פסקי דין על רבקה שיפמן | פסקי דין על אליקים ידיד לוי | פסקי דין על עזבון שמואל ידיד לוי ז"ל | פסקי דין על איתן ידיד לוי ואח' |

5732/03 א     27/01/2006




א 5732/03 רבקה שיפמן נ' אליקים ידיד לוי, עזבון שמואל ידיד לוי ז"ל, איתן ידיד לוי ואח'




בעניין:

39



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
א
005732/03


בפני
:
כב' השופט משה סובל
תאריך:
27/01/2006




רבקה שיפמן

בעניין:

התובעת


א. ציגלר

ע"י ב"כ עו"ד



נ
ג
ד



1. אליקים ידיד לוי

2. עזבון שמואל ידיד לוי ז"ל
3. איתן ידיד לוי



הנתבעים
ד. טישמן
י. טוקטלי

הנתבע 1 ע"י ב"כ עו"ד
הנתבעים 2-3 ע"י ב"כ עו"ד



פסק דין

1.
זוהי תביעה לאכיפת התחייבות בכתב של המנוח שמואל ידיד לוי ז"ל (להלן – המנוח) מיום 31.5.94 (ת/2; להלן – כתב ההתחייבות). התביעה מופנית נגד עיזבון המנוח (הנתבע 2), נגד אחד מבניו שהנו יורשו היחיד (הנתבע 3), ונגד בן נוסף של המנוח (הנתבע 1) שלפי הנטען ערב בחתימתו להתחייבות. כתב ההתחייבות מופנה כלפי התובעת, ולשונו כדלהלן:

"הנדון יתרת חוב ע"ס 20,000 $

הנני לאשר בזה כי לאחר קבלת ע. בנקאית ע"ס 40,000 $ מבנק אגוד נשארתי חייב לך עוד 20,000 $. הנני מתחייב להחזיר לך את הסכום הנ"ל לא יאוחר מ-31/5/96 בתוספת רבית של 5% על כל הסכום הנ"ל דהיינו ע"ס 60,000 $ מיום חתימת מכתבי זה ועד התשלום בפועל
".

2.
ההסבר של התובעת למתן כתב ההתחייבות הוא זה: ביום 18.5.88 נחתם זיכרון דברים לפיו היא רכשה דירה בשכונת תלפיות בירושלים מאת שותפות של המנוח ובניו שעסקה בקבלנות בנין. במסגרת אותה עסקה היא הפקידה בידי השותפות דמי קדימה בסך 60,000 דולר. לאחר מכן העסקה בוטלה בהסכמת הצדדים, אך דמי הקדימה לא הושבו לתובעת, והוסכם לראותם כהלוואה שלה לשותפות. להבטחת ההלוואה נרשמה לטובת התובעת משכנתה על קרקע של המנוח בטבריה. כעבור זמן ביקש המנוח לעשות בקרקע שימוש לצרכי בניה ונזקק לשם כך להסיר את המשכנתה הרשומה עליה לטובת התובעת. לפיכך הוסכם על ההסדר המגולם בכתב ההתחייבות, רוצה לומר: כנגד מחיקת המשכנתה נמסרה לתובעת ערבות בנקאית על סך של 40,000 דולר, ואילו יתרת ההלוואה (20,000 דולר) הובטחה בהתחייבות אישית של המנוח ובערבות אישית של הנתבע 1 לפיהן היתרה תושב לתובעת תוך שנתיים בצירוף ריבית על מלוא סכום ההלוואה החל מיום החתימה על ההתחייבות ועד ליום התשלום בפועל.

3.
המנוח נפטר ביום 10.5.99. התביעה הוגשה ביום 21.5.03, ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות שתחילתה במועד שנקבע בכתב ההתחייבות לפירעון הסך של 20,000 דולר (31.5.96). התביעה הועמדה על סכום זה בצירוף הריבית שנקבעה בכתב ההתחייבות (5% לשנה). אמנם לפי כתב ההתחייבות ריבית זו התייחסה לכל סכום ההלוואה (60,000 דולר). למרות זאת התובעת אינה דורשת אלא ריבית על הסך של 20,000 דולר. הטעם המוצג על ידה לכך הוא שהריבית על יתרת ההלוואה (40,000 דולר) נפרעה באמצעות 19 מטבעות זהב אותן המנוח הפקיד בידי אביה בסוף חודש מאי 1994. בשנת 2002, לאחר שהמנוח נפטר ואביה של התובעת לא מצא אוזן קשבת אצל משפחת המנוח לעניין פירעון החוב שנותר כלפי התובעת, החלה התובעת במכירת המטבעות במחיר של כ-315 דולר למטבע. הסכום הכולל שהתקבל מהמכירה (כ-6,000 דולר) נמוך בהרבה מהריבית המוסכמת המתייחסת לחלק ההלוואה שהובטח בערבות הבנקאית (שנפדתה רק בשנת 1998). למרות זאת, התובעת מסכימה לראות בתמורת מטבעות הזהב סילוק של ריבית זו, ותובעת ריבית רק עבור יתרת ההלוואה בסך 20,000 דולר שהמנוח והנתבע 1 התחייבו לפרוע.

4.
בכתב ההגנה של הנתבע 1 הועלו הטענות הבאות:

א.
הנתבע 1 לא חתם מעולם על כתב ההתחייבות ואין הוא יורש של אביו המנוח.

ב.
הנתבע 1 לא היה מעולם שותף לעסקי הבניה של אביו המנוח, אלא רק הועסק על ידו כשכיר בתקופה מסוימת.

בתקופה הרלוונטית לתביעה זו (בין השנים 1994 עד 1996) הנתבע 1 עבד במקום אחר ולא אצל אביו המנוח.

ג.
הנתבע 1 לא היה מודע מעולם לעסקאות נשוא כתב ההתחייבות: לא לעסקת מכירת הדירה לתובעת ולא לעסקת ביטול המשכנתה והמרתה בבטחונות אחרים.

ד.
בירור שהנתבע 1 ערך לאחר הגשת התביעה העלה כי הסך של 20,000 דולר הנתבע בגדרה שולם לתובעת על ידי אביו המנוח עוד לפני פטירתו. הדבר מתיישב עם השיהוי הרב בהגשת התביעה על סף ההתיישנות, וכן עם הימנעותה של התובעת מלפנות אל המנוח בימי חייו ולפעול נגדו כבר בשלב ההוא על מנת שייפרע את ההתחייבות (שהרי מהמועד שנקבע לתשלום – 31.5.96 – ועד לפטירת המנוח חלפו קרוב ל-3 שנים).

5.
בכתב ההגנה של הנתבע 2 (העיזבון) ושל הנתבע 3 (היורש היחיד) הועלו הטענות הבאות:

א.
הנתבע 3 לא היה מעולם שותף לעסקי הבניה של אביו המנוח.

ב.
הנתבע 3 לא היה מעולם צד לעסקה נשוא כתב ההתחייבות, לא חתם על אותו מסמך, ולא קיבל אי-פעם מהתובעת סכום כלשהו.

עם זאת, לא נטען על ידי הנתבעים 2 ו-3 כי כתב ההתחייבות לא נחתם על ידי המנוח או שהסכום שהובטח לתובעת במסגרתו אכן הושב לה. כל שיש בכתב ההגנה של הנתבעים 2 ו-3 הוא הכחשה "מחוסר ידיעה" של טענות התובעת בדבר מתן כתב ההתחייבות ובדבר אי-פירעונו. לא זו אף זו, אלא שהנתבעים 2 ו-3 מכירים באפשרות שהתובעת תימצא זכאית לסכום התביעה, ולפיכך הוסיפו וטענו שם (לחלופין) "כי אפילו יימצא כי הנתבע 2 התחייב כלפי התובעת בחבות כלשהי הרי שבחבות זו נושא הנתבע 2 בלבד וכי אין לחייב את הנתבע 3 באורח אישי".

6.
מומחה מטעם בית המשפט להשוואת כתב יד (מר אמנון בצלאלי), שנתמנה בהסכמה, השווה בין החתימה הנחזית של הנתבע 1 על כתב ההתחייבות לבין דוגמאות שונות של חתימתו, הן במסמכים אקראיים שהנתבע 1 המציא והן בדפי הכתבה שערך לו המומחה. בחוות-דעתו מיום 30.8.04 הגיע המומחה לכלל מסקנה לפיה סביר מאד שהחתימה בכתב ההתחייבות אכן נכתבה על ידי הנתבע 1. למסקנה זו הגיע המומחה חרף היות ה"חתימה שבמחלוקת יוצאת דופן במבנה הצורני שלה מרוב הדוגמאות" שנמסרו לו. הדבר לא שינה את מסקנת המומחה, באשר חרף חריגותה של החתימה "היא מצוייה בתחום אפשרויות הכתיבה של כותב הדוגמאות", ולא עוד אלא שהיא "כתובה בצורה שוטפת, ולא מופיעים בה סימנים האופייניים לחיקוי או זיוף". כמו כן, תכונות הכתיבה של החתימה בכתב ההתחייבות נמצאו תואמות לדוגמאות החתימה של הנתבע 1.

הנתבעים 2 ו-3 קיבלו, על פי בקשתם, מספר הזדמנויות להביא לבדיקת המומחה בצלאלי את שאלת אותנטיות החתימה הנחזית של המנוח על כתב ההתחייבות, אולם לא ניצלו הזדמנויות אלה. משכך, חוות-הדעת של המומחה מתייחסת רק לחתימתו של הנתבע 1.

7.
לאחר הגשת חוות-הדעת ותצהירי העדויות הראשיות נערך ניסיון לגבש פשרה בין הצדדים (שהייתה אמורה להתייחס גם לסכסוכים נוספים הנטושים בין התובעת ואביה לבין הנתבעים 2 ו-3). ניסיון זה נכשל. כן לא נתקבלה ההצעה למתן

פסק דין
בדרך של פשרה. לפיכך נשמעו הראיות והסיכומים. מטעם התביעה העידו התובעת ואביה (מר דוד חסון), מי שהיה הרוח החיה בהתקשרות נשוא התביעה. מטעם ההגנה העידו הנתבעים 1 ו-3.

חתימת הנתבע 1

8.
בהיותנו מצויים במשפט אזרחי, על מנת לצאת ידי חובת ההוכחה די לתובעת להראות כי האפשרות שהנתבע 1 חתם כערב על כתב ההתחייבות גדולה בהסתברותה על פני האפשרות של זיוף החתימה. בנטל זה עמדה התובעת, שהרי מסקנתו של המומחה מדברת על כך ש"סביר מאד" שהחתימה היא של הנתבע 1. ממילא, אין להתחשב בטענתו של הנתבע 1 לפיה קביעתו של המומחה אינה מוחלטת אלא רק מסתברת.

התובעת אינה אמורה להביא עד לחתימה, כפי שמצפה ממנה הנתבע 1 לעשות. לה עצמה אין מידע לגבי נסיבות עריכתו וחתימתו של כתב ההתחייבות (עמ' 18 שו' 8-13), ואילו אביה העיד כי קיבל את המסמך מידי המנוח בשעה שכבר התנוססה עליו החתימה של הנתבע 1, וכי הוא עצמו לא נכח במעמד החתימה (עמ' 21 שו' 3-11; עמ' 24 שו' 3-8). יצוין כי לצד הטענה המכחישה את חתימתו על כתב ההתחייבות, העלה הנתבע 1 בחקירתו הנגדית את האפשרות האומרת כי "אפילו אם חתמתי, הצורה החיצונית של החתימה, מראה שזה לא רציני" (עמ' 25 שו' 17-18). טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה, וגם לא הייתה יכולה להיטען שם אלא בלוויית תצהיר – שלא הוגש – לפיו העובדות כהווייתן בשאלת החתימה אינן ידועות לנתבע 1 (תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). די בכך כדי שלא לאפשר לנתבע 1 להתכחש למשמעות המחייבת של החתימה. בנוסף לכך, כלל לא ברור מה רע ב"צורה החיצונית של החתימה" הפוגם בגמירות הדעת של החותם. לא למותר להזכיר את הכלל הידוע המונע מאדם להתכחש לתוקפו המחייב של מסמך עליו הוא חתום, אפילו אם בעת החתימה הוא לא היה מסוגל להבין את תוכנו, לא כל שכן (כפי שהדבר הוא במקרה שלפנינו) שעה שבעת החתימה לא הייתה כל מניעה מצד החותם לקרוא ולהבין את תוכן ההתחייבות המגולמת במסמך (ע"א 2119/94
לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77, 84; ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375-376).

9.
הנתבע 1 מוסיף וטוען כי אלמלא השיהוי הניכר של התובעת בפני
יתה אליו בעניין הערבות, היה באפשרותו להמציא ראיה טובה – בדמות עדות של אביו – להוכחת גרסתו לפיה לא חתם על כתב ההתחייבות. בפועל, למרות העובדה שהמועד לפירעון ההתחייבות, לפי שיטת התובעת, חל כבר ביום 31.5.96, פנייתה הראשונה אליו בנדון נעשתה רק במכתב מיום 22.2.00 (נספח ד'1 לתצהיר עדותה), לאחר שאביו המנוח כבר לא היה בין החיים. פגיעה זאת בהגנתו, טוען הנתבע 1, צריכה לפעול לחובת התובעת.

אין בטענה זו כדי לסייע לנתבע 1. ככל שהטענה נסמכת על הדוקטרינה בדבר נזק ראייתי (כפי שניתן להבין מההפניה של הנתבע 1 אל ע"א 8858/02 מדינת ישראל נ' זהווה, תק-על 2004(2), 2588), הרי קבלתה צריכה להוביל דווקא להעברת נטל השכנוע מהתובעת אליו, מהלך שברור שהנתבע 1 אינו חפץ בו (שם, וכן ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח(5) 54). לעומת זאת, ככל שהטענה נסמכת על דוקטרינת השיהוי, ניתן להשיב עליה בכמה אופנים.

ראשית
, "
שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפני
יה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים
, פ"ד נז(5) 433, 446; ההדגשה שלי – מ.ס.). ממילא, על מנת ליהנות מהגנה של שיהוי, על הנתבע 1 להתמקד במועד הגשת התביעה ולא במועד הפנייה הראשונה של התובעת אליו בניסיון להסדיר את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט.

שנית
, "
איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו... טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה" (שם). מן הצד האחד, הנתבע 1, הטוען לשיהוי, לא הצביע על מצג כלשהו של התובעת המלמד על זניחת התביעה. מן הצד האחר, אביה של התובעת העיד כי לא שקט על השמרים בנוגע לחוב נשוא התביעה אלא נִדְבָּר לגביו פעמים רבות עם המנוח בחייו, ואילו הסיבה לאי-נקיטת ההליכים באותו שלב נבעה מבקשותיו של המנוח – להן נעתרה התובעת – לקבלת ארכה לסילוק החוב (עמ' 22 שו' 7-8; עמ' 23 שו' 21-22). גרסה זו נתמכת בארכות שניתנו לפירעון הערבות הבנקאית שהוצאה לטובת התובעת. ערבות זאת נועדה אף היא מלכתחילה להיפרע בתום שנתיים ממועד כתב ההתחייבות (ליתר דיוק עד ליום 8.6.96), אך הוארכה פעמיים, בראשונה עד ליום 8.6.97 ובשנית עד ליום 30.12.98 (ת/1; נספחים ב'2-ב'3 לתצהיר העדות של התובעת). מאחר שהערבות של הנתבע 1 נספחת לחיוב העיקרי של המנוח, לא ניתן לראות בהסכמת התובעת כלפי המנוח להארכת מועד סילוק החוב משום מחילה על עילת תביעתה נגד הערב. אכן, לא חלפו אלא מספר חודשים מאז שהמנוח נפטר, וכבר נשלח אל הנתבע 1 מכתבו (מיום 22.2.00) של ב"כ התובעת, ובו דרישה לסילוק החוב. מהלך זה עולה אף הוא בקנה אחד עם גרסת אביה של התובעת בדבר הארכות שניתנו למנוח לביצוע התשלום. אביה של התובעת הוסיף והעיד כי למשלוח המכתב הנזכר קדמו פניותיו בעל-פה אל הנתבעים 1 ו-3 בנוגע לסילוק החוב, כאשר הפנייה לנתבע 3 נעשתה בסמוך ממש לפטירת המנוח (עמ' 22 שו' 15-19; ויצוין כי הנתבע 1 אישר בעמ' 24 שו' 23-24 כי "דיברו איתו" עוד לפני הגשת התביעה). את המתנתו עד סמוך לתום תקופת ההתיישנות הסביר האב (שם, שו' 19): "לא מיהרתי לבית המשפט כי אני איש של דרכי נועם". כל הדברים האלה שוללים את טענת המחילה, לא כל שכן קיומו של מצג ברור לגביה, כנדרש בדין.

שלישית
,
גם הטענה בדבר הרעת המצב לא תועיל לנתבע 1. "
התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע... מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה" (שם, עמ' 446-447). הסברה המתקבל על הדעת של התובעת, כאמור לעיל, לכך שפנייתה אל הנתבע 1 נעשתה רק לאחר פטירת המנוח, מונע לייחס לה חוסר תום לב. משכך, ובנפול האפשרות למצג מצדה המלמד על מחילתה, נופלת גם אחריותה לשינוי מצב הנתבע 1 לרעה, ככל ששינוי כזה אכן התרחש. לא עוד אלא שהמצג או חוסר תום הלב צריכים להניע את המעשה או את המחדל שחוללו את שינוי המצב לרעה; והלוא אין בפי הנתבע 1 טענה לפיה הייתה לו אי-פעם כוונה לברר עם אביו בחייו את פשר חתימת הערבות שעל כתב ההתחייבות (שהרי, לטענתו, בחיי אביו הוא כלל לא ידע על קיום המסמך). בנוסף, הנתבע 1 – שחובת הוכחת השיהוי רובצת עליו – לא הוכיח כי בירור כזה עם אביו היה משפר את יכולת ההתגוננות שלו נגד התביעה. הלוא אפילו הנתבע 1 אינו פוסל את האפשרות שאביו הוא זה שמסר לידי אביה של התובעת את כתב ההתחייבות הנושא את חתימתו הנחזית כערב; והנתבע 1 אף הכתיר את הטְבעת החתימה על המסמך כ"קנוניה" (עמ' 27 שו' 5-8; ראו גם עדותו של הנתבע 3 בעמ' 32 שו' 16 לפיה המנוח נהג לחתום לעתים על שיקים בשם הנתבע 1). קיים אפוא סיכוי סביר לכך שאם המנוח היה אמנם מעורב בהשגת החתימה הנחזית של הנתבע 1, כי אז לא היה לו אינטרס לסייע בידיו בהוכחת טענת הזיוף. אם כבר ההיפך. לא למותר לציין כי התגובה הראשונה של הנתבע 1 משהוצג בפני
ו – בשנת 2003 – כתב ההתחייבות הייתה כי עד לאותה הזדמנות "לא ראיתי כתב זה ומתוך כך... אין אני מכיר התחייבות זו כהגדרתך" (מכתבו מיום 9.3.03, נספח ה'2 לתצהיר העדות של התובעת). הנתבע 1 לא טען אז כי החתימה המופיעה על המסמך איננה שלו.

שותפות הנתבעים 1 ו-3 בעסקי הבניה של המנוח


10.
מקובלת עלי טענת הנתבעים לפיה שותפות שכזאת לא הוכחה. אף-על-פי כן, אין בכך כדי לפגוע בהוכחת התביעה נגד מי מהנתבעים, באשר קיומה או העדרה של השותפות אינם חלק מהרכיבים הבונים את התביעה.

השותפות לא הוכחה, משום שראיותיה של התובעת בהקשר זה אינן מצביעות (לשיטתה) אלא על כך שהנתבעים 1 ו-3 סייעו בידי אביהם במעשה (ולפיכך הוא הפנה את התובעת אליהם לצורך פתרון בעיות טכניות שנתעוררו בקשר לדירה ברח' כספי בירושלים, אותה רכשה ממנו לפני רכישת הדירה נשוא כתב ההתחייבות) או בהבעת דעה (ולפיכך הוא תלה את רצונו לבטל את זיכרון הדברים בכך שהם כעסו על המחיר הנמוך לטעמם בו הדירה נמכרה לתובעת). פרט לאלה אין בידי התובעת דבר המוכיח את השותפות, בוודאי לא מסמך כלשהו או ממצאי בדיקה ברשם השותפויות (כהודאתה בסיכומיה, עמ' 34 לפרוטוקול). באותן אינדיקציות שהתובעת טוענת להן אין כדי להוכיח שותפות, שאחת מרכיביה הנה נטילת חלק ברווחים (סעיפים 1-2 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975). כך במיוחד כאשר המסייעים והמייעצים הנם בנים לאביהם (וראו עדותו של הנתבע 3 בעמ' 30-31 לפיה המנוח היה מתייעץ עמו ועם הנתבע 1 לגבי כל החלטה חשובה, לרבות בתחום הבניה, בין היתר משום ש"הרגיש שהוא חייב כי ראה אותנו כיורשים עתידיים"). לא עוד, אלא שהנתבע 1 העיד כי בתקופת הבניה של הדירה ברח' כספי הוא הועסק אצל אביו המנוח כעובד שכיר (סעיף 4 לתצהיר עדותו; עמ' 25 שו' 1, 5-6). כמו כן הנתבע 3 העיד כי נהג מפעם לפעם לבקר באתר הבניה של אביו ברח' כספי, למרות שלא עבד שם אלא בעסק נפרד בתחום השיפוצים, וזאת משום ש"ככה נהוג אצל הספרדים שהילדים עוזרים לאבא כמה שצריך" (עמ' 30 שו' 23). דברים אלה לא נסתרו, וגם בהם יש להסביר את המעורבות של הנתבעים 1 ו-3 בפעילות הבנייה של אביהם בלא להיות שותפים עמו.

אביה של התובעת הזכיר בעדותו אינדיקציה נוספת לשותפותם של הנתבעים 1 ו-3 בעסקיו של המנוח: "אחיו של המנוח היה שותף אתו בשליש וגם הוא לא הופיע פורמלית כשותף" (עמ' 21 שו' 27-28). כמדומה שאין צורך לומר כי גם טענה זו אינה מוכיחה את הקשר של הנתבעים 1 ו-3 אל השותפות, גם אם הייתה מוכחת שותפות בין המנוח לבין אחיו. הנתבעים 1 ו-3 אינם צריכים להינזק משיטה כלשהי שהייתה נקוטה בידי המנוח, כל עוד אין בנמצא ראייה ישירה הקושרת אותם אל עסקיו.

11.
הטעם לכך שהעדרה של השותפות איננו פוגם בתביעה הנו שעילות התביעה כנגד כל אחד מהנתבעים שרירות וקיימות גם אם רואים את המנוח כמי שלבדו מכר לתובעת את הדירה וקיבל ממנה את דמי הקדימה. הנתבע 1 נתבע בתורת ערב. ככזה אין מניעה שהוא יהיה זר להתקשרות שבין הנושה (התובעת) לבין החייב (המנוח). הנתבע 2 נתבע בהיותו העיזבון של המנוח, שמכר לתובעת את הדירה, קיבל ממנה את דמי הקדימה והתחייב בכתב להשיב לה את היתרה שנותרה מתוך דמי הקדימה. הנתבע 3 נתבע מכוח "היותו מייצג את העיזבון ויורשו היחיד של המנוח" (דברי ב"כ התובעת בעמ' 3 שו' 4-5 לפרוטוקול). עילת תביעה מכוח ירושה אף היא אינה מצריכה מעורבות אישית של הנתבע בעסקה מכוחה החוב נוצר.

12.
אותם טעמים המותירים בתוקף את התביעה נגד הנתבעים 1 ו-3 חרף אי-הוכחתה של שותפותם בעסקי המנוח, נוטלים את הרלוונטיות מטענת העדר הידיעה של מי מהם על עסקת מכר הדירה לתובעת אשר מכוחה נוצר החוב כלפיה. די בחתימתו של הנתבע 1 כערב לכתב ההתחייבות כדי לחייבו בסכום הנקוב בו, גם אם לא הייתה לו ידיעה לגבי השתלשלות הדברים במערכת היחסים הפנימית שבין הנושה לבין החייב. בדומה לכך, די בהיותו של הנתבע 3 יורש יחיד של המנוח כדי לחייבו בחובותיו – כפוף למגבלות דיני הירושה שיידונו להלן – גם אם לא הייתה לו ידיעה באשר לאופן היווצרות החובות. מעבר לצורך יצוין כי הנתבע 3 אישר בעדותו את דבר ידיעתו על כך שהתובעת רכשה מהמנוח דירה; על כך שאותה עסקה בוטלה לבסוף; ועל כך שהתובעת קיבלה שיעבוד בקשר לאותו ביטול (עמ' 30).

האם החוב נפרע?

13.
כאמור, טענת הפירעון הועלתה רק בכתב ההגנה של הנתבע 1. לעומתו, הנתבעים 2 ו-3 לא טענו בכתב ההגנה כי המנוח פרע לתובעת את החוב. הם הסתפקו בהכחשה כללית, מחוסר ידיעה, של טענת התובעת לפיה החוב המופיע בכתב ההתחייבות לא נפרע.

בהיותו של הפירעון טענת הגנה מסוג של הודאה והדחה, חובת הוכחתו מוטלת על הנתבעים. הוכחה שכזאת לא הובאה.

ככל שטענת הפירעון נסמכת על ההמתנה של התובעת במשך קרוב ל-7 שנים מאז מועד הפירעון הנקוב בכתב ההתחייבות ועד למועד הגשת התביעה, הרי התשובה לה כבר ניתנה לעיל (בפסקה 9). התובעת, באמצעות אביה, לא הזניחה את הטיפול בחוב אלא פנתה אודותיו למנוח פעם אחר פעם, ואילו המנוח הוא זה שגרם לה להימנע מעמידה על פירעון מיידי בכך ששכנע את אביה להעניק לו ארכה לפירעון. זאת בדומה לשתי הארכות של מועד פירעון הערבות הבנקאית, שגם להן התובעת הסכימה לבקשת המנוח.

כמו כן יש לדחות את טענת הפירעון הנסמכת על העסקה שנכרתה ביום 2.6.98 (כ-4 שנים לאחר עריכת כתב ההתחייבות וכשנתיים לאחר מועד הפירעון על פיו) במסגרתה התובעת רכשה מאת המנוח דירת גג בבנין אותו הקים בטבריה. הנתבעים מבקשים להיבנות מכך שהתמורה הנקובה בהסכם הרכישה של אותה דירה (נ/1) הנה 100,000 דולר, סכום הנמוך מהתמורה ששולמה על ידי רוכשים אחרים עבור דירות אחרות באותו פרויקט, שלטענת הנתבעים אינן דירות גג ולפיכך שוות פחות מהדירה שנמכרה לתובעת (ראו 10 ההסכמים המצורפים כנספח ג' לתצהיר העדות של הנתבע 1, שהתמורה על פיהם נעה בין 107,500 ל-150,000 דולר). לפי השערתם של הנתבעים, ההנחה במחיר הדירה ניתנה לתובעת כנגד קיזוז יתרת חובו של המנוח כלפיה על פי כתב ההתחייבות. אלא שהתובעת התמודדה עם הנתונים האלה וסיפקה הסבר אחר להנחה. ההסבר הוא שהדירות האחרות נמכרו כשהן מושלמות, ואילו הדירה שנמכרה לה "לא מושלמת. המדרגות לא גמורות ואפילו מעטפת אין. אבא שלי בנה את המעטפת" (עמ' 18 שו' 6-7). אביה של התובעת פירט אף הוא את החסרים בדירה שנמכרה לבתו ואשר בעטיים מחירה הופחת (עמ' 20 שו' 21 – עמ' 21 שו' 2). זאת ועוד. לדברי האב (שם) המחיר האמיתי של הדירה, ששולם באמצעותו למנוח, היה 125,000 דולר, ולא 100,000 דולר כפי שנרשם באופן מלאכותי בחוזה הכתוב. לדבריו, הסכום שנרשם בחוזה שולם בשיק ואילו היתרה שלא הועלתה על הכתב שולמה למנוח במזומן.

להבדיל מהתובעת ואביה, המחזיקים בידיעה אישית לגבי פרטי עסקת רכישת הדירה בטבריה, לנתבע 1 אין כל ידיעה בנדון (כפי שאישר בעמ' 25 שו' 21-22). הנתבע 1 גם איננו יודע לתאר קיזוזים כספיים שבוצעו בין אביו לבין התובעת ואביה (עמ' 26 שו' 1-3). מן הצד האחר, הנתבע 1 אינו מסוגל לשלול את התרחשותן של העברות כספים במזומן בין אבי התובעת לבין אביו (עמ' 25 שו' 25-26). גם לנתבע 3 אין ידיעה אישית על כך שהחוב לתובעת נפרע אלא הוא רק מניח (בסעיף 8 לתצהיר עדותו) כי החוב אליה קוזז ממחיר הדירה בטבריה. במצב דברים זה יש לראות את התובעת כמי שמסוגלת להוכיח כי הדירה בטבריה נמכרה לה במחיר מלא וכי אותה עסקה לא הייתה כרוכה בקיזוז חוב קודם. על אחת כמה וכמה שבמצב דברים זה יש לראות את הנתבעים כמי שאינם מסוגלים להרים את הנטל הרובץ עליהם להוכיח את פירעון כתב ההתחייבות.

הדברים נכונים גם כלפי טענת אביה של התובעת אודות התשלום במזומן למנוח עבור הדירה מעבר למחירה הנקוב בחוזה הכתוב, וזאת חרף טענתו של הנתבע 1 כי מדובר בטענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב. ראשית, בהיותו זר לעסקת מכר הדירה בטבריה, אין בידי הנתבע 1 להסתמך על הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, המונעת הבאת עדות בעל-פה לסתירת תוכנו של מסמך רק במערכת היחסים שבין הצדדים לו (ע"א 167/58
נציב מס הכנסה נגד בית חרושת לסיגריות לוד בע"מ
, פ"ד יד 1475, 1478; ע"א 516/65 ריעס נ' פורר, פ"ד כ(3) 488, 498). שנית, הדין מכיר בבטלותו של חוזה שנכרת למראית עין (סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), לרבות בבטלות חלק מלאכותי בתוך עסקה שהיא עצמה איננה למראית עין אלא שתניה מסוימת מתוכה שהועלתה על הכתב – כגון המחיר – אינה משקפת את ההסדר האמיתי (הנסתר) אלא נועדה להשגת יתרון כמו הטבת מס (ראו למשל ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב (2) 625, 630-634). הוכחתה של מלאכותיות כזו בהסכם כתוב, היורדת לשורשו, אפשרית גם בעל-פה (ע"א 22/63 בן ציון נ' אזולאי, פ"ד יז 1417, 1419).

ההיגיון הכלכלי והעסקי איננו מונע אף הוא את קבלת גרסתו של אבי התובעת בדבר ההימנעות מקיזוז חובות קודמים של המנוח מן התשלומים שהועברו אליו עבור הדירה בטבריה. קודם כל, עצם ההימנעות מקיזוז, להבדיל משיעורה, הנה בדבר עובדה גלויה שלא ניתן לחלוק עליה, שהרי לכל הדעות ממחיר הדירה שנמכרה לתובעת לא הופחת אותו חלק מתוך חוב המנוח כלפיה בסך של 40,000 דולר שהיה מובטח בערבות הבנקאית. אם לא תאמר כן, לא היה מקום להאריך ביום 5.11.98 את תוקף הערבות הבנקאית עד ליום 30.12.98 (כפי שנעשה ב-ת/1), אלא היה צריך עוד קודם לכן, ביום 2.6.98 בו נחתם ההסכם למכירת הדירה בטבריה, לבטל את הערבות כנגד הפחתת מחיר הדירה באותו שיעור. ממילא יש לקבל את ההסבר שניתן על ידי אביה של התובעת, לפיו הצורך של המנוח בתזרים כספי למימון הקמת הבנין בטבריה לא אפשר לבצע את התשלום בדרך של קיזוז, אלא חייב הפרדה בין העסקאות השונות. בלשונו (עמ' 23 שו' 14-27):

"לא הייתה לי ברירה כי הוא תמיד טען שכשהוא מוכר לי משהו הוא צריך כסף לבנק בשביל ערבות הבנקאית. הוא תמיד אמר לי שצריך להשאיר את החובות בצד ולשלם על מה שקונים. כשהוא יבנה את המגדל השלישי, שכולו יהיה שלו, אז יהיה לו כסף חופשי ואז הוא יחזיר לי את החובות. האמנתי לו... הוא ביקש לא לערבב דבר בשני כי הוא היה זקוק לכסף להכניס אותו לבנק. הליווי של הבנק הותנה בזה".


שיעור האחריות של כל אחד מהנתבעים


14.
אחריותו של הנתבע 1 הנה ישירה, מכוח היותו ערב לכתב ההתחייבות. לפיכך, ומשלא הוכח פירעון החוב הנקוב בכתב ההתחייבות על ידי המנוח – להוציא הריבית על סכום הערבות הבנקאית שנפרעה באמצעות מכירת מטבעות הזהב – חייב הנתבע 1 במלוא סכום התביעה.

15.
במצב דברים זה היה גם המנוח, אלמלא מותו, מחויב במלוא סכום התביעה. אולם משעה שהמנוח איננו עוד בין החיים לא ניתן לזקוף את חובו אלא ליורשיו. עיזבון אינו אישיות משפטית העומדת בפני
עצמה (ש. שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (כרך ג', תשס"ב) 405), ולפיכך עליו להיות מיוצג על-ידי אישיות משפטית הכשירה לזכויות ולחובות. אכן, כבר בכותרת כתב התביעה נאמר כי עיזבון המנוח, הוא הנתבע 2, נתבע "ע"י יורשו היחיד". ממילא אין מקום לפיצול התביעה הנוגעת לחבות המנוח בין שני נתבעים (העיזבון והיורש), אלא הנמען היחיד לראש תביעה זה הנו הנתבע 3, יורשו היחיד של המנוח. אליו נפנה עתה.

16.
סעיף 126 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 מורה כי "עד לחלוקת העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון אלא בנכסי העיזבון". לאחר חלוקת העיזבון, אחריותו של כל יורש לחובות העיזבון אינה יכולה להגיע אלא "עד כדי שוויו של מה שקיבל מן העיזבון" (סעיף 127), אלא אם כן העיזבון חולק "בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה", שאז – ככלל – "אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העיזבון בזמן החלוקה" (סעיף 128). למותר לומר כי במקרה של יורש יחיד, כפי שהדבר הוא בענייננו, אין הבדל מעשי בין סעיף 127 לבין סעיף 128, שהרי כל העיזבון עובר לידיו של יורש אחד. בכל מקרה, "הכלל הנלמד מקריאתם של הסעיפים האמורים הוא שיורשים אחראים לחובות העיזבון בנכסי העיזבון עצמו, ורק במקרים יוצאים מן הכלל ניתן לתבוע מיורש תשלום מעבר למה שהוא ירש" (ע"א 810/77 דרויש נ' לוסטהאוז, פ"ד לג(3) 355, 358).

חלוקת העיזבון הנה המועד שבו נכסי העיזבון – העוברים להלכה לבעלות היורשים מיד בשעת המוות – נעשים שייכים להם גם באופן מעשי (שילה, שם, עמ' 275; ע"א 314/79 שליין נ' עו"ד ברק, פ"ד לה(3) 225, 234). "כדי שאפשר יהיה לומר שיתרת העיזבון חולקה בין היורשים למרות שהם שוללים את הדבר יש צורך באקט חיצוני כלשהו המעיד על קיומה של חלוקה" (ע"א 810/77, לעיל, עמ' 360). הטעם לכך הוא שחובת ההוכחה בדבר קיום נכסי העיזבון וחלוקתם מוטלת על הנושה (שילה, שם, עמ' 358). במקרה שלפנינו אין בכתב התביעה כל טענה בדבר קיומם של נכסים לעיזבון או בדבר חלוקתם של נכסים כאלה. הוא הדין בתצהירי העדויות הראשיות של התובעת ושל אביה. ההתייחסות היחידה לעניינים אלה מצויה בתצהיר העדות הראשית של הנתבע 3. שם נאמר כי כל שהנתבע 3 קיבל מעיזבון המנוח הנו סך של 30,000 ₪, אותו הוציא בסמוך לאחר קבלתו לצורכי פרויקט הבניה בטבריה בו המנוח היה מעורב. רכוש נוסף מתוך העיזבון לא התקבל אצל הנתבע 3, משום שהבנק שהעניק למנוח מימון לשם הקמת הפרויקט פעל למינוי כונס נכסים מטעמו על נכסי העיזבון לצורך גביית חובו של המנוח כלפיו. בחקירתו הנגדית הוסיף הנתבע 3 כי הסתלקותם של יתר יורשי המנוח לטובתו נועדה לאפשר לו – כמי שמצוי בתחום הבנייה – לטפל בהעברת הדירות לרוכשיהן ובמכירת דירות שטרם נמכרו והעברת כספי התמורה לבנק הנושה. נכון להיום, כך אמר, העיזבון נותר חייב לבנק בין 7 ל-8 מליון ₪. הנתבע 1 אישר בחקירתו הנגדית כי הנכס בטבריה הוא הרכוש היחיד שהמנוח הותיר אחריו; כי נכס זה אינו בעל שווי כספי ליורשים בשל החובות הרובצים עליו; וכי ההסתלקות של יתר היורשים לטובת הנתבע 3 נועדה לאפשר לו לטפל בנכס זה (עמ' 26 שו' 13 ואילך). עוד אמר הנתבע 1 (שם, שו' 23-28) כי בשנים הסמוכות לפטירתו, המנוח לא סייע למי מילדיו מבחינה כלכלית.

כאמור, התובעת – שחובת ההוכחה בנדון רובצת עליה – לא הציגה כל ראיה לסתור את גרסת הנתבעים 1 ו-3 באשר לתוכן העיזבון ולשאלת חלוקתו. כל שיש בפיה הן תהיות על מידת ההיגיון של הגרסה בדבר נכונותו של הנתבע 3 לטפל בנכס בטבריה שלא על מנת להפיק ממנו טובת הנאה כלכלית. אולם תהיות אלה, אפילו אם נקבלן, אינן מצביעות לא על קיומם של נכסים נוספים בכלל העיזבון ולא על כך שהעיזבון כבר חולק. לכל היותר יש בהן לבסס אפשרות לכך שבעתיד הנתבע 3 יקבל דבר מן העיזבון. נמצא כי יש לפעול בהתאם לסעיף 126 לחוק הירושה. סעיף זה מגביל את אחריות היורש ל"נכסי העיזבון". פירוש הדבר, שלא ניתן לחייב את הנתבע 3 לפרוע את החוב מרכושו האישי אלא רק מהנכסים אותם יקבל מן העיזבון (ע"א 125/89 בלס נ' פילובסקי,
פ"ד מו (4) 441, 452; ג. טדסקי, "חובות העיזבון" עיוני משפט ה (תשל"ו) 14, 31; שילה, שם, עמ' 355). אכן, בישיבת קדם המשפט הסכימה התובעת להסתפק לגבי הנתבעים 2-3 "ב

פסק דין
בסכום התביעה שימומש מתוך זכויותיו של הנתבע 3 בנכס העיזבון בטבריה, ולא בכל דרך אחרת" (עמ' 4 שו' 4-6).

התוצאה

17.
התוצאה העולה מכל האמור הנה זו:

א.
הנתבע 1 מחויב לשלם לתובעת את סכום התביעה, דהיינו 20,000 דולר בתוספת ריבית בשיעור של 5 אחוז לשנה החל מיום 31.5.94 ועד התשלום בפועל, ובתרגום לשקלים חדשים על פי השער היציג של הדולר ביום התשלום. כן ישפה הנתבע 1 את התובעת בסכומי אגרת המשפט ושכר טרחת המומחה אותם הוציאה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום ההוצאה ועד יום השיפוי; ויוסיף וישא בשכר טרחת עורך דינה בסך של 15,000 ₪ ומע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.

ב.
הנתבע 3, בתוקף היותו היורש היחיד בעיזבון המנוח (הנתבע 2), מחויב לשלם לתובעת את כל הסכומים המפורטים בסעיף-קטן א' לעיל, אולם זאת אך ורק מתוך הנכסים הכלולים בעיזבון.

ג.
החיובים שלפי סעיפים-קטנים א' ו-ב' לעיל הנם יחד ולחוד.



ניתן היום כ"ז בטבת תשס"ו (27 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

.




משה סובל
, שופט








א בית משפט שלום 5732/03 רבקה שיפמן נ' אליקים ידיד לוי, עזבון שמואל ידיד לוי ז"ל, איתן ידיד לוי ואח' (פורסם ב-ֽ 27/01/2006)