיל גם לאחר ה- 19/1/99, ויתרת החובה בחשבון אף גדלה ואת למרות כספים שהופקדו לחשבון, ובטחונות שהיו בחשבון.



הנתבע וכן רואה החשבון מטעמו לא יכלו להעיד על כך שהבנק לא הסתמך על הערבות.
וכל שאמר רואה החשבון הוא, שהבנק יכל לא להסתמך על הערבות כיון שהיו לו בטחונות אחרים מספיקים.
אומנם,
היו ממסרים דחויים לבטחון ולגבייה, אך ממסרים דחויים הם לא בטוחה בשעור של 100 אחוז.
שיקים שניתנים לבטחון ומבוצע לגביהם נכיון יכולים להיות מחוללים, והבנק רשאי היה להסתמך גם על העובדה שיש לו ערבות בעלים שיכולה להבטיח אותו ביום פקודה.

(5)
ב"כ הנתבעים ביקש מבאת כוח הבנק פירוט באשר לכספים שנגבו כתוצאה מאותם ממסרים דחויים ופירוט של פעולות שננקטו על ידי הבנק לצורך מימוש אותם ממסרים.
מהדו"ח שמסרה באת כוח התובע (נ/1) עולה, כי רק סכומי כסף זניחים ביחס לסכומי השיקים, נגבו, וממילא, כספים שנגבו צריכים להיות מעודכנים בספרי הבנק ויתרת החוב תופחת בהתאם לסכומים שנגבו.

(6)
לסיכום:
משלא בוטלה ערבותו של מר נבו בהתאם למוסכם, הרי הערבות שרירה וקיימת.
קיימת יתרת חוב של חברת גודלמון לבנק.
ולפיכך, הנתבע נבו יוסף מכוח ערבותו צריך לשאת אף הוא בתשלום החוב.





7.
לסיכום:
א)
לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.

ב)
הנתבע ישלם לתובעת את סכום התביעה בסך 100,343.83 ₪ בתוספת ריבית, אשר ביום הגשת התביעה
(27/6/2002) היתה בסך של 15.1% לשנה.
ריבית זו, היא ריבית המתרבה כל שלושה חודשים ומצטרפת לקרן בסוף כל רבעון, מיום הגשת התביעה (27/6/2002) ועד התשלום בפועל.
שעור הריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ישתנה בהתאם לשינויים בבנק לאומי לישראל, ותצהיר פקיד הבנק, ישמש ראיה מכרעת בנוגע לשעור הריבית.

ג)
כמו כן, ישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ + מע"מ.

ד)
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום כ"ט בניסן, תשס"ה (8 במאי 2005) בהעדר הצדדים



אביגיל כהן
, שופטת











א בית משפט שלום 185414/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גולדמון אינטרנשיונל בע"מ, יוסף נבו (פורסם ב-ֽ 08/05/2005)