פסקי דין על בעק שמואל דוד | פסקי דין על בעק הלן גיטה | פסקי דין על בעק פנחס ואח' | פסקי דין על פולק אפרים | פסקי דין על שמואל לוריא | פסקי דין על שרעבי עוזיאל |

2959/06 עא     17/11/2008




עא 2959/06 בעק שמואל דוד, בעק הלן גיטה, בעק פנחס ואח' נ' פולק אפרים, שמואל לוריא, שרעבי עוזיאל




בעניין:
1



בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
עא 002959/06


בפני
:
כב' השופטת אסתר קובו
, סגנית נשיא – אב"ד

כב' השופטת מיכל רובינשטיין
, סגנית נשיא
כב' השופטת עפרה צ'רניאק


04/03/2009




בעניין
:
1 . בעק שמואל דוד
2 . בעק הלן גיטה

3 . בעק פנחס
4 . בעק ישראל מרדכ
5 . בעק אהרון
6 . בעק שלום


ע"י ב"כ עו"ד
שיוביץ רפאל

המערערים

נ
ג
ד


1 . פולק אפרים
2 . שמואל לוריא

3 . שרעבי עוזיאל



ע"י ב"כ עו"ד
דנוס אמיר

המשיבים


פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופט טובי) בת.א. 21922/02
לפיו נדחתה תביעת המערערים לסילוק ידם של המשיבים משלוש דירות בבית שברח' נחמיה 15 שבבני-ברק.
המערערים הם ילדיה של הרבנית מרים בעק (להלן:"הרבנית") ולהם אח נוסף יששכר בעק (להלן:"יששכר"). המערערים, הרבנית ויששכר, כולם בעלים במשותף במושע של חלקה 435 גוש 6190 עליה בנוי בית הרשום כבית משותף. החלקה נרכשה על ידי אביהם המנוח של המערערים והוא יועד להקמת ישיבה. לאחר פטירת האב ביקשו בני המשפחה לבנות את הבית, אולם לאחר שהוחל בבנייתו אזלו הכספים ובני המשפחה נזקקו לסיוע כספי לצורך השלמת הבניה. לתכלית זו ייפו המערערים את הרבנית ואת יששכר למצוא מקורות כספיים להשלמת הבניה בדרך של נטילת הלוואות. ואכן לצורך כך הרבנית ויששכר (להלן: "המוכרים") התקשרו עם המשיב 1 אפריים פולק, בחוזה ביום 15.3.93.
לשון החוזה קבעה כי בתמורה לעבודות בניה שפורטו בחוזה, תרשמנה לזכות המשיב 1,
שלוש דירות בבנין המצוי על חלקה 435 בגוש 6190, אשר ברח' נחמיה 15 בבני-ברק (להלן: "הבנין"). עוד נקבע כי המוכרים יהיו רשאים לקנות חזרה את שלוש הדירות, או אחת מהן, בתוך 3 שנים.
בעקבות חילוקי דעות בין צדדים אלה, פנה המשיב
לבוררות בפני
בית דין לצדק של הרב קרליץ בדרישה לקבל לבעלותו שלוש יחידות בבית (אשר טרם נרשם כבית משותף).
ב

פסק דין
ביניים שניתן על ידי בית הדין נקבע, כי הדירות המופיעות בהסכם המכר, שייכות למשיב 1, אשר לו חזקה עליהן, ועל כן הוא יכול להשכירן.
ביום 3.7.95 ניתנה על ידי בית הדין האמור החלטה נוספת, לפיה יוכלו הרבנית בעק ובנה יששכר לרכוש את שלוש הדירות בחזרה תמורת סך של 600,000$, והאחרונים הודיעו על הסכמתם. חרף האמור הרבנית ויששכר לא שילמו את תמורת הדירות למשיב כמוסכם ולפיכך ניתן ביום 22.4.96

פסק דין
סופי לפיו שלוש הדירות שייכות למשיב ועל הרבנית ויששכר לעשות את כל הפעולות הדרושות להעברת שלוש הדירות הנ"ל בטאבו על שם המשיב. עוד קודם לכן תפס המשיב חזקה בשלוש הדירות והשכיר שתיים מהן למשיבים 2 ו-3 בשכירות חופשית.
בעקבות פסק הבוררות עתרו הרבנית ויששכר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות. וביום 13.1.98 דחה ביהמ"ש המחוזי את העתירה וקבע בין היתר:

"אשר לטענה כי הסכם המכירה היה חוזה למראית עין ולצורך היתר עסקא נועד, מדובר בטענה על דרך הערעור וביהמ"ש לא יזקק לה. עם זאת, נראה כי אין בטענה ממש. הסכם המכירה עוסק בביצוע עבודות בניה במימון המשיב
ואכן זאת היתה העסקה שאליה התכוונו הצדדים. עסקה זו אינה קשורה בתשלומי ריבית עבור מימון ואינה צריכה איפוא להיתר".

על החלטה זו הוגשה בר"ע לבית משפט העליון אשר דחה ביום 4.6.98 את הבר"ע, ובכך הפך פסק הדין
המורה להעביר את הדירות למשיב, ל

פסק דין
חלוט של ביהמ"ש העליון. כמו כן נדחתה בקשת הרבנית ויששכר לעיכוב ביצוע פסק הדין. עד כאן לעניין ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין המוכרים לבין המשיב.

לאחר סיום הליכים אלו, הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי (ה"פ 306/96) בטענה לפיה יפויי הכח אשר נתנו לרבנית וליששכר לא הסמיכו אותם לביצוע מכירה, ועל כן הסכם המכר אינו מחייב אותם. ביום 5.12.01 קיבל בית המשפט את העתירה (כב' השופטת גרסטל) וקבע כי הסכם המכר אינו מחייב בהעדר יפויי כח מתאימים. עוד קבע כי ההסכם נעשה למראית עין בלבד אשר היווה כסות לעסקת הלוואה בין המשיב למוכרים (להלן: פסק הדין ההצהרתי). המשיב ערער על פסק הדין הצהרתי לבית המשפט העליון בע"א 831/02 והמוכרים הצטרפו כמשיבים. בהמלצת בית המשפט (כב' הנשיא ברק), חזר בו הנתבע מהערעור בעקבותיו ניתן

פסק דין
הדוחה את הערעור תוך חיוב המשיב בהוצאות. עם זאת קבע בית המשפט בפסק דינו:
"אם יש למערער זכויות כנגד מי מהצדדים ממקור אחר, זכויותיו שמורות לו"
כך לעניין התביעה שהוגשה על ידי המערערים לעניין הסכם המכר בין הצדדים.

בתביעה נשוא ערעור זה אשר הוגשה לבית משפט השלום עוד טרם ניתן

פסק דין
בערעור, עתרו המערערים להורות על סילוק ידם של המשיבים משלוש הדירות, להורות על מתן חשבונות בגין ההכנסות מדמי השכירות אותם גבה המשיב 1 מהמשיבים 2,3 מיום 27.8.95 – המועד בו תפס חזקה בדירות. כן עתרו המערערים לחייב את המשיב בתשלום דמי השכירות שנגבו על ידו. המערערים התבססו בתביעתם על פסק הדין ההצהרתי אשר קבע לטענתם כי אין כל תוקף להסכם המכר בין הצדדים ולפיכך למשיב 1 אין כל זכויות קנייניות בדירות. המשיב טען בכתב הגנתו כי יש לדחות את התביעה על כל הסעדים שבה, שכן הוא מחזיק בדירות מכח היותו בעל זכויות קנייניות, מכוחו של הסכם מכר, פסק הבוררות והפסק המאשר. לדבריו פסק הבוררות מחייב גם את המערערים אשר היו צד לו, ובכל מקרה מחייב את המערערים ב- 7/16 חלקים בבנין כולו, שהוא חלקם של המוכרים בבניין.
המשיבים 2,3 רבקה לוריא ועוזיאל שרעבי, הודיעו לבית המשפט כי הם שכרו את הדירות מהמשיב ועל כן יצייתו לכל

פסק דין
שינתן, ועתרו לשחרורם מהתביעה.

בית משפט השלום כמתואר על ידי כב' השופט ח. טובי, עשה ככל יכולתו על מנת להביא את הצדדים להסדר, אולם הדבר לא צלח. בסיכומים בכתב שהוגשו לבית משפט על פי הסדר דיוני, טענו הצדדים את טענותיהם וגדר המחלוקת כפי שעולה היתה כדלקמן:
א.
היש למשיב 1 זכויות בדירות האמורות, וכלפי מי?
ב.
השפעת פסק הדין ההצהרתי על זכויות המשיב 1 בדירה ככל שאלו קיימות.
ג.
זכות המערערים לסעד של סילוק ידו של המשיב 1 מהדירות.

בית המשפט ציין כי הוא ער לכך כי אין הוא בטוח שההליך הראוי בנסיבות הענין היה ההליך אותו נקטו המערערים בתובענה דנן. לדבריו נראה לכאורה כי בפני
בית המשפט שני

פסק דין
חלוטים אשר אושרו על ידי בית משפט העליון הסותרים לכאורה זה את זה. מחד ניתן פסק בוררות אשר אושר בבית המשפט המחוזי ובעליון הקובע כי הסכם המכר הינו בר תוקף ויש לממשו, מאידך ניתן

פסק דין
הצהרתי מאוחר בזמן, שאושר אף הוא בבית משפט העליון הקובע כי הסכם המכר הינו חוזה למראית עין ואין לו תוקף משפטי. משסברו המערערים כי פסק הדין ההצהרתי איין את הפסק המאשר, כמו גם את פסק הבוררות, מן הראוי היה כי יעתרו לבית המשפט המוסמך למתן

פסק דין
הצהרתי המכריז זאת. תחת זאת, הגישו המערערים תביעה לסילוק ידי המשיב 1 מהדירות בטענה כי הזכויות אותם רכש על בסיס חוזה המכר אינן קיימות עוד, נוכח קביעותיו של פסק הדין ההצהרתי.
ברם משהונחה הסוגיה לפתחו של בית המשפט הכריע האחרון בתובענה לגופה כאשר מציין כב' השופט טובי כי שלא כדעת ב"כ המערערים אין הוא רואה סתירה בין פסקי הדין האמורים וניתן ליישבם בנקל.
ולגופו של ענין, קובע בית המשפט כדלקמן: זכויות המשיב 1 בשלוש הדירות אינן מוטלות בספק נוכח פסק הבוררות שאושר בבית המשפט העליון. אין חולק כי בית הדין הרבני ופסק הדין המאשר אותו קבע כי שלוש הדירות שייכות למשיב 1 ולפיכך אסור להפריע לו לעשות בהן שימוש. פסק הדין השני קבע כי המערערים יהיו רשאים לרכוש חזרה את שלושת הדירה תמורת סך 600,000$, לאחר שהם יסכימו לכך. משלא מימשו המערערים את זכותם במשך 3 שנים, ניתן פסק הבוררות אשר קבע שוב כי שלושת הדירות שייכות למשיב 1 ועל המערערים להעביר זכויות אלה על שמו.

בית המשפט דחה על הסף את טענת ב"כ המערערים כאילו פסק הבוררות כמו גם הפסק המאשרו אינם יוצרים "השתק פלוגתא עובדתי". הלכה פסוקה היא כי בהעדר הסכמה מפורשת בין הצדדים שפסק הבוררות לא יהווה מעשה בית דין ביניהם "... הרי שהפסק נחשב, כשלעצמו, כמעשה בית דין, ממש כ

פסק דין
של בית המשפט. תוגש תביעה חדשה לבית המשפט, לבורר או למפרק, לאחר מתן הפסק, תדחה התביעה עקב מעשה בית דין". (סמדר אוטולונגי – בוררות – דין ונוהל, עמ' 756 ואילך).
גם העדר האפשרות לערער על פסק בורר אינה מלמדת כי אין הוא יוצר השתק פלוגתא. בית המשפט העליון נדרש לשאלה זו וקבע כי זוהי ההלכה. על כן בכל הקשור להשתק פלוגתא ו/או עילה – דינו של פסק בוררות ככל

פסק דין
אחר והוא יוצר השתק עילה או פלוגתא בין הצדדים.
בענייננו, בית המשפט המחוזי אשר דן בבקשת המערערים לביטול פסק הבוררות, בחן את הראיות, שמע את עדותה של הרבנית, עיין במסמכים של חוות דעת גרפולוגית וקבע:"... התוצאה הינה כי הבקשה לביטול פסקי הבוררות – נדחית. אני מאשר את פסק הבוררות".
אשר על כן, קבע כב' השופט כי פסק הבוררות אשר הפך חלוט מחייב את הצדדים לו, דהיינו את המשיב 1 ואת המוכרים, ועל כן המשיב 1 זכאי לשלושת הדירות שנמכרו לו בהסכם המכר.

חרף האמור לעיל, נדחתה טענתו של המשיב 1 כאילו יש בפסק הבוררות כדי לחייב את המערערים, שכן פסק הדין ההצהרתי קבע כי הסכם המכר, ככל שהוא מתייחס למערערים אינו הסכם מכר אלא חוזה למראית עין.
עוד נקבע כי הסכם המכר ופסק הבוררות מחייבים את המוכרים בכל דבר וענין בכך שהמשיב 1 רכש מהם את הזכויות בשלוש הדירות והוא רשאי להירשם ככזה בלשכת רישום המקרקעין ועל המוכרים לעשות את כל הדרוש לשם כך. ביחסים שבין המערערים למשיב, הסכם המכר אינו מחייב ואלה מעולם, כך על פי פסק הדין ההצהרתי לא התחייבו למכור זכויותיהם בדירות לנתבע. על כן פסק הבוררות אינו מחייבם ואין לו כלפיהם כל נפקות אופרטיבית.
טענה נוספת שנטענה על ידי המערערים, כי פסק הדין ההצהרתי המאוחר בזמן איין את פסק הבוררות כמו גם את הפסק המאשרו, אף במישור היחסים בין המשיב למערערים.
בית המשפט לא היה סבור כך. לטעמו אין בעובדה שהמשיב 1 היה צד להליך האמור כנתבע יחד עם המערערים, כדי להשפיע על יחסיו כלפי המערערים. העתירה אשר הוגשה היתה להצהיר כי הסכם המכר אינו מחייב את המערערים, בהעדר יפוי כח ובשל היותו חוזה למראית עין. בית המשפט קבע כי הסכם המכר ופסק הבוררות אין לו נפקות אופרטיבית ועל כן אין הוא מחייב את המערערים שלא היו צד לו. בית המשפט המחוזי לא
התיימר וגם לא היה מוסמך לקבוע קביעות אופרטיביות ביחסים בין המשיב 1 למוכרים, כך שפסק הבוררות והפסק המאשר, נותר על כנו, ככל שהדבר נוגע ליחסי המוכרים ומשיב 1. לפיכך, אף אם היתה מוגשת תובענה למתן

פסק דין
הצהרתי כי הסכם המכר אינו למראית עין היתה התביעה נדחית על הסף מחמת מעשה בית דין.
גם את הטענה כי יש נפקות לעובדה כי פסק הדין ההצהרתי מאוחר בזמן לזה של הפסק המאשר, דחה בית המשפט על הסף, שכן לא מועד הפסק הוא הקובע אלא היות "...פסק הדין
in rem

הוא שמחייב כמעשה בית דין כלפי כל העולם וכ

פסק דין
מאוחר בזמן – אף בין הצדדים לבין עצמם, בהתדיינות נוספת ביניהם
".
בית המשפט לא מקבל קביעה זו בנסיבות הענין והוא קובע כי גם עתירת המערערים למתן

פסק דין
הצהרתי, הוא
in rem

ומכאן אין נפקות להיות פסק הדין ההצהרתי מאוחר בזמן.
בית המשפט ער לעובדה כי שני פסקי הדין (ההצהרתי וזה שאישר את פסק הבוררות) אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, שכן אחד קובע כי הסכם המכר אין לו על מה לסמוך ואילו האחר קובע כי מדובר בהסכם מכר תקף המקנה זכויות למשיב. מאידך לטעמו הם יכולים לעמוד בתוקפם הואיל והאחד (פסק הדין) ההצהרתי עניינו בהסדרת היחסים בין המערערים למשיב 1 ואילו האחר (פסק המאשר) קובע את זכויות המשיב 1 כלפי המוכרים.
זאת ועוד. לו סבר בית המשפט העליון כי פסקי הדין האמורים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ברי שהיה אומר את דברו בענין זה.
בית המשפט גם מתיחס לטענה נוספת והיא שיכול והסכם המכר נעדר תוקף הואיל והוא מתיימר להקנות זכויות בשלוש דירות כאשר עסקת המכר נעשתה רק על ידי חלק מהבעלים בהם 7/16 ליחידות בבנין. לכך עונה הוראת סעיף 27 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 המאפשרת ביצוע עסקאות גם בחלק בלתי מסויים במקרקעין ולכן למשיב 1 זכויות במושע יחד עם המערערים והמוכרים בכל היחידות בבנין בהתאם לחלק היחסי של שלושת הדירות בשטחם של כלל היחידות בבנין.
התוצאה איפוא, קובע בית המשפט, כי לא היה טעם לממש את פסק הבוררות ככתבו, היינו להעביר את שלוש הדירות על שם המשיב 1, אולם ניתן לממשו על דרך של פרוק השיתוף בין בעלי הזכויות.
נוכח המסקנה האמורה הגיע בית המשפט לתוצאה לפיה, אין מנוס מלדחות את התביעה לסילוק ידו של המשיב 1 מהדירות המוחזקות על ידו.
תביעת המערערים לסילוק היד נסמכת על היותם מבעלי הדירות בהתאם לחלקה. טענתם היא כי המשיב 1 הינו מסיג גבול המחזיק בדירות שלא כדין וללא זכות חוקית. דא עקא משנמצא כי למשיב 1 זכויות קנייניות בדירות, דין התביעה נגדו להידחות. (ראה לענין זה ע"א 127/77 קפה נ' לוי ואח'
פ"ד לא 3 455.
לכן משבחרו המערערים להגיש תביעה לסילוק יד התוצאה של דחית העתירה הינה בלתי נמנעת.
לא הוגשה בקשה לחזקה משותפת ו/או בקשה למתן צו למניעת הפרעה לחזקה כזו ולכן מאחר ולמשיב זכויות קנייניות בדירות, דין התביעה להדחות.
אשר על כן דחה ביהמ"ש את התביעה לסילוק יד כנגד המשיב 1 מהדירות וכן כנגד המשיבים 2,3 וממילא גם הסעדים האחרים נדחו.
בשולי הדברים העיר בית המשפט שתי הערות לפיהן עתירת המערערים לסילוק ידי המשיב מהדירות בלא כל תשלום בגין השקעותיו ושכרו אינה צודקת ואינה מוסרית ובמיוחד אמורים הדברים נוכח הסכמת הרבנית ויששכר לשלם למשיב 600,000$ כנגד ויתור על זכויותיו בדירות.

על קביעות אלה הוגש הערעור שבפני
נו ובסופו של יום עלו בו כל הטענות אשר למעשה עמדו ביסוד התביעה בערכאה דלמטה.

משלא עלה בידינו להביא את הצדדים להסדר, שמענו את טענותיהם, שקלנו את הנטען, עיינו בתיק, בעיקרי הטיעון והגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות מטעמיו של ביהמ"ש קמא.
נסיבות המחלוקת המובאת לפנינו נבחנו על ידי מספר ערכאות, ואלו ביססו את החלטותיהן על שמיעת עדויות הצדדים ועל ראיות שונות. אין זה המקום להתערב בממצאים שמצאו ערכאות אלו במחלוקת בין הצדדים. בתי המשפט בחנו את שלל הטענות שהועלו בפני
הן והוציאן תחת ידיהן פסקי דין מבוססים על ממצאים עובדתיים אשר אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לתת דעתנו עליהן, מה עוד שממצאים אלו אושרו על ידי בית המשפט העליון. סירובו של בית משפט שלום לדון בבמצאים אלו ולפתוח אותם מחדש הינה מסקנה נכונה, אם כן, ואין למצוא בכך משום טעות שבחוק או בדין.

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשים להציג

פסק דין
משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89, קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטיין, פ"ד מב(3) 680, 679; א. גורן, "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה שמינית מעודכנת תשס"ה, עמ' 618-619).

זאת ועוד – ההלכה היא שהביקורת של בית משפט של ערעור על ממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. להוציא חריגים, כדי שערכאת ערעור תתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/02 חבי אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407).

ועוד מצינו כי:

"כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה"
(ע"א 2989/05 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687.

וכי:

"לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם... בייחוד תמנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..."
(ע"א 640//85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598).

כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו.

משכך הם פני הדברים מתמצה המחלוקת בין הצדדים בסוגיית היחס בין שני פסקי הדין השונים שניתנו בעניינם של הצדדים- פסק הדין ההצהרתי ופסק הדין המאשר את פסק הבוררות. המערערים טוענים כי כוחו של פסק הדין ההצהרתי גובר על פסק הדין המאשר, ואילו המשיב נאחז בלשונו של פסק הדין המאשר על מנת להוכיח את זכויויו בדירות נשוא המחלוקת.
כאמור לעיל, גם בסוגייה זו לא מצאנו כל מקום להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית. כבוד השופט טובי בחן בהרחבה את גדר המחלוקת שהובאה בפני
בתי המשפט בכל אחד מהמקרים והבחין בין שתי המחלוקות, בקובעו כי פסק הדין ההצהרתי ניתן לענין מערכת היחסים החוזית בין המערערים לבין המשיב, בעוד שפסק הדין המאשר ניתן ביחס למערכת היחסים החוזית בין המשיב לבין המוכרים. הבחנה זו מקובלת גם עלינו והיא עולה בקנה אחד הן עם הנסיבות העובדתיות והמשפטיות המתעוררות בכל אחד מהמקרים, והן עם ההנחה המתבקשת לפיה אין זה הגיוני כי בית המשפט העליון יתן שני פסקי דין הסותרים אחד את השני.
כל עוד לא בוטל פסק דינו של בית המשפט העליון המאשר את פסק הבוררות שקבע כי למשיב 1 זכויות קנייניות בשלוש הדירות מכוח ההסכם שנחתם בינו לבין המוכרים, הרי שעסקינן בקביעה חלוטה אשר אינה יכולה להתהפך מכוחו של פסק הדין ההצהרתי שניתן לאחריו. ואמנם, כפי שקבעה הערכאה הדיונית, הדרך ליישב בין שני פסקי הדין הינה לקבוע כי האחד מתייחס למערכת היחסים החוזית בין המשיב 1 למוכרים ואילו השני מתייחס למערכת היחסים החוזית בין המערערים למשיב 1. משאלו הם פני הדברים מקובלת עלינו מסקנת בית משפט השלום לפיה אין למערערים זכות לדרוש את סילוקו של המשיב 1 מהדירות אשר נרכשו על ידו כדין מכוח ההסכם שחתם עם המוכרים.


סיכומו של דבר, אנו סבורים כי צדק בית משפט השלום הן במסקנות העובדתיות והן במסקנות המשפטיות ועל כן אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערערים בהוצאות בסך של 30,000 ₪ אשר ישולמו למשיב 1 בצרוף מע"מ צמוד מהיום.

ניתן היום י"ט בחשון, תשס"ט (17 בנובמבר 2008) בהעדר הצדדים


__________________
_____________________
________________
אסתר קובו
, סגנית נשיא
מיכל רובינשטיין
, סגנית נשיא
עפרה צ'רניאק
, שופטת

אב"ד






עא בית משפט מחוזי 2959/06 בעק שמואל דוד, בעק הלן גיטה, בעק פנחס ואח' נ' פולק אפרים, שמואל לוריא, שרעבי עוזיאל (פורסם ב-ֽ 17/11/2008)